קוראים לי נינה | לרכישה באינדיבוק
קוראים לי נינה

קוראים לי נינה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 34

"איני יודעת מה הוביל אותי לעשות את זה בסוף, אני מניחה שזה היה בעיקר חוסר בררה. רציתי משהו אחר לעצמי, רציתי רגעים אחרים. שנים שראיתי תמונה אחת בראש אך בפועל רצתי בין תמונות אחרות לגמרי. אני לא אקרא לזה בריחה, זו אינה בריחה, זה אולי הדבר הכי קרוב להגשמה במקרה שלי. ההתנתקות היא הכרחית, צריך פשוט לא לפחד ממנה".

"את לא נהיית לסבית, את מגלה שאת לסבית"

קוראים לי נינה הוא רומן ביכורים עסיסי, מרטיט, מלא רגש ותובנה על מצב האישה בתחילת המאה ה-21 ומדגים הרמת עוגן כנגד ההסללה החברתית. נינה הייתה במשך שנים האלטר-אגו של המחברת, נעמה כהן, שהחליטה גם היא לצאת לחופשי.

נינה, אישה באמצע שנות העשרים לחייה, היא בת מסורה, אחות טובה, סטודנטית לניהול ולמשאבי אנוש, שנתיב חייה התווה מראש על-ידי אמה. כשעבדה בעבודה סטודנטיאלית, פגשה אישה שטלטלה את עולמה, את תפיסתה את עצמה, את מערכות היחסים שלה עם בני משפחתה. המפגש עם אותה אישה מהווה טריגר לדברים שהוחבאו במשך שנים. נינה מתגלה ציירת מוכשרת ורגישה שכישרונה הודחק. הגילויים החדשים מביאים למשבר עמוק ביחסיה עם הוריה ולבלבול ביחס לעצמה, רצונותיה, שאיפותיה ועתידה.

על אף השבר והמשבר, חייה של נינה מתחילים בנקודה זו. היא מתחילה לראות מעבר להגדרות המקובלות; לגבש לעצמה זהות; להשלים עם המאווים האמתיים שלה ולנטרל דעות קדומות ותפיסות שעד לאותו גילוי חיה על-פיהן.

עלילת הספר נפרשת על פני כשלוש שנים ומהווה מסע של גיבוש זהות, מלחמה לעצמאות והצצה להתנסויותיה המיניות של נינה, החווה פתיחות מינית לצד סגירות רגשית ותהייה על מקומה.

הספר כתוב בשפתה הייחודית והרהוטה של הבלוגרית נעמה כהן. "אני כותבת כמו שאני מדברת, כמו שהייתי רוצה שידברו אליי. השפה שלי היא תוצר מובהק של קריאת ספרים, מילים ארוכות ומורכבות מחרמנות אותי. היום, בעידן הפלואידי, גם השפה הפכה להיות פלואידית. בהתחלה היה לי קשה עם זה, אך הפכתי ליותר סלחנית עם הזמן", כותבת כהן, "אני חושבת שכבר שנים שאני כותבת את הספר בראש, נינה היא סוג של אלטר-אגו שלי, אבל היא לא אני. היא מתכתבת אתי אבל חופשייה במרחב של עצמה".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קוראים לי נינה”

בקרוב…

פרק 1: מיקי

 

כשנכנסתי למונית היא שלחה לי הודעה ושאלה איפה אני ומתי אני מגיעה.
השבתי שאני בדיוק יוצאת לכיוון ואגיע עוד חצי שעה. זו הייתה פגישתנו הראשונה, אחרי כמה ימים של התכתבויות ומתח מיני. היא הציעה לי חברות בפייסבוק ותהתה בהודעה פרטית אם אנחנו מכירות. עניתי לה: "לא, אבל את נראית מעניינת מספיק כדי שארצה להכיר." היא לא הבינה את הציניות שלי, אך התמונות שלה שכנעו אותי להמשיך להתכתב אִתה, וכשהציעה אחרי מספר ימים שאבוא לדירתה — נעניתי ברצון.
במונית החל להתנגן השיר Criminal של פיונה אפל, צחקתי לעצמי ותהיתי אם זה מנבא את הבאות.
כשהגעתי והיא פתחה לי את הדלת, ראיתי אישה גבוהה ועדינה במכנסיים שחורים וקצרים למדי שהחמיאו לרגליה הארוכות.
היא הגישה לי כוס יין לבן והתיישבה לידי. "לחיים," אמרה, ושתי הכוסות הקליקו בעדינות. "דירה נחמדה," ציינתי תוך שאני בוחנת את החלל. זו הייתה דירה קטנה, אך נעימה ואינטימית. סלון קטן עם ספה אדומה ושולחן מעץ אלון, מטבחון מינימלי וחדר שינה ללא דלת.
"כמה זמן את גרה פה?"
"חצי שנה, פחות או יותר."
"נחמד," סיננתי והמשכתי להסתכל סביב. השתררה שתיקה מביכה שגרמה לי לתהות למה בכלל באתי לכאן.
היא תלתה בי עיניים נוגות, כאילו מצפה שאציל את המצב. שאלתי אותה איפה השירותים והלכתי לכיוון שהורתה לי בידה הארוכה.
מה לעזאזל את עושה פה? שאלתי את בבואתי. בסך הכול בחורה שהתכתבת אתה יומיים ועכשיו את כאן.
עשיתי פיפי והסתכלתי על מגוון הקרמים לגוף המונחים על השידה הקטנה שליד הכיור. לא אהבתי אף לא אחד מהריחות. מבטי נדד אל חוטיני סגול, קטנטן ויפה שהיה תלוי מעליי. גיחכתי לעצמי, יש עם מה לעבוד. העפתי מבט במראה לוודא שהשיער בסדר ויצאתי החוצה.
היא ישבה על הספה ובהתה בטלפון שלה. ניגשתי אליה והוצאתי לה אותו מהיד. "מה את עושה?" שאלה מופתעת.
"שום דבר מיוחד, זה סתם הפריע לי."
"הפריע לך במה?"
"בזה," עניתי והתיישבתי עליה בפישוק.
היא נראתה המומה, אבל לא התנגדה. נישקתי אותה והרגשתי חום עולה בלחייה.
"יש לך ביצים," אמרה, מביטה לתוך עיניי. חייכתי אליה, חיוך שלא מגיע מהבטן אלא מהראש, חיוך המבשר כי המשחק מתחיל.
השכבתי אותה על הספה ונישקתי את צווארה הארוך. ידיה עטפו אותי, רגלה האחת כבלה אותי אליה. ליטפתי את שדיה ובטנה השטוחה. היא אחזה את פניי בשתי ידיה וידיי טיילו על גופה, עוברות על רגליה הארוכות, על פנים ירכיה.
הסרתי במהירות את מכנסיה הקצרים. היא לבשה תחתיהם חוטיני צהוב שהתאים לגוון עורה השזוף. לפתע עצרתי והתיישבתי על ברכיי, בין רגליה.
"מה קרה?" שאלה במבט חושש.
"שום דבר, אני רק רוצה להסתכל עלייך." הבכתי אותה ואהבתי את זה.
הסתכלתי עליה, על כולה, על פניה, צווארה, שדיה ובטנה, נישקתי כל אחד מהם, ליקקתי את פטמותיה והתענגתי על הקולות הקטנים שבקעו מגרונה.
היא תפסה את ראשי, אצבעותיה הסתבכו בשערותיי. אצבעותיי פגשו באיברה והיא שמטה את ראשה לאחור, רגלה האחת מונחת על שולחן הסלון והשנייה על משענת הספה כשאני ביניהן, מלקקת אותה בתאווה.
היא הצמידה את ראשי אליה ואני הגברתי את הקצב. לרגעים הצניעה את גניחותיה, ואני, שרציתי לשמוע אותה עוד ועוד, הכנסתי את שתי אצבעותיי לפיה. היא, בהתלהבות משתוקקת, מצצה וינקה אותן בכוח. כשהרגשתי שהיא מוכנה, שלפתי אותן מפיה וחדרתי אליה עם אצבעותיי הרטובות. היא הופתעה וכבר לא הצליחה להשתיק את הנאתה. היא זעקה בעונג, יבבה וגנחה בקול.
הרגשתי את הכיווצים הקטנים בתוכה ובטנה החלה עולה ויורדת, נשימותיה הפכו כבדות, ידעתי שהגמירה קרבה. המשכתי ללקק את הדגדגן שלה ולחדור אליה באצבעותיי, להרגיש אותה מבפנים.
"כן, כן," גנחה בקול עמוק. הרמתי את מבטי וראיתי אותה מכווצת את עיניה ונושכת את השפתיים.
הדגדגן שלה בפי, רטוב ונפוח. מצצתי אותו בחזקה. היא רעדה בלי שליטה עד שהתכווצה כולה, וברגע אחד הפך גופה לרפוי. הוצאתי את אצבעותיי, הנחתי את ראשי על בטנה, ידיי מלטפות את רגליה, מרגישה את עורה מצטמרר, וכך נרדמתי.
"שיט," קמתי בבהלה, "אני חייבת לעוף!"
"מה?" היא שאלה אפופת שינה.
"אני חייבת ללכת! אני מאחרת."
"את לא רוצה להישאר?"
"אני רוצה, אני פשוט חייבת ללכת, יש לי איזו ארוחת ערב."
ניגשתי לשירותים, שטפתי פניי וסידרתי את השֵער. כשיצאתי, היא עמדה במטבח והכינה קפה. חיבקתי אותה מאחור, "היה כיף," לחשתי באוזנה ופניתי לדלת. היא ליוותה אותי, נישקתי אותה והלכתי.
כמה דקות אחר כך, קיבלתי הודעה: "את תחזרי?"
"לא היום." השבתי.
עצרתי מונית ותוך כדי נסיעה התזתי על עצמי בושם ומרחתי אודם.
אני תמיד מסתובבת עם תיקים ענקיים שיש בהם הכול, גם תחתונים נקיים למקרה הצורך.
הארוחה הזו ממש תקועה. אני לא אוהבת את הארוחות האלה. פעם אהבתי, היום פחות.
פעם, כל ארוחה כזו הייתה חגיגה. היום, היא ברשימת המטלות שאני חייבת לעשות.
המונית עצרה בפתח הבית. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
"איחרת!" היא הכריזה מיד כשנכנסתי.
"באמת?! לא שמתי לב," התרסתי. לאימא יש את הכישרון לציין את המובן מאליו, במיוחד כשאין בכך צורך.
"איפה היית?" חקרה, מנסה לכבוש את כעסה.
"הייתה לי פגישה."
"איזו מין פגישה?"
זיינתי בחורה ונרדמתי — צחקתי לעצמי.
"למה את צוחקת?" היא התרגזה.
"בפגישה, הייתי בפגישה."
"אני לא מבינה למה את מסתורית כל כך ולא יכולה פשוט לענות?" הכעס יצא לחופשי.
"אמרתי לך שהייתי בפגישה. זה לא מסתורי, זה פשוט לא מפורט," דייקתי אותה בחיוך קטן.
"אני שמחה שלפחות זה מצחיק מישהי מאתנו. קבענו את הארוחה הזו לפני כמה ימים, את לא יכולה טיפ-טיפה לטרוח ולהגיע בזמן?" אימא שחררה קיטור, כמו שהיא אוהבת.
"אבל אני פה, נכון?!" ניסיתי שלא להפוך את המקרה למלחמת עולם, "בסך הכול איחרתי קצת, מה בדיוק הבעיה?!"
"נינה, הגעת," אבא חייך וחיבק אותי.
"היי אבא, מה שלומך?" חיבקתי אותו בחזרה.
"בסדר, בסדר גמור."
"היא איחרה," הודיעה אימא בחמיצות.
"נו בסדר, אז היא איחרה קצת, לא נורא. את רעבה נינה?"
אימא לא אהבה שאבא לא שותף לכעסים ולהתרעמויות שלה. היא לא אהבה שהוא לא חלק מהחזית שלה, אף שברגעים הקריטיים באמת, מעולם לא עזב את הצד שלה ומעולם לא נתן לה להילחם לבד, גם כאשר הדבר עלול היה לפגוע במערכת היחסים שלו אִתי או עם אחותי.
"אני מורעבת," הכרזתי, "מה יש לאכול?"
"הרבה דברים טובים," הבטיח אבא והזמין, "בואי, בואי לשולחן."
"נו, אז מה שלומך? יש משהו חדש? מעניין?" שאל והגיש לי סלט חסה.
כשאבא או אימא שואלים אם יש משהו מעניין, הם מתכוונים למשהו ספציפי. קידום בעבודה זה בסדר, אבל לא מעניין. אם מצאתי את התרופה לסרטן, זה בסדר גמור, אבל לא מעניין. אם הכרתי גבר חדש, זה מעניין! אפילו מעניין מאוד.
"לא. ואצלך?"
"הכול רגיל. יש הרבה עבודה, לוחות זמנים עמוסים, בדיוק כמו שאני אוהב."
"זה נהדר אבא, אני שמחה לשמוע."
"ומה אתך?" פנתה אימא אליי בקול קנטרני.
"ומה אתי?" שמתי לי בצלחת תפוחי אדמה אפויים.
"איך בעבודה?"
"משעמם בעיקר."
"בסדר, יש תקופות כאלה."
"אני רוצה לעזוב."
"לא עוזבים עבודה כזו, נינה. את צריכה לחשוב קדימה, מה תעשי אחרי שתעזבי? תציירי?"
לא עניתי, רק גלגלתי עיניים.
"בכל פעם שאני מנסה לדבר אתה, היא מגלגלת לי עיניים," רטנה אימא.
"אולי די, אימא?" אמרתי בקול שניסה להיות אדיש, ולא משום שלא הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן. אני כבר מכירה את ההרגשה הזו. היא לא רואה אותי, את מי שאני באמת. היא כבר לא מכירה אותי. היא יודעת דברים ובוחרת להתעלם מהם. באמת, אולי די?! די לשאול אותי שאלות כאילו אני בחקירה, די להעיר לי הערות עוקצניות, די לשאול שאלות מיתממות כשאני יודעת מה באמת היא רוצה לשאול.
בעוד אני מנסה לנסח את תשובת המחץ, היא המשיכה לתאר כמה לא נעים לה לשוחח אתי וכמה קשה לה ללכת לידי על ביצים.
"טוב, מספיק!" אמרתי, בטון שהתיימר להיות אסרטיבי. כן, בסוף זה הכי טוב שיצא לי.
בראשי אמרתי דברים אחרים לגמרי. בראשי קמתי, הפכתי את השולחן וטרקתי אחריי את הדלת, אבל מה שיצא זה ה-׳טוב, מספיק׳ המסכן הזה.
אימא השתתקה והביטה בי בסלידה וגם לזה כבר התרגלתי, לסלידה הזו, לסקירה של כל-כולי, לספירת מלאי של כל הפגמים שלי. שתיקה מעיקה חנקה את השולחן. לא נאמרו מילים חשובות בהמשך הערב, למעט כמה הערות ומחמאות על האוכל.
עשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב, שתקנו ועברנו הלאה. הכי טוב.
סיימנו לאכול ואני כבר רציתי ללכת. "את בטוחה שאת לא רוצה להישאר עוד קצת?" שאל אבא, ואני אמרתי שאני חייבת לקום מוקדם ועדיף שאלך לישון בזמן.
הזמנתי מונית, אמרתי תודה ושהיה טעים, ויצאתי.
בדרך הביתה קיבלתי ממנה עוד הודעה. היא התעניינה בשלומי ושאלה איך הייתה הארוחה. כתבתי לה שהיה טעים ושאני כבר תכף בבית, ומיד הוספתי: "רוצה לבוא?"
היא רצתה. חייכתי בסיפוק, שלחתי לה הודעה לקונית עם הכתובת, יצאתי מהמונית ומיהרתי להתקלח.

