קו חיפה - ירושלים | לרכישה באינדיבוק
קו חיפה – ירושלים

קו חיפה – ירושלים

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 153
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 70
- 35

"קו חיפה – ירושלים" הוא רומן ריאליסטי המתרחש בין ירושלים לחיפה. יהושע, נער חרדי ובנו של השר לענייני ירושלים בוחר להתגייס לצה"ל בניגוד לדעת אביו ולדעת הקהילה בה הוא חי. כצפוי הוא מגורש מהבית ועובר לשרת בצפון. ביציאותיו השבועיות לחיפה הוא מגלה את הרומן "האמן ומרגריטה". מרגע היכרותו עם הרומן חייו משתנים ללא היכר והוא מנתב את חייו לנתיב שאפילו הוא לא ציפה לו כשיצא בגלוי נגד אביו ונגד קהילתו.

בעושר לשוני ותרבותי רב, פורש בפנינו ישראל חינטייב את סיפורה של הישראליות, דרך עיסוק פוליטי בסלילת רכבת בישראל. המעשה הבירוקרטי משמש כרקע לבחינת מערכות יחסים בין גברים ונשים, שולטים ונשלטים. המחבר הציב לעצמו כמשימה לסיים את סיפורה של עירשלם ופונטיוס פילאטוס שהתחיל ב"האמן ומרגריטה" של בולגקוב, ומתכתב עמו. הספר שואב מן הספרות הישראלית, התנ"ך וממיטב הקלאסיקה הרוסית והוא בבחינת מעט המכיל את המרובה, ומשמש מצע לבחינת רעיונות לגבי מהותה של הישראליות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קו חיפה – ירושלים”

בקרוב…

תחנת רכבת

1

לאחר תכנונים רבים ותוכניות אין קץ, היא סוף סוף קיימת. זה לקח אמנם לא מעט שנים וגבה מאות מיליוני שקלים — שרובם נזרקו לפח בגלל תכנונים לקויים, בגלל מכרזים שהזוכים לא עמדו בהם, ועוד לא מעט סיבות שבגינן נערפו ראשים רבים — אבל בעיר העתיקה של ירושלים יש תחנת רכבת ראויה לשמה. אל התחנה ידהרו קרונות מתל אביב, מבאר שבע, מחיפה, מנהריה ומאילת, ויהפכו את האגן הקדוש לנגיש לכל אזרחי ישראל ולכל היהודים המעוניינים לבוא ולהטמין פתק בכותל מבלי לבזבז זמן מיותר ומאמץ ומבלי להוציא כסף מיותר על דלק, שמחירו מאמיר בלי גבול. בעבור שלושים שקלים יוכלו יהודי הארץ להיאסף מקצותיה אל לבה ולבקש מבוראם כל אשר חפצו.

ההודעה על סיום בניית תחנת הרכבת תפסה את ראש הממשלה בדיוק בהפסקה שבין הדיונים עם נשיאת ארצות הברית, על משא ומתן עם הפלסטינים, כאשר הודיע לו השר לענייני ירושלים וממלא מקום ראש הממשלה על סיום הבנייה של תחנת הרכבת בעיר דוד. הדיונים נמשכו כבר למעלה משבוע וכמעט כל המחלוקות הגדולות נפתרו — ראש הרשות הפלסטינית הסכים להשאיר תחת ריבונותה של המדינה שבדרך את התושבים מגושי ההתנחלויות הגדולים ולשמור על זכותם לחופש דת, והסכים גם לאפשר להם גישה מלאה לחלק מהמקומות הקדושים ליהודים. בנושא הפליטים סוכם שרק מי שנותרו לו קרובי משפחה מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה בקרב ערביי ישראל יורשה לחזור לתוך גבולות ישראל ולקבל אזרחות, ושאר ישובו לשטחי פלסטין. ישראל הסכימה לחזור אל גבולות 67', לפרק את חומת ההפרדה, ולקלוט לשטחה את כל המתנחלים מהישובים שמחוץ לגושים — אך בעניין ירושלים לא הייתה כל התקדמות: הפלסטינים דרשו שהעיר העתיקה תהיה בריבונותם, בעוד שהכותל המערבי יישאר בידי ישראל. ראש הממשלה סירב, וטען שאש בלבד תוכל לקחת את החלק הקדוש ביותר בבירה מידי ישראל ולהעבירו לגורם זר. שלל הרעיונות שהעלו אנשי מחלקת המדינה, בהם הנשיאה בעצמה, לא הועילו ושני הצדדים סירבו לחתום על ההסכם כל זמן שלא הושגה הסכמה בעניין ירושלים. נראה כי רק מצב קיצוני ובלתי מתוכנן יכול להפשיר את השיחות שקפאו בגלל כמה קירות ומגדלים מלפני מאות ואלפי שנים.

