קובלנה של בלש | לרכישה באינדיבוק
קובלנה של בלש

קובלנה של בלש

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

כל ספר חדש של שמעון אדף הוא חגיגה לאוהבי הספרות העברית. "קובלנה של בלש" ממשיך את מסעו של אדף אל נבכי הנפש, דרך דמויות מסתוריות של בלשים, סופרים ואנשי צללים. ספרות משובחת באמת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קובלנה של בלש”

בקרוב…

1

גדולה אימת הדף הריק, אבל גדולה ממנה אימת השתיקה. בימי מלחמת עזה קמתי ונסעתי. לא שקמתי פתאום. הנסיעה תוכננה חודשים קודם לכן. אולם נדמה שהכול נעשה בחטף, בבהילות. חלפתי בין הדברים הרבוצים בחושך, עצים, טחנות רוח, שדה כוכבים זכוכיתי. ישנתי במהירות השינה. ישנתי במהירות בלתי נמנעת אל הילדים ההרוגים. שבוע ומה לאחר שנורו רקטות אל תל אביב וסמיכות הפחד בחוצות אשקלון, שבוע ומה לאחר ההפצצות האוויריות של הצבא הישראלי, שבוע ומה אחרי תמונות הבתים המושמדים, ארשות קמוטות בזַעֲווה, בא אבי בחלום וכרך את ידיו סביבי. היה לילה רצוף חלומות. היו חלומות שלמול מראותיהם עמדתי משותק, ידעתי שאני חולם, ידעתי שאין בכוחי לשנות ולו פרט בהם. איני זוכר מתי ראיתי את אבי כה מאושר, פניו זהרו. הוא היה צעיר ממני כשנפל על הסלעים בחוף אשקלון וגולגולתו נתפצחה. בחלום היה צעיר יותר, אולי צעיר כביום שבו יפה ואני הצצנו מאחד המחבואות שקבענו לנו וצפינו בו ובאמי ישובים על ספסל, שטופים בקרינה הבאה מהים. ראשה של אמי היה שעון על כתפו, וזרועו כרוכה לה סביב לכתפה. תפסנו, בחוש המיוחד של ילדים, שבין שניים אלה אין לנו מקום. אני על כל פנים תפסתי. יפה התעקשה להידחק. צעיר היה והעולם עוד גלול לפניו, ממתין למרותו, לגחמנותו. אהבתי אותו אז, אולי. בחלום אמר לי, אֶליש. לא זכרתי גם כן מתי נאמר שמי בקלות כזו. חשבתי מדוע הגיע, מחוץ לזמן ולמקום. היכן היינו מצויים באותה שעה, אותה שעה של אפלולית שבה רק העשוי על פי הוודאות נותר, והעצמים שקיומם ספק מתעממים ונסוגים. הוא השגיח במחשבתי ושאל אם אני מבקש שילך. אמרתי שאיני יודע להחליט, דמיינתי את עצמי מן החוץ, גרוני היה מלא עפר. העוברים ושבים, אם היו, בוודאי צפו בגבר בודד, משוחח אל האוויר, נע באיזו כפיתה שנעלמה מעיניהם. כל הזמן הייתי חבוק בזרועותיו ולא ביקשתי להינתק, אם מתוך כוח ההתמד של החלום, אם מתוך רצון נסתר. אמרתי שאני לא יודע להבחין עוד בין ממשויות, בין נתוני החושים לבין רחש הפנים. הוא אמר, חשבתי שאתה מתגעגע אלי. לא הגיתי בו שנים. אפילו רתיעתי מן הים הלכה ונמוגה מאז אותו מקרה עגום. אתה רוצה שאלך, שאל שוב. התעוררתי בטרם הספקתי לענות.
כל הבוקר טרדה אותי עוצמת הרגש שעלתה למולו, חיותו של הרגש. שמעתי על נשים שביצית הופרתה אצלן מחוץ לשחלות, בחלל הבטן, צמחה לכדי עובר זעיר שהסתייד. עשרות שנים אחר כך מיחוש גובר הסגיר את קיומו ותינוק האבן חולץ, פסלון מושלם, נוכרי, מבּשר שלא נועד להחזיקו. כך היתה נקיבת החלום הזה. כל הבוקר החלום, והתמונות ברשת של חורבן עזה, והפנים המבוהלים של אזרחי ישראל בחדרי המדרגות, סופרים את הדקות ברתחה מתעצמת, עד שיורשו לשוב לחייהם, שבעצם המעטה הדק של שפיות שהתרגלו למתוח עליהם הפכו סומים לסבלם של אחרים. כל הבוקר נסתכסכה דעתי, והיה עלי לשאת דברים בפסטיבל הספרות שהוזמנתי אליו.

שמעון אדף, יליד שדרות (1972), חבר להקת הרוק “האצולה” ובוגר התוכנית הבין תחומית לתלמידים מצטיינים של אוניברסיטת תל-אביב. פרסם עד כה שישה ספרים: שלושה ספרי שירה, “המונולוג של איקרוס” (גוונים, 1997; פרס משרד החינוך לספר ביכורים), “מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי” (כתר, 2002) ו”אביבה לא” (דביר,2009); ושלושה רומנים, “קילומטר ויומיים לפני השקיעה” (כתר, 2004), “הלב הקבור” (אחוזת בית, 2006), ו”פנים צרובי חמה” (ספריה לעם, 2008). כמו כן הוציא את האי.פי. “עוד מעט ירד הקיץ” (משהו על הדרך, 2005) שאת כל השירים בו כתב, הלחין, עיבד וביצע.

X