קול 1 | לרכישה באינדיבוק
קול 1

קול 1

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 96
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

האמנות, השירה, יכולות להפוך למרחב, לקול. התרחשות סמויה, עולה ונפתחת, הופכת באופן חד פעמי, למופע. כך יכולות השירה, האמנות להיות למעין אמצעי לראיית לילה, להרחבת גבולות המבט, לאחיזה בלא נראה. הן הופכות למרכז טרנספורמטיבי עבור החיים בכללותם. הרחבת ספקטרום תודעתית אמנותית זו, יכולה אז להיות מופנית אל השפה ואל המציאות החוץ לשונית כאחת.

קול רוצה להפוך במה לפעילות יוצרת, הדולה מתוך מעמקים, כדי להשקות את "פני השטח" של התרבות והחיים. במה למחקר יוצר בתחום השפה האמנותית, מתוך התכוונות מלאת קשב אל "אחר" שאינו רק מילה או קו. במה לקולות שונים החותרים בכיוון זה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קול 1”

קול ›› כתב עת לשירה, אמנות וחשיבה, סרטון

 

 

 

פרופ. רפי וייכרט (מתוך ערב ההשקה לגליון השני)

"יש כאן בגליון זה של "קול" קולות צעירים ושונים בפוליפוניה. זוהי עבודה צנועה, בהתפתחות, תוך כדי תנועה. יש כאן ניסיון דינאמי, אמיץ  וערני מאוד. העבודה הגראפית מצוינת, מאפשרת לעמוד אל מול השירים באופן נקי." 

המשורר יונתן ברג (מתוך ערב ההשקה לגליון השני של "קול")

כתב העת מציג פוזיציה מובחנת ביחס לשירה ולתרבות העברית. הוא מציע קול מופשט יותר ואומץ לשינוי. הדבר הראשון שעולה מכתב העת הוא האימה. אני חושב שאחרי שהיא מוכלת מגיע הרגע שבו ניתן לדבר באופן חרישי. יש כאן קול שמוכן להסתכן בכך שגבולות הגזרה שלו יהיו מטושטשים.

 

הכוכב הגדול של הגליון הוא המבט. מכל שיר מביט משהו. המבט מכניס פנימה את האימה ומוציא החוצה מקום שמאמין בשינוי. כתב העת חשוב כל כך כי הוא נותן ביטוי לקול של דיבור מופשט, קול שמאמין בשינוי תמידי. הדרך היחידה שהשירה העברית תוכל לזוז היא שתהיה לה גם קול כזה כמו של כתב העת "קול".   

 

מתוך:

האין והאני בשירת פאול צלאן

יפתח בן אהרן

1. מפתח מתחלף

במפתח מתחלף אתה פותח את הבית, בו מנשב השלג הלא-אמור.

דומה שכדי לפתוח את "הבית" ולהגיע אל המשב השלגי של הלא- אמור, יש להחליף, ליצור מחדש כל פעם את ה"מפתח". המפתח, כמו החרב שניתנה לפרסיוואל בביקורו הראשון בארמון הגראל, הוא תמיד חד-פעמי, תמיד נידון להישבר ולהתחדש ב"מעין החיים" של החשיבה היוצרת. אבל מבחינתו של צלאן אפשרות הכניסה אל הבית היא אפשרות מעשית ("אתה פותח את הבית") , וה"לא-אמור", זה שעדיין נסתר מעין, זה המנשב בבית כפוטנציאלי סמוי, ניתן להתרה, למגע ואולי אף לדיבור. ישנם שני קטבים המתנים את התחלפות המפתח, ומאפשרים את הדיבור של הלא ניתן לדיבור . קוטב אחד שניתן לכנותו הקוטב הפסיבי, הוא הקוטב של הפצע, של הנשיאה בסבל, של "פתיחת העין", )האוזן והפה( בדרך של כאב מטהר: "על פי הדם הניגר / מעין מפה או מאוזן, / מתחלף המפתח שלך." הקוטב השני, האקטיבי, מצוין בשיר כקוטב של המילה, ושייך לפעילות היוצרת אותה מפנה האדם, "המדבר", לעבר הלא-אמור. המילה, הנולדת כל פעם מחדש עם התחלפות המפתח, רשאית "לנשב עם הפתותים", משום שהיא עצמה נושאת את חותם המתהווה-תמידית,

ובמובן זה את חותמו של הבלתי ניתן לאמירה:

מתחלף המפתח, מתחלפת המילה, לה הותר לנשב עם הפתותים.

