קורל - שם בדוי | לרכישה באינדיבוק
קורל – שם בדוי

קורל – שם בדוי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 30
- 30

קורל – שם בדוי,  הוא רומן פעולה מרתק על אהבה, נחישות, פשע וריגול.

במרכז הסיפור עומד דויד, אדם ממוצע החי בבדידות לאחר שאהבת חייו גירשה אותו מעל פניה, ללא הסבר או סיבה נראית לעין. באחת מנסיעותיו בחולות המדבר, הוא מציל נערה צעירה מידי גבר אלים, מעשה שמסבך אותו עם המאפיה הדרומית.

גרינברג מנהל ביד רמה את אחד מארגוני הפשע החזקים בדרום. עיסוקיו המפוקפקים כוללים הברחות סמים, סחיטה באיומים, זנות ועוד.

יעל היא סוכנת מוסד שעסוקה בעיקר במשימות פרוזאיות ומשעממות, תחת ניצוחו של יונתן שפירא. אחרי שנות עבודה רבות, היא מגלה תגלית שמזעזעת את עולמה, וגורמת לה לנקוט פעולה קיצונית, תוך סיכון עצמה והאהובים עליה.

המאורעות בנגב ובחו"ל משתלבים, בסדרה של צרופי מקרים נדירים, לפרשה מסועפת של תככים, פשע וריגול, הסוחפים את גבורינו לפעילות אמיצה ומתוחכמת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    טוב אז בשם ההגינות אפתח ואומר שאני מכיר את המחבר ויכול להעיד על קווי דמיון בינו לבין הדמות הראשית.

    זהו ספרו הראשון של מרק, חבר למילואים המשרת יחד עימי ביחידת חי"ר במילואים, למען האמת מרק האו אחד המתנדבים הותיקים ביחידה, ונראה ששאב לא מעט מהאנרגיות שיצק לתוך העלילה, מהדיונות שבהם פיטרל במשך השירות.\

    במרכז העלילה, עומד דוד -דמות סוליסטית של גבר בשנות ה-50 לחייו המנהל רומן משולש עם הג'יפ שלו, כלבה והדיונות של הנגב.

    ספר מתח, מהיר וסוחף, המשלב רומנטיקניות של האדם אל הטבע, דחפים קמאיים אל אהבה נושנה הזוכה למזור בדמותה של בחורה צעירה, שאותה דוד מחלץ מלוע הארי של עולם הפשע בדרום. מנקודה זו שיגרת יומו של דוד משתנה באחת ונכנסת למקצב מהיר של התרחשויות שיש בהן אלימות, פלילים, ריגול ועוד.

    ספר מתח המתנהל בקצב מהיר וקולח, אומנם לא מורכב כג'ון גרישם , טום רוב סמית, מייקל קרייטון ואחרים, אבל ההנאה מובטחת לחובבי הז'אנר.

  2. :

    מצוין , ספר מתח ארצישראלי.
    ספר מצוין, מותח וזורם ( סיימתי בשישי שבת אחד). החזיר לי את החשק לקרוא ספרים. מבינה שזהו ספרו הראשון של הכותב… מחכה לספרים הבאים.

  3. :

    המתח והעניין נמשך לאורך כול הספר.
    אהבתי שכול פרק חדש התחיל בסיפור
    אחר ולאט לאט כל הסיפורים הנפרדים התחברו כמו צמה לעלילה אחד.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

הג'יפ המאובק שט לאטו בשביל דיונות החול של רמת חובב, עולה ויורד כמו ספינה השטה על גלים. המנוע נוהם בקול נמוך, מניע את הג'יפ בתנועה סדירה ומתונה. צמיגי השטח הגסים נוגסים בחול המדבר הרך ומותירים אחריהם שני שבילים עמוקים.

מאחורי ההגה יושב גבר בגיל העמידה. בשערו הסמיך החלו לצוץ סימנים אפורים. מרפקו השמאלי מונח על שפת החלון הפתוח ובידו הימנית הוא מנווט את הרכב בביטחון, כמי שמבין את רכבו ומכיר היטב את שבילי המדבר.

במושב הנוסע יושב כלב גדול מגזע לא מוגדר, פרוותו קצרה וצבעה חום בהיר, חלקן התחתון של רגליו לבן כשלג, משווה להן תדמית של גרביים. מחצית גופו העליונה משתרבבת מחוץ לחלון הימני של הג'יפ, אוזניו מתנפנפות ברוח, מלועו הענקי והפתוח למחצה משתלשלת לשון ארוכה אשר מעת לעת מרטיבה את אפו לשיפור קליטת הריחות המתחלפים לאורך המסלול. עד כמה שניתן להבין לרוחם של ההולכים על ארבע, אפשר לומר בביטחון שהוא נראה מרוצה למדי.

הנהג מביט סביבו כאילו מחפש משהו, פתאום מצביע ואומר לכלב: "תראה, עץ שיטה בשעה עשר, בוא נעצור נעשה קפה." סיבוב קל של ההגה שמאלה, לחיצה חזקה על הגז, המנוע עובר לשאגה רועמת והג'יפ שועט בחדווה במעלה הדיונה התלולה ועוצר תחת עץ השיטה רחב הצמרת. המנוע נדם ונהמתו מתחלפת בדממת המדבר. שמש אחר הצהריים של חודש יוני עדיין יוקדת בעוז והאוויר הדומם אינו מספק משבים מקלים.

הנהג נשען לאחור, סוקר את לוח השעונים האילם, מוודא שבלם היד אכן מונע מהרכב מלהתדרדר מהדיונה, פותח את הדלת נטולת החלון וקופץ מהג'יפ המוגבה אל החול הרך. "בוא נעשה קפה," הוא אומר שוב לכלב, רק כדי שלא ייראה שהוא מדבר לעצמו. הכלב כבר קפץ מהחלון, הוא לא חיכה שיפתחו לו את הדלת. זנבו הארוך מכשכש במרץ והוא מסתובב כסהרורי סביב העץ, אפו צמוד לקרקע בניסיון לזהות מי היה שם לפניו. אחרי שהוא מסיים את הסריקה ומוודא שהכול תקין הוא רץ אל בעליו, מצמיד את ראשו לירכו בהמתנה לליטוף שמגיע מיד. כבר כמה שנים מתקיים סיפור אהבה בין האיש לכלבו. הכלב, שחב את חייו לגבר ששחרר אותו מכלא של "צער בעלי חיים" זמן קצר לפני ששעון החול שלו עמד להיגמר, וגבר בודד, שכלב נאמן ליווה אותו לכל מקום בשמחה וללא דרישות.