כשהודיע השר לראש הממשלה על סיום הבנייה, ביקש לדעת האם אפשר כבר לקבוע תאריך לטקס חנוכת התחנה או שיש להמתין עם ההצבעה על התאריך בישיבת הממשלה עד לשובו מוושינגטון.

"בעוד כחודשיים, בחג החשוב ביותר לעם היהודי, נחנוך את יציאתם לדרך של קווי רכבת מכל קצוות הארץ לעיר הקודש. הקווים ישירים, בלי עצירות ובלי תחנות בדרך, שכל תכליתם להביא אל בירתנו את עם ישראל — גברים ונשים, בריאים ונכים, קשישים ותלמידי בית ספר — בזמן הקצר ביותר. קְבע את הטקס לעוד תשעה שבועות, בארבעה־עשר בחודש ניסן, בתשע בבוקר. תדרך את שר החוץ להזמין את כל השגרירים. נערוך בטקס ביעור חמץ מרכזי, במעמד השגרירים ובמעמד הרבנים הראשיים, ראש עיריית ירושלים, ראשי הערים שמהן ייצאו הקווים, שרים, נשיא המדינה, כלי תקשורת ומכובדים נוספים, וכמובן לעיניי כל העם, שיצפה בשידור המרגש בערוצי הטלוויזיה השונים. כשנחתוך את הסרט, נפתח באופן רשמי עידן חדש בהיסטוריה שלנו. עד אז כולי תקווה שהמשא ומתן עם שכנינו העקשניים יסתיים בהצלחה, דבר שאני מטיל בו ספק רב כרגע, ומי יודע? אולי גם הנשיא הפלסטיני יוזמן. אם הכול ילך כשורה, והפלסטינים יקיימו את הסכם השלום עליו ייתכן ונחתום בקרוב ישנה אפשרות שנפתח גם קו רכבת מרמאללה לירושלים לטובת המתפללים המוסלמים אשר יבקשו להתפלל בהר הבית."

ממלא מקום ראש הממשלה אמנם ראה חובה בהוראות הממונה עליו, שאותו בחר הציבור, אך בהיותו גם השר לענייני ירושלים ואיש דתי אדוק, הוא לא שש מהאפשרות שהרכבת תסיע קרונות מלאים בישמעאלים אל בירת העם היהודי למקום שבו עמדו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, שבו מלכו דוד ושלמה ושאליו התפללו מיליוני יהודים במשך אלפי שנים. עצם המחשבה על שיירת גברים מוסלמים בני גילאים שונים המטמאים את קודש הקודשים גרמה לו לחוש חנק. הוא הסיר את מקטורנו היוקרתי ואת עניבתו, טלפן לראש סיעתו בכנסת, הקרוב אליו ביותר מכל חברי המפלגה, והחליט לצאת לתפילה בכותל למען שלמות העיר.

"אתה יודע, שאול? אני לא כל כך אוהב את הרעיון הזה של ראש הממשלה שגם הישמעאלים יבואו בהמוניהם להתפלל בהר הבית. נראה לי ששם, בגולה, במקום שבו הוא יושב היום עם המנהיג שלהם, הרחק מהאוויר ומהרוח שבהרי ירושלים השתבשה עליו דעתו ונחרץ גורלה של בירתנו הקדושה. אני חש שאנחנו חוטאים לקדוש ברוך הוא בזה שאנו יושבים בממשלה שמוסרת את לבם של היהודים לאויבינו מזה דורות ולא עושים דבר בעניין. ויחד עם זאת היינו שותפים בכירים — ואני, כשר האחראי על ירושלים, הייתי השותף המרכזי — בסלילת דרך מהירה וזולה אל הכותל לכל עמנו היושב בציון."

