קולות הערב | לרכישה באינדיבוק
קולות הערב

קולות הערב

שנת הוצאה: 1994
מס' עמודים: 213
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

נטליה גינצבורג הגדירה את שלוש היצירות שבספר זה כ"רומאנים קצרים". "הדרך אל העיר" (1941) הוא ה"רומאן" הראשון שלה. "כך זה קרה" נכתב ב-1946; "קולות הערב", מפסגות יצירתה, ב-1961. שלושתם סיפורי אי-אהבה "פרובינציאליים". מאחורי הפשטות העניינית שבה הם כתובים יש הרבה אירוניה רכה, אבל בסופו של דבר גם הקורא הכי מתוחכם לא יתבייש להזיל דמעה.

"כך זה קרה" הוא סיפורה של האשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא", ובסוף (המסופר מיד בפסקה הראשונה) רוצחת את בעלה. "הדרך אל העיר" מספר על נערה המאוהבת בבן-דודה אך מתחתנת עם בנו של הרופא המקומי, שהכניס אותה להריון; ו"קולות הערב" הוא סיפור שקיעתה של משפחה בורגנית פיימונטזית סביב מלחמת העולם השניה, במקביל לשקיעתה של אהבה (מוגבלת) של שניים מבני הדור הצעיר, אחרי המלחמה – סיפור שאיש אינו שומע בו באמת את האחר, אף-על-פי שרובו דיאלוגים.

האהבה איננה במקום שאולי יכלה להיות; והיכן שהיא בלתי-אפשרית אולי קיימת אשלייתה. אבל, בסופו של דבר, יש בשלושת הרומאנים שלוש וריאציות על מסלול אחד: המסלול שעושה אשה כדי להיות אוטונומית, בלתי-תלויה, כדי לגבש את העצמי שלה. ובכל מסלול כזה – ה"כוח" שמושג, יש לו גם מחיר כבד, והוא כרוך גם באובדן. אפילו של עצם החיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קולות הערב”

ככה זה קרה

 

אמרתי לו: "תגיד לי את האמת", והוא אמר: "איזו אמת?" ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה-ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו. יריתי לו ביןהעיניים.

הוא אמר לי להכין לו את התרמוס לנסיעה. ניגשתי למטבח והכנתי תה, הוספתי את החלב והסוכר ושפכתי לתרמוס, הברגתי היטב את הכוסית, ואחר-כך חזרתי לחדר-העבודה. ואז הוא הראה לי את הרישום, ולקחתי את האקדח מהמגירה במכתבה שלו ויריתי בו. יריתי לו בין העיניים. אבל כבר הרבה זמן חשבתי שזה מה שאעשה לו, הזדמנות זו או אחרת.

לבשתי את מעיל-הגשם והכפפות ויצאתי. שתיתי קפה בבר והתחלתי להסתובב בעיר בלי מטרה. זה היה יום צונן, ונשבה רוח קלילה עם ניחוח גשם. התיישבתי על ספסל בגינה הציבורית והסרתי את הכפפות והתבוננתי בכפות ידי. הסרתי את טבעת הנישואים ושמתי אותה בכיס. היינו בעל ואשה במשך ארבע שנים. הוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב אותי, אבל אחר-כך הילדה שלנו מתה, ולכן נשארנו יחד. הוא רצה שיהיה לנו עוד ילד, אמר שזה יעשה לי טוב, ולכן עשינו הרבה אהבה בזמן האחרון. אבל לא הצלחנו להביא עוד ילד.

תפסתי אותו בזמן שארז את המזוודות ושאלתי אותו להיכן הוא נוסע. הוא אמר לי שהוא נוסע לרומא לדון באיזה עניין עם עורך-דין. אמר לי שאני יכולה לנסוע להורי, ככה לא אהיה לבד בבית כשייעדר. הוא לא ידע מתי יחזור מרומא בעוד חמישה-עשר ימים, בעוד חודש, לא ידע בדיוק. חשבתי שאולי לא יחזור. ארזתי גם אני את המזוודות. הוא אמר לי שאקח כמה ספרי קריאה, שלא אשתעמם. לקחתי מהמדף את "יריד ההבלים" ושני ספרים של גאלסורת'י ושמתי אותם במזוודה.