הגבר מנגב את הזיעה שעוטה מצחו, מביט בשעון ומציין שנותר זמן ניכר עד השקיעה. הוא כבן חמישים, נמוך קומה ורחב כתפיים. שערו המאפיר קצר וסמיך, פניו צרובי השמש מעוטרים בקמטים, ועיניו בצבע ירוק אפרפר משוות לו מבט חם ונבון, מראהו רגיל ושכיח. הדבר היחיד הבולט בו הוא זוג זרועות חסונות שמחוברות לגוף באמצעות כתפיים רחבות, קצת מעבר לפרופורציית קומתו הצנועה, ומשוות לו מראה חסון ועוצמתי. הוא לובש בגדי עבודה כחולים ונעול בנעלי בטיחות כבדות. לראשו כובע מצחייה שעליו מופיעה כתובת האינטרנט של אתר חובבי הג'יפים בארץ (www.jeepolog.com). הוא מחבק את הכלב שממשיך להתחכך בירכו. "לך למקום, שאקה." הוא אומר. הכלב ממהר למצוא מקום שנראה לו סביר ומתיישב תוך שהוא פולט אוויר מריאותיו באנקה גרונית. שנים של אימון הביאו את השניים להתנהלות בהרמוניה מופתית. מובן שהיה ברור כשמש מי מנהיג הלהקה – האלפא-דוג.

עכשיו הוא יכול להתפנות להכנת הקפה. טקס חשוב שלא ניתן לחמוק ממנו בכל טיול שטח. הוא ניגש לאחורי הג'יפ, מטפס על הפגוש ומחפש את ערכת הקפה בתוך הכאוס השולט שם ביד רמה.

ברקע נשמע רחש מנוע של רכב קל, הכלב מרים את ראשו, אוזניו מזדקפות והוא מתחיל לנוע לצד הנגדי של הגבעה. "שאקה עצור!" יורה האיש לכיוון הכלב שנבלם כמו נתקל בקיר, "פה דרומית לגבעה," הוא מצביע, "יש שביל שגם רכב פרטי יכול לנוע בו, הוא משמש את הבדואים הגרים בסביבה, אז תהיה רגוע."

הוא מכניס את ראשו מתחת לכיסוי הברזנט של הג'יפ וממשיך להזיז כלים, קופסאות, שק שינה ועוד פריטים חיוניים פחות או יותר, שאת חלקם כבר שכח מזמן, הכול שם פרט לערכה המבוקשת. לפתע הוא נדרך, אוזנו קשובה, הוא מנסה להבין את הקולות ששברו את דממת המדבר. מנוע הרכב מאחורי הדיונה נדם באחת והשקט חזר לשרור במרחב. נראה שהרכב עצר בקרבת מקום. מחשבה מטרידה עלתה בראשו, אולי מישהו זומם לשחרר אותו מעול הבעלות על הג'יפ… תמיד חשש שמישהו עשוי לחפוץ בכלי המפואר שטיפח, טיפל ושכלל עד שהפך אותו לחיית שטח בעלת יכולת מדהימה – גמל על גלגלים, הוא קרא לו. למרות מראהו החיצוני הצנוע, מכוסה באבק בקיץ ובבוץ בחורף, דלתות חצי ללא חלונות וכיסוי ברזנט דהוי, הרי שמתחת למכסה המנוע התמקמה טכנולוגיה מתקדמת, מצוידת במנוע עתיר סוסים ובמערכת תמסורת משוכללת שיובאו מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והותקנו בידיו המיומנות של בעלים שהיה בעל תואר בהנדסת מכונות.

נשמעים טריקת דלת וקולות עמומים. הוא לוחש לעצמו להירגע, תפסיק להיות פרנואיד, בטח איזה זוג בא להתמזמז, אמנם אין פה הרבה מקומות מסתור, אבל יש זוגות שדווקא אוהבים לעשות את זה תחת כיפת השמים, הסיכון להתגלות מזרים אדרנלין למחזור הדם ומוסיף תיבול לפעילות שברוב המקרים אינה כשרה מלכתחילה.

הוא דוחף את ראשו לארגז הרכב, מוצא את הגזייה מתחת לערמות של ציוד אבל נעצר. נדמה לו שהוא שומע צעקה של אישה, במצוקה? או שאולי העניינים מתחממים שם… הוא מחייך בעצבות, עבר זמן רב מדי מאז זכיתי לשמוע גניחת הנאה של אישה, הוא חושב.

הוא שוקע בדמיונות לרגע, עומד ובוהה בבלגן בארגז הרכב. לפתע נדרך שנית, הפעם הוא שמע צעקה, משהו כמו "עזוב" או "תעזוב" ואחר-כך קול חלול של מכה או של נפילה.

הוא מתחיל ללכת כמה צעדים לכיוון ראש הגבעה ונעצר. אני לא צריך להתערב, לא עסק של אבא שלי. הוא פונה לאטו על עקבותיו ואז חולפת בגופו צמרמורת. אוזניו קולטות קול חבטה וצרחה מקפיאת דם של אישה. הוא חדל להסס. בנחישות, אבל בזהירות הוא עושה דרכו מעבר לדיונה. ברגע שהוא עובר את שיא הגובה נגלה לעיניו זוג, גבר גדול ממדים וחסון למראה ואישה קטנת גוף.

היא שוכבת על צדה ועל פניה סימני דם. היא מנסה לקום, אבל כושלת. טוב, היא לפחות חיה, הוא אומר לעצמו, אולי אוכל לשכנע אותם לסגור על שלום בית במקום בית-חולים ובית-סוהר.

"שאקה עצור," הוא פונה אחורה אל הכלב, "לא רוצה בלגנים." הכלב יושב בצייתנות כנועה. הגבר בוחן את הסביבה, אין עוד אנשים בטווח עין, רק הזוג המסוכסך ורכב "מאזדה 3" אפור ששתי דלתותיו הקדמיות פתוחות לרווחה. שני ה"אוהבים" אינם מבחינים בו.

הגבר עומד בגבו אליו ומסנן בין שפתיו, "קומי, זונה, אני אלמד אותך לקח." הוא ניגש אליה ומניף את ידו להנחתה נוספת.

"סליחה!" צועק נהג הג'יפ בקול מהוסס קמעה.

הגבר התוקף עוצר במקומו, פונה לאחור בהפתעה ומביט באורח הבלתי צפוי. הוא בוחן אותו מלמעלה למטה ומגיע למסקנה שיש לו יתרון על האורח, לפחות שלושים סנטימטר בגובה ושישים קילוגרם במשקל.

"תעוף מפה לפני שאני עושה לך מה שעשיתי לזונה." עשרים מטרים מפרידים ביניהם, אבל ידידינו המושיע כבר לא כל-כך בטוח בעצמו. רטט של פחד זורם בגבו כמו שיירת נמלים קטנות המטפסות לאורך עמוד השדרה, מתחתית הגב אל בסיס הצוואר. גם הוא יודע להעריך משקל וגובה וכבר לא כל-כך בטוח שעשה את הדבר הנכון. אומץ אמנם לא היה חסר לו, אבל עברו שנים לא מעטות מאז ההסתערות האחרונה על האויב בלבנון. לא היה לו ניסיון בקרבות רחוב – עוד מנעוריו נמנע באופן גורף מקטטות, תמיד העדיף לסגת, גם אם הייתה בכך מידה של השפלה – אלימות לא הייתה הקטע שלו. כשהציע לו המורה להתעמלות ללכת לחוג ג'ודו או קרטה, הוא סירב. לא נראה לו אטרקטיבי להילחם באף אחד. לחלופין, העדיף להיאבק לבדו במשקולות ובמכונות בחדר הכושר, וכך פיתח את זרועותיו החסונות. אבל עכשיו הצטער על ההחלטה. הוא חשב שנוכחותו של עד ראייה תרתיע את הגבר מביצוע מזימתו. איך הוא אמור להתמודד נגד הענק? איך יסיים את המשימה שאליה יצא ללא שיקול דעת וללא הכנה מוקדמת?