"מחר, יהודה, כנס את ישיבת הממשלה והודע להם כי בבוקר ערב פסח נחנוך את התחנה — לא לפני שנערוך ביעור חמץ בשם כל העם. אחר כך כנס מסיבת עיתונאים וספר כי משיחה עם ראש הממשלה נודע לך כי המשא ומתן עם הפלסטינים עלה על שרטון עקב דרישות מוגזמות של הצד השני. המשמעות בכך היא שאין אנו יכולים לסמוך על שכנינו, והרכבת תהיה זמינה רק לאזרחי המדינה. בכל מקרה, אני מניח שכישלון המשא ומתן יוביל לאירועים שלאחריהם אני בספק אם תינתן להם אפשרות להגיע להר הבית."

לאחר שיחה קצרה בין השר לראש הסיעה ברחבת הכותל פנו שני הגברים להתפלל, איש — איש ותפילתו הוא.

אין סוף חלקי מחשבות, שלא התחברו לקו קוהרנטי אחד מילאו את ראשו. רסיסי מחשבות, שהמשימה שהטיל עליו ראש הממשלה הייתה רק חלק קטן מהן. רעייתו השוכבת לידו, שהוזנחה בשנתיים האחרונות עקב תפקידו, שתי התאומות המתקרבות לגיל מצווה ומראות תסמינים מדאיגים של מחלה עלומה, והבן המורד, שבחר להתגייס לצבא במקום להמשיך את דרכו של האב ולהישאר בצלה של תורה, לפשוט את השחור והלבן מבית וללבוש ירוק זית המזוהה עם כל מה שזר ומנוכר לחברה שבה גדל. כל אלה לא נתנו לו מנוח. יותר מכל הדאיגה אותו המחשבה כי העיר הקדושה תימסר לגורמים שלא ידעו את אדוני. לא, הפחד שלו לא נבע מדעה פוליטית — כי פוליטיקה כשלעצמה מעולם לא הייתה מטרה עבורו אלא רק אמצעי. היא נבעה מאמונה עיוורת בהבטחת ירושלים ליהודים, ומהאמונה כי אין בידו של איש הזכות למוסרה לעמים שכפרו בדת היהודית.

שבע שנים הפרידו בין לידת בנם הבכור של יהודה ותמר ללידת התאומות, שבמהלכן הפילה תמר פעמיים. את כמות התפילות שנשא הזוג לאל, למען יברך אותם בעוד ילד או שניים לפחות, לא יוכל לספור אף לא מתמטיקאי מדופלם. דמעות מילאו מקוואות ודם תרנגולות את חצרות המקובלים — אך ילד אין. ודווקא אז, לאחר שש שנים התגשמה תפילתם, ובתחילת השנה השביעית, אז קבע רבו של יהודה כי מכיוון שתמר אינה יכולה יותר לקיים את מצוות פרו ורבו יש לגרשה לאלתר — דווקא באותו יום חם והביל ששמיו העידו על שיא הקיץ, הודיעה תמר ליהודה כי הופרתה.

"תחת פיקוח רפואי הדוק, ילד אחד עוד יכול לעבור, אך תאומים זה מסוכן, במיוחד לאם שעברה כבר שתי הפלות. אין לי אלא לייעץ לך להפסיק את ההיריון באופן מידי."

קביעת הגניקולוגית השאירה בנפשה של תמר צלקת שלא ידעה כמותה. מילא האיסור הדתי אבל איך היא יכולה להפיל, ועוד לאחר שנלקחו ממנה שני ילדים, האם תוותר במודע על ילד נוסף? החשש הגדול ביותר שלה היה לספר על כך ליהודה. היה לה ברור מעבר לכל צל של ספק כי אם יידע הוא יגרש אותה מיד. לא היה בה פחד להישאר לבד ולא חשש מתוויות של אישה המתקשה ללדת, אלא אהבה פשוטה וטהורה שפיעמה בה כל אימת שהביטה בשותפה לחיים, והיא שהביאה אותה לרצות לחיות לצדו ומנעה ממנה לעזוב את עולם הדת שמאסה בו. נותרה לה רק אישה אחת בעולם, אשת רבו של יהודה, שיכלה להיוועץ עמה בביטחון שסודה יישמר, והיא פנתה אליה במצוקתה כמוצא אחרון. קביעת הרבה הייתה חד משמעית: "חסד גדול עשה עמך האל. בגלל אמונתך האדוקה ותפילותייך הרבות השיב לך הקדוש ברוך הוא את אשר לקח ממך בשנים עברו. "בעצב תלדי בנים" כתוב בספר בראשית, ואת את העצב שלך כבר קיבלת, עכשיו העת ללדת."