הסיגריה שאני הכי אוהבת היא זו של אחרי המקלחת. אני אוהבת לשבת עם המגבת כרוכה סביב גופי הלח ולעשן. אני אוהבת לעשן ולצפות מבעד לחלון על הכביש הסואן, להקשיב לכל הרעשים. אלו דקות יקרות של צלילות ורוגע.
התיישבתי על הכורסה שרכשתי בשוק הפשפשים והעברתי את ידיי על משענות היד העשויות עץ מלא. חשבתי על ארוחת הערב ועל אימא, על הקשר האמתי והעמוק שהיה בינינו. פעם היא הייתה האדם הראשון שאליו פניתי, פעם חלקנו סודות, פעם שררה בינינו תחושת ביטחון וחברוּת. הרמוניה שהתנפצה ברגע אחד כשאימא נכנסה לחדרי וראתה אותי עם אישה במיטה.
זו הייתה האישה הראשונה שלי, החוויה הלסבית הראשונה שלי, אני הייתי בת עשרים וחמש ולה קראו גילי.
גילי הייתה בחורה שעבדה אתי בבית הקפה כשהייתה סטודנטית למשפטים. היא לא הייתה מיוחדת בצורה יוצאת דופן — לא גבוהה במיוחד, לא רזה במיוחד, לא יפה במיוחד — אבל היה לה קסם שאי אפשר היה להתעלם ממנו, קסם שלא פסח עליי. מהיום הראשון שראיתי אותה היא עוררה את סקרנותי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאישה עוררה בי עניין, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מוכנה להודות בזה, והפעם הראשונה שעשיתי עם זה משהו.
הדפיקה בדלת ניערה ממני את המחשבות. ניגשתי לפתוח ורק כשנגעתי בידית שמתי לב שאיני לבושה.
"היי," חייכתי אליה.
"אני מפריעה?" שאלה במבוכה.
"לא, בואי, היכנסי. אני רק הולכת לשים עליי משהו ובאה, תרגישי חופשי."
כשיצאתי מהחדר ראיתי אותה עומדת מול כני הציור שלי ובוחנת אותם.
"את מציירת?"
"מסתבר," חייכתי.
"הם מאוד יפים, או שיותר נכון להגיד — הן מאוד יפות," היא חייכה בחזרה.
"תודה. את רוצה לשתות משהו? קפה? בירה? יין?"
"בירה, תודה."
היא המשיכה לעמוד מול הציורים, בוחנת אותם מקרוב. פתחתי לנו שני בקבוקי בירה קרירים.
"את מציירת רק נשים?"
"לא רק, אבל בעיקר."
"למה?"
"לא יודעת, כך יוצא, אני לא שולטת בזה יותר מדי."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאני מציירת לפי מוזה, לא לפי הזמנה."
"והמוזות שלך, הן רק נשים?"
"לא בהכרח, אבל לאחרונה כן," עניתי בקוצר רוח והתיישבתי על הספה.
"זה נראה לך מוגזם שבאתי אלייך בשעה כזו?"
"לא," הרגעתי אותה ולגמתי מהבירה.
היא התיישבה לידי והניחה ידה על ירכי הימנית. הסתכלנו זו בזו ושתקנו.
לא הייתי מנותקת ממנה אך גם לא מחוברת לנוכחות שלה באותם רגעים, פשוט נהניתי שישבה לידי, נהניתי מליטופיה ונהניתי מהשקט.
"מה דעתך על Alt J?"
"מה זה?"
"להקה שחייבים להכיר," פסקתי והפעלתי את המערכת.
צלילי השיר Taro מילאו את החלל. נעמדתי מול החלון הגדול והיא ניגשה אליי.
הסתובבתי אליה ונישקתי אותה. הנחתי את הבירה על הכוננית שלקחתי מבית סבתי, חומה וכבדה ועם בלאי טבעי, שהוסיף לאופייה. היא אחזה בפניי ונישקה אותי. השיר שהתנגן הסתיים, ואת החלל שהשאיר מילא שאון הרחוב והמכוניות. לשונותינו חיפשו ונפגשו זו עם זו. התנשקנו דקות ארוכות מול הנוף האורבני שאני כל כך אוהבת, מול כל נשותיי הנחות על כני הציור, כאילו מתרשמות מאתנו. המוזיקה המשיכה להתנגן, ואנחנו, בהתאמה, המשכנו להתנשק. ידיי עברו על גופה, שמלתה החליקה ממנה בקלות. היא לא לבשה חזייה. החוטיני הצהוב הוחלף בחוטיני שחור, קטן וסקסי. סובבתי אותה כך שגבה היה מופנה אליי והיא נשענה על הכוננית, מצצתי את תנוך אוזנה ונשימותיה הפכו מהירות. היא הושיטה יד לאחור ותפסה את ראשי. ידי האחת חפנה את שדיה וצבטה את פטמותיה הזקורות. "תגידי לי שאת רוצה שאני אזיין אותך," לחשתי באוזנה, ולשנייה היה נדמה שהיא נבהלה ממני. ליקקתי את צווארה, "תגידי לי," לחשתי שוב. "תזייני אותי…" קול חלוש ומהוסס בקע מגרונה, "לא שמעתי, תגידי שוב," פקדתי והתכופפתי מטה, מנשקת את גבה. "תזייני אותי," לחשה אליי, "תזייני אותי!" אמרה בצעקה כבושה כשהסרתי מעליה את החוטיני השחור. חייכתי לעצמי בסיפוק, פישקתי את רגליה ונעמדתי מאחוריה. היא רכנה מעט אל הכוננית, נגעתי קלות באיברה, הוא היה לח ומזמין, החדרתי אליו את אצבעותיי בעדינות ובתנועות סיבוביות אטיות. היא גנחה בקול עמוק ומלא תשוקה. הוצאתי את ידי, הנחתי לה לערוג למגעה לכמה שניות וחדרתי שוב, בכוח. ידי האחת נתונה עמוק בתוכה ובאחרת צבטתי את פטמתה. היא גנחה ללא רסן.
אט אט שחררתי את ידי משדה, לקחתי את ידה, מצצתי את אצבעותיה והנחתי אותן על דגדגנה הנפוח והרטוב, היא הביטה בי מעבר לכתפה. החלתי להניע את אצבעותיה על דגדגנה והיא המשיכה לבדה בעוד אני חודרת אליה עם אצבעותיי.
הגניחות שלה חרמנו אותי. תנועות גופה העלו את חום גופי. "כן," היא צעקה, "כן, תזייני אותי!" קולה היה חד וברור, הוצאתי את חיית המין שבה ואהבתי את זה. כשגמרה, כמעט נפלה מחולשת רגליה. תמכתי בה, והיא התיישבה בברכיים מקופלות על הרצפה, מנסה להסדיר את נשימתה. התיישבתי מולה, בגבי לכוננית. היא הסתכלה עליי, משכה אותי אליה ונישקה אותי. ידיה ליטפו את שדיי. היא התרוממה מישיבתה והובילה אותי, בתנועות עדינות, לשכיבה על הרצפה. היא הושיטה את אצבעותיה, נגעה באיברי הרטוב והחם וחדרה אליו ברכות. גנחתי בעונג וחפנתי את שדיה. היא המשיכה לחדור אליי באצבעותיה עד שהוציאה אותן, התיישבה עליי כשאיברה מונח על איברי והחלה נעה בתנועות אטיות. מדי פעם רכנה לעברי ונישקה את פניי וצווארי. הרגשתי את התבערה בגופי, כשבכל תנועה שלה מתווספים עוד ועוד חום ועונג. נשימתי הפכה כבדה ועמוקה, היא הגבירה את הקצב, הניחה את ידיה על שדיי ודהרה עליי. הדופק שלי עלה בהתאמה, היא גנחה, עצמה את עיניה והתמסרה כולה. גמרתי בזעקת שחרור. היא נשכבה עליי, מתנשפת.
באותו הלילה שכבנו כמה פעמים. גמרנו ושתקנו, גמרנו ועישנו סיגריה, גמרנו ושתינו יין. עד שנרדמנו בלי לשים לב.
בבוקר, התעוררתי לפניה והתבוננתי בה. היא באמת יפה, חשבתי. ליטפתי את גבה וישבנה. היא ישנה בנינוחות שלא הייתה מובנת לי, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא ישנה במיטתי, או לפחות לא הפעם האחרונה. קמתי להכין לי קפה. השמים היו אפורים, מזג אוויר אופייני לימים הראשונים של הסתיו: חום וקור, גשם עז ויובש.
אני אוהבת את הסתיו, הוא מלנכולי. הוא בין לבין, הוא אפור וחום.
הדלקתי סיגריה מזככת ונהניתי מהרגעים שלי עם עצמי.
"אפשר גם?" היא צצה מאחור, מעבירה ידה על ראשי.
"בטח," קמתי על רגליי, "איך את שותה?"
"אני אשמח לתה עם כפית סוכר," אמרה והתיישבה על הספה.
"תה?!"
"כן, תה. אני לא אוהבת קפה."
צחקתי.
"איך אפשר לא לאהוב קפה? איך אפשר להתחיל את היום בלי קפה?" תהיתי בקול.
"אפשר," פסקה.
מילאתי את הקומקום במים והצצתי עליה.
היא ישבה על הספה. הנינוחות קרנה ממנה, דמות טבעית בחלל דירתי הישנה. הקומקום שרק.
"איך ישנת?" שאלתי והגשתי לה את התה.
"מעולה, ואת?"
"גם."