המילה בשיר של צלאן נשלחת כאמור לנשב בין הפתותים, במקום בו מנשב "השלג הלא- אמור". השלג שניתן לראותו בזמן נפילתו מהשמים כפתותים נפרדים, אשר על אף תבנית התגבשותם האחידה, כל אחד מהם בעל צורה ייחודית משל עצמו, מופיע לאחר מכן כשהוא מכסה את האדמה כשטיח בוהק אחיד ומאחד. בשלג אפשר לראות את תמונת היחס בין מרכז אינדיבידואלי להיקף אוניברסאלי, בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס. אצל צלאן מופיע השלג כ"שלם", כאינסוף, כזה שאינו ניתן ללכידה מוחלטת בשפה, משום שהשפה כמערכת של דימויים הנה סופית וחלקית. לכן במישור הלשוני מתואר השלג בשיר במונחים של שלילה: "הלא אמור". וכאן מופיעה מוטיב חשוב בשירת צלאן: השפה ברבים משיריו מרמזת על ה"יש" באמצעות ה"אין". במפגש הזה שבין השפה לבין הממשות-הבלתי-ניתנת לאמירה, מתהווה השיר. מתוך תנועת הרוח שבין הפתותים, האוחזת את המדבר, מתלכד הסופי באינסופי לממשות שירית

סופית-אינסופית אינסופית-סופית.

על-פי הרוח, ההודפת אותך קדימה, מתכדר השלג סביב למילה.

מתוך:

על שירה ואילתור

פיי שפירו

נדרשת אם כך חשיבה אחרת, כזו שיכולה לעקוב אחרי תהליכי הקפיצה, ההתפתחות או המטמורפוזה (הפועלים בבסיס כל הנראה לעין. חשיבה או פעילות המסוגלת בעצמה לעבור דרך קפיצה או חשיכה. כזו שמכירה בהבדל בין, לדוגמא, רגשות וצלילים אך עדיין מתייחסת לחסד שמאפשר להם לפעול ולחבור יחד.) מה קורה כשאני אומרת: “אני עצובה”?

מתוך:

יצחק

מחזה

איתן קלמנוביץ'

יצחק: אני עדין לא מבין.

אברהם: ליצחק (רגע אחד… ) לשרה( אבל איך אני יכול לדעת היכן הנחתי אותו?

שרה: איפה היית לפני כן?

אברהם: איך אני יכול לדעת, כשהכל נמחק לי?

שרה: אתה עייף?

אברהם: לא.

שרה: אז כנראה שישנת קודם.

אברהם: עמד מלכת! בלי הזיכרון שום דבר לא ממש קיים, לפחות לא בעבורנו….

כדי להבין את הרקע ל"קול", צריך להבין איזה קרע יש בחשיבה העכשווית. יש לנו שני צדדים קוטביים. מצד אחד יש חשיבה רצינית ורדיקלית, בעלת נטייה אקדמית, אך לגביה כל נגיעה ברוח, נצבעת ישר בצבעים של מיסטיקה, מיסטיקה של השפה, סוג מסוים של חוסר רציונאליות, או ניו-אייג'יות. הניו אייג' הוא הצד השני. המתח בין שניהם לא מאפשר למעשה עיסוק רציני מתוך הרוח בשאלות של תרבות. או שיש עיסוק יותר מדי "אווירתי", או שהוא מצד שני, יותר מדי אקדמי. באמצע יש חור.

       (צבי שיר, מתוך ראיון אינטרנטי לרגל צאתה של החוברת הראשונה  של "קול").

 

 

"קול" נוצר מתוך הרצון ליצור מרחב של דיון, שיחה, מסביב לשירה, חשיבה, יצירה. אני מרגיש שהדיון היום בשאלות של אמנות, חברה, רוח, הגיע למבוי סתום בהרבה מובנים. אנחנו עדים בשנים האחרונות לתהליכים של "מדבור תרבותי", שמבקשים מאיתנו להוביל את החשיבה אל מעבר לסף מסוים של הכרה. אחד הדברים ש"קול" ירצה לעשות, זה לנסות באמת לחשוב את הסף הזה, את שני הצדדים של הסף, את המעבר של הסף הזה.

       (יפתח בן אהרון, מתוך ראיון אינטרנטי לרגל יציאת החוברת הראשונה של "קול")

X