אמרתי לו: "תגיד לי את האמת, אלרטו", והוא אמר: "איזו אמת?" ואני אמרתי: "אתם נוסעים יחד", והוא אמר: "מי יחד". ואמר: "את נותנת לדמיון שלך להתפרע ואוכלת לעצמך את הנשמה ומדמיינת לעצמך דברים נוראים, ולכן אין לך מנוחה ואת לא נותנת מנוחה לאחרים". הוא אמר לי: "תעלי על האוטובוס למאנה שמגיע בשתיים", ואני אמרתי: "כן".

הוא התבונן בשמיים ואמר לי: "כדאי שתלבשי את מעיל-הגשם ואת מגפי-הגשם". אמרתי לו: "עדיף לי לדעת את האמת, מה שלא תהיה", והוא פרץ בצחוק ואמר:

אמת נבקש, והיא כה יקרה שאת החיים ניתן בתמורה.

איני יודעת כמה זמן ישבתי על הספסל ההוא. הגינה הציבורית היתה עזובה, הספסלים היו לחים מערפל, והאדמה היתה מכוסה עלים מרקיבים. אמרתי לעצמי שתכף אלך למשטרה. ודאי אנסה להסביר, פחות או יותר, איך התנהלו הדברים, אבל זה לא יהיה קל. חייבים להתחיל מהיום הראשון, מהרגע שנפגשנו בביתו של דוקטור גאודנצי. הוא ניגן פסנתר בארבע ידיים עם אשתו של דוקטור גאודנצי ושר כל-מיני פזמונים דיאלקט. הביט בי. רשם את הפנים שלי בעיפרון בפנקס שלו. אמרתי לו שנדמה לי שהרישום דומה לי, אבל הוא אמר שלא, ותלש את הדף. דוקטור גאודנצי אמר: "הוא אף-פעם לא מסוגל לרשום דיוקן של נשים שמוצאות חן בעיניו". הם נתנו לי לעשן סיגריה והשתעשעו כשראו שדומעות לי העיניים. אלברטו ליווה אותי לפנסיון ושאל אותי אם יוכל לפגוש אותי שוב מחר ולהביא לי רומן צרפתי שדיבר אתי עליו.

הוא בא למחרת. יצאנו יחד וטיילנו קצת, ואחר-כך הלכנו לבית-קפה. הוא הביט בי בעיניים עליזות ובוערות, וחשבתי שאולי הוא מאוהב בי. ובגלל שאף-פעם לא קרה לי שגבר אהב אותי, מאוד שמחתי, הייתי מוכנה להישאר אתו בלי סוף בבית-הקפה. בערב הלכנו לתיאטרון, ולבשתי את הבגד הכי יפה שהיה לי, מקטיפה ארגמנית, שהבת-דודה שלי פרנצ'סקה הביאה לי במתנה.

פרנצ'סקה ישבה בתיאטרון מאחורינו ועשתה לי סימנים. למחרת, כשבאתי אל הדודים לארוחת-צהריים, שאלה אותי פרנצ'סקה: "מי זה היה הזקן ההוא". "איזה זקן", אני אומרת. היא אומרת: "הזקן ההוא בתיאטרון". אז אמרתי לה שהוא איזה טיפוס שמחזר אחרי ולא אכפת לי ממנו בכלל. כשביקר אותי שוב בפנסיון, התבוננתי בו היטב, והוא לא נראה לי זקן כל-כך. פרנצ'סקה אומרת על כולם שהם זקנים. אבל הוא לא מצא חן בעיני, ושמחתי שבא אלי לפנסיון רק כי הוא הביט בי בעיניים העליזות והבוערות שלו, וזה נעים שגבר מביט ככה. חשבתי שאולי הוא מאוהב בי, וחשבתי: "מסכן", ותיארתי לעצמי את המלים שיאמר לי כשיבקש את ידי. אני אסרב לו, והוא ישאל אם נוכל להישאר ידידים, וימשיך לקחת אותי לתיאטרון, וערב אחד יציג אותי בפני חבר יותר צעיר, שיתאהב בי מאוד, ואני אתחתן עם החבר ההוא. יהיו לנו הרבה ילדים, ואלברטו יבוא לבקר אותנו ויביא לנו עוגה לחג-המולד ויהיה מאוד מאושר, אבל קצת עגום.