תמר הייתה אישה אמיצה והפחד היחיד השכן בליבה היה להיוותר בלי יהודה. היא לא חשה כבולה לו, אלא שותפה, כי כזה היה יהודה, יותר בן זוג ושותף מאשר בעל. עד שמונה לתפקיד השר לענייני ירושלים וממלא מקום ראש הממשלה, היה שותף בכל עם רעייתו. כשבנם נולד הוא לא התבייש כלל להתעורר בשעות הקטנות של הלילה ולבדוק אם שנתו של הבן עמוקה או לדאוג שיגיע מסודר לכיתת הלימוד. בימי שישי, שעה שתמר בישלה מכל טוב לכבוד שבת המלכה, היה אפשר למצוא אותו מסתובב עם מטאטא ויעה בין חדרי הבית. רק פעם בשנה, ביום ירושלים, שם את כל עיסוקיו בצד והלך לכותל להודות לאל על שבחר בעמו מכל העמים ונתן לו את עיר דוד. רצה הגורל ודווקא ביום הזה, שבו צעדו רבים מנכבדי המדינה ברחבי העיר וצלילי שופרות נשמעו מרחוק, לא ביקר יהודה בכותל אלא ישב בחדרה של האם הטריה בבית החולים 'שערי צדק'. הוא הביט בה כשישנה, שוחח אתה בערותה והתענג על זוגתו ובנו בעת ההנקה. כאשר שוחררה תמר לביתם, פניו של יהודה קרנו בכל החלפת חיתול. לא פעם היה ניגש לזוגתו ונושק לה, סתם כך, על עצם היותה עמו ועל כך שהביאה לו בן ביום שמעתה יהיה בשבילו בעל שמחה כפולה.

שתי ההפלות ערעורו מאד את אמונתה של תמר. כששאלה נשים מבינות מדוע מקשה עליה האל, נענתה כי דרכיו נסתרות. תשובתן הכעיסה אותה. כשהייתה בחברת אנשים היא הצליחה להסתיר את הרהורי הכפירה, אך בינה לבין עצמה פתחה את לבה לא פעם וקיללה את יומה. בכל זאת, היא העירה בכל בוקר את יהודה לתפילת שחרית, בחוסר רצון הפצירה בו להשקיע את הסכום הנדרש ולרשום את בנם לישיבה המכובדת ביותר בעיר, ובשיחות בין בני הזוג דאגה בכל הזדמנות לברך את אלוהים פעמיים — פעם בקול ופעם בלב. היא הייתה בטוחה כי היא מצליחה במלאכת ההסתרה וכי בן זוגה אינו חש בטענותיה כלפי בורא העולם. היא טעתה.

לא פעם הרהר יהודה באפשרות שיצטרך לבחור ביום מן הימים בין התורה לבין תמר ולא יכול היה להגיע להכרעה חד משמעית. מאז ההפלה השנייה, לא קיימו בני הזוג יחסי מין — "אם אין ביכולתנו להביא ילד לעולם, אזי זה זרע לבטלה, ועל כך יש איסור חמור בתורה", היה עונה להפצרותיה של זוגתו להתייחד עמה. במקום זאת, היה משוחח עמה כששכבו זה לצד זו.

"אני מרגיש שאמונתך בספר הקודש ובכותבו הולכת ודועכת, אך אנא, אל לך להמעיט בערכה של תורה."

"מה הטעם בתורה אם כבר בהתחלה היא מצווה עלי ללדת, אך את היכולת לכך דורש המצווה לא נותן לי?"

"זכרי את איוב עבד אדוני, אשר לא קילל את אלוהיו וזכה לתמורה גדולה."

"לא מקללת אני, לא מקללת. רק שואלת, ותשובות לא מקבלת."

"נסתרות הן דרכי האל."

"הדרכים אולי נסתרות, אבל את קיום המצווה איני יכולה לקיים, ואם אין יכולת לקיים מצווה אחת, אזי נעלם גם הרצון לקיים את השאר."

