קונסטלציה של תופעות חיוניות | לרכישה באינדיבוק
קונסטלציה של תופעות חיוניות

קונסטלציה של תופעות חיוניות

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

״טולסטוי מודרני. ספר יוצא מגדר הרגיל, שהוא 'מלחמה ושלום' של המאה ה־21!"                            ניו יורק טיימס

השנה היא 2004, וחמישה ימים עתידים לטלטל לנצח את חייהם של שלושה אנשים. הילדה שחזתה בזוועות, השכן שהציל אותה והרופאה שאליה הגיעו באישון לילה מתוך השלג ימצאו את עצמם כרוכים זה בזה. מתוך הטראומות של העבר והזיכרונות מימים מאושרים תעלומות ישנות נפתרות, גילויים חדשים נחשפים, ונרקמת מסכת חיים שלמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    עוד ספר שתורגם בידי מכונה?
    אני לא יודע אם זו מדיניות של כנרת או שלכם, אבל המתרגמת (או המתרגם) הם חלק בלתי נפרד מהספר. מגיע לקורא לדעת שהספר מתורגם – ומי תרגם אותו.

    • :

      היי יניב,
      אתה מוזמן לפנות להוצאה עם הדאלה,
      אנחנו רק המפיצים של הספר 🙂

הוסף חוות דעת

"מטאור ספרותי חדש הגיח לעולם!"             גלוב אנד מייל

"ספר חובה! פרוזה רכה ומטלטלת כאחד! הֶבזק בשמים שגורם לך להרים את המבט מעלה ולהאמין בנסים. שנים שלא נפעמתי כל כך מקריאה!"                                          וושינגטון פוסט

"מארה הוא סופר מפואר, וירטואוז של שפה וקווי עלילה. חומרים אפלים ומרעילים הופכים כאן בצורה מבריקה לסיפור מרגש ונפלא שהוא טוהר קסום, מואר בתקווה."         הלונדון טיימס

"סופר מצוין… מזכיר את ג'וזף הלר של 'מלכוד 22' ואת ספרן פויר של 'הכול מואר'… סיפור שאפתני ואינטליגנטי, אנושי ואבסורדי בו־זמנית."                              ניו יורק טיימס

"סיפור מפעים ומפציר של דמויות שבריריות מכמירות לב, שגורלן יורד לנבכיהן של האהבה וההקרבה."