תמיד דמיינתי לעצמי הרבה דברים כשהייתי שוכבת על הגב במיטה שלי בפנסיון, וחשבתי כמה יהיה נחמד אם אתחתן ויהיה לי בית משלי. דמיינתי לעצמי את הבית שלי עם אלפי חפצים קטנים ונאים, ועציצים ירוקים, ודמיינתי איך ארקום מטפחות, שקועה בכורסה רחבה. הגבר שאתו אתחתן נראה פעם כך ופעם אחרת, אבל הקול שלו היה תמיד אותו קול, ובתוכי שמעתי את הקול הזה, שאומר תמיד אותן מלים אירוניות ורכות. זה היה פנסיון קודר, עם שטיחים כהים, ובחדר הסמוך גרה אלמנה של קולונל, שחבטה על הקיר במטאטא בכל פעם שהזזתי כיסא או פתחתי חלון. בבוקר הייתי חייבת להתעורר מוקדם, כדי לרוץ לבית-הספר שלימדתי בו. התלבשתי בחיפזון גדול, אכלתי לחמנייה והרתחתי ביצה על הפתילייה. האלמנה של הקולונל חבטה בפראות על הקיר במטאטא שלה בשעה שאני הייתי מסתובבת בחדר בחיפוש אחרי הבגדים, ובשעה שהבת ההיסטרית של בעל-הבית היתה צווחת כמו טווס בחדר-האמבטיה, כי הכריחו אותה לעשות מקלחות חמות שהיו אמורות להרגיע אותה. זינקתי החוצה אל הרחוב, וכשהייתי ממתינה לחשמלית בבוקר הקפוא והשומם, השתעשעתי לי בהמצאת סיפורים משונים שחיממו אותי, וכך לעתים הגעתי לבית-הספר עם מבט מפוזר ומרחף, שבטח נראה די מגוחך.

כל-כך נעימה לבחורה המחשבה שיש גבר שאולי מאוהב בה, שאפילו אם היא לא מאוהבת, היא מתנהגת כאילו היא כן מאוהבת, והיא נעשית מתוקה, והעיניים שלה מתנצנצות, והצעדים שלה נעשים רכים, והקול שלה רך וענוג יותר. לפני שפגשתי את אלברטו חשבתי פעמים רבות שאשאר לבד לתמיד, משום שהרגשתי דהויה כל-כך ולא מרתקת, ואילו אחרי שפגשתי אותו, והיה נדמה שהוא מאוהב בי, אמרתי לעצמי שאם מצאתי חן בעיניו, אני יכולה למצוא חן גם בעיני מישהו אחר, אולי בעיני הגבר עם הקול האירוני והרך שדיבר בתוכי. הגבר הזה נראה פעם כך ופעם אחרת, אבל תמיד היו לו כתפיים רחבות ומוצקות, וכפות ידיים אדומות וקצת מגושמות, והוא ידע לספר בדיחות מקסימות על חשבוני כשחזר לביתנו בערב ומצא אותי שקועה בכורסה, רוקמת מטפחות.

כשבחורה חיה כל-כך לבד, ומנהלת חיים חדגוניים ומתישים, ויש לה רק מעט כסף קטן בארנק וכפפות בלויות, היא מנסה להשיג בדמיון המון דברים – והטעויות והסכנות שחיי הדמיון מזמנים כל יום לכל הבחורות מוצאות אותה חסרת-מגן. וכך – טרף חלש וחסר-ישע של דמיונותי, הקראתי את אובידיוס בכיתה גדולה וקרה באוזני שמונה-עשרה ילדות, ואכלתי בחדר-האוכל הקודר בפנסיון, מתבוננת החוצה מבעד לזגוגיות הצבועות בצהוב, וחיכיתי שאלברטו יבוא לקחת אותי לקונצרט או לטיול. ביום שבת אחר-הצהריים הייתי עולה על האוטובוס לפורטה ויטוריה ונוסעת למאונה. הייתי חוזרת ביום ראשון בערב.