"אולי נדבר על זה?" הוא נסוג צעד אחד ואומר בקול מתון אך נחוש, "אני מוכן לקחת אותה למרפאה, בוא נעשה שלום בית, למה לריב?" מאחורי הגבר המגודל מצליחה האישה להתיישב, פניה לא נראים טוב בכלל, הוא חושב לעצמו, מודע לזמן שהוא צריך להרוויח ולעובדה שלא יוכל להשאירה עמו. הוא לוקח עוד צעד אחורה כדי להוריד את רמת הלחץ.

מולו ניצב גבר בשנות השלושים לחייו, קצת פחות משני מטרים בגובה, מאה שלושים או יותר קילוגרם במשקל. פניו גסים וניכרים בהם סימני פציעות שקל לנחש את מקורן. עיניו השחורות משדרות אלימות ורצחנות. לאחר שהוא מודד את הפולש עולה על פניו מבט מזלזל, אין לו שום ספק שלא ניצב מולו יריב שקול שיכול לאתגר אותו.

"עוף מפה כל עוד יש לך רגליים שלמות!" צועק היריב במשקל הכבד, "ותשכח מה שראית כי זה ממש לא טוב לבריאות שלך!" הגבר צועד קדימה וידידינו נסוג, אך שומר על מרחק קבוע.

פה הוא עושה את הטעות. "תן לי לקחת אותה לרופא, ואני אשכח שראיתי את מספר הרכב שלך," אני מפגר עם תעודות, הוא אומר לעצמו, עכשיו הוא לא יכול לתת לי ללכת. אני בטח רץ יותר מהר ממנו, אבל האישה, אני לא יכול לעזוב אותה ככה… נשק, הוא חושב לעצמו, לו רק היה לי נשק, לא צריך קלצ'ניקוב או M16, אפילו איזו ברטה 9 מ"מ קטנה הייתה מספיקה כדי לאזן את ההפרש במשקל.

הענק מגיע עד אליו. הוא גדול וחזק, אבל מגושם. הוא שולח מכת וו ימנית, ואגרופו הגדול חופר תעלה בלתי נראית באוויר לפני אפו של היריב הקטן והזריז ממנו שנסוג במהירות לאחור. אין בררה, הוא חושב, או שאני נלחם על חיי או שהוא מפרק לי את הצורה. למה לכל הרוחות נכנסתי לעסק הזה? ולמה לא למדתי קרטה כשהמורה להתעמלות המליץ לי? הוא שולח את שתי ידיו לפנים ובולם בהצלחה אגרוף נוסף שכוון לפניו. הפנים אכן ניצלו, אבל מעוצמת המכה הוא נהדף לאחור ורגלו נתקלת באבן. הוא מאבד את שיווי משקלו ונופל על גבו על חול המדבר. בעוד הוא שוקל אם לנסות להתגלגל ימינה או שמאלה, כמו בסרטים, הוא רואה שהתוקף שלו עומד מעליו ומביט בו בזלזול, יש לו זמן, קרבנו מונח לפניו כמו שה המובל לטבח. אולי יש תקווה, אולי התוקף הגיע לסיפוקו עם הכנעת היריב, יכריז על נוק-אאוט טכני ויניח לו לנפשו. אבל ההפך הוא הנכון.

בתנועה אטית שולף התוקף חפץ כהה מכיסו. נשמע צליל מתכתי ולהב גדול של סכין קפיצית נוצץ באור השמש. גל של חרדה מציף את הגבר המבוגר השוכב על גבו ללא יכולת תנועה, פחד משתק אופף אותו, הוא מרגיש מועקה כבדה בחזהו, כאילו הונח עליו סלע כבד. הוא משותק וחסר אונים מול המבט הרצחני שניצת בעיני יריבו. תקוותו היחידה מונחת בצדה השני של דיונה החול.

הוא פוער את פיו ומשפתיו נמלטת בצעקה נואשת מילה אחת: "שאקה!"

ממרומי הדיונה פורץ הכלב הגדול מגזע לא מוגדר במהירות שלא הייתה מביישת כל חיית טרף במרדף. מבט אחד מספיק לחושיו החדים של הכלב להבין את התרחיש. אדם זר מאיים על אדונו. תוך חלקיק שנייה הוא הופך מחיית מחמד מכשכשת זנב לחיית טרף חסרת פשרות. אי שם בין עשרות הגנים שהתפתחו במשך אלפי שנות ביות עדיין חי קול קדומים שהורישו לו אבותיו הזאבים. את מספר המטרים האחרונים הוא עושה בריחוף באוויר היישר אל חזהו של התוקף. הגבר המופתע נוחת בחבטה אדירה על גבו, ואילולי עמדו על החול הרך של דיונות המדבר, ודאי היה שובר את ראשו. הסכין זרוקה על החול, כמה מטרים מהם. שיניו של הכלב נעוצות באמת ידו הימנית של התוקף, שהפך לנתקף חסר ישע.

האיש האמיץ אינו מבזבז זמן. הוא יודע שחלון ההזדמנויות עלול להיסגר במהרה. מי יודע איזה נשק נוסף הוא נושא עליו. אם יש לו אקדח הגלגל יכול להתהפך בשניות, ואת זאת יש למנוע בכל מחיר. הוא ניגש אל האישה שבינתיים מנסה להיעמד אבל כושלת. "חייבים לעוף מפה," הוא אומר ברכות, "לפני שהוא יתאושש, יהרוג את הכלב ואז אותי ואולי גם אותך. לא נראה לי שהוא מהסוג שלוקח שבויים."

היא מביטה אליו במבט מיואש ומניעה בראשה בתדהמה ובהפתעה, "אתה לא יודע עם מי אתה מסתבך…" היא פולטת אנחה כבדה וקורסת חזרה אל החול. הוא מניח את שתי ידיו תחתיה ומרים אותה, מופתע עד כמה היא קלה, או אולי זה האדרנלין שנתן לו כוח? הוא שולח מבט לעבר זירת הקרב ומגלה שהסטטוס-קוו לא הופר. הכלב עדיין מעיק במלוא משקלו על הגורילה המשותקת ובין שיניו אמת ידו הימנית. התנועה היחידה שנראתה מהזירה הייתה כשכוש זנב נמרץ. ידידינו ממהר לטפס במעלה הדיונה ומניח את ניצולת התקיפה ההמומה על כיסא הנוסע בג'יפ, משמיע שריקה חדה ותוך שניות ספורות מגיע הכלב. מקבל פקודה בתנועת יד מהירה להיכנס לג'יפ דרך דלת הנהג, עובר אחורה בין שני המושבים הקדמיים, מתיישב ומביט בבחינה מדוקדקת באובייקט החדש שהשתלט על מושבו הקבוע. הוא מרחרח סביב ראשה ופניה ומאחסן את הריחות בתאי הזיכרון המיועדים לפריטים השייכים ללהקתו. אם אדונו מקבל אותה, מרגע זה גם הוא יגונן עליה, כך צרוב בגנים מימי אבות אבותיו הקדומים.