"קריר בחוץ?"
"נראה כך," אמרתי ולגמתי מהקפה.
היא הסתכלה עליי וחייכה, שאלתי אותה למה היא מחייכת.
"סתם, כי נעים לי."
"אז לא סתם," התחכמתי. היא קראה לי קטנונית וצחקה.
היא הסתכלה על הציורים ועליי, כשלפתע צלצול טלפון הפר את האווירה.
הסתכלתי על הצג והשתקתי אותו.
"למה את לא עונה?" שאלה.
"זו אימא שלי, אחזור אליה אחר כך."
סיימתי לשתות את הקפה ולה נותרו לגימות אחרונות מהתה.
"אני צריכה ללכת," היא אמרה.
הנהנתי בראשי ושאלתי אם היא רוצה שאביא לה משהו ארוך ללבוש.
היא היססה לשנייה, "רק אם זה בסדר."
"לא הייתי מציעה אם לא," אמרתי וניגשתי לחדר.
פשפשתי בארון לחפש משהו שיתאים לשמלה האפורה שלבשה, ערימות דחוסות של בגדים בתוך ארון ׳קטן וחונק׳ כמו שאימא שלי בחרה לתארו. לפעמים נדמה לי שאני לא מחליפה אותו רק כדי להוכיח לעצמי שהיא לא משפיעה עליי. משכתי סריג שחור וערימת בגדים נפלה על הרצפה. הסריג הכחול של גילי, זה שלא הסכימה להשאיל לאף אחד, היה מונח שם בין החולצות.
יצאתי מהחדר, "מצאתי איזה משהו…" אמרתי והרמתי עיניי. היא כבר עמדה בדלת מוכנה לתזוזה, הושטתי לה את הסריג השחור, היא הניחה אותו על כתפיה.
"מתאים לך," אמרתי, והיא חייכה.
נישקתי אותה ופתחתי את הדלת. "תדברי אתי?" שאלה, ואני אמרתי שכן.
טרקתי את הדלת אחריה וניגשתי להכין לי כוס קפה נוספת.
אני אוהבת את הדירה שלי. אני אוהבת שהיא מוזאון לרהיטים מיותמים, לתמונות נשכחות ולכיסאות צבעוניים. במשך שלושה חודשים חיפשתי דירה שארגיש בה נוח ונעים, אחרי שבחדר שלי בבית הוריי כבר לא יכולתי להישאר.
עד לרגע שבו הכול סגר עליי ולא נשאר לי אוויר, אהבתי מאוד את חדרי. אבל זה נגמר. השקט, הביטחון והפרטיות נעלמו ואת מקומם תפסו החרדות. רציתי רק לברוח משם.
באחד הלילות בו חזרתי מאוחר הביתה, אימא כעסה על השעה ועל שהרעשתי בכניסתי וטענה שחזרתי ממסיבת לסביות ושבטח שתיתי יותר מדי. באותו הרגע הבנתי שאני לא יכולה יותר. אני מבוגרת מדי, אבודה מדי.
ביום שעזבתי את הבית הם חיבקו אותי. לא היה בחיבוק חיבה או חום, היה זה חיבוק לשם הפרוטוקול בלבד.
בפעם הראשונה שהם ביקרו בדירה, אימא התייחסה בעיקר לעובדה שזו דירה ישנה והרהיטים ישנים. הסברתי לה שזה בדיוק מה שמצא חן בעיניי, שיש לדירה שלי אופי. היא ענתה לי בפרצוף חמוץ ולא מבין. מאז הם מיעטו לבקר.
אני אוהבת את הבית שלי, אני אוהבת את החלון הגדול המשקיף על הכביש והרחוב, אני אוהבת שאני גרה בקומה גבוהה, אני אוהבת שזו הדירה שלי, עם הריח שלי, עם השמחות שלי, עם הכאבים שלי, עם הלבד שלי.
"היה לי כיף אתמול…" סימסה לי.
"גם לי."
"הגעת לעבודה?"
"אני לא עובדת היום."
"כיף לך!"
לא עניתי. זה היה די ברור שהיא מנסה ליצור תקשורת או לפחות רצף שלה, אבל אני לא רוצה. לא התעסקנו בתיאום ציפיות, בסך הכול הכרנו לפני כמה ימים ולפי איך שזה נראה הסקס שלנו טוב, ואני לא רוצה מעבר לכך. הצצתי בשעון, השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר והגיע הזמן לצאת מהבית. האפרוריות של הבוקר תעשה לי טוב.
לבשתי ג׳ינס ארוך וסווטשירט והתכוננתי לצאת. כשכבר הייתי בדלת אימא התקשרה. עברו שעתיים מאז שסיננתי אותה. סיננתי שוב ושלחתי הודעה שאחזור אליה. היא לא טרחה לענות ואני התעקשתי לא להיפגע ולא להרוס לעצמי את היום. יצאתי מחדר המדרגות, שאפתי את האוויר הקריר לריאותיי ודמיינתי שאני צועדת ברחובות פריז, ושבית הקפה של יהודית מתחת לבית הוא למעשה הבראסרי האהוב עליי. שהמדרכה הסדוקה היא מרצפותיה רוויות ההיסטוריה של העיר הרומנטית. שמגדל אייפל מציץ עליי ומשגיח על כל צעד. שנשותיי המצוירות פוסעות עליה יחד אתי, שאני לבד אבל לא בודדה, שיש לי אוויר.
צפירות מחרישות מכיוון הכביש החזירו אותי לרחוב שלי, שרחוק אלפי קילומטרים מפריז ולא דומה לרחובותיה כלל. צעדתי במורד הרחוב אל המכולת השכונתית, קניתי גבינות, לחם, ביצים וקצת ירקות, וחזרתי הביתה.
הנחתי את המצרכים על השולחן במטבח, מזג האוויר הסגרירי עורר בי את החשק לשמוע שירים של הת׳ר נובה ואַָנוּק. האחת מלנכולית, השנייה בועטת, ויחד הן איזון מושלם ליום כזה.
לבשתי מכנסי פיג׳מה קצרים וחולצת טריקו ארוכה, בלויה ונעימה למגע, וניגשתי למטבח.
לקול הצלילים, הכנתי לי חביתה עם קצת עשבי תיבול, פרוסות לחם קלויות, מעט ירקות חתוכים וכוס קפה מהבילה. מול הנוף האורבני, מהקומה השמינית, אפשר באמת לחשוב שאני בארץ אחרת ושכריך החביתה הוא ׳קרוק מסייה׳ פריזאי.
הסתכלתי על הציורים שלי. לאחרונה אני מציירת בעיקר נשים עגולות ומקומרות בקווי מתאר גסים ושחורים.
לאחרונה זנחתי את הצבעוניות, הרגשתי שהיא מצועצעת מדי, כמו שירה בחרוזים.
מישל עמדה שם חצי גמורה, עם חזה א-סימטרי, מותן נמוכה ובטן קטנה. עוד לא ציירתי לה רגליים, אך היה לי ברור שרגליה תהיינה ארוכות וחזקות. מישל היא אישה חזקה ומקורקעת.
לכל אחת מהן יש שם. לכל אחת יש סיפור.
החלתי לצייר את ישבנה המעוגל והרחב, המוזיקה עטפה את כולנו, ידיי התלכלכו מהפחם, ואני נכנסתי לעולם מקביל.
כשאני מציירת, אני ריקה. אני לא חושבת על כלום, אני לא מנתחת דבר, אני מרוכזת רק באישה שמולי. בהצללות. במשיכות הקווים.
הדלקתי סיגריה, ומרחתי קו פחם לתחום את גבולות ישבנה של מישל. הטלפון צלצל. שוב אימא. הפעם לא יכולתי להתחמק. נשמתי נשימה עמוקה ועניתי.
"היי, אימא, מה קורה?"
"בסדר, לא חזרת אליי."
"כן, אני בדיוק מציירת."
"ומה תעשי עם הציורים?"
"לא יודעת, אימא, רצית משהו?"
"אני לא מבינה למה את מבזבזת כל כך הרבה זמן על זה."
"טוב, התקשרת לדבר אתי על זה או על משהו אחר?" רטנתי חסרת סבלנות.
היא שתקה לכמה שניות ואמרה בטון חד-גוני ונמוך: "רציתי לשאול מה שלומך, ולהגיד ששכחת לקחת קופסאות אתמול. נשאר מלא אוכל."
"לא נורא, עשיתי קניות היום, אני מסודרת."
"את מתכננת לבוא מחר?"
"לא נראה לי."
"בסדר," קולה צפצף.
"טוב, אז שיהיה אחלה יום, תמסרי נשיקות לאבא."
"יום טוב, נינה. להתראות."
התיישבתי על הספה ופלטתי אוויר בנשיפה קולנית. מישל הסתכלה עליי ואני עליה, ומשם נדד מבטי לשעון. כבר חמש בערב. אלפי גוונים של אדום וסגול השתלטו על הרקיע והתמזגו לתפארת היום שהעריב.
מזגתי לי כוס יין, ורותקתי ליופייה של השקיעה הסתווית.
צליל הודעה ניער ממני את הלך הרוח הכמעט-רומנטי.
הצצתי בטלפון, הודעה מאת ׳מיקי פייסבוק׳. הדלקתי סיגריה.
"היי…" מילה אחת קטנה וכוונות גדולות.
"היי." השבתי.
"מה שלומך?"
"הכול בסדר, ואת?"
"בסדר גמור."
עצרתי את ההתכתבות. לא רציתי לנהל אתה שיחות, לא רציתי לספר על היום שלי, ולא על מה אכלתי, ולא לדבר על הישבן המעוגל של מישל.
כעבור שעה שאלה אם אני רוצה לקפוץ.
עניתי שאני מעדיפה שתגיע אליי.
"אגיע לקראת תשע, זה בסדר?"
הסכמתי. בכל זאת — היא הייתה סקס טוב ואני הייתי לבד.