אבי הוא רופא-משפחה במאונה כבר יותר מעשרים שנה. הוא זקן גבוה ושמן וקצת צולע, ונעזר בהליכתו במקל מעץ דובדבן. בקיץ הוא חובש כובע-קש עם סרט שחור, ובחורף כובע מפרוות בונה, והמעיל שלו מרופד בפרוות בונה. אמי אשה קטנה עם רעמה גדולה של שיער לבן. את אבי מזעיקים רק מעט, כי הוא זקן ובקושי זז, ובמקומו מזעיקים את הרופא מקאואפייטרה, שיש לו אופנוע ולמד בנאפולי. אבי ואמי מבלים את ימיהם במטבח במשחקי שחמט עם הווטרינר ועם חבר-המועצה. כשהייתי מגיעה בימי שבת למאונה הייתי מתיישבת ליד התנור, ושם ישבתי במשך כל יום ראשון, עד לשעת העזיבה שלי. התבשלתי ליד התנור ונימנמתי נפוחה מפולנטה וממרק, בלי להוציא מלה, ואבי, בין משחק שחמט אחד לאחר, סיפר לווטרינר שלבחורות המודרניות אין יותר כבוד לאיש, והן לא אומרות מלה על מה שהן עושות.

כשהייתי עם אלברטו דיברתי אתו על אבי ואמי וסיפרתי לו על החיים שלי במאונה לפני שבאתי העירה ללמד, סיפרתי לו על הפעם שאבי הצליף בכפות ידי במקל שלו ואני הלכתי לבכות במחסן הפחם, או על הפעם שהחבאתי את "שפחה או מלכה" מתחת למזרן כדי לקרוא אותו בלילה, או על הפעם שהלכנו לבית-הקברות אני ואבי והמשרתת וחבר-המועצה בדרך היורדת בין שדות וכרמים, ורצון אדיר לברוח רחוק אחז בי אז כשהבטתי על השדות ההם ועל הגבעה העזובה. 

ואילו אלברטו לא סיפר לי אף-פעם שום דבר על עצמו, והתרגלתי לא לשאול אותו כלום, כי מעולם לא קרה שמישהו יתעניין בי כל-כך וישאל אותי דברים רבים כל-כך, כאילו יש חשיבות גדולה לכל מה שאמרתי או חשבתי בדרך לבית-הקברות או במחסן הפחם, והרגשתי מאוד מאושרת וכבר לא כל-כך בודדה כשטיילתי עם אלברטו בעיר, או כשישבנו יחד בבית-הקפה. הוא אמר לי שהוא גר עם אמו הזקנה והחולה. אשתו של דוקטור גאודנצי אמרה לי, שהאמא הזאת היא זקנה משוגעת ומלאה כסף, שמבלה את ימיה בלימוד סנסקריט ובעישון סיגריות בפומית שנהב, ושהיא לא נפגשת עם אף-אחד חוץ מנזיר דומניקני אחד, שבא כל ערב לקרוא לה את האיגרות של פאולוס הקדוש, וכבר שנים לא יצאה מהבית, כי היא אומרת שהרגליים כואבות לה ולא נכנסות לנעליים, והיא תמיד יושבת בכורסה בווילה שלה, עם טבחית שגונבת לה אוכל ומתנהגת אליה לא יפה. אבל אלברטו לא אהב לדבר על עצמו, ובהתחלה לא היה אכפת לי, ואחר-כך זה קצת הציק לי וניסיתי לשאול אותו משהו, אבל כששאלתי אותו על אמו או על עבודתו או על חייו, נעשה המבט שלו מפוזר ומרוחק, ועיניו התערפלו, כמו שקורה לציפורים חולות.

הוא אף-פעם לא אמר לי שהוא מאוהב בי, אבל כך חשבתי, כי הוא היה בא לבקר אותי בפנסיון לעתים קרובות, והביא במתנה ספרים ושוקולדים, ורצה שנצא יחד. חשבתי שאולי הוא ביישן ולא מעז לדבר, וחיכיתי שיגיד לי שהוא מאוהב בי, כדי שאספר את זה לפרנצ'סקה. לפרנצ'סקה היו תמיד המון דברים לספר לי, ולי שום דבר. ואז סיפרתי לפרנצ'סקה שהוא מאוהב בי, אף-על-פי שלא אמר לי כלום, כי הוא נתן לי במתנה כפפות חומות מעור עזים ובאותו יום הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי. ואמרתי לה שלא אתחתן אתו, כי הוא זקן מדי, לא ידעתי בדיוק בן כמה הוא, אבל בטח בן יותר מארבעים, ואני הייתי אז בת עשרים-ושש. אבל פרנצ'סקה אמרה לי להיפטר ממנו, כי הטיפוס לא נראה לה בכלל, ואמרה לי שאזרוק לו את הכפפות בפרצוף, כי כפפות עם טיקטקים יצאו מהאופנה ואני נראית איתן פרובינציאלית. יש לה תחושה, היא אמרה, שיהיו לי צרות-צרורות עם הטיפוס הזה. פרנצ'סקה היתה אז בת עשרים, אבל תמיד הקשבתי לה, כי היא נראתה לי מאוד נבונה. אבל בפעם ההיא לא הקשבתי לה, ולבשתי את הכפפות כל הזמן, ואהבתי אותן למרות הטיקטקים, ואהבתי לבלות אתו והמשכתי להתראות אתו, כי עד גיל עשרים-ושש לא קרה לי שגבר ייתן לי מתנות ויטפל בי, והחיים שלי נראו לי כל-כך עגומים וריקים, וחשבתי שקל לפרנצ'סקה לדבר, כי לה יש כל מה שהיא רוצה בחיים, והיא נוסעת ועושה הרבה דברים נחמדים.