הנערה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, קטנת גוף, שער ארוך צבוע בלונד, איפור מרוח על הפנים מעורב בדמעות, בדם ובחול מתלאות השעה האחרונה. עין אחת נפוחה וחצי סגורה, אבל השנייה גדולה יפה ובוהקת בכחול עמוק. לבושה קיצי וקל, וכולל חולצה דקה עם מחשוף נדיב שהתרחב אף יותר הודות לקרע עמוק וחצאית קצרה שממנה הציצו שוקיים חטובים בגוון של שיזוף קל.

סיבוב המפתח מעיר לחיים את שמונת הצילינדרים רבי העוצמה. רעם המנוע מפלח את דממת המדבר והג'יפ מחליק בקלילות במורד הגבעה לכיוון שדה הקרב.

"לא!" צועקת הנערה, "לא לשם, בוא נעוף מפה, אני פוחדת!"

"מצטער," הוא עונה לה, מרים את קולו כדי שיגבר על רעש המנוע, "אני חייב לראות מה קרה לחבר שלך, אין לי חיבה רבה אליו, אבל לא נשאיר אותו לדמם למוות. שאקה שלי, יש לו שיניים של אריה…"

"סע מהר! סע מהר! תראה! הוא כבר ברכב!"

"להפך, ניתן לו לנסוע אחרינו קצת."

היא לא עונה לו, רק מתכווצת במושב בתנוחה עוברית, כאילו רוצה להיעלם לתוך עצמה.

הג'יפ ממשיך לנוע בנסיעה מתונה כאשר המאזדה דולקת אחריו ללא יכולת לעקוף. משני צדי השביל חול רך וטובעני שרק רכב שטח, נהוג בידי נהג מיומן, מסוגל לנווט דרכו.

ידידינו לוחץ על הגז ומגביר את המהירות מעט, אבל שומר על מרחק מהרכב הרודף. הוא מביט קדימה וחיוך קל עולה על שפתיו.

"זהו, כאן נגמר השביל הכבוש, זכרתי נכון." הוא מצמיד את דוושת הגז אל רצפת הג'יפ, שלוש מאות וחמישים כוחות סוס מועברים אל הצמיגים ומרימים ענן אבק שמסתיר את שדה הראייה של הרודף, שלא מבחין שהוא נכנס למה שנקרא בשפת הג'יפאים "אמבטיה" כלומר, ירידה תלולה ואחריה עלייה תלולה, וכל זה בחול רך וטובעני.

מנוע הג'יפ נוהם בעוצמה, נקי ומכוון כמו פסנתרו של רובינשטיין. הוא מגיע לקצה המעלה ועוצר. ידידנו יורד מהג'יפ ובודק את השטח מאחוריו. זה לוקח כמה שניות עד שהאבק שוקע, וכפי שציפה, בתחתית האמבטיה שקועה המאזדה עד הגחון.

הוא מחייך לעצמו ולוחש לנערה, שבינתיים התיישבה על ברכיה, נשענת בחלק גופה הקדמי על גב המושב ומביטה לאחור. "הוא תקוע טוב, יצטרך להזמין כלי רציני שיוציא אותו מכאן."

הוא חוזר למושב הנהג, מכניס לראשון וממשיך לנוע מערבה במתינות, כמו בטיול שבת. על פניו נסוך מבט קפוא שאינו מגלה את הסערה המתרחשת בתוכו. תמיד רציתי להציל נערה במצוקה, הוא חושב לעצמו, אבל אולי הכנסתי את עצמי לדבר מה גדול יותר… מי זאת? ואיזה קשר יש לה עם הסכינאי המניאק? אולי הוא איזה בכיר בארגון פשע, כמו שקוראים לזה בטלוויזיה בימינו? במקרה כזה אני יכול לערוך צוואה ולהזדכות על ציוד. לא היה נעים לו להודות בפני עצמו, אבל הוא חש בפחד המשתלט על גופו.

הוא זורק מבט לעבר הנערה. היא לא נראית טוב, חיוורת מאוד וכל גופה המכווץ רועד למרות חום יוני. חישוב מהיר מגלה שעברו מרחק מספיק, שהאויב השקוע בחולות לא יוכל להגיע אליהם ברגל בזמן סביר. הוא שובר צפונה נוסע עוד חצי קילומטר, מחפש עוד עץ שיטה. השמש כבר כמעט שוקעת, אבל הרגל של שנים מנחה אותו אל העץ.

הוא עוצר את הג'יפ, מדומם מנוע, יורד ועובר לצדו השני. הוא פותח את דלת הברזנט הדהוי, מושיט יד לעזרה, אבל היא נרתעת ממנו.

"אל תיגע בי!" היא מתריסה, אבל נבלמת, זה האיש שסיכן את חייו והציל אותי מהמפלצת, בחיי, איזה מפגרת אני, זונה מפגרת.

הוא מפנה את גבו אליה, מתרחק כעשרים מטרים, מתיישב על החול ונשען בגבו על צדו הנגדי של גזע העץ. הוא מחשב את צעדיו הבאים, אבל כל רעיון מקורי לא עולה בדעתו.

היא יושבת על מושב הג'יפ ומסתכלת סביבה, פעימות לבה מתחילות לחזור לקצבן הרגיל. נשימתה, שהייתה קודם כה כבדה עד שהחזה עמד להתפוצץ, נרגעת בהדרגה. מי זה האביר על הג'יפ המאובק? היא חושבת, מה הוא ירצה עכשיו בתמורה? כבר למדתי על בשרי שאין ארוחות חינם, והוא יצא נגד המפלצת, אז בטח יש לו ביצים מעופרת. הוא לא נראה לי פראייר שייתן לי ללכת בלי לקבל תמורה, אחרת למה נסע בכיוון הפוך? למה לא חזר לכביש? למה עצר פה? למה הוא מחכה? משהו פה מסריח, היא חשבה, טעות אחת כבר עשיתי היום.

היא מביטה סביבה, המפתח תקוע במנעול ההגה. תמיד רציתי ג'יפ, היא חושבת וחיוך מר עולה לרגע על שפתיה, אולי פשוט אתניע את המנוע ואברח? הגבר שלפני דקות ספורות חילץ אותה תוך סיכון חייו וכעת נחשד כאיום, יושב מאחורי העץ בגבו אליה. עושה חשבון מהיר. היא תכניס לראשון, בשקט, תלחץ על המצמד, תניע, תשחרר את המצמד במהירות. זה ייקח שתי שניות, הוא לא יספיק להגיע אליה.

יש רק בעיה אחת, היא חושבת, הכלב. הוא עדיין יושב מאחוריי וכבר ראיתי מה הוא מסוגל לעשות… לא חשוב, חייבת לנסות.