אדם ג'ונסון, חתן פרס פוליצר

"יצירת מופת חד־פעמית"                         שרה ג'סיקה פרקר

בבוקר אחרי שהפֶדרלים שרפו את ביתה ולקחו את אביה, חוה התעוררה מחלומות על שושנות ים. הילדה התלבשה ואחמד, שלא ישן כלל, התהלך מחוץ לחדר והביט בשמים מתבהרים מעבר לזגוגית החלון; מעולם עד עתה לא הרגיש שהוא מאחר למראה השמש הזורחת. כשיצאה מהחדר נראתה מבוגרת משמונה שנותיה, והוא לקח את המזוודה שלה והיא יצאה בעקבותיו מדלת הכניסה. הוא הוליך את הילדה אל אמצע הרחוב לפני שהרים את עיניו אל מה שהיה ביתה. "חוה, אנחנו צריכים ללכת," הוא אמר, אבל איש משניהם לא זז.
השלג התרכך סביב מגפיהם שעה שהתחילו לחצות את הרחוב אל עבר הכברה הפתוחה של אפר משוטח. כמה רמצים כתומים לחשו בבריכות של שלג אפור, אבל כל השאר היה מפוחם. פחות משבע שנים קודם לכן אחמד עזר לדוֹקָה לבנות תוספת כדי שיהיה לילדה חדר משלה. הוא שירטט את התוכניות וחטב את העץ וניסר אותו ללוחות והפך אותם לחדר; וכשדוקה הבטיח לעזור לו לבנות תוספת לביתו שלו, אם יהיה לו פעם ילד, אחמד הודה לחברו והלך הביתה, הגוש בגרונו מתמוסס ליבבה כשהדלת נסגרה מאחוריו. ארבעים המטרים שסחב את העצים מהיער הותירו שלפוחיות במפרקי אצבעותיו, כתמי רטיבות בבתי השחי שלו, אבל עכשיו כמה שעות של להבות העלו את מה שלקח לו חודשים לתכנן, שבועות לסחוב, ימים לבנות, הכול מלבד המסמרים והמסמרות, הכול מלבד הצירים והבריחים, הכול לשמים. ועמם נלקחו גם האוצרות הקטנים שעשו את הבית של דוקה לביתו. מערכת השחמט המגולפת ביד על שולחן הקפה הקטן; כשהזיזו אותו, היה המלך הלבן הגוצי מתנדנד מצד לצד, כמו איש פיכח די הצורך לעמוד בלבד, ודוקה כינה את הוד מלכותו בוריס ילצין. אגרטל הפורצלן המקושט ערבסקות פרסיות, ולידו הרדיו־טייפ עם האנטנה הארוכה מספיק לגרד את התקרה כשהועמדה על ספר טלפונים, ואף על פי כן קצרה מכדי לקלוט דבר מה מלבד רעש סטטי. הקוראן בן השמונים וחמש, עטיפתו הסגולה רוחשת קליגרפיה, שסבא של דוקה קנה במֶכה. הדברים האלה היו שם והלהבות אכלו אותם, ומאחר שאש אינה מבחינה בין דברי אלוהים לדברי משרד התקשורת הסובייטי, הקוראן וספר הטלפונים חזרו אל פי האל באותה שאיפת עשן.
אצבעות הילדה צמדו את מפרק היד שלו. הוא רצה להטיל אותה על כתפו ולרוץ צפונה עד שהיער יבלע את הכפר, אבל בעומדו מול קרשי העץ שהשחירו לא היה מסוגל לאזור את הכוח להעלות מילת נחמה על שפתיו, לאחוז ביד הילדה בידו, להזיז את כפות הרגליים לכיוון שרצה שתלכנה.
"זה הבית שלי." קולה הפר את הדממה, והוא שמע אותו כצליל יחיד במסדרון ריק.
"אל תחשבי עליו ככה," הוא אמר.
"ככה איך?"
"כאילו הוא עדיין שלך."
הוא כרך את צעיפה הכתום הזוהר סביב צווארה והזעיף פנים אל טביעת האצבע המפוחמת על לחיָיה. הוא היה ער במיטה בליל אמש כשהפדרלים באו. תחילה המיית מנוע הדיזל, טרטור נמוך שלמד לפחד ממנו יותר מאשר מיריות, אחר כך קולות רוסיים. הוא הלך לסלון והסיט את וילון ההאפלה ככל שהעז. מבעד למשולש הזכוכית, פנסים פילחו את הלילה. ארבעה חיילים, חסונים, בריאי גוף, ירדו מהמשאית. אחד שתה מבקבוק וודקה וקילל את השלג בכל פעם שמעד. סבא של החייל הזה סיפר לו פעם, בבוקר שבו התייצב החייל בלשכת הגיוס בוולאדיווסטוק, שהוא עצמו היה גווע בסטלינגרד אלמלא חסדיה מקהי התחושה של וודקה; החייל, שלחייו היו מלאות חטטים בעקבות