אחר-כך בא הקיץ ונסעתי למאונה וחיכיתי שהוא יכתוב לי, אבל הוא לא כתב לי שום דבר, חוץ מגלויה עם חותמת של איזה כפר ליד האגמים. השתעממתי במאונה, והימים לא עברו. הייתי יושבת במטבח, או שוכבת וקוראת בחדרי. אמי, בראש עטוף במגבת, קילפה עגבניות על המרפסת והניחה אותן לייבוש על לוח עץ, כדי לשמר אותן. אבי ישב על גדר נמוכה בכיכר מול הבית, עם הווטרינר וחבר-המועצה, ושירטט במקלו סימנים בחול. המשרתת כיבסה במזרקה בחצר וסחטה את הבגדים בידיה האדומות והשריריות. הזבובים זימזמו מעל לעגבניות, ואמי ניקתה את הסכין בעיתון וניגבה את כפות ידיה המוכתמות. התבוננתי בגלויה ששלח לי אלברטו, וכבר הכרתי בעל-פה את הגלויה הזאת, את האגם ואת קרן השמש ואת סירת-המפרש, ולא הבנתי למה רק גלויה ולא יותר. חיכיתי כל הזמן לדואר. פרנצ'סקה כתבה לי פעמיים מרומא, היא נסעה לשם עם חברה כדי ללמוד בבית-ספר לדרמה, במכתב הראשון אמרה לי שהיא מתארסת, ובמכתב השני שהכל התפוצץ. הרבה פעמים חשבתי מה יקרה אם אלברטו יבוא לבקר אותי במאונה. אבי יהיה המום ברגע הראשון, אבל אומר לו שהוא חבר של דוקטור גאודנצי. הלכתי למטבח ולקחתי משם את פח-האשפה, כי הוא הסריח, והנחתי אותו במחסן הפחם, אבל המשרתת החזירה אותו למטבח, כי אמרה שהוא בכלל לא מסריח. מצד אחד פחדתי שיבוא, כי התביישתי בפח-האשפה ובאמי עם הראש בתוך המגבת וכפות הידיים המרוחות בעגבניות, ומצד שני חיכיתי לו, וכל פעם שניגשתי לחלון לראות מי ירד מהאוטובוס, תמיד חשבתי שאני רואה אותו. אם ראיתי אדם נמוך עם מעיל-גשם לבן, הרגשתי קוצר-נשימה ורעד, אבל זה לא היה הוא, ואז חזרתי לחדרי לקרוא ולהרהר עד לשעה של ארוחת-הצהריים. הרבה פעמים ניסיתי לשוב ולהרהר בגבר עם הקול האירוני והכתפיים הרחבות, אבל הגבר ההוא הלך והתרחק ממני ולפרצופו האלמוני והמשתנה כבר לא היתה משמעות בשבילי.