היא עוברת בשקט למושב הנהג, רגליה לא מגיעות לדוושות. היא מנסה להזיז את המושב, אך ללא הצלחה. היא גולשת מעט מטה ולוחצת ברגלה השמאלית על המצמד. הכלב רואה שהמושב שלו התפנה ועובר קדימה. היא מביטה בו בפליאה, מה הוא חושב? "אתה לא תתקוף אותי, נכון, שאקה?" היא מניחה את ידה על המפתח ושפתיה לוחשות קללה עסיסית…

המנוע המכוון כמו שעון שוויצרי נכנס לפעולה בשאגה. מגיב ברצון לרגל המונחת על דוושת הגז. המצמד משוחרר והג'יפ מזנק ממקומו כמו צ'יטה השוחרת לטרף. היא זורקת מבט מהיר לכיוון הכלב. להפתעתה הוא נראה דווקא די מרוצה מהתחדשות הנסיעה, מכשכש בזנבו וראשו משתרבב מחוץ לחלון. מבט מהיר שמאלה מגלה הפתעה גדולה יותר. הבעלים החוקיים של הרכב לא זז ממקומו, אפילו לא סובב את ראשו לראות מי החליט לקחת את הג'יפ שלו לסיבוב.

הג'יפ מקפץ ומקרטע בנתיב המשובש עד כדי סכנת התהפכות. מהר מאוד היא מתעשתת, מאטה את הנסיעה, מוצאת שביל חולי והנסיעה חוזרת למתכונת רגועה. לאחר כחצי קילומטר היא מורידה לפתע את רגלה מהגז. הג'יפ נעצר בחול הרך, המנוע מקרטע ונדם. "אני באמת מפגרת וזונה," היא אומרת בקול אל הכלב שמביט בה. הבנאדם הוציא אותי מהידיים של הנבלה שכמעט חתך לו את הגרון… היא חושבת ולבה הולם, הוא סחב אותי על הידיים כמו תינוקת, ואני גונבת לו את הג'יפ! אולי, אבל רק אולי גם הוא מניאק, אני אולי לא כל-כך טובה באבחון אופי של אנשים, אבל כלבים אני מכירה. אם הכלב אוהב אותו, הוא חייב להיות בנאדם טוב… "יאללה, שאקה, חוזרים. אם הוא קורע לי את הצורה, זה מגיע לי." היא מתניעה, מכניסה לראשון, משחררת את המצמד, אך דבר לא קורה. מביטה מהחלון, "שיט! שקענו! מה אני עושה עכשיו?" ראשה נשמט על גלגל ההגה והיא פורצת בבכי. הכלב משמיע יבבה חרישית, דוחק את ראשו תחת צווארה ומרים את גופה חזרה למצב ישיבה. הוא מסתובב במקומו, קופץ מהחלון, מקיף את הרכב ומשמיע נביחה קצרה.

היא מוחה דמעה ומורחת את שארית האיפור שעל פניה, היא מביטה בכלב מחלון הנהג ושואלת: "מה אתה רוצה?" הכלב מסתובב, רץ כמה צעדים לכיוון שממנו באו, חוזר על עקבותיו ומשמיע נביחה קצרה. "שנחזור ברגל?" היא מקשה. הוא חוזר על התרגיל שנית, "טוב, הבנתי."

היא פותחת את הדלת ויורדת אל החול הרך. הולכת כמה צעדים אחרי הכלב שכבר פתח בריצה והתרחק כמאה מטרים ואז נזכרת שצריך לקחת את המפתחות. חוזרת על עקבותיה ולוקחת את המפתחות שהיו נעוצים במנעול ההגה. היא חולצת את נעלי העקב וזורקת אותן לג'יפ. פתאום שומעת צעדי ריצה בחול ומסתובבת בבהלה, "שאקה! שִיט! כמעט גרמת לי להתקף לב, אבל שמחה שחזרת, אני כבר באה."

היא צועדת בחול הרך. הכלב רץ, וחוזר בכל פעם שהוא מתרחק יותר מכמה עשרות מטרים. בטח כבר מת לחזור לבעליו, היא חושבת.

רגליה שוקעות בחול הרך שהיה חם משמש הקיץ אך לא צורב, הודות לרוח הערב שנשבה קלות ממערב. הרכות והחום הנעים של החול בכפות רגליה הזרימו תחושה של חמימות ונועם בגופה. לרגע שכחה את הכאב בפניה הפצועים ובגופה החבול והתמכרה לתחושת החמימות שהתפשטה בה.

עץ השיטה נגלה לעיניה במרחק של כמאה מטרים. הכלב כבר לא עוצר, הוא מזנק לעבר בעליו שעדיין יושב בגבו אליה, נשען על העץ. הכלב מתחכך בו, מקבל לטיפה וחיבוק חם ורץ חזרה אליה מתחכך בירכיה, ורץ חזרה לקצה הגבעה.

היא מציינת לעצמה שהכלב מבין מיחסו של אדונו כלפיה שהיא אחת מהלהקה, הוא אפילו לא התנגד שאנהג בג'יפ שלו – התקבלתי. תכף נראה מה חושב מיסטר אלפא של הלהקה, זה שאפילו את שמו אני לא יודעת…

היא עוקפת את העץ ונעמדת מולו נבוכה ונכלמת. פניו שלווים, אין בהם סימן לכעס או למורת רוח. היא מתיישבת על ברכיה מולו ומשפילה מבט.

אחרי דקה של דומייה היא פורצת לפתע בשטף דיבור, "מצטערת, מצטערת, מצטערת, אני כזו מטומטמת, איך יכולתי לעשות לך את זה אחרי שסיכנת את עצמך והצלת אותי מהמניאק המפלצת הרוצח הזה. בחיי חשבתי שזה הסוף שלי היום, חשבתי שהוא יגמור אותי. כבר ראיתי את התמונה של השוטרים מוצאים את הגופה שלי בחולות, כמו בסרטים של היצ'קוק. אני מצטערת, פשוט מטומטמת, פרחה וזונה, זה מה שאני."

"זה בסדר," הוא מביט בה ברוך, "את לא צריכה להתנצל, עבר עלייך יום קשה, ואגב, אני מצטער שנגעתי בך כשעצרנו פה, רק רציתי לעזור לך לרדת מהג'יפ."

"אגב," היא לוחשת במבוכה, "חזרתי ברגל, הג'יפ שקוע בחול, אבל הבאתי את המפתחות." היא מושיטה לו אותם. "אני יודע," הוא עונה ללא צליל של כעס בקולו, "שמעתי את המנוע משתנק, צריך ללחוץ על הקלאץ' כשעוצרים." בפעם הראשונה ראתה צל של חיוך שובב על שפתיו.

הוא קם על רגליו ומנער את החול ממכנסיו. "אני הולך להביא את הג'יפ, תישארי פה ותשמרי על שאקה, נראה לי שמצאת חן בעיניו." הוא מסתובב והולך. הכלב מביט לעברו, אבל ממשיך לשבת לידה.

"הג'יפ שקוע בחול," היא צועקת לעברו.