השיחות הראשונות שלי עם מיקי היו בצ׳אט בפייסבוק ובהודעות טקסט.
אלו היו שיחות היכרות שטחיות: "איפה את גרה?", "מה את עושה?", והשתרבב גם: "מה את אוהבת לאכול?"
היא סיפרה על הזוגיות האחרונה שלה ושאלה על שלי.
"אני לא בזוגיות כבר הרבה זמן, כך שהשאלה הזו לא רלוונטית כל כך," אמרתי.
"ובכל זאת?" ניסתה שוב.
"ובכל זאת… הייתי עם מישהי שנה וקצת, היה נחמד, היא בן אדם מקסים, אבל זה לא הלך."
"ולמה לא היית בזוגיות בזמן האחרון?"
"כי לא רציתי."
התכתבנו על כלום ועל שום דבר. שיחות קלילות ומצחיקות. היא ניסתה עוד כמה פעמים להוציא ממני מידע על חיי האהבה שלי. בחרתי להתעלם ולהעביר נושא בבדיחה, בשאלה נגדית או באמירה מינית בוטה.
כשהגעתי אליה בפעם הראשונה, באותו הערב, היא ידעה שאני באה למטרה ברורה.
"אני באה כי אני רוצה לשכב אתך…" כתבתי לה, אחרי ששלחה לי את כתובתה.
אז עוד לא הבנתי שעליי להסביר לה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאני לא מעוניינת ביותר מכך.
*
בתשע וחצי היא צלצלה בדלת. אני, אחרי שתי כוסות יין, קיבלתי אותה בנשיקה לוהטת.
עת הובלתי אותה לחדר, התיק נשמט מידה לרצפה.
היא אחזה באגן ירכיי, ואני הנחתי יד אחת על מותן צרה ואת השנייה על עורפה.
כשהגענו לחדר, מתנשקות בלהט וטירוף, דחפתי אותה למיטה וביקשתי שתסתובב.
"על הבטן?" שאלה.
"כן," אמרתי, והיא נענתה לבקשתי.
נשכבתי מעליה, מנשקת את צווארה. חצאית המיני הלבנה שלה התרוממה כמו מאליה והחוטיני האפור נגלה. הזזתי אותו הצידה וחדרתי אליה בחוזקה, היא צעקה. מכאב או מהנאה? לא עצרתי לבדוק או לשאול.
המשכתי במסע הכיבוש של גופה. משכתי אותה אליי לתנוחת כריעה, ידי האחת חדרה אליה והשנייה פגשה את הדגדגן שלה, היא גנחה בקול, ניסתה לבלוע את גניחותיה, ושוב בקול, ושוב, בלעה אותן. אגלי זיעה קטנים נקוו על גבה התחתון, בטנה עלתה וירדה בקצב שהלך וגבר, רגליה רעדו, והיא גמרה.
היא נשארה לכרוע באותה התנוחה לעוד מספר שניות כשראשה מונח על ידיה ואז הסתובבה ונחתה על גבה, מתנשפת.
נשכבתי לצדה, היא הניחה את ידה על ידי וסובבה את פניה אליי, חייכתי אליה.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"מים."
קמתי למטבח, מזגתי שתי כוסות מים, שתי כוסות יין והדלקתי סיגריה.
היא יצאה מהחדר, סמוקה, מתחה את החצאית ופנתה לסלון. הגשתי לה את המים והיא גמעה אותם במהירות.
הגשם התחדש. טיפות גדולות זלגו על שמשת החלון, לנה דל ריי שרה לנו. מיקי הדליקה סיגריה.
לא חשתי צורך למלא את החדר במילים מיותרות. למען האמת, לא ממש התחשק לי לפתח שיחה. זמזמתי את השיר ונשפתי עשן מפי. לפתע היא הניחה את כוס היין שלה על השולחן וכיבתה את הסיגריה. הסתכלתי בה ובתנועותיה, הן היו עדינות וקטנות. היא התקרבה לנשק אותי, הרכות שלה הייתה בניגוד מוחלט לאגרסיביות שלי.
היא התיישבה עליי, פשוקת רגליים, תוך שהיא מנשקת את צווארי וידה מלטפת את שדיי בעדינות, כאילו נזהרת.
אלמלא ידעתי שזו אינה האפיזודה הלסבית הראשונה בחייה או אתי, הייתי יכולה לטעות ולחשוב שהיא חסרת ניסיון. רכנתי לשולחן אל עבר המאפרה, היא ניצלה את ההזדמנות, אחזה בגופי תוך שהיא ממשיכה לרצף את צווארי בנשיקות קטנות ומגרות. כיביתי את הסיגריה מאחורי גבה ונשענתי לאחור, מתמקמת בנוחות. היא הסירה את חולצתי, תפסה בפיה את שדי, ליקקה את פטמתי, ליטפה את כתפיי החשופות ושבה לנשק את צווארי. כרכתי את ידיי סביב מותניה. היא הכניסה יד אל בין רגליי, מפלסת דרכה בתוך תחתוניי עד שנגעה באיברי הרטוב. חייכתי אליה כמאשרת והיא העבירה את ידה עליו בתנועות ליטוף עדינות.
גניחות קטנות בקעו מגרוני, הזזתי את ישבני בקצב תואם לתזוזות ידה. זזנו בתשוקה ובלהט, היא עליי ואני תחתיה.
הרמתי את הסריג שלה עד שנחשפו שדיה העגולים והרכים ומצצתי את פטמותיה. היא חדרה אליי באצבעות דקות ועדינות. הרגשתי את הגמירה מגיעה, עולה במעלה רגליי אל פנים ירכיי, מסתערת על בטני, עוטפת את שדיי ויוצאת ממני בגניחה עמוקה.
היא הוסיפה לנשק אותי, מצמידה אותי אליה, אצבעותיה עדיין בתוכי. נשענתי לאחור, מתנשפת, מרפה מכל אחיזה, והיא הניחה עליי את ראשה.
עייפות נפלה על שתינו, הצעתי לה להישאר לישון, אבל היא אמרה: "פעם אחרת," ואני שמחתי שלא נענתה להזמנה שנשלפה רק מתוך נימוס. עישנו סיגריה אחרונה והיא הלכה.
שעה אחר כך כבר הייתי במיטה, מכורבלת בשמיכה ובוהה בתקרה.
יללת אמבולנס עלתה מהכביש והעירה את הכלב של השכנה, שהקפיד לדווח על כך בנביחות רמות.
אולי גם אני אאמץ כלב? תהיתי וצחקתי לעצמי. כאילו שיש לי סבלנות או פיסות מיותרות של אחריות כדי להכניס לעצמי עוד מחויבות לחיים.
כעבור מספר דקות הכלב נרגע והשקט שב אל החדר, נרדמתי.
*
עד שבת בצהריים האפרוריות נעלמה, שמש נעימה האירה את חללי הבית, והרחוב, העמוס בדרך כלל, היה שקט. התיישבתי מול החלון עם כוס הקפה הנצחית שלי ועיתון, רגליי מונחות על המעקה וסופגות קרני שמש חמימות.
מחשבותיי נדדו ללילות האחרונים-הסוערים, למיקי היפה, לגופה השרוע בנינוחות על מיטתי, לרעידות בגפיה המבשרות על גמירה קרבה, לגניחותיה העדינות.
קמתי והרמתי את הטלפון משולחן הקפה, "מפנטזת. עלייך. כאן. אִתי…" כתבתי ועצרתי לפני ששלחתי.
אולי כדאי שלא אשלח? אולי זה יאותת לה על משהו שאינני מתכוונת אליו, אולי זה יותר מדי? אולי אני חושבת יותר מדי?
אם הרפתקה, אז עד הסוף! אמרתי לעצמי בהחלטיות. הסתכלתי על הצג עוד כמה שניות ולחצתי ׳שלח׳.
שנייה אחר כך הטלפון צפצף. הופתעתי ממהירות תגובתה, אך ההודעה הייתה מיונתן.
הוא כתב שיש לו הזדמנות לקפוץ ואם אני בבית. עניתי שכן.
עשרים דקות עברו מאז ששלחתי את ההודעה למיקי עד שהיא החזירה לי תשובה.
עשרים דקות!
עשרים דקות במהלכן ניסיתי לספק לעצמי שפע של סיבות לכך שאינה עונה לי.
מיד אחרי שהחלטתי שאין סיבה בעולם שתצדיק התעלמות כזו, פניתי להאשים את עצמי ולתהות: מה לעזאזל חשבתי כששלחתי את ההודעה הכמעט נואשת הזו?
ואז היא ענתה, שאלה אם בא לי לקפוץ. עניתי מיד שאבוא בערב. "פתטית," מלמלתי לעצמי.
"אני מחכה." כתבה, ואני ניסיתי לכבוש את החיוך ולשחק אותה נונשלנטית.
היה בה משהו, במיקי, שגרם לי לחשוב עליה. וזה היה מוזר. מוזר וזר.
בחודשים האחרונים לא חשבתי יותר מדי, לא תהיתי יותר מדי. הפלאתי בכיבושי גוף, בלי לחשוב על הפרטנרית הזמנית שלי מעבר לזמן הזיון שלנו.
יונתן נכנס כרוח סערה, כהרגלו. חיבקתי אותו ושאלתי אם הוא רוצה קפה.
"עוד לא הכנת?!" התפלא והתיישב על הספה, "אני רואה שהתקדמת אִתה."
"עם מי? עם מישל?" שאלתי מהמטבח.
"קוראים לה מישל?"
"כן."
הוא הדליק סיגריה, הגשתי לו כוס קפה והתיישבתי לידו.
"אז מה שלומך?" שאלתי.
"הכול בסדר, הרבה עבודה, אין לי זמן לכלום."
"אתה אוהב את העומס, בלי זה אתה לא קם בבוקר."
"זה נכון, אבל לפעמים אני עמוס מדי."
"ועדיין, אתה פה שותה קפה," צחקתי.
"כן. אז מה חדש?" הוא קם והחל לפשפש בארונות המטבח בניסיון למצוא משהו מעניין להכניס לפה.
"אין שום דבר מעניין. לא אצלי ולא בארון."
"בדרך כלל זה מעיד שיש משהו מעניין."
"צודק, יש עוגת גבינה במקרר…"
"דברי כבר!" הפציר בי, והוציא את העוגה.
"סתם, הכרתי מישהי, לא משהו רציני."
"שוב?"
"מה הכוונה ׳שוב׳?" כמעט התרגזתי.
"שוב הכרת מישהי, שוב זה לא רציני, מה חדש בזה?"
"אמרתי לך שאין משהו חדש!"
"מי זאת הפעם?"
"אחת, חתיכה. סקס טוב."
"משוגעת."
"גם זה לא חדש," חייכתי, ולקחתי ביס מחתיכת העוגה שפרס לעצמו.
*