כשחזרתי העירה חיכיתי לאלברטו, כי חשבתי שהוא בטח מתאר לעצמו שחזרתי, מפני שבתי-הספר נפתחו. אבל הוא לא בא, ומדי ערב הסתרקתי והתאפרתי והתיישבתי לחכות לו, אבל הוא לא בא והלכתי לישון. זה היה פנסיון קודר, עם טפטים פרחוניים, ושמעו את צווחות הטווס של הבת של בעלת-הבית שלא רצתה להתפשט. היו בידי כתובתו ומספר הטלפון שלו, אבל לא העזתי להתקשר אליו, כי תמיד היה זה הוא שבא אלי לפנסיון. אמרתי לעצמי שאולי עוד לא חזר העירה. אבל יום אחד, מטלפון ציבורי, חייגתי את המספר שלו, ושמעתי את קולו, אבל לא דיברתי והנחתי את השפופרת לאט-לאט. מדי ערב התאפרתי וחיכיתי. התביישתי, והעמדתי פנים לעצמי שאני לא מחכה, והתיישבתי וקראתי ספר, אבל לא הבנתי את הדברים שקראתי. הלילות עוד היו חמים, והשארתי את החלון פתוח. שמעתי את החשמליות הדוהרות לאורך השדרות, וחשבתי שאולי הוא יושב באחת החשמליות האלה במעיל-הגשם הלבן שלו ועם תיק העור, שקוע בשגרת חייו המסתורית, שעליה לא רצה לדבר אתי. 

וכך התאהבתי, בעוד אני מחכה לו, יושבת בחדר שלי בפנסיון בפנים מאופרים, וחצאי השעות חולפות וצווחת הטווס מהדהדת, ובעוד אני מטיילת בעיר וכל הזמן מסתכלת אולי אראה אותו חולף, ולבי רועד בכל פעם שאני רואה איש קטן עם מעיל-גשם לבן וכתף אחת יותר גבוהה מהשנייה. וכך התחלתי להרהר כל הזמן בחיים שלו, בחיים שחי בבית שלו עם אמו שלמדה סנסקריט ולא רצתה לנעול נעליים, והתחלתי לחשוב שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ואז אוכל לדעת, כל ערב וכל דקה, איפה הוא ומה הוא עושה. ובערב, כשיחזור הביתה, הוא ישליך את מעיל-הגשם על כיסא בכניסה, ואני אתלה אותו בארון. פרנצ'סקה עוד לא חזרה מרומא, וחשבתי שכשתחזור תשאל אותי על אלברטו, ואז איאלץ לומר לה שעוד לא ראיתי אותו מאז הקיץ, והיא תגיד: "אבל איך זה, אם הוא מאוהב בך", ותתפלא, ואני אתבייש.

באחד הימים הלכתי למשפחת גאודנצי, לראות אם אפגוש אותו שם, או אם יגידו משהו עליו. הרופא לא היה, רק אשתו היתה, והיא ניקתה את הזגוגיות. עמדתי והסתכלתי איך היא מצחצחת את הזגוגיות, והיא הסבירה לי שבהתחלה חייבים להשתמש בעיתונים ובאפר מומס במים, ואחר-כך לשפשף לאט-לאט עם סמרטוט צמר, ואז הן יוצאות מבריקות שזה מסנוור. בסוף היא ירדה מהסולם והכינה לי כוס קקאו, אבל לא אמרה עליו כלום, ואז הסתלקתי משם.

יום אחד פגשתי אותו ברחוב. ראיתי אותו ממרחק, עם תיק העור שלו ומעיל-הגשם הפתוח שהתנופף ברוח. הלכתי אחריו כברת-דרך, עוקבת אחריו. הוא לא הסתובב, אבל עישן וניער את האפר, ונעצר לכבות את הדל בכף רגלו, ואז ראה אותי. הוא שמח מאוד, והלכנו לבית-קפה. אמר לי שהיה עסוק מאוד, ולכן עוד לא בא לבקר אותי בפנסיון, אבל הוא חשב עלי רבות. הסתכלתי עליו וניסיתי לחשוף באיש הקטן עם התלתלים האפורים את הדבר שעינה אותי ומילא אותי חרדה במשך כל אותו זמן. הרגשתי צוננת ושפופה וכאילו שבורה מבפנים. הוא שאל אותי איך ביליתי את הקיץ, ואם התחבאתי במחסן הפחם, ואז צחקנו יחד. הוא זכר כל דבר שסיפרתי לו על עצמי, לא שכח כלום. שאלתי אותו איך בילה הוא את הקיץ. מיד לבש מעין ארשת יגעה ומרוחקת ואמר לי שרק התבונן באגם, ושהוא אוהב מאוד אגמים, כי אין שום אלימות באור ובצבע של אגם, ואילו הים הוא דבר-מה גדול ואכזרי מדי באור שלו ובצבעיו האלימים.