הוא מושך בכתפיו ומגביר את צעדיו. זמן קצר אחר-כך נשמעת נהמת המנוע על הגבעה "עכשיו טיפול קוסמטי לפנים היפים שלך," הוא אומר ומחטט בארגז הרכב. הוא חוזר עם קופסת תחמושת ישנה של צה"ל שעליה מגן דוד אדום, ובידו השנייה בקבוק מים. "מזמן לא פתחתי את ארגז העזרה ראשונה שלי, מקווה שיש שם משהו שעוד אפשר להשתמש בו."

הוא מתחיל להוציא פריטים שהיו ארוזים בצפיפות כמו בקופסת סרדינים תוך שהוא ממלמל לעצמו: "חוסם עורקים, תמיד למעלה, רק שלא נצטרך… תחבושת אישית… לא הפעם, מספריים… אולי, תחזיקי," הוא מושיט לה, "או, יופי מצאתי פדי גזה סטריליים וחומר חיטוי, זה קצת ישרוף אבל צריך לנקות ולחטא, אם תהיי ילדה טובה תקבלי סוכרייה על מקל," הוא מנסה להתבדח אבל מבין שהיא לא בדיוק במצב רוח לחוש ההומור שלו.

הוא שופך קצת חומר על הפד, קרב אליה ומנקה את פניה. תחילה במקומות שלא נפצעו, רק לנגב את הלכלוך ולזכות באמון מצדה.

"אתה כל-כך עדין," היא לוחשת.

"חכי, עוד לא הגענו לפצעים הפתוחים, שם זה ישרוף," הוא ממשיך לנקות בעדינות תוך שהוא מביט בפניה. הם משרים עליו אווירת חמימות, הוא לא יכול להתיק את מבטו מהם, רוצה שתהליך הניקוי יימשך לעד. יש בפנים האלו עניין שמרתק אותי, הוא חושב לעצמו, כאילו כבר ראיתי אותה, אבל לא, הייתי זוכר פנים כאלה. אני לא שוכח פנים, בעיקר של נשים יפות.

"תגיד," היא אומרת לפתע וקוטעת את מחשבותיו, "למה לא קפצת כשהתנעתי את המנוע? יכולת לתפוס אותי, הייתי יכולה לגנוב את הג'יפ ולברוח, להשאיר אותך להתייבש פה במדבר."

חיוך רחב מתפשט על פניו.

"מה מצחיק אותך?" היא אומרת בכעס, "אתה לא מכיר אותי, ראית שאני מסובכת עם העולם התחתון, מה חשבת לעצמך, איך זה שאתה כזה רגוע?"

"ידעתי שתחזרי."

"איך ידעת?" היא מתרעמת במקצת על ההתנשאות שלו, "אתה כזה טוב בלנתח אופי של אנשים?"

"לא, לא, אני ממש לא מנתח אופי כזה מוצלח, ואכלתי הרבה חרא בחיים מאנשים שסמכתי עליהם."

"אז למה היית בטוח שאחזור?" היא שואלת שוב בטון כעוס.

"שאקה," הוא אומר וזורק מבטו לעבר הכלב, "שאקה יודע. הוא כמו הרנטגן מנתיבות, מסתכל על בנאדם ורואה מה יש לו בראש, בלב ובבטן." הוא מצביע על לבה ומבחין שהקרע בחולצתה הגדיל משמעותית את המחשוף שהיה נדיב מלכתחילה. מתוך המחשוף בצבצו חמוקיים נאים, לא גדולים מדי, אבל הוא לא הצליח להתעלם מהם. "זה לא הזמן ולא המקום לסרטים ארוטיים," הוא אומר לעצמו תוך שהוא קם ופונה לכיוון הג'יפ.

שוב הוא מפשפש באחוריו וחוזר עם שקית ניילון קשורה. פורם את הקשר ומוציא חולצת עבודה כחולה. "שימי את זה עלייך, זה לא בדיוק פייר קרדן, אבל אני צריך להתרכז בפנים שלך."

"אז הכלב אמר לך שאני בסדר," היא אומרת בציניות מעורבת בהשתאות ולובשת את החולצה.

"כן."

"איך בדיוק?" היא מקשה, "אתה מדבר כלבית, דוקטור דוליטל? או אולי הכלב היה באולפן והוא מדבר עברית קטן?" היא פורצת בצחוק מתגלגל.

צחוקה מעביר בו גל של תחושת נועם. הוא שמח לראות שעל אף מה שעבר עליה לפני חצי שעה, יש לה עוד רצון לצחוק… היא מדהימה, הוא חושב לעצמו, רוצה לחזור לעבודת הניקוי, אבל היא עוצרת אותו.

"תסביר, אני רוצה להבין…"

"פשוט," הוא משיב, "כשירדתי מהאוטו הוא נשאר איתך, הוא אף פעם לא נשאר ברכב אם אני יורד. הוא ידע שאת בסדר, את זה אני מבין, מה שמפליא אפילו אותי, זה שהוא ידע שעוד מעט את תצטרכי אותו יותר ממני, לכן הוא נסע איתך. עכשיו תתני לדוקטור דוליטל לטפל בקופיף שיושב מולו, אולי אבטיח לך בננה ולא סוכרייה אם זה ירגיע אותך…" שוב מציף אותה צחוק שמחמם את לבו. מזמן לא חש כך, הוא חושב לעצמו.

"את יודעת," הוא אומר תוך כדי ניקוי פניה, "זה לא כזה גרוע כמו שזה נראה קודם, כל הדם נובע משריטה אחת מעל לגבה השמאלית, תהיה לך צלקת קטנה, אבל לא נורא, זה רק יוסיף לך אופי."

הוא אורז את הציוד הרפואי, מניח אותו בג'יפ וחוזר עם צידנית קטנה. שולף ממנה פחית בירה קרה, עוטף אותה במגבת מטבח קטנה ומושיט אותה לנערה. "שימי על העין, זה יעזור לך להוריד את הנפיחות, יום-יומיים והעין הזאת תהיה יפה כמו השנייה."

הם יושבים בשקט. הוא לא יכול להתיק את עיניו מהחצי הגלוי של פניה, הוא חושב שהיא יפה, אפילו יפה מאוד, אבל מתקשה להסביר את הריתוק שהוא חש אליה.

השמש מתחילה לשקוע והשמים מתכהים ומאפירים. הוא יודע שצריך לחזור לעיר ולהזדכות על החבילה שמצא במדבר. פתאום עוברת בו תחושה של אבדן. הוא מבין שבטח לא יראה אותה יותר… אז מה ציפית, הוא מהרהר, שהיא תרצה עכשיו להתחתן איתך, אתה חתיאר זקן… יופי, עשית דבר טוב, אל תקלקל, תסגור את הפרק הזה ותהפוך דף… אבל הוא לא אהב פרדות. הייתה לו תאוריה שפרדות הן סוג של מוות. אם לא יראה אותה יותר, מבחינתו היא כאילו מתה, ומבחינתה הוא כאילו מת.

"דוד," הוא לוחש.

"מה דוד?" היא שואלת.

"דוד, קוראים לי דוד."

"דוד!" היא קוראת בפליאה, "כמה מדהים, דוד וגָּלְיָת, כמו בתנ"ך."

