קוראים לי איה | לרכישה באינדיבוק
קוראים לי איה

קוראים לי איה

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 287
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

בהווה של איה יש בעל תומך ואוהב, קריירה מוצלחת בחינוך ושני ילדים מקסימים, אך על עתידה מעיבה המחלה שבה היא נאבקת. כדי להתמודד עמה היא בוחרת להרחיק אל העבר, לכתוב את סיפור חייה, לספר על מנת לחיות ולחיות על מנת לספר.

כבמעשה טלאים מרגש, המרטיט בעוצמתו, שוזרת אילה צרויה את שלושת הזמנים של הגיבורה שלה, הנגללים ונחשפים מול הקורא המשתאה: מילדותה בהזנחה הורית קשה בביתה הריק מאדם ונעדר אמצעי קיום בסיסיים, כשהיא מטפלת באחיה הקטן והתובעני ומעסיקה אותו על פי הבנתה הבוגרת על אף גילה הצעיר; אל נעוריה, כשהיא מאומצת בקיבוץ ונדרשת שוב להתמודדויות מורכבות, לוויתורים כואבים ולהחלטות גורליות; ומשם להתמודדותה העכשווית, הכואבת, המאיימת על קיומה. ובכל הזמנים יש בה שליטה יום־יומית בחייה וחיות מופלאה, והיא מעוררת השראה בכל הסובבים אותה.

הקריאה בקוראים לי איה מזמנת לקורא חוויה מטלטלת ומפגש עם דמות ייחודית, שנסיבות חייה חילצו ממנה נחישות וחיוניות נדירות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קוראים לי איה”

בקרוב…

קוראים לי איה.
אני כותבת, מפני שבהיותי ילדה — הסיפורים נתנו לי כוח. עכשיו אני פוחדת שמא כוחי ילך ויידלדל. אוספת פתקים וכותבת עליהם מחשבות, שירים קצרים, תחושות גופניות.
יש דברים שרציתי לומר ולא אמרתי. לספר ולא סיפרתי. קבורים עמוק בנשמתי, ועלי לחלצם. בעיקר — רוצה לספר את סיפור חיי. מאין באתי ולאן אני הולכת. חל בי מהפך. לאורך השנים ברחתי מסיפור חיי. הסתרתי אותו, הסוויתי כל פרט מזהה. עכשיו בוער לי לספר. האם יהיה לי אומץ לספר את מה שרציתי לשכוח?
אני רוצה לחיות. זה מה שמהדהד לי בראש כבר כמה שעות. מאז קיבלתי את הבשורה המרה — סרטן, אני שוב חולה בסרטן. הפעם גרורתי.
הלוואי שהייתי מעיזה לצאת עכשיו החוצה, להרים מבט לשמים ולצעוק — "אם אתה שם, תדאג לי! אני רוצה לחיות!"

עננים קודרים, כבדים לעייפה, מכסים את הרקיע.
מדי פעם חודרת קרן שמש, מאירה את העולם, ושוב נעלמת.
משחק מחבואים מפותל בין עב לחמה.
הגשם שוטף את הכול — מטהר, ממלא תקווה להתחלות חדשות, ללבלוב.
כך בדרך כלל.
היום לא.
כשתקווה מבצבצת, אני לא מצליחה לאחוז בה. קרן אור דקה חומקת ממני.
רואה רק עננים כבדים, מתקרבים, חוסמים את הראוּת, מעיקים על הנשימה.
אני לא מהמתלוננים, לא מהצועקים, לא מהמתריסים.
אני תמיד מבחינה בקרן מבצבצת. קטנה ככל שתהיה, אני תופסת בה. מאירה דרכה את הטוב.
כך בדרך כלל.
היום לא.

אני נרדמת כשהדפים פזורים במיטתי והעט בידי, ומתעוררת למגע עדין ומלטף על פני.
גבוה, בלבושו הקבוע, ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, כיפה סרוגה חלקה בצבע תכלת מונחת ברישול על שערותיו הבהירות, ולרגליו נעלי אולסטאר שחורות. אישי, חברי הטוב, מיכאל.
נושק למצחי ולוחש באוזני, "הבאתי לך מתנה, מחברת עם כריכה קשה. במקום לכתוב על דפים מזדמנים, שעלולים להתבלגן וללכת לאיבוד, תכתבי את יומן המחלה שלך במחברת."
"תודה, איש שלי," אני לוחשת. מתגברת על העלבון, בכל מקום הוא משחיל ביקורת על כך שאני לא מסודרת. אולי אני רגישה מדי עכשיו ושומעת דברים שלא התכוון להם.
"קפה?"
אני מהנהנת. "הפוך חם וחזק," הוא יודע.
כשמיכאל יורד להכין לנו קפה, אני מציירת שער, כילדה בבית ספר יסודי, וכותבת —
לא אמות
כי אחיה
ואספר מעשַי.
ובאותיות קטנות, כמעט בלתי נראות, איה ברמן־שור

אילה צרויה שותפה לכתיבת רב־המכר הפסוקים היפים בתנ"ך. היא רעיה ואם לחמישה, אשת חינוך והוראה, חברת קבוצת יבנה ומתמודדת עם מחלת הסרטן.

X