שנים של מריחת משחת שיניים על פצעי הבגרות שלו, חשב שצ'צ'ניה היא מלחמה גרועה מסטלינגרד, וקצב לעצמו וודקה בהתאם. מסלון ביתו רצה אחמד לצעוק, להכות בתוף, לשגר זיקוק. אבל מעבר לרחוב הם כבר הגיעו לדלת של דוקה, והוא אפילו לא העיף מבט בטלפון שנדם לפני עשר שנים. הם דפקו בדלת פעם, פעמיים, ופתחו אותה בבעיטה. מבעד לפתח, אחמד צפה בלפיד מתנועע על פני הקירות. כך עברו להן שתי הדקות הארוכות בחייו של אחמד, עד שהחיילים שבו והופיעו בפתח עם דוקה. סרט הבידוד על פיו מקומט בצעקותיו האילמות. הם כיסו את ראשו בברדס שחור. איפה חוה? זיעה נקוותה על מצחו של אחמד. ידיו נדמו לו כבדות להחריד. כשהחיילים תפסו את דוקה בכתפיים ובחגורה, הפילו אותו אל ארגז המשאית וטרקו את הדלת, ההקלה שאפפה את אחמד נסוגה במהירות מפני תיעוב עצמי על כך שהוא חי, בטוח בסלון ביתו, ואילו במשאית מעבר לרחוב, עשרים מטרים בלבד ממנו, דוקה הנו אדם מת. הכינוי '02' ניבט בשבלונה לבנה מפגוש המשאית, ופירוש הדבר שהיא שייכת למשרד הפנים, ופירוש הדבר שלא יהיה תיעוד למעצר, ופירוש הדבר שרשמית, דוקה מעולם לא נלקח, ופירוש הדבר שלעולם לא יחזור. "איפה הילדה?" שאלו החיילים זה את זה. "היא לא פה." "ואם היא מתחבאת מתחת לרצפה?" "היא לא." "טפל בזה למקרה שכן." החייל השיכור פתח פח בנזין וכשל אל תוך ביתו של דוקה; כשחזר אל סף הבית, השליך גפרור לאחור וסגר את הדלת. להבות טיפסו בציפורניים על וילונות החזית. זגוגיות הזכוכית נקוו על האדן. איפה חוה? כשהמשאית עזבה לבסוף, האש התפשטה אל הקירות והגג. אחמד חיכה עד שהפנסים האחוריים הצטמקו לגודלם של דובדבנים לפני שחצה את הרחוב. הוא רץ במעגל גדול סביב הלהבות ונכנס ליער מאחורי הבית. מגפיו רמסו את הסבך הצונן, והיה ביכולתו לספור את טבעות גדמי העצים לאור הלהבות. מאחורי הבית, חבויים בין העצים, היבהבו פניה של הילדה. רצועות עור חיוור התהוו מתחת לעיניה ופיספּסו את האפר על לחייה. "חוה," הוא קרא אליה. היא ישבה על מזוודה ולא הגיבה לשמה. הוא נשא אותה כמו חבילה של מקלות רופפים בזרועותיו, נשא אותה אל ביתו ובמגבת לחה ניגב את האפר ממצחה. הוא השכיב אותה במיטה ליד אשתו הנכה ולא ידע מה יעשה עכשיו. הוא היה יכול לצאת בחזרה החוצה ולזרוק כדורי שלג על הבית הבוער, או לשכב במיטה כדי שהילדה תרגיש בחומם של שני גופים בוגרים, או לבצע את טקסי ההיטהרות ולהשתחוות, אבל הוא השלים את האישא'א לפני שעות, ואם חמש תפילות יומיות לא הצילו את ביתו של דוקה, השישית לא תכבה את הלהבות. במקום זאת ניגש לחלון הסלון, פתח את וילון ההאפלה והביט בבית שעזר לבנות נעלם באור. ועכשיו, בבוקר, כשהידק את הצעיף הכתום סביב צווארה, מצא טביעת אצבע על לחי הילדה, ומאחר שהיתה עשויה להיות של דוקה, לא נגע בה.
"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה. היא עמדה בתלם קפוא שהותירו צמיגי המשאית מליל אמש. השלג נמתח משני עבריו. אחמד לא התכונן לזה. הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו מדוע יהיה לפדרלים עניין בדוקה, לא כל שכן בילדה. גובהה לא עלה על גובה בטנו ומשקלה לא עלה על משקל סל עצים לבעירה, אך בעיני אחמד היא היתה ברייה עצומה ומוחצת שנגזר עליו להכזיב.
"אנחנו הולכים לבית החולים העירוני," הוא אמר, בנימה החלטית, כך קיווה.
"למה?"