"כן, אבל זה כמעט נגמר הפוך היום," הוא עונה, "טוב ששאקה התערב… ואת? יש שֵׁם?"

"אהה, בטח, סליחה, שכחתי את כללי הנימוס, קורל – שם בדוי."

"בסדר," הוא עונה במעט אכזבה, "שיהיה ככה, שם בדוי." ובלבו הוא חושב: סימן ראשון לפרדת המוות.

"תראה, לא יודעת מה לעשות במצבים האלה, אבל בהחלט מגיעה לך תודה ענקית. אני לא יודעת במה אני יכולה לגמול לך…"

"תפסיקי," הוא קוטע אותו ברכות, "את לא חייבת לי כלום, להפך, עשית לי שירות אדיר."

היא מביטה בו בפליאה "איזה שירות בדיוק? שכמעט גנבתי לך את הג'יפ, שכמעט התהפכתי איתו, או אולי שכמעט גָּלְיָת חתך לדוד את הגרון והפך את הסיפור התנכ"י על פניו, איזה שירות בדיוק?"

הוא מחייך חיוך נוגה. הידיעה שהוא עומד לאבד אותה אינה מרפה ממנו. "תמיד חלמתי להציל בחורה במצוקה," הוא עונה בלחש, קצת מבויש, "זה עושה אותך גבר, מנפח את האגו… את יודעת, ככה זה אנחנו הגברים, מודל קצת מפגר."

"תראה, אני אגיד לך מה, אני אתן לך כרטיס ביקור, אם תרצה, תבוא תקבל שירות VIP." היא שולפת כרטיס מהתיק ומושיטה אליו. הוא לוקח את הכרטיס וקורא:

 

קורל – מוסך גירים

כל סוגי השירות

מפה תצא עם חיוך

טל' 555-6969

 

הוא מרים את עיניו ומביט בה בתדהמה, "האמת שעם החולצה הזאת את נראית לי מוסכניק פָאר-אֶקֽסֶלַאנֽס, אבל הידיים שלך כל-כך עדינות, חוץ מזה אני מטפל ברכב שלי לבד…"

"אני רואה שאתה לא כל-כך חכם כמו שחשבתי, לא הבנת כלום, נכון?"

הוא מרים את ראשו אליה בשאלה, "מה יש להבין, כתוב, 'מוסך'."

"וואו, אתה באמת חנון סתום, לא הבנת למרות שאמרתי לך כמה פעמים… אני זונה."

"אז… מה הקטע עם המוסך?" הוא אומר כאשר הוא מתעשת.

"זה כרטיס ביקור שאתה יכול להחזיק בארנק, ואם אשתך תמצא אותו, היית רוצה שיהיה כתוב 'קורל – זונה'… בום! יאללה, לרבנות," היא מנמיכה את קולה, "עכשיו ברצינות, אם תרגיש צורך תבוא אליי, תקבל שירות חינם, וכמו שכתוב בכרטיס ממני תצא עם חיוך ואני ארגיש שאמרתי תודה, וגם האגו שלי יתנפח טיפה, באמת, תבוא, תן לי להרגיש שאני לא כפוית טובה."

לוקח לו מעט זמן לעכל את המנה שמוגשת לו.

"תגיד, מה קרה? נראה לי שאתה עומד להתעלף. מה, אף פעם לא ראית זונה? אה, שכחתי, אין גבר מאצ'ו שיודה שהוא מבקר אצל זונות. יש בישראל כמה עשרות אלפי 'נערות עובדות', ככה קוראים לזה במכבסת המילים, אני דווקא אוהבת ישר לעניין – זונות. עשרות אלפי זונות ואלפי סרסורים חיים מהמקצוע העתיק בעולם, אבל אף גבר לא משתמש בשירותים האלו – פרדוקס," היא משתהה ומצפה לתגובה, אבל הוא רק יושב שם ושותק כמו דג אילם. הפאזל לא מתחבר לו. זה לא היה דיבור של זונה. כן, הוא הכיר כמה נערות עובדות, היא לא התאימה לסטריאוטיפ, היה בה דבר מה יותר מלוטש. הוא מתקשה להפנים את הידיעה, מרגיש אכזבה, ובכל זאת משהו בה…

"אתה מאוכזב. אני מבינה. אם היית יודע לא היית מסכן את חייך כדי להציל זונה."

הוא נעמד על רגליו בזעם שלא חזתה. "תפסיקי, פשוט תשתקי, את לא יכולה לדבר ככה, לא עלייך ולא עליי." היא מנסה להגיב, אבל הוא מהסה אותה בתנועת יד חדה. היא שותקת, משלבת את רגליה היחפות על החול החם, גורפת חול מסביבה ומכסה בו את רגליה. הוא מתיישב חזרה, נשען על גזע העץ ומדבר בשקט תוך שהוא שוקל כל מילה. "קודם כול אני מודה שהשתמשתי בשירותי מין. נקודה. שנית, הייתי מנסה למנוע ממנו לפגוע בך בכל מקרה, אני פשוט לא יכול לשאת אלימות. עכשיו, תקשיבי טוב מה אני חושב על זונות וכמה אני שונא את התנשאות הציבור ה'נאור' על נשים אלו," הוא לוקח כמה נשימות עמוקות ומוסיף: "אחד הערכים החשובים ביותר בעיניי הוא הכבוד לזולת, יש לי תאוריה כזאת, שאם אצל כל בני האדם הכבוד לזולת היה הערך הדומיננטי, אז לא היו מלחמות בעולם. יש בעולם אנשים, מוסדות, אפילו עסקים מסחריים, שמתייחסים לאדם שזקוק להם בהתנשאות ובזלזול שלפעמים גובלים באכזריות, זה משפיל." הוא עוצר לרגע ונועץ בה מבט עמוק, היא מרגישה כאילו עיניו מפלחות את חזה ולוחצות על לבה. הוא דיבר איתה בטון אבהי… היא לא מעזה לפצות פה או להניד עפעף. "עכשיו לעניין הזונות. אם אדם בא לזונה, עושה מה שהוא עושה, משלם כנדרש ויוצא עם חיוך, אז נתת לו שירות טוב ובעיניי את אדם טוב יותר מפקיד או ממנהל במשרדי ביטוח לאומי שהתנהג בהתנשאות או בזלזול לקשיש או לנכה שזקוקים לחסדיו." הוא מביט בעיניה וממשיך: "עכשיו לשני הצדדים: אם הלקוח של הזונה התייחס אליה בכבוד וגם קיבל יחס טוב, הרי שיש לנו מקרה קלסי של כבוד לזולת, ובא לציון גואל."

שקט מוחלט שורר. רוח קלה מרצדת בין שערותיה הבלונדיניות המבהיקות בקרני האור האחרונות של שעת הדמדומים. דבריו נוגעים ללבה והוא הולם בחוזקה. היא מופתעת מגישתו הלא שגרתית לנושא הרגיש, היא חשה חיבה כלפיו, אולי אפילו יותר מחיבה, היא חושבת ומתכננת את צעדיה. הוא לא גבר חלומותיה, אבל יהיה לה קשה להיפרד ממנו, למה הוא צריך חברה זונה בכלל, ברגע שיחזרו לעיר היא תאפשר לו להיפטר ממנה. הוא לא נראה ממהר במיוחד והיא נהנית מחברתו.