הכרתי את יונתן כשעוד גרתי בבית, הלכתי יום אחד למשרד של אבא לקחת את מפתחות הרכב. כשנכנסתי, יונתן היה שם, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו.
"יונתן, תכיר, הבת שלי — נינה."
"היי!" הוא קרא בעליצות ואני חייכתי בנימוס.
"אבא, המפתחות… אני ממהרת."
אבא שקשק בכיסו והגיש לי אותם.
מלמלתי "תודה," לאבא, ו"נעים להכיר," ליונתן ויצאתי מהמשרד.
יונתן לא הותיר עליי שום רושם, לפחות לא באותה פגישה חטופה. אם הייתי מתבקשת לתאר אותו אחריה, ככל הנראה לא הייתי מצליחה.
ואז נפגשנו שוב: קבעתי עם אבא לארוחת צהריים והגעתי למשרדו, אבא היה עם אנשים, ואני ניגשתי למטבח להכין לי קפה וראיתי שם דמות מוכרת. לא הצלחתי להיזכר בשם אבל זכרתי שנערכה בינינו היכרות מתישהו.
"יונתן," הוא הזכיר לי, "אבא שלך הכיר ביננו לפני כמה שבועות."
"אה, נכון, אתה עובד פה?"
"לא, הייתי בפגישה עם אבא שלך. מה את עושה פה?"
"צהריים עם הזקֵן, אבל לא נראה לי שזה יֵצא לפועל כפי שזה נראה."
ואכן, אחרי כמה דקות אבא נכנס למטבח המשרדי ואמר שצץ משהו ושהוא מצטער.
אמרתי שאין צורך להצטער והתארגנתי ללכת.
למעשה, קבעתי את ארוחת הצהריים הזו כי רציתי לשוחח אתו, להבהיר, ללבן, לשתף.
רציתי שנשב במקום שהוא לא הבית רווי הכעסים והמתחים, כדי שאוכל לספר לו מה אני מרגישה.
כשאבא דחה את ארוחת הצהריים, ידעתי שהפעם הבאה בה אאזור אומץ לדבר אתו תהיה עוד הרבה זמן או לא תגיע לעולם.
הרגשתי עווית קלה בבטן. כל עבודת ההכנה שעשיתי לקראת השיחה ירדה לטמיון.
נפגשנו שוב, במעלית, יונתן שאל לאן אני הולכת ואם אני צריכה טרמפ.
"אלך לאכול משהו ואז בטח אפגוש חברה."
"אפשר להצטרף?"
"אליי ולחברה?" התבדחתי, הוא הבין וצחק.
"לארוחת צהריים, אני רעב."
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל לא רציתי לאכול לבד.
"בכיף, משהו ספציפי?"
"לא משנה לי."
"יש בית קפה נחמד שאני מכירה, ממש כמה דקות נסיעה מפה."
"יאללה," אמר בקלילות.
נסענו לבית הקפה. אני הזמנתי סלט עוף והוא הזמין כריך רוסטביף. הייתה תחושה מיוחדת וטבעית בינינו כבר מההתחלה, יונתן הרשה לעצמו לאכול לי מהסלט ואני גנבתי ביסים מהכריך שלו.
במהלך הארוחה צחקנו המון, צחקנו זה על זה, על תיאורי האוכל המוגזמים בתפריט ועל כל מיני. הוא סיפר לי שהוא מנהל שיווק בחברה גדולה ושהגיע לאבא לייעוץ, ועוד פרטים שאני לא זוכרת כי הם שיעממו אותי.
סיפרתי לו שאני מנהלת משאבי אנוש, הוא התרשם ואני מיד אמרתי שאין לו ממה.
"למה?"
"כי זה בעיקר משעמם."
"אז למה את שם?"
"כי זה משתלם."
"את צעירה מדי בשביל לעשות משהו שהוא רק ׳משתלם׳ לא? בת כמה את בכלל?"
"תכף עשרים ושבע."
"אכן צעירה." גיחך.
"בהשוואה אלייך, אני מניחה שכן."
"אני לא כזה זקן."
"בן כמה אתה?"
"שלושים ושמונה!"
"לא זקן, אבל גם ממש לא צעיר," צחקתי עליו והוא צחק יחד אתי.
"בכל מקרה," קטעתי את הצחוק, "אני רוצה לעבור דירה, לכן אני צריכה את העבודה הזו."
"את גרה לבד?"
"לא, עם ההורים, ואני רוצה לעזוב."
"למה לא עזבת עד עכשיו?"
"עזבתי, חזרתי, באתי, הלכתי."
"נשמע מורכב."
"לא כל כך מורכב ולא בהכרח מעניין."
"דווקא נראה לי שכן," חייך, ואני שתקתי.
"מה אתך?" שאלתי.
"מה אתי?"
"נשוי?"
"בערך…"
"איך אפשר להיות נשוי בערך?"
"זה נקרא להיות פרוד," חייך.
"עזבת את הבית?"
"לא."
"ישנים באותו בית?" עיקמתי פרצוף.
"באותו בית כן, באותו חדר לא."
"למה?"
"עוד לא סיפרנו לילדים".
"כמה ילדים?"
"שניים, שני בנים," חייך שוב.
"בא לי משהו מתוק," אמרתי, וחיפשתי מלצר. יונתן הסתכל עליי וצחק.
כשהגיע החשבון הוא אמר שהיה נחמד להכיר אותי. "גם אתה בסדר," צחקתי.
הוא ביקש את מספר הטלפון שלי. בלי לחשוב יותר מדי דיקלמתי את הספרות ונפרדנו לשלום.
*
"אז מה הסיפור שלה?" הוא הדליק עוד סיגריה.
"של מי? של מיקי?"
"קוראים לה מיקי?"
"אין סיפור."
"מה היא עושה בחיים?"
"אה… אני חושבת מלצרית… במסעדה פה בעיר."
"בת כמה היא?"
"עשרים ושש כזה." ניסיתי להיזכר.
"את ממש דפוקה," הוא צחק.
"למה?" הזדקפתי במקומי.
"איך הכרתן?"
יונתן המשיך לחקור אותי על ההיכרות החדשה ובין לבין הקפיד להזכיר לי שאני דפוקה. אמרתי לו שאין לי כוונות ואין לי מטרה, מיקי בחורה חמודה וכיף לי אִתה ואנחנו מכירות רק כמה ימים.
"בימים האחרונים נפגשתן כל יום, לא?" טרח להדגיש ועשה פרצוף.
"לא כל יום," תיקנתי אותו, מסתירה את העובדה שאני קופצת אליה מאוחר יותר הערב, "מה אתה מנסה להגיד?"
"שאולי הגיע הזמן שתפסיקי לקפוץ מהרפתקה להרפתקה?"
"אני לא רוצה שום דבר מחייב בשלב הזה. אני יודעת את זה והיא יודעת את זה."
"נינה, את בת עשרים ושמונה, לא הגיע הזמן שתרצי משהו מחייב?"
"לא," הפניתי את מבטי ממנו והדלקתי סיגריה.
"היא נחמדה?"
"היא סקס טוב."
"זה לא מפתיע אותי, ככה את בוחרת אותן…" הוא צחק ואני הצטרפתי, על אף שידעתי שיש משהו עצוב במילים האלה. יש משהו עצוב באדם שאינו מחפש אהבה.
יונתן הלך ואני נשארתי עם ההערות שלו, שעשו שמיניות בתוך ראשי. ניסיתי להוציאן בכוח, לתת ׳פייט׳ לכל אחת מהן. אמרתי לעצמי שאני שולטת במצב כרגע ומה שיהיה יהיה, שזה לא באמת משנה, שלא צריך לחשוב יותר מדי, שאני מכירה אותה בסך הכול כמה ימים, שאני רק שוכבת אִתה, שאני בכלל מחפשת משהו אחר.
מעכתי את הסיגריה במאפרה והלכתי לחדר. נכנסתי למיטה וכתבתי למיקי שאגיע לקראת עשר. היא שאלה אם אשאר לישון, ואני נלחצתי מעצם השאלה. עניתי שאני לא יודעת ונרדמתי.
צלצול. אפופת שינה, הושטתי את ידי אל השידה שלצד המיטה. "הלו?" שאלתי בקול צרוד ועייף.
"את ישנה?" לא הצלחתי לזהות את הקול, הבטתי בצג וראיתי שזו מיקי.
"התעוררתי עכשיו, מה השעה?" ניסיתי להבין מה קורה.
"אחת-עשרה, את באה?"
"שיט!" מלמלתי לעצמי ונשכבתי על הגב, הייתי אמורה להיות אצלה בעשר.
"אז את באה?" שאלה שוב.
לא היה לי כוח לקום מהמיטה, גם לא כל כך רציתי. הצעתי לה לבוא אליי, היא סירבה ואמרה שנדחה כבר לפעם אחרת.
"את בטוחה?" שאלתי והיא המהמה משהו שהתפרש כ׳כן׳ מאופק.
קמתי מהמיטה, הלכתי למטבח ומזגתי לי כוס מים.
החושך עטף את הרחוב, אורות הרכבים השתקפו על שמשת החלון וריצדו על מישל.
התיישבתי על הספה והדלקתי סיגריה, הרגשתי הקלה גדולה. הלבד שלי, שנעלם בימים האחרונים, שב אליי ועמו הביטחון והשקט.
רציתי לשלוח למיקי הודעת התנצלות על הפשלה שלי ולהסביר שזה קרה בלי כוונה אבל ויתרתי. התמסרתי לשקט ולהתבוננות בציור, עד שהיא שלחה הודעה ושאלה אם ההצעה שלי שהיא תגיע אליי עוד בתוקף. זה המחיר של להיות מנומסת, חשבתי ועניתי: "בטח, מחכה לך."
חצי שעה אחר כך היא הגיעה, זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו בשלושת הימים האחרונים, ולא הייתי מתעסקת בספירה אילולא יונתן התחיל אותה קודם.
השעון הראה על השעה שתיים ורבע כשאני ומיקי נשכבנו על המיטה עירומות, מתנשפות אחרי סשן סקס מטריף חושים.
היא הדליקה לי סיגריה, "תזכירי לי במה את עובדת?" שאלה, ואני שלא רציתי לפתח שיחת היכרות מעמיקה, ניסיתי להתחמק ונישקתי אותה.
"נו, נינה, זו רק שאלה פשוטה," היא הדפה אותי בעדינות.
"מנהלת משאבי אנוש," התיישבתי ושאפתי שאיפה עמוקה.
"רצית להיות מנהלת משאבי אנוש?" היא הוציאה את הסיגריה מפי ולקחה שכטה.
"אם רציתי? נראה לי שכן."
"נשמע שאת לא מתלהבת יותר מדי," אמרה והחזירה לי את הסיגריה.
"להתלהבות אין שום קשר לעניין."
היא הסתובבה על צידה, הביטה בי במבט רציני ואמרה: "אדם אמור לאהוב את מה שהוא עושה."
"לא אמרתי שאני לא אוהבת."