"כי בית החולים בטוח. לשם הולכים אנשים כשהם צריכים עזרה. ואני מכיר שם מישהי, רופאה אחת," הוא אמר, למרות שכל מה שידע עליה הוא את שמה. "היא תעזור."
"איך?"
"אני אשאל אם תוכלי להישאר איתה." מה הוא אומר? כרוב תוכניותיו, גם זו נדמתה מוצקה ברוחו אבל נפלה כמו ציפור שאינה יכולה לעוף כששוגרה לאוויר. הילדה הזעיפה פנים.
"הוא לא חוזר, נכון?" היא שאלה. היא התמקדה במזוודת העור הכחולה שניצבה ברחוב ביניהם. שמונה חודשים קודם לכן, אביה ביקש ממנה להכין את המזוודה ולשים אותה בארון, ושם נשארה עד ליל אמש, כשתחב אותה לידיה ודחף אותה החוצה מהדלת האחורית שעה שהפדרלים פרצו מלפנים.
"אני לא חושב."
"אבל אתה לא יודע?" זאת לא היתה האשמה, אבל כך זה נתפס בעיניו. האם הוא רופא חסר יכולת עד כדי כך שהיא מהססת להפקיד בידיו את חיי אביה אפילו כספקולציה? "אנחנו צריכים לחשוב על ביטחוננו," הוא אמר. "בטוח יותר לחשוב שהוא לא יחזור."
"אבל אם הוא כן?"
הכמיהה שנשרגה בשאלה פשוטה כל כך היתה מעבר לטווח הרהוריו. מה יהיה אם תבכה? זה נראה לו פתאום כאפשרות מחרידה. איך יעצור בעדה? היה עליו לדאוג שתישאר רגועה, להישאר רגוע בעצמו; בהלה, הוא ידע, עשויה להתפשט בין שני אנשים מהר יותר מכל וירוס. הוא מישש באצבעותיו את צעיפה. איכשהו שרד את השריפה כתום כביום שבו נצבע. "מה דעתך על זה: אם הוא יחזור, אני אגיד לו איפה את. זה נשמע לך רעיון טוב?"
"אבא שלי זה רעיון טוב."
"כן, זה נכון," אמר אחמד וחש הקלה שעל כך הם יכולים להסכים.
הם צעדו בכבדות בדרך שירות היערות של אֶלדר, הרחוב הראשי בכפר, וטביעות רגליהם התחילו היכן שנגמרו עקבות צמיגי המשאית. משני עברי הדרך הוא ראה בתים על פי שם פרטי ולא על פי כתובת. פרצוף הופיע ונעלם בחלון שלא נחסם בקרשים.
"תהדקי את הצעיף," הוא הורה. מלבד השנים שעשה בבית הספר לרפואה, כל חייו עברו עליו באֶלדר והוא כבר איבד אמון במערכת השבטית המסורתית של טייפּים, ששרדה מאה שנות שלטון צארי, ואחריהן מאה שנות שלטון סובייטי, רק כדי להתמוסס במלחמת עצמאות לאומית. המלחמה, שקמה מחדש לתחייה ב־1999 אחרי הפסקת אש חסרת רסן מכדי שתיקרא שלום, פוררה את הטייפּ הכפרי ליחידות נאמנות קטנות יותר עד שכל דבר מלבד נאמנות הורה לילד נשחק די הצורך להישבר. כריתת העצים, התעשייה היציבה היחידה בכפר, נפסקה מעט אחרי שנפלו הפצצות הראשונות, ובהיעדר אפשרויות ישימות, מי שלא היה ביכולתם להגר הבריחו רובים לטובת המורדים או הלשינו לפדרלים כדי לשרוד.
הוא כרך את זרועו סביב כתפה של חוה בשעה שהלכו. מאז ומתמיד היתה הילדה חזקה ומאופקת, אבל ההשלמה הזאת, הפסיביות הזאת, היו משהו אחר. היא הלכה בצעדים מגושמים, בועטת שלג בכל צעד, ובניסיון לעודדה אחמד לחש בדיחה על אימאם עיוור וזונה חירשת, בדיחה שלמעשה לא התאימה לילדה בת שמונה, אבל היתה היחידה שעלתה בזיכרונו של אחמד. היא לא חייכה, אבל הקשיבה. היא סגרה את רוכסן המעיל התפוח מעל סווטשרט שבמנצ'סטר, אנגליה, חימם את כתפיהם של חמישה אחים לפני שהשישי, פילנתרופ מסור בן שש, תרם אותו לצלב האדום בבית הספר כדי שאמו תצטרך לקנות לו חדש.