"אז מה," מתריסה לעברו קורל, "אתה חושב שזנות זו עבודה מכובדת?"

"שאלה פילוסופית קשה מאוד," עונה דוד ופניו לובשים ארשת רצינית, "ואפשר לדבר על הנושא שעות, אבל יש לי חבר שלימד אותי לבחון דברים כאלה ב'מבחן הבת'."

"מה זה מבחן הבת?" שואלת קורל, ופניה מביעים עניין.

"האם הייתי רוצה שהבת שלי תהיה זונה," מסביר דוד בסבלנות.

"או-קיי, אני מבינה," הנהנה קורל, "אז אתה לא חושב שזה עיסוק מכובד."

"נראה שלא," מודה דוד, "אם מפעילים את מבחן הבת זה לא יוצא טוב."

"אז אין לך כל סיבה לכבד אותי," מסכמת קורל.

"לא, לא, לא הבנת אותי נכון," נד דוד בראשו, "העובדה שהעיסוק אינו מכובד, לא אומרת שאין להתייחס בכבוד לאישה שנקלעה למקצוע מסיבה זו או אחרת."

"זה לא מתיישב עם מבחן הבת!"

"זה מתיישב בהחלט. אם הבת שלי הייתה זונה לא הייתי אוהב את זה, אבל לא הייתי מפסיק לאהוב אותה…"

קורל מושכת בכתפיה ולא מגיבה.

השמש כבר שוקעת ומשתרר חושך, עכשיו הוא יכול לראות רק את צללית גופה ורק בזיכרונו הוא עדיין רואה את פניה, אשר מעבר ליופי המוחשי כל-כך שידרו אליו גלים של חום, תחושה שונה שלא הכיר בעבר ולא הצליח להבין. הוא רוצה לחבק אותה, להניח את ראשה על כתפו וללחוש לה מילות עידוד, אבל חושש שהמגע יתפרש בצורה לא נכונה, הרי רק לפני כמה דקות הציעה לו שירותים מיניים. הוא חושב על כך שהוא מזדקן, לא חש כל משיכה מינית אליה, אולי הסתובב לו בורג בראש… הוא לא מבין.

צריך לקחת אותה הביתה, הוא חושב, אבל ממש לא רוצה לסיים את הפגישה. הייתי יושב פה איתה כל הלילה, אבל היא בטח רוצה כבר לעוף מפה, אולי פשוט מתביישת לזרז אותי. "את בטח רוצה כבר לחזור הביתה," הוא לוחש לה.

"תגיד," היא אומרת, גם לה היו רגשות מעורבים, היא לא תזנק עליו פה במדבר ותעשה איתו "גוּד טַיים", הוא נוסך בה רגשות אחרים, היא רוצה להישאר, אבל חוששת שהיא מעכבת אותו. "תגיד, אתם הג'יפאים לא עושים קפה בכל עצירה? זה לא סוג של דת שבצבא ובג'יפאות סוגדים לה?" אפילו בחושך הוא מבחין בחיוכה, ממש שמח על הסולם שהיא מעמידה לרשותו. הוא קם מביא את הערכה מהג'יפ ומתחיל ב"מלאכת הקודש".

הם יושבים בשתיקה ולוגמים מהמשקה המר. בראשו רוחשת סערת רגשות, אלפי שאלות שהוא רוצה לשאול, אבל פוחד לשבור את השקט, פוחד להביך ומכבד את פרטיותה. והשאלה הנדושה ביותר מנקרת במוחו בכוח רב, עד כי הוא מרגיש שהיא עלולה לבקוע חור במצחו ולעוף החוצה דרכו: איך זה שבחורה מקסימה כזו עוסקת בזנות? הוא מתאפק ולא שואל.

התירוצים נגמרו. בלי חשק רב הוא קם, אוסף את כל הציוד, שם בג'יפ וחוזר כדי לעזור לה לקום, אבל איחר. היא כבר עומדת על רגליה, ובתנועה זריזה וגמישה מזנקת למושב הנוסע בג'יפ הגבוה. שאקה מתיישב מאחור בלי להתלונן.

דוד מתחיל בנסיעה חזרה מזרחה לכיוון כביש 40, מנווט את דרכו בביטחון. "נראה לי שאתה מכיר את השבילים פה," היא אומרת.

"כן, כמעט כמו הבדואים שגרים פה, רק כמעט," הוא מעיף בה מבט.

הנסיעה לבאר-שבע אורכת מעט מדי זמן בעיני שניהם. המצב מוזר, הם לא רוצים להיפרד, אבל אף אחד מהם לא מעז לומר זאת. הם מגיעים לרחוב סנהדרין בשכונה ד', לשם היא מנחה אותו.

היא מסתובבת לאחור ומחבקת את ראשו הגדול של הכלב. "תודה, שאקה, אתה כלב-נמר. דוד…" היא מניחה ידה על כתפו ולוחשת, "היום הצלתם את חיי ואני אסירת תודה לך ולשאקה לכל החיים, אתה בן אדם מדהים. היא מקרבת את פניה אליו, עוצמת את עיניה ולוחשת, "תן לי נשיקת פרדה?" הוא נתפס לא מוכן… מהסס רגע… שפתיה מוגשות אליו, פחות מעשרה סנטימטרים משפתיו, הוא מתקרב לאטו, מרים את גופו מעט ונושק על מצחה.

היא מופתעת, אבל לא מאוכזבת, איכשהו זה מתאים לה אפילו יותר. היא יורדת מהג'יפ, סוגרת את הדלת ומציצה פנימה מהחלון: "יש לך את הטלפון שלי, אם אתה ג'נטלמן, לא תיתן לליידי לחכות יותר מדי, גם אם הליידי היא רק זונה." היא פונה לאחור ונעלמת בפתחו החשוך של חדר מדרגות בבניין ישן.

הוא מרגיש שגופו מתרוקן, כאילו דמות מסרטי האימה הכניסה ידה דרך פיו אל גופו והוציאה משם את הלב, את הריאות ועוד כמה איברים חיוניים. הוא חושב שלא היה צריך לתת לה ללכת, מחר גָּלְיָת יחזור לחפש אותה, היא לא צריכה להיות לבד, אני צריך לקחת אותה הביתה. הוא חושב, כן בטח, נעשה לה מקלחת, ניקח אותה למיטה… הופה הופה היי, בטח… הוא בוהה בלוח המכוונים שעה ארוכה. לבסוף מתעשת ונוסע.

 

מרק לאוצקר הוא בעל תואר ראשון בהנדסה כימית. מנהל מידע שיווקי, מודיעין עסקי ומודיעין תחרותי. לאוצקר חובב ומוביל וטיולי ג'יפים במדבר.מדריך אילוף כלבים, חובש קרבי בסדיר ומעל ארבעים שנות שרות מילואים פעיל.

"קורל – שם בדוי" הוא ספרו הראשון.

X