אבל אחרי זמן קצר שוב בילינו כמו קודם, וצחקנו יחד מהדברים שסיפרתי לו. הוא נראה מאוד מאושר להיות אתי, וגם אני הייתי מאוד מאושרת, ושכחתי שחיכיתי לו לשווא כל-כך הרבה זמן, כי אמרתי לעצמי שאולי באמת היה מאוד עסוק. סיפרתי לו על אבי ועל אמי ועל חבר-המועצה ועל האנשים החדשים שגרו עכשיו בפנסיון, והוא רשם בפנקס בחיפזון את דיוקני בזמן שדיברתי, ואחר-כך קרע את הדף, ושוב רשם את דיוקני. וגם צייר את האגם ואת עצמו חותר בסירה, וגברות זקנות עומדות על הגדה לצד כלבים צמריים זקופי זנב שמשתינים על השיחים. חזרנו להתראות כמעט יום-יום או ערב-ערב, וכשהייתי שבה לפנסיון ומטפסת לחדרי, הייתי שואלת את עצמי אם הוא מאוהב בי, או אם אני מאוהבת בו, וכבר לא הבנתי כלום. אף-פעם לא אמר לי דברי אהבה, וגם אני לא דיברתי אתו על אהבה, אבל דיברתי על בית-הספר שלי, ועל הפנסיון, ועל הספרים שקראתי. הרהרתי בכפות ידיו הקטנות והעדינות ששרטטו בפנקס, ובתלתליו האפורים סביב פניו הרזים, ובגופו הקטן והעדין שמתהלך בעיר בתוך מעיל-הגשם הלבן. הרהרתי בו כל היום ולא ראיתי דבר מלבדו, פעם את כפות ידיו, ופעם את הפנקס, ופעם את מעיל-הגשם, ושוב את הפנקס, ואת התלתלים מתחת לכובע, ואת פניו הרזים וכפות ידיו. הקראתי את קסנופון באוזני שמונה-עשרה ילדות בכיתה צבועה בירוק, עם המפה הגיאוגרפית של אסיה והדיוקן של האפיפיור, אכלתי בחדר-האוכל של הפנסיון בחברת בעלת-הבית שטיילה בין השולחנות, ובימי שבת עליתי על האוטובוס לפורטה ויטוריה, והרגשתי אידיוטית, כי לא הצלחתי לגלות עניין בשום איש ובשום דבר. כבר לא הרגשתי כל-כך בטוחה שהוא אוהב אותי. ובכל-זאת, הוא הביא לי ספרים ושוקולדים, ונראה מאוד-מאוד מאושר לבלות אתי. אבל אף-פעם לא סיפר לי משהו על חייו, ובשעה שהקראתי את קסנופון בכיתה, או רשמתי את הציונים ביומן, עמד מול עיני רק גופו הקטן השקוע במעשיו המסתוריים, גופו הקטן במעיל-הגשם הלבן המתנופף ברוח בעיר, מנע בכוח תשוקות ודחפים נעלמים ממני, וחום גופי כאילו עלה. פעם הייתי מורה מוצלחת, והתעניינתי מאוד בכל תלמידותי ובעבודתי. אבל עכשיו לא היתה בי שום חיבה כלפי אותן שמונה-עשרה ילדות על הספסלים, הייתי אדישה כלפיהן עד כדי כך שעוררו בי בחילה והסרתי מהן את מבטי.

פרנצ'סקה חזרה מרומא והיתה במצב-רוח שחור, והלכתי אליהם לארוחת-ערב, אבל כל הזמן חשבתי שאלברטו תיכף יבוא לפנסיון, ובער לי להסתלק משם. זו היתה ארוחת-ערב ארוכה, עם הדוד והדודה שלי שרבו, ופרנצ'סקה במצב-רוח שחור ושותקת, לבושה מקטורן מסריג שחור ויפהפה, שעשה אותה זקנה וחיוורת עוד יותר. אחרי הארוחה קראה לי הדודה לחדר שלה ושאלה אותי מה קורה עם פרנצ'סקה, ואמרתי לה שאני לא יודעת ורציתי ללכת משם, אבל הדודה אחזה בידי ובכתה ואמרה שהיא בכלל לא מבינה את פרנצ'סקה, ושעכשיו פרנצ'סקה מתלבשת רק בשחור, ועם השיער השחור שלה זה מזקין אותה, והיא לא מצליחה להבין מה היא עשתה בבית-הספר לדרמה ומה היא מתכוונת לעשות. הדודה שלי אמרה לי שפרנצ'סקה התארסה בקיץ ובסוף הכל התפוצץ, הוא היה בחור נחמד ומכובד, ופרנצ'סקה עזבה אותו. ואני הרגשתי שהזמן עובר, ואולי אלברטו כבר נמצא בפנסיון, והיד של הדודה אחזה בידי והיא בכתה והפנים שלה בתוך המטפחת.