"זכרי את נס אברהם בן מאה ושרה בת תשעים שנה."

"אני לא שרה, ואם בגילי איני מסוגלת ללדת ילד בריא, אז בוודאי לא אוכל בגילה."

יהודה שינן בראשו את כל אמרות התורה וחז"ל ואת כל הנסים המופיעים בספרי קודש אך לא ראה כיצד יוכל לעזור לאהובתו להישאר בעולם התורה. היה ברי לו שגם בלעדי ילדים אהבתם העזה לא תמנע ממנה ללכת. "אולי", תהה, "דווקא האהבה היא זאת שתבריח אותה? הרי איזה הוא גבר החי רק עם ילד אחד?" מלילה למשנהו נראו השיחות שניהל בינו לבין עצמו יותר ויותר מציאותיות בעיני יהודה. הוא ידע בתוכו שהשיחות לא יובילו לשינוי, ובכל זאת היה נחוש למצוא את המילים שבעזרתן יצליח לשמור על משפחתו המתפוררת.

"אולי ננסה עוד פעם? אתה הרי ויתרת די מהר."

"פעמיים זה מספיק, מעבר לכך זו כבר אובססיה."

"פעם שלישית זו עוד תקווה, המספר שלוש הוא הרי קדוש."

"אני עומד על דעתי, ודעי לך כי אובססיות אינן ברות ריסון או גבול. אם יש אחת תפרוצנה לחייך גם אחרות."

"אז לא נדע יותר זו את גופו של זה?"

"אולי בבוא העת והסימן, עד אז צריך להתאפק."

"העת עדיין לא הגיעה? הרי עברו כבר שש שנים."

"יתכן והיא תגיע. יש להמתין בסבלנות."

"הסבלנות נגמרת לי, אני מרגישה כמו מכונה שנועדה לצורכי עבודה בלבד ולא כמו אישה עם גוף ונפש."

"שימי מבטחך באדוני, משם יבוא עזרך."

"מזרעך יבוא עזרי, בלעדיו גם הקדוש לא יעזור."

במשך שש שנים, חלפו בראשו של יהודה כמעט בכל לילה מחשבות אלו ומחשבות דומות, שלהן מכנה משותף אחד — כישלונו של יהודה לשכנע את רעייתו לתת סיכוי לדת. כששמע בתוכו את קולה של תמר המתחננת לזרעו הבין כי טעה, והסכים להפרותה. אולי אלו השנים שהשכיחו ממנה את תחושת ההנאה, אולי האקט השמרני של רֵעהּ, שחדר אליה ויצא ממנה בלא חשק או רגישות כאילו כפאו השד, ואולי הייאוש מהרעיון להביא ילד נוסף לעולם — על כל פנים תמר לא חשה דבר. היא שכבה עירומה על המיטה המוצעת, מביטה בתקרה, ספק־מתפללת-ספק־מקללת במעט הדקות שבהן ביצע יהודה את פועלו, והמשיכה לשכב כך דקות ארוכות הרבה יותר גם לאחר שסיים. רק מאוחר יותר, כאשר תבקר במרפאה של ד"ר גבריאלי ותתבשר על הריונה, תבין תמר שלא כל כך מזמן ביקר בתוכה גבר שכה אהבה פעם ושהאמינה שקרוב הוא לעזבה.

ביום שהודיעה לו זוגתו כי היא הרה חש יהודה כנמצא במעמד הר סיני. הוא שמח יותר על שיכול עתה להניח למחשבות הבחירה ועל שקיבל את רעייתו בחזרה ולא יצטרך לגרשה מאשר על העובדה שהוא הולך להיות אבא בשנית.

הפעם הצדק היה עם יהודה, כיוון שלאחר הלידה נעלמו הרהורי הכפירה של תמר. עצם העובדה שלמרות הסיכון ילדה תמר תאומות בריאות והיא בעצמה בריאה, החזירה לה את אמונתה בהשגחה העליונה. גם הפחד כי אצל הבן הצעיר בן השבע תתעוררנה מחשבות קנאה, התבדה במהרה.

את אחת־עשרה השנים שיבואו אחר כך ניתן לתאר כשנים של משפחתיות שגרתית, אך לא את היום ההוא באמצע אוגוסט, שבו הודיע בנם של תמר ויהודה כי החליט שלא להיות עליהם נטל ולהתגייס לצבא.