"את לא צריכה, רואים עלייך." היא העבירה את ידה על פניי.
"אני גמורה מעייפות וקמה מוקדם מחר, את נשארת לישון?" כיביתי את הסיגריה.
"את רוצה שאשאר?" היא הישירה אליי מבט והמתינה לתשובה.
"לא מפריע לי", אמרתי בלי רגש. זו בטח לא הייתה התשובה לה ציפתה, אך זו התשובה שהצלחתי לנפק. היה לי ברור שהכּנות שלי עלולה, בקלות, להתפרש כאדישות. אבל אני לא חייבת לה דבר, לפחות לא בשלב הזה.
"אוקיי." היא הרימה את תחתוניה מהרצפה ולבשה אותם בזריזות. אני חשבתי, בטעות, שזה סימן לכך שבחרה לשמור על כבודה וללכת. אבל אז היא הביטה בעיניי ושאלה: "אז מתי את צריכה לקום מחר?"
"שמונה, את?"
"אני בעשר," אמרה ותלתה בי את עיניה היפות, ממתינה לאישור או דחייה.
"אשאיר לך את המפתח על השולחן בסלון. תנעלי ותשימי אותו מתחת לעציץ בכניסה." היא הנהנה בראשה ונשכבה על גבה, ידיה מונחות לצדי גופה.
נישן גב אל גב? פנים אל פנים? נתחבק?
נשכבתי על הגב ושמתי את ידיי מאחורי ראשי, תוהה איך קרה ששוב אנחנו ישנות יחד והפעם מבחירה. מיקי הניחה עליי את ראשה ובאותו הרגע ידעתי שהפנטזיה על סטוץ ללא שמות וללא מילים התאדתה עם נשימותיה הרגועות של מיקי על צווארי. יונתן צדק. בן זונה.
זו כנראה הייתה הנקודה שבה הייתי צריכה לסיים את מה-שזה-לא-היה ביני לבין מיקי. לא רציתי קשר, לא רציתי זוגיות, לא רציתי אישה שתדבר אתי על העבר שלי או על מי שאני, לא רציתי אף אחד.
ובעוד מיקי נמה בשלווה לא מוסברת, אני התקשיתי להירדם.
חשבתי שאני חייבת להגיד לה שאני לא רוצה יותר. ניסיתי לדמיין איך אני מסבירה את עצמי, או אולי לא מסבירה בכלל.
מיקי הסתובבה עם גבה אליי. למה אני חושבת על זה כל כך הרבה? הרי אין פה משהו רציני, אנחנו לא זוג, אנחנו לא יוצאות, אנחנו מכירות רק כמה ימים. זו לא הפעם הראשונה שאני מבלה עם אישה במיטה ומשאירה את זה בדיוק שם, אז מה שונה כאן? למה המחשבות אינן מרפות ממני?
הרגשתי שנגמר לי האוויר. קמתי מהמיטה והלכתי לסלון.
מישל עמדה שם ודומיניק לידה. דומיניק, שהיא הכבשה השחורה האהובה עליי, ישבה על שרפרף נמוך, רגליה מפושקות וסיגריה בפיה. היא נשענה בנונשלנטיות מעוררת קנאה על הקיר, לא מסתכלת על אף אחד, לא מתעניינת באף אחד, לפחות כך נדמה במבט ראשון.
הדלקתי סיגריה והחלטתי שמחר אני מסיימת את זה. זה גדול עליי, זה הופך להיות רציני מדי, אני רוצה החוצה.
אחרי דקות ארוכות נכנסתי למיטה בשקט והתמקמתי בצד שלי. כמה דקות אחר כך מיקי הסתובבה, הניחה את ידה עליי וחיבקה אותי בעדינות.
לא נרדמתי עד הבוקר.
בשמונה השעון צלצל. אני כבר הייתי אחרי מקלחת.
גיששתי בין ערימות הבגדים בארון ושלפתי מהן ג׳ינס אפור, סריג שחור וצעיף מנומר. הנעליים המתינו לי בכניסה לבית, היססתי לשנייה ובמשיכת כתף עטיתי על עצמי ז׳קט ויצאתי החוצה.
עצרתי בבית הקפה של יהודית, הזמנתי הפוך גדול על חלב סויה וקרואסון חמאה.
"למה את נראית כאילו עברה עלייך משאית?" ירתה לעברי יהודית, שישבה על כיסא גבוה בקצה הבר והכניסה עוגיות בניחוח מגרה לצנצנות זכוכית גדולות.
יהודית היא בעלת בית הקפה שמתחת לבית שלי, שקיים כבר ארבעים שנה. פעם שאלתי אותה בת כמה היא, והיא ענתה שנולדה ביום שבו פתחה את בית הקפה, ולכן היא בת גילו.
שערותיה הלבנות אסופות בגומייה שחורה לקוקו קטן. לגופה שמלה פרחונית בגוונים של אדום וצהוב וסיגריה מתכלה מעצמה במאפרה שלידה.
"היי יהודית, מה קורה?"
"נו, אז מה קרה?"
"אני בסדר, לא כל כך ישנתי הלילה."
"אה, זה חשוב לישון."
"כן, אני יודעת," חייכתי.
"ממתי את שותה חלב סויה?"
"החלטתי לנסות."
"בסדר," זרקה לאוויר וסגרה את הצנצנות.
לקחתי את הקפה והקרואסון, אמרתי: "להתראות ותודה," ויצאתי.
במונית הזכרתי לעצמי שאני צריכה לדבר עם מיקי ולהסביר לה שזה מתקדם מהר מדי, למעשה אני צריכה להסביר לה שזה מתקדם, נקודה. וזה לא מתאים לי. אני מחפשת משהו קליל ולא מחייב, אני לא בנויה לזוגיות.
לגמתי מהקפה ונאנחתי בגועל. חלב סויה התברר כבחירה ממש לא מוצלחת. בצאתי מהמונית זרקתי את המשקה וקניתי כוס קפה נוספת בקיוסק ליד העבודה.
נכנסתי למשרד ורוי סימן לי שהוא רוצה לדבר אתי. הנחתי את התיק, הורדתי את הז׳קט, נאנחתי שוב וניגשתי למשרדו. נעמדתי בפתח הדלת, נשענת על המשקוף.
"אני חייב דוח על אחוזי הגיוס ברבעון האחרון, בחלוקה לתפקידים."
"תקבל."
"מתי?"
"למתי אתה צריך?"
"סוף השבוע."
"חמישי, סוף היום?"
"רביעי סוף היום — יותר טוב." הוא אמר והמשיך לעיין במסמכים המונחים על שולחנו.
"אוקיי."
הסתובבתי ללכת משם אך קולו החזיר אותי.
"נינה…"
"מה?"
"הכול בסדר אתך?"
"הכול מצוין."
"בטוח?"
"כן, סתם, לא ישנתי טוב הלילה."
הוא פתח את פיו להגיד משהו והתחרט. חייכתי אליו והוא החזיר לי מבט מלא דאגה. חייכתי שוב ויצאתי.
אני אוהבת את רוי. כשקיבל אותי לעבודה, לפני שנה וקצת, הייתי צעירה וחסרת ניסיון, אבל הוא סמך על האינטואיציות שלו והן אכן אותתו לו נכון ומדויק, כפי שאהב לספר בכל הזדמנות. ביום הראשון שלי בעבודה הרגשתי שאני נכנסת לפרק חדש בחיים, שאחרי כל כך הרבה חיפושים מצאתי ׳עבודה של גדולים׳, כזו שמעניקה לי משרד ודפדפת ושעון נוכחות. העבודה הזו הצילה אותי והגיעה בדיוק בתקופה שחיי החלו להתפורר. אבל מאז עבר זמן ולי כבר קשה לקום בבקרים. ככל שחלפו הימים, הרגשתי שאני מתנתקת מהמקום, מהמשרה וההוויה. רוי טוען שהדבר הזה שהוא ראה בי בראיון העבודה היה הפוטנציאל שלי, אני טוענת שזו המצוקה שלי שהדהדה למרחקים.
אחד מהיתרונות הבולטים במשרד משלך, הוא היכולת לבלות בו שעות בלי לעבוד באמת. הכנתי לי עוד כוס קפה ובהיתי במסך המחשב.
בשעה תשע וחצי היא שלחה הודעת בוקר טוב.
עניתי לה באותה ברכה ושתרגיש חופשי בביתי.
היא שאלה איך ישנתי. שיקרתי ואמרתי שבסדר גמור.
"אל תשכחי להשאיר את המפתח מתחת לעציץ," הוספתי.
"אל תדאגי."
היום רץ קדימה, נעתי בין עייפות לחוסר עניין, מדי פעם רוי הציץ למשרדי ושאל שוב אם הכול בסדר. אמרתי שהכול נפלא ושאני עובדת על הדוח שביקש, שיקרתי.
בצהריים ירדתי לרחוב. בדיוק כשהדלקתי סיגריה, מיקי התקשרה. סיננתי את השיחה ותירצתי בהודעה שאני בישיבה ולא יכולה לדבר. היא שאלה אם אני רוצה להיפגש הערב. עניתי שיש לי תכניות.
הערב הגיע ואתו תחושת הרווחה על סיום עוד יום עבודה.
קמתי מהכיסא, לבשתי את הז׳קט, אספתי את חמש כוסות הקפה הריקות שהצטברו על שולחני במהלך היום וסגרתי את דלת המשרד.
בדרך החוצה השלכתי את הכוסות לפח, זרקתי לרוי "להתראות," ויצאתי.
הערב הסתווי קיבל את פניי בנשיפות רוח קרירות. כל שרציתי היה להגיע הביתה.
ביקשתי מנהג המונית שיעצור לי בחנות שבה אני קונה את ציוד הציור שלי, וימתין כמה דקות.
קניתי מקלוני פחם ועפרונות פחם וחזרתי למונית.
הנחתי את התיק והשקית מהחנות בכניסה לבית. חליצת נעליים זריזה, וניגשתי לחדר להחליף בגדים. המיטה הייתה מסודרת והריח של מיקי חדר לנחיריי.
פשטתי את הג׳ינס, הסריג, והחזייה, לבשתי מכנסי פיג׳מה משובצים באדום וכחול וחולצה לבנה ארוכה, והדלקתי מוזיקה.
לצלילי השיר "סיילנס" של לוסיה, הכנתי לי שתי פרוסות לחם שיפון עם ריבה וגבינת ברי, וכוס קפה.
אימא התקשרה והתעניינה בשלומי.
"הכול בסדר."
"אז למה את נשמעת ככה?" חקרה, ואני אמרתי שאני עייפה.
היא התחילה לפרט באוזניי מה בדיוק בישלה לצהריים, על מה היא ואחותי שוחחו היום, איך אבא הצליח לעצבן אותה גם הבוקר ועוד פרטים שלא ממש עניינו אותי. הפסקתי להקשיב.