בקצה הכפר, היכן שהיער סגר על הכביש, הם עברו דיוקן בגובה מטר ממוסמר לגזע עץ. שנתיים קודם לכן, אחרי שארבעים ואחד מבני הכפר נעלמו ביום אחד, אחמד צייר את ארבעים ואחד הדיוקנות שלהם על ארבעים ואחד לוחות דיקט, אטם אותם נגד פגעי מזג האוויר ותלה אותם ברחבי הכפר. בזה נראתה אישה יפה וגאה שאת בתה השנייה יִילד. למרות שרדף אחריה שנים, מעולם לא שילמה לו תמורת הלידה. אחרי שנחטפה, הוא החליט לצייר על דיוקנה שערה יחידה מסתלסלת מהנחיר השמאלי. הוא לעג לשחצנותה של רוח האישה והשלים עמה. היא נראתה כמו ענקית ערופה שלוטשת מבט מהגזע. עד מהרה לא נותרו ממנה אלא זוג עיניים, אף ופה שנמוגו בין העצים.
היער התנשא סביבם, לִבנים שלדיים גבוהים, סלסלי קליפה אפורים נגללים מגזעיהם. הם צעדו בצד הדרך, שצמחייה קפואה נמוכה התפשטה בו על פני החצץ. כאן, מעבר לשבילי עקבות הטנקים, הסיכוי לדרוך על מוקש פחת. אף על פי כן הוא תר אחר תלוליות בכפור. הוא צעד כמה מטרים לפני הילדה, רק ליתר ביטחון. הוא נזכר בעוד בדיחה, על קומיסר חולה אהבה, אבל החליט לא לספר אותה. כשהתחילה להשתרך, הוא הוליך אותה חמש דקות אל תוך היער אל בול עץ נפול נסתר מהדרך. כשהתיישבו, היא ביקשה את המזוודה הכחולה שלה. הוא נתן לה אותה והיא פתחה אותה, עורכת רשימת מצאי חרישית של תכולתה.
"מה יש שם?" הוא שאל.
"המזכרות שלי," היא אמרה, אבל הוא לא ידע מה זה אומר. הוא הוציא נתח לחם שחור יבש מתוך ממחטה לבנה, בצע אותו לשתי חתיכות לא אחידות ונתן לה את הגדולה. היא אכלה במהירות. רעב היה תחושה שקנתה לה שביתה ארוכה כל כך בבטנו, שהוא הרגיש בו כאילו היה איבר מודלק. הוא לקח את הזמן, לש בלשונו את העיסה לאליפסה קטנה והשעין אותה אל לחיו כמו לכסנית. אם הלחם לא ימלא את בטנו, אולי לפחות ימלא את פיו. הילדה גמרה חצי מהלחם שלה לפני שנגס פעם נוספת.
"אל תמהרי," הוא אמר. "אין בלוטות טעם בקיבה."
היא נעצרה לשקול את הטיעון, ואחר כך נגסה פעם נוספת. "אין רעב בלשון," היא מילמלה בין לעיסות. ידה הקעורה קלטה את הפירורים והטילה אותם בחזרה אל פיה.
"פעם שנאתי לחם שחור," הוא אמר. בילדותו היה אוכל לחם שחור רק אם היה מרוח בנדיבות בכף מלאה דבש. במשך שנה אמא גמלה אותו מזה בחיתוך פרוסות גדולות יותר, עד שארוחת הבוקר שלו כללה נווה קטן ועלוב של דבש על מדבר לחם שחור.
"אז אני יכולה לקבל את שלך?"
"אמרתי פעם," הוא אמר, ודִמיין צנצנת מלאה דבש, עומדת על השיש בלי קרש חיתוך לחם באופק.
היא צנחה על ברכיה ובחנה את צדו התחתון של בול העץ. "אוּלָה תהיה בסדר לבד?" היא שאלה.
אשתו לא היתה בסדר לבד, איתו, עם אף אחד. טכנית, היא סבלה לדעתו מזאבת בשילוב עם שיטיון מוקדם, אבל בפועל עצביה היו מצולבים כל כך שהמרפקים כאבו לה כשדיברה, וכף רגלה השמאלית ניחנה בשכל רב יותר ממוחה. לפני שיצא באותו בוקר אמר לאוּלה שייעדר למשך היום. כשהביטה בו מבעד לערפולה הריק, הוא חש את עצמו כאחד מחזיונותיה הרבים, ואחז בידה, ותיאר לה מהזיכרון את כר המרעה השלו בציור שמן של זאכארוב, את גן התבלינים והבית, עד שנרדמה בחזרה. כשתתעורר שוב הבוקר, האם עדיין תראה אותו יושב על המיטה לצדה? אולי חלק ממנו עדיין שם, יושב על המיטה; אולי הוא משהו שחלמה.
"היא אישה מבוגרת," הוא אמר לבסוף בלי מחשבה רבה. "את לא צריכה לדאוג למבוגרים."
מאחורי בול העץ, חוה לא ענתה.

אנתוני מארה, יליד וושינגטון, הוא מהתיירים הזרים הראשונים שביקרו ברפובליקה הצ'צ'נית. באוקטובר 2012 זכה בפרס וייטינג לסופרים, שניתן מדי שנה לסופרים חדשים המפגינים כישרון יוצא דופן. עם חתני הפרס הקודמים נמנים ג'ונתן פראנזן, דייוויד פוסטר וולאס ומייקל קנינגהאם.

X