בין המחשבות על ישיבת הממשלה שתתקיים מחר, שבה יודיע על ההתפתחויות בוושינגטון ועל החלטת ראש הממשלה על חנוכת התחנה, בין דאגותיו לירושלים ולמשפחה ששוב מתחילה להתפורר, ובין כעסו המהול בגעגועים על בנו האובד שלא ידע היכן הוא, עליו להתחיל לארגן את מסיבת פורים שיחול בעוד כחמישה שבועות. הוא הבטיח לבנות, שכיוון שזוהי שנת המצווה שלהן, הוא ידאג לתכנן מסיבת פורים מהמפוארות ביותר שידעה ירושלים בשנים האחרונות. כל הבנות מהסמינר תוזמנה, תושמע מוזיקה המתאימה לגילן ולדת, ואימא תכין כיבודים כמו שרק היא יודעת להכין. את האירוע תפאר תחרות תחפושות, שבסופה תזכה במשלוח מנות מיוחד במינו זו שתתחפש לאישה הקדושה מכולן. רק שלא תתרחש סערה.

לפורים הזה משמעות מיוחדת. לראשונה לא יתחפש האח הבכור לדמות מקראית וילמד את הבנות את דיני היהדות — טקס שהתקיים בכל פורים ולווה בציפייה רבה מצד התאומות ושמחה רבה יותר אחריו — אותו אח שאם יוודא על בואו לחופשה יסתיים תפקידו של האב במפלגה ובממשלה, ועם זה — כך חשש, יגיע גם קיצה של בירת היהודים. ליהודה היה מוזר כי על תמר, שסגרה את רחמה לאחר לידת בנם, לא היה מוכן לוותר — גם לא תמורת היכל אלוהים — בעוד שעל בנו היחיד, שיישא את שם משפחתו, היה מוכן לוותר גם תמורת הקיר החיצוני של מתחם המקדש. למרות שאפשרות אחת בלבד באה בחשבון, חש יהודה צורך להיוועץ בתמר. רק הסכמת אשתו, שבה לא היה לו ספק, תרגיע את מצפונו בכל הנוגע לבן.

"אתה יודע? במשך תשע־עשרה שנים לא זכרתי את הלילה ההוא, אבל כשאמרת לו שזה או הבית היהודי או הבית הצבאי נזכרתי בו. נזכרתי בנציב המלח שהייתי באותו הלילה, איך חדרת לתוכי והחוצה ממני בתנועות מכניות, מבלי להביט בי ולוּ בעין אחת. נזכרתי איך החל מהבוקר שלמחרת עשיית התאומות התייחסת אליו אחרת — כאילו היה בו אשם כלשהו."

"הוא הבן הזכר היחיד שיש לי, אני לא יכול שלא לאהוב אותו, אבל את צריכה להבין. הוא עשה מעשה שלא ייעשה, הוא מרד במשפחתו. ואת הרי מכירה את דברי התורה על כיבוד אב ואם."

"אתה לא מקשיב. לא ויתרת עליו כשהחליט להתגייס לצבא. עשית זאת כאשר שכבת עלי והאמנת שתוך כדי רכיבה עליי שאתה עושה לי טובה ולא מנסה ליצור חיים חדשים"

"מובן לך גודל החטא של שפיכת זרע, והיו לך כבר שני כישלונות בלידה. לקחתי על עצמי סיכון גדול בחטא איום רק מאהבה עזה אלייך."

"היום מובן לי רק דבר אחד, שהכיסא בממשלה וקיר פרה־היסטורי חשובים לך יותר מהמשפחה. אני אוותר לך הפעם, כי אני יודעת עד כמה חשובה לך תחנת הרכבת. אבל כך או אחרת, את סדר הפסח יעשה בני עמי ועם אחיותיו — אתך או בלעדייך."