היא ליהגה ואני עלעלתי בעיתון. מדי פעם נהמתי קולות שדימו הקשבה מלאה.
"טוב, אז הכול בסדר?" שאלה שוב, ואני אמרתי שכן ושאדבר אתה מחר.
"את בכלל לא מתקשרת אליי…" התלוננה.
"מחר אתקשר," הבטחתי.
החושך השתלט לגמרי על השכונה. מהכביש העמוס עלו קולות צופר וחריקת בלמים. מישהו שם עצבני, אולי כמוני, רק רוצה להגיע הביתה. בסלון, מולי, דומיניק ישבה על שרפרף. הוצאתי את הרכישות החדשות שלי ובמקום להמשיך את הציור, מצאתי את עצמי חושבת על מיקי, על שדיה וישבנה, על חיוכה המובך. כשהתקבלה ממנה הודעה, עת מחשבותיי רצו בזו אחר זו, נדמה היה לי שהצליחה לקרוא אותן מהקצה השני של העיר.
"איך עבר היום? התעניינה.
גל של תשוקה גאה בי, רציתי שהיא תבוא אליי, נקייה ויפה, רציתי שניגע זו בזו, שנתנשק, שנתעלס, שנחקור זו את גופה של זו.
"תבואי אליי?" השבתי.
"זה אומר שהיה יום טוב או לא?" השיבה והוסיפה סמיילי.
הרצון שלה לפתח שיחה הוא ברור ומובן, היא רוצה לקבל את התחושה שהיא לא רק מזדיינת אלא גם חשובה לי במידה כלשהי, לא רק מגיעה בלילות וגומרת אלא גם מנהלת שיחות. ושיחות, הן ללא ספק יצרניות של אינטימיות ורגש.
"תבואי. בלי תחתונים," חתמתי את הניסיון שלה להעניק לעצמה הרגשה טובה, או שלמה, או גם וגם, עם מרחץ הגופות מלא התשוקה שלנו.
"מתי את מסיימת את התכניות שלך?" שאלה כעבור פחות מדקה, ואני, ששכחתי שאמרתי לה בצהריים שיש לי תכניות, עניתי שבאחת-עשרה אהיה פנויה.
"בלי תחתונים…?"
"בלי!"
מזגתי לי כוס ויסקי, הדלקתי סיגריה וחשתי את העייפות משתלטת עליי. יש לי כמה שעות לישון עד שמיקי תגיע. מעכתי את הבדל במאפרה, כיוונתי שעון לרבע לאחת-עשרה ונרדמתי מיד.
הצלצול העקשן של הטלפון הכריח אותי לפקוח את עיניי. התרגזתי על עצמי שאמרתי למיקי להגיע, רציתי לישון, קיוויתי שאמצא בטלפון הודעה מתנצלת ממנה על כך שצץ לה משהו ושהיא לא תגיע היום. זה לא קרה. נאלצתי לגרור את עצמי לחדר האמבטיה, לשטוף פנים ולהתרענן.
באחת-עשרה בדיוק נשמעו הנקישות המוכרות.
כשפתחתי לה את הדלת והיא חייכה לעברי, שכחתי מהכול. משכתי אותה אליי לנשיקה ארוכה וחוקרת, ידי טיפסה במעלה ירכה מתחת לחצאיתה הקצרה. היא לא לבשה תחתונים.
סגרתי את הדלת, ירדתי על ברכיי וליקקתי אותה, גומעת את מיצי גופה. הרגשתי את הדגדגן שלה מרקד על לשוני. היא הניחה את ידיה על ראשי והתמסרה לעונג. כשגמרה, כרכתי את ידיי סביב רגליה הרועדות ונישקתי אותן בלי סוף.
התיישבנו על הספה, מיקי ניסתה להתאושש מקבלת הפנים הסוערת, ואני הדלקתי סיגריה עניינית ועטיתי על עצמי את דמות הנינה הזו, המינית, חדורת המטרה, שמעוניינת רק בסקס וסקס טוב.
אל תדברי אתי על היום שלך ואל תשאלי על שלי, ביקשתי ממנה בלבי. תדברי אתי על כמה שאת חרמנית וכמה שבא לך שנשכב.
מיקי שתקה והסתכלה עליי.
"על מה את חושבת?" שאלה לאחר שהסדירה את נשימתה.
"שום דבר מיוחד."
"אל תהיי קשה מדי," היא צחקה, "על מה את חושבת?"
"סתם, על כמה שאת יפה."
"באמת?"
"באמת!"
היא קמה מהספה בחיוך מתוק והושיטה לי את ידה, עניתי בחיוך ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיה. היא הובילה אותי לחדר, השכיבה אותי על המיטה, הצמידה את שפתיה לפי ונישקה אותי ארוכות תוך שהיא מקלפת מעליי את החולצה ומכנסי הפיג׳מה.
כשהייתי עירומה לחלוטין היא החלה בסיור לח על גופי, מנשקת את צווארי, שדיי, טבורי וירכיי. אז הרימה את החצאית, התיישבה עליי והחלה לנוע בתנועות אטיות וקבועות תוך שהיא רוכנת מפעם לפעם לנשק אותי.
אחזתי בירכיה הרכות והחלקות, הגניחות שלנו התפזרו בחלל החדר, היא הגבירה את קצב תנועותיה, אברינו נפגשו והתחברו. כל תזוזה הגבירה את תחושת ההנאה.
פרשתי ידיי לצדדים ואחזתי בכוח בשמיכה.
ראיתי אותה נעה עליי בעדינות נחושה, עיניה עצומות, ידיה מונחות על ירכיה ועל פניה שפוכה הבעת עונג. גניחותינו גברו והתמזגו, התנועות הפכו קצובות ומהירות יותר.
"כן…כן…" גנחתי והיא נענתה לי.
רגליה רעדו ואני הרגשתי התכווצויות קטנות בתוכי.
עזבתי את השמיכה ושלחתי את ידיי לאחוז שוב בירכיה. הנעתי את גופה עליי קדימה ואחורה, כל חיכוך של אברינו מילט משתינוּ אנקת עונג, פניה של מיקי האדימו, הרגשתי אותה לחה וחלקה, הגוף שלי הפך גם הוא ללח ומתרונן. היא נכנסה לקצב, זזה עליי חזק, מהר ומדויק. גמרתי, והיא גמרה כמה שניות אחריי.
היא נשכבה עליי, רפויה ומתנשפת. חיבקתי אותה.
באותו הלילה שכבנו עוד פעמיים. בין לבין עישנו סיגריות, שתינו ויסקי ודיברנו.
"תזכירי לי איפה את עובדת?" הפתעתי את עצמי בעצם השאלה.
מיקי סיפרה שהיא מלצרית במסעדה טבעונית. היא בעצמה לא טבעונית, וכשהיא מסיימת משמרת, היא הולכת למסעדה סמוכה ואוכלת המבורגר.
צחקתי ושאלתי אותה אם אין ניגוד אינטרסים.
היא אמרה שהיא משתדלת שלא יראו אותה, "אבל — כמה עדשים אדם יכול לאכול?!" צחקה.
"למה דווקא מלצרית?"
"זה מסתדר לי עם הלימודים," אמרה ואני נזכרתי בתקופה שעבדתי בבית קפה.
"מה את לומדת?"
"את באמת לא זוכרת…"
"דיברנו על זה?" ניסיתי לפשפש בזיכרוני אך ללא הועיל.
"כן!" ענתה בעלבון כאילו ציפתה או אפילו הייתה בטוחה שאני זוכרת את כל מה שדיברנו עליו. השתררה שתיקה מעיקה, הפנים שלה מעט רעדו, כאילו היא מתאמצת שלא לבכות.
"נו, אני מצטערת. יש לי זיכרון של נמלה, אני לא זוכרת הרבה דברים," ניסיתי לפייסה תוך שאני מושכת אותה אליי.
"את מתחנפת?" היא לא יכלה להסתיר את החיוך.
"אולי…"
נישקתי אותה על שפתיה והיא הניחה את כף ידה על לחיי.
"אז מה את לומדת? אני מבטיחה לזכור," הבטתי בעיניה, הנחתי את ידי על לבי והוספתי בדרמטיות: "נשבעת!"
"ספרות."
"למה דווקא ספרות?"
"אני אוהבת את זה."
"ומה תעשי עם זה אחר כך?"
"למה את מתכוונת?"
"במה תעבדי?"
"לא יודעת, לא חשבתי על זה."
הוקסמתי מהכנות בתשובתה. הוקסמתי מהפשטות שלה, הוקסמתי מהעובדה שהיא יודעת מה היא אוהבת ומה מעניין אותה, הוקסמתי ממנה.
לפתע מיקי לא הייתה עבורי עוד גוף שעליו פרקתי את יצריי וכאביי. היא עניינה אותי, ורציתי עוד.
"זה מוזר?" שאלה ואני התנערתי ממחשבותיי.
"מה מוזר?"
"שאדם יעשה מה שהוא אוהב בלי לחשוב יותר מדי?"
"לא יודעת, את חושבת שזה מוזר?"
"לא!" ענתה בהחלטיות ומיהרה לגלגל את הכדור אליי: "לא היית רוצה לצייר כל יום, כל היום?"
שתקתי ומבטי התפזר בחלל.
"ובכן?" שאלה והניחה ידה על רגלי.
"הייתי רוצה, אבל…"
"אבל?" היא הדליקה סיגריה.
"אבל צריך גם להתפרנס איכשהו, לא?"
"לא שאלתי אם את רוצה להתפרנס מציור, שאלתי אם היית רוצה לצייר כל היום," היא דייקה ואני רציתי להגיד לה שזה תלוי את מי היא שואלת.
האם היא שואלת את נינה שקמה מדי בוקר לעבודה, שיש לה חשבון בנק ותכנית חיסכון מסודרת, או את נינה ששותה ויסקי, אוחזת במכחול ובצבעי פחם ומתמסרת כל-כולה ליצירה שלה.
אבל כל מה שיצא ממני הוא גמגום לא ברור.
"את לא יודעת?" היא הציקה לי.
"אני מציירת בזמני הפנוי, זה התחביב שלי."
"לא נראה שזה רק תחביב, תסתכלי סביבך, הנשים האלה הן דמויות שחיות אצלך בבית. זה נראה לך תוצרים של תחביב? את מרגישה שזה רק תחביב?"
שתקתי. אני מציירת מהיום שיכולתי להחזיק מכחול ביד, אני לא מכירה את עצמי לא מציירת. אף פעם לא חשבתי על ציור כעל משהו שמגדיר את הזהות שלי, את מי שאני. אף פעם לא חשבתי על זה, עד הרגע שגילי הביאה לי כן ציור והעמידה אותו באמצע סלון ביתה.
המשכתי להרהר ולשאול את עצמי שאלות שמעולם לא שאלתי. בחוץ החושך נסוג לאטו, השמש עלתה וחרצה פסים ורודים וכתומים ברקיע הולך ומתבהר. מיקי נצמדה אליי ונרדמה תוך שהיא מלטפת בעדינות את ידי. קמתי והלכתי להתקלח.