כשהלכתי כבר היה מאוחר, והגעתי לפנסיון אחרי שסגרו את הדלת, והחדרנית אמרה לי שהאדון היה כאן כרגיל וחיכה לי קצת בחדר-הקבלה, ואחר-כך הלך. עליתי לחדרי ונכנסתי למיטה ובא לי לבכות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה כל-כך. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום. הוא לא אמר לי כלום, ובילינו יחד כמו שני חברים ודיברנו. הוא לא רצה לדבר על עצמו, רצה שרק אני אדבר. ובימים שהייתי עצובה ושתקתי, היה נדמה שהוא משתעמם, ואז תפס אותי הפחד שלא יבוא לבקר אותי יותר, והתאמצתי להיות שמחה, סיפרתי לו על האנשים בפנסיון, ועל צווחות הטווס, וצחקנו יחד. אבל מאוחר יותר, כשנפרדתי ממנו, הייתי עייפה, והשתרעתי במיטה ונזכרתי בדמיונות שדמיינתי לעצמי בעבר. עכשיו הייתי אידיוטית מכדי לדמיין דמיונות. עכשיו קיבצתי בזיכרון שלי כל מלה שאמר לי ובחנתי אם יש בה מן האהבה, לקחתי את כל המלים האלה והפכתי אותן שוב ושוב בתוכי, ורגע נראה לי שיש להן משמעות, ואחרי רגע שיש להן משמעות אחרת, ולבסוף נתתי להן לצנוח ועיני התערפלו.

 

פעם אמר לי שמעולם לא הצליח לעשות משהו ברצינות. הוא רשם רישומים אבל אף-פעם לא נעשה צייר, וניגן בפסנתר אבל אף-פעם לא הצליח לנגן היטב, היה עורך-דין אבל אף-פעם לא נאלץ להתפרנס למחייתו, ולכן גם אם לא ילך למשרד, לא יקרה שום דבר רע. לפיכך בילה בבוקר במיטתו וקרא ספרים. אבל פעמים רבות כאילו התמלא בושה וגם שובע, והרגיש שהוא נחנק במיטה הרכה והחמה, עם שמיכת הפוך ממשי צהוב. הוא אמר לי שהוא דומה לפקק שעם שצף במי הים, והגלים מערסלים אותו ברכות, אבל אף-פעם לא יוכל לדעת מה שוכן בקרקעית הים. רק את זה אמר על עצמו. וגם שהוא אוהב כפרים לחופי אגמים. ואני קיבצתי את המלים שלו והפכתי אותן שוב ושוב בתוכי, אבל לא היה בהן מספיק מול המרחבים הגדולים של חייו, אשר מעליהם ראיתי צפות אשה זקנה שלומדת סנסקריט ושמיכת פוך ממשי צהוב.

נטליה גינצבורג, סופרת, מסאית ותסריטאית איטלקית, נולדה בפלרמו ב-1916 למשפחה אמידה, יהודיה מצד אביה, שהיה פרופסור לאנטומיה, וקתולית מצד אמה. ב-1919 עברה משפחתה לטורינו וביתה הפך למקום מפגש לאינטלקטואלים שהתנגדו למשטר מוסוליני. היא התחתנה עם העורך והאקטיביסט הרוסי ליאון גינצבורג.  ליאון נעצר בשל התנגדותו למשטר ומת לאחר עינויים בכלא האיטלקי ב-1944. גיצבורג עבדה כעורכת בהוצאת הספרים האיטלקית. ב-1950 נישאה בשנית. גינצבורג נבחרה לפרלמנט האיטלקי ב-1983. בין ספריה: "לקסיקון משפחתי" (ראה אור גם כ"אמרות המשפחה"), "העיר והבית", "כל אתמולינו", "מיקלה שלי". מתה ב-1991.

 

X