תמר הפנתה את עורפה ליהודה ושבה לתאומות, שבמפתיע, כאילו באקט של סולידריות הדדית, נראו שתיהן חיוורות. לראשונה זה עשרים שנות נישואים, עמדה תמר על שלה. אמנם רצונה נשמע והתממש בבית, אך תמיד החליטה יחד עם יהודה. הפעם לא היה ספק, היא תחזיר אליה את בנה, גם במחיר גירוש. הדיבור התקיף של אם בנו הפתיע את יהודה עד כדי קיפאון. לאחר דקה, כשהתעשת, התכוון להעמיד את האישה הסוררת במקומה אך גילה כי הניחה את הריב מאחוריה והיא כבר עסוקה בדברים אחרים. כדי לא להלהיט את הרוחות עוד יותר, הבליג הפעם. בכל זאת, תקופה די עמוסה לפניו ועדיף שלא להסתכן סיכון מיותר באובדן האישה היחידה העומדת לו לעזר. תמר החליטה שלא להסתכן, והודיעה לאביהן של התאומות כי היא לוקחת אותן לרופא, ובלי להמתין לתגובתו טרקה את הדלת ויצאה.

לאחר מספר בדיקות ושאלות, קבעה הרופאה כי אין לבנות שום דבר מיוחד, אולי קצת לחץ ותשישות מההתרגשות שלקראת הבאות. לייתר ביטחון היא רשמה להן ויטמינים והמליצה על מנוחה וארוחות סדירות ומזינות. תמר יצאה מהמרפאה לא מסופקת. תחושת בטן שלה אמרה כי מסתתר כאן משהו אחר; הרי היא לא מעמיסה עליהן עבודות בית, ומחייבת אותן לעזור לה רק בימי שישי ובחג, וגם הארוחות שלהן הן סדירות ובריאות. היא הבינה את הבעיה האמתית כאשר יצאו האם והבנות מהמרפאה וצעדו לכיוון שוק מחנה יהודה, לקנות מעט פירות ואת הוויטמינים שרשמה הרופאה.

הבנות סיפרו כי הן מתרגשות נורא ממסיבת פורים הצפויה, ואמרו שהודיעו כבר לכל הבנות בכיתות שלהן, וכולן אישרו את הגעתן. את בנות הכיתה מרגשת במיוחד תחרות התחפושות, וכולן יגיעו במיוחד לכבודה ומקוות לזכות, אבל את מארחות המסיבה התחרות לא מעניינת, והן מתרגשות לקראת הפגישה האפשרית עם אחיהן. הילדות ביקשו מאמן שתבטיח כי האח יגיע, אך שפתיה נותרו חתומות. היא מעולם לא שיקרה לבנות, אך פחדה לאכזב אותן. רק לאחר כמה רגעים, שבהן הוצפה בשאלות מסוג "למה הוא לא בא?", "מתי הוא יבוא?", ו"האם הוא מת?", חדלה תמר לשתוק וציינה כי המשפחה תתאחד בליל הסדר. עד אז האח לא יוכל לבוא הביתה, כי הוא נסע ללמוד בישיבה חשובה בחיפה ועליו להישאר שם ככל שהוא יכול. מהבעתן נראה בבירור כי האחיות אינן מסופקות מהתשובה ולא מבינות מדוע בפסח אפשר לבוא אך בפורים לא, אך בכל זאת לא שאלו עוד בנוגע לאחיהן הנעדר, ונראה כי הצבע חזר מעט לפניהן.

הלילה השקיט מעט את רוחו של יהודה. אמנם היה עדיין טרוד ולא הצליח לעצום יותר מעין אחת, אך ביחס למה שעבר עליו מהבוקר, הרגיש נוח בטרדות הלילה. פרץ של געגוע לרעייתו שטף אותו. הוא חיבק אותה בחצי־חיבוק כדי לבדוק אם היא ערה, ושמח שחש את תנועותיה. הוא הניח כי זוגתו נענית לחיבתו, והחל להמטיר עליה נשיקות, אך את מקום ההדדיות, שאך לפני פחות ממחצית השנה הייתה עניין של מה בכך, תפסה קרירות שאינה אופיינית לתמר ואמירה כי עד לערב פסח נישואיהם אינם אלא עניין רשמי וקיימים רק ברבנות.

ישראל חינטייב, מעיד על עצמו כך: אני בן 32 ומאחורי לימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב בין השנים 2011-2008. לפני 4 שנים בערך כתבתי את הספר. כפקיד קבלה בבניין מגורים ברמת גן במשמרות לילה בשנה האחרונה ללימודי ספרות, במקום לכתוב עבודות כתבתי את הרומן הזה. הסיפור עלה לי בתואר אבל נהניתי מכל שניה של כתיבה שלו.

X