תחת זרם המים, חשבתי על היום שעבר ותהפוכותיו. לפני פחות מעשרים וארבע שעות הייתי נחושה בדעתי להפסיק את הקשר עם מיקי וכבר רקמתי במוחי את השיחה בה אסביר לה באופן ענייני וקר שאנחנו במקומות שונים. שאולי היא מחפשת קשר רציני, אבל אני בכלל לא בכיוון, ושתעשה לעצמה טובה ותעזוב אותי. משם נדדו הרהוריי לשעות הערב שבהן גבר רצוני לראות את מיקי שלי (שלי?!) וההזמנה החפוזה שנענתה ברצון. חשבתי על הגוף שלה, על האופן בו היא נוגעת בי, חשבתי על המילים שאמרה היום, על הברק שניצת בעיניה כשסיפרה על לימודיה. על איברה המגרה, המגורה והמתגרה.
יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת והכנתי לי קפה.
התיישבתי מול החלון המשקיף לרחוב, שהתעורר לחיים. בכביש נסעו משאיות לפינוי זבל ואוטובוסים ריקים למחצה. על המדרכה צעדו מעט אנשים, משכימי-קום.
האוויר בסלון היה אפוף בריח של ויסקי, סיגריות, ושאלות לא פתורות. לגמתי מהקפה והקשבתי לשאריות אחרונות של שקט.
*
"זואי."
"למה זואי?"
"לא יודעת, היא נראית זואי, לא?" הסתכלתי על האישה שמולי.
"אני מניחה שכן," היא הניחה את ראשה על כתפי וחיבקה אותי מאחור.
הדלקתי סיגריה, ומיקי ניגשה למטבח להכין מרק. החורף הגיע ואתו ימים אפורים וגשומים.
את רוב זמננו המשותף בילינו בבית. מיקי אהבה לשהות אצלי ואני אהבתי שהבית שלי הוא הטריטוריה הנבחרת.
זואי — אישה בת שלושים בערך, לבושה בשמלת מיני שחורה ושערה גלי ופרוע.
"אני לא יודעת אם להשאיר אותה יחפה או לא…" הבטתי עליה, על הפרא הלא מרוסן שהיא.
"נראה לי שיחפה. אבל מה את מרגישה?" שאלה מיקי מהמטבח.
"יחפה…" מלמלתי לעצמי.
התיישבתי מול החלון הצופה לרחוב, והתבוננתי בגשם. הקשבתי למנגינת הטיפות, וריחו הטוב של המרק נישא באוויר.
מיקי נכנסה לסלון ושמה דיסק של קייס צ׳ויס. היא הציתה לעצמה סיגריה והתיישבה על הספה עם ספר. מפעם לפעם הציצה בי בגנבה וחייכה כשראתה אותי מביטה בה. חייכתי בחזרה מול תמונה לכאורה מושלמת: סערה בחוץ, גשמי זעף יורדים בלי הפסקה, רוח עזה מאיימת לעקור את העצים ועמודי החשמל, ובבית החמים והנעים שלי שתי נשים יושבות בנחת, כל אחת נהנית בדרכה, וברקע מוזיקה וניחוח מרק שמתבשל לו על הכירה. הסתדרנו.
אולי כי מעולם לא הצהרנו שאנחנו יחד, והידיעה שיש פִּרצה שדרכה אוכל לחמוק בכל רגע שארצה, סייעה לי לחוש רוגע פנימי.
מיקי אפשרה לי שלא להגדיר את שהיא עבורי, אך הבינה, בדיוק כמוני, את מהות הקשר.
"המרק מוכן," הכריזה לאחר שהציצה בשעונה. היא ניגשה למטבח ויצאה משם עם מגש עליו שתי קעריות מעלות הבל, שהתלפף סביבה כמו שובל אוורירי.
שטפתי את ידיי מצֶבע הפחם והתיישבנו לאכול.
"זה נחמד," אמרתי.
"מה נחמד?" נשפה אוויר על כף מלאה במרק.
"זה. אני, את, המרק, הגשם."
מיקי הפסיקה לנשוף. ידה נשארה תלויה באוויר והיא הפנתה אליי מבט קורן. רציתי לחבק אותה ובמקום זה חייכתי חיוך רחב.
אחרי שתי קעריות מרק, מיקי הלכה להתקלח ואני עישנתי סיגריה מול החלון. הגשם המשיך להתדפק על הזגוגית, ועל המטריות שנראו כצועדות באופן עצמאי ברחוב, מבצבצות בצבעוניותן באפור האורבני. סיימתי לעשן ונכנסתי למקלחת אפופת האדים. גופה של מיקי נחשף בפניי טפח אחר טפח.
כרכתי את ידיי סביב מותניה ונישקתי את צווארה. סיבנתי את גבה בעדינות ונעתי ביד מלטפת לעבר ישבנה ורגליה. מיקי הסתובבה אליי, סיבנה את כתפיי, שדיי ובטני ונצמדה אליי.
תחת זרם המים החמים התחברנו בשתיקה מוחלטת, מנקות מעלינו הכול.
*
בפעם הראשונה שהתקלחנו יחד בכינו, שתינו.
זה היה אחרי שאמרתי לה שאני מעדיפה שנהיה חברות, שהמפגשים האינטנסיביים, ההודעות וארוחות הערב הפכו למשהו שלא רציתי בו.
"אז מה את רוצה?" היא ניסתה לברר.
"הרפתקה."
"מה זה אומר, לעזאזל?"
"לא יודעת, משהו כזה, לא מחייב," הסתבכתי עם עצמי, "אני מרגישה שאנחנו בזוגיות, ואני לא חיפשתי זוגיות. אני חיפשתי כיף."
"לא כיף לך?"
"כיף לי."
"אז מה הבעיה?" הקשתה עליי.
מה הבעיה? חשבתי. מה באמת הבעיה? לא ידעתי לענות לעצמי ובטח שלא לה.
"את רוצה יותר, ואני לא שם," קמתי ומזגתי לי כוס ויסקי.
"מה זה יותר? כיף לנו יחד, נעים לנו יחד. על איזה יותר את מדברת?"
שתקתי. שתקתי כי כיף לי אִתה, שתקתי כי נעים לי אִתה. שתקתי כי רציתי ללכת מהמקום הזה, לברוח ממנו, ולא באמת יכולתי.
"אני לא יודעת מה יהיה," היא התקרבה אליי, "אני יודעת שכאן ועכשיו טוב לי אִתך. "היא הצמידה את פניה לפניי. מצחה נוגע בשלי ושפתיה קרובות.
שתקתי כי רציתי שהשתיקה תגיד הכול. שתקתי כי רציתי שהיא תלך ותחסוך ממני את הפרידה.
"תגידי משהו," היא נישקה את שפתיי ואני הוספתי לשתוק. היא קמה, חשבתי שהיא הולכת ואני נשארת לבד, בתוך החרא של עצמי. אך היא פנתה לחדר האמבטיה. עד היום אינני מבינה מדוע מיקי בחרה באותו ערב להתקלח ולא ללכת מביתי, מדוע בחרה להישאר, ולא לברוח ממני?
הרגשתי נורא על שתיקתי, אבל מה כבר יכולתי להגיד לה? שאינני מסוגלת לפרגן לעצמי ולתת לה להתקרב אליי? שישנם רגעים שאני רוצה שהיא לא תזוז ממני וישנם רגעים שאני לא מסוגלת לשאת את נוכחותה?
בטני התהפכה. נכנסתי לחדר האמבטיה, קיוויתי שאצליח להגיד משהו אמתי ונכון, משהו מרגיע, אך לפני שפתחתי את פי שמעתי אותה בוכה.
קול בכייה התערבב בצליל המים הזורמים, נכנסתי מתחת למים וחיבקתי אותה מאחור. היא הסתובבה אליי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי יחד אִתה.
קירבתי את פי לאוזנה והתנצלתי בשקט: "אני מצטערת, אני לא יודעת מה קרה לי, תשכחי מכל מה שאמרתי."
יבבותיה גברו עם כל מילה שלחשתי לה וידיה התהדקו בחיבוק על בגדיי ספוגי המים.
הימים שאחרי השיחה היו מלאי אינטימיות. הרשיתי לעצמי לחבק אותה יותר, להתכרבל אִתה יותר, לשתף אותה יותר, לעשות הכול יותר. ישנו יחד כמעט כל לילה, ואני נמנעתי מלחשוב יותר מדי, נמנעתי מלחשוב על כך שהפכנו לזוג. נמנעתי מלחשוב על רגשותיי המודחקים, על ההדחקה עצמה, ולרגעים הייתי מאושרת.
סיימנו להתקלח והתארגנו בחדר. מיקי נשכבה על המיטה ואני נשכבתי עליה, התנשקנו ארוכות. כשניסיתי לקום היא תפסה בי וביקשה שאשאר במיטה.
אמרתי לה שאני רוצה לעשן סיגריה ושתכף אשוב.
היא נאנחה בהשלמה והתגלגלה מעליי.
יצאתי מהחדר, התיישבתי מול החלון, הדלקתי סיגריה, ובדקתי את הטלפון. יונתן שלח לי הודעה ותהה אם יש מצב להיפגש. עניתי שלא.
מעולם לא הפגשתי בין מיקי ליונתן. על אף שיונתן ידע הכול עליי ועליה, ומיקי הבינה את טיב מערכת היחסים שלנו, לא רציתי להכיר ביניהם.
"מיקי אצלך?" הוא שאל.
"כן…" עניתי.
"רק תגידי לי איך היית רוצה לקבל את ה׳אמרתי לך׳," הקניט אותי.
שלחתי לו: "לילה טוב!" והדלקתי סיגריה נוספת.
יונתן צדק, אני ומיקי נמצאות במערכת יחסים שאני מסרבת להגדירה כבר שלושה חודשים. נוח לי להגיד לעצמי שאני ומיקי זו אנקדוטה נפלאה של סקס טוב וכיף לא מחייב, ולה מתאים, ככל הנראה, לא לעמת אותי מול הרצון שלה להיות בת הזוג שלי בהגדרה.
אבל לא היה בינינו רק סקס טוב. וכיף. הייתה אינטימיות, היו רגשות. אבל הדדיות? זה כבר סיפור אחר… מיקי אמרה לי לא פעם שהיא אוהבת אותי, אך מעולם לא זכתה להצהרה דומה.
כשנכנסתי לחדר, מיקי כבר נמה בשלווה ונינוחות, גופה מונח ברישול על הצד.
נשכבתי לידה, קרבתי אותה אליי וחיבקתי מאוד. לקול נשימותיה העדינות והשקטות נרדמתי, כנראה בחיוך.

נעמה כהן היא בלוגרית. קוראים לי נינה הוא רומן הביכורים שלה.

X