2007 | לרכישה באינדיבוק
2007

2007

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 300
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 39

מעולם לא נראתה בספרות העברית יצירה שאפתנית, עזת מבע ופרובוקטיבית כמו "2007", יצירתו השנייה של הסופר עטור השבחים קובי עובדיה. זהו ספר הנקרא בנשימה עצורה, שנכתב בהינף אחד תחת מצב אותו מתאר המחבר כהארה רוחנית.
במרכז הספר עומדת דמותו הסוחפת והגרנדיוזית של שרון יאנג – הגבר שהגיע משום מקום לכל מקום, האיש שהמציא את עצמו מחדש. מאות מעריצים אותו – אבל לא יודעים מי הוא ולא פגשו אותו מעולם, רבים מאוהבים בו – אבל הוא מתעב את עצמו ולא יודע מהי אהבה. מדירתו במרומי מגדל מגורים תל אביבי, מסוגר בקן של טכנולוגיה ועיצוב, הוא שולט על עשרות "עבדים" מרצון, חבוי מאחורי מסכה ומסך המחשב. אבל כאשר קורה משהו נורא המטלטל את יסודות קיומו, הוא מאבד את השליטה בחייו, עד שהוא מבקש להיגאל ולברוא עצמו שוב מחדש.
עובדיה בורא דמות המורכבת כולה מציטוטים על ציטוטים, שמתוכם נבראת ייחודיות גדולה. בדיוק מופתי הוא לוכד את רוח הזמן והמקום ומציע מעוף מכושף שכולו יופי, אימה ואמת. "2007" הוא רומן מצחיק ומפחיד, על-זמני ועכשווי, המטייל בעולמות של מעלה ומשתכשך בעולמות של מטה באותה נינוחות, והוא מיועד לקוראים בוגרים בלבד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “2007”

בקרוב…

בראשית בראתי את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. והרוח שלי ריחפה על פני המים. ואני אמרתי ויהי אור, והיה אור. ואני ראיתי את האור, כי טוב, והבדלתי בינו ובין החושך. ולאור קראתי יום, ולחושך קראתי לילה. ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

והידיים שלה מתחילות לרעוד לי מעל המצח, ואני מרגיש את אנרגיות הזהב הלבן, ושוכח איך להמשיך לברוא. למה הפסקת שרון, היא שואלת. תמשיך, שרון. תמשיך לברוא את העולם. בוא ותפריד את הרקיע בתוך המים, בוא ותבדיל בין מים למים. והעיניים שלי נפקחות, ואני רואה אותה עוצמת עיניים מעלי. תתחבר לתוהו ובוהו שרון היא מצווה, אל תפחד, אני איתך שרון, תמיד זה מפחיד, להפוך את התוהו לרקיע וים, ואז לים ויבשה. תמיד זה מפחיד לקחת את הנפש שלנו ולברוא אותה אל תוך העולם.

ואני עוצם עיניים בפעם השנייה ושומע אותה אומרת, תחזור אחרַי, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ואני חוזר, ואז אומר, ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני. ואל היבשה אני אקרא ארץ, ואל המים אני אקרא ימים. תמשיך שרון, אומרת מיראל, תמשיך. ואני אומר לה, קשה לי מיראל, אני לא יודע למה, ומיראל פוקחת את העיניים, ומסתכלת על שעון הקיר, ומדליקה מעלי את הקטורת, ואומרת אסור, אסור להפסיק מדיטציית בראשית באמצע, תאר לך שאלוהים היה מפסיק לברוא את העולם אחרי היום השני, היינו נשארים עם ים ויבשה, זה הכול, תאר לך שהעולם היה רק ים ויבשה, ואלוהים, תאר לך, איזו בדידות היתה לו, בדידות כמו שאתה, שרון, כמו שאתה. ואני פוקח את העיניים גם ואומר לה, את יודעת שאני זורם איתך על כל דבר, אבל אני עשיתי גוגל על מדיטציית בראשית, ואני לא בטוח שאני מוכן לצעד קיצוני כזה.

והיא מכבה את הקטורת ואומרת, איך שאתה רוצה שרון. זאת לא הפעם הראשונה שאתה בורח מלהפוך להיות בורא בתוך העולם שלך. אתה כבר בן שלושים ושמונה, שרון, וכמו שאתה רואה השנים עברו מהר, גם החצי השני של החיים יעבור מהר, מה אתה חושב, בלי שתשים לב אתה כבר תהיה אחריו, ואז תסתכל לאחור ותבין שתמיד היית פירוד, תמיד היית צמצום, אני מציעה לך הזדמנות לבוא ולהתחבר, וההזדמנות הזאת לא תשוב. יש לי מטופל נוסף בעוד עשרים וחמש דקות, ואני כבר בוראת בתוך החיים שלי. אם תרצה, נסיים עכשיו, ואני אלך לעשות לי תה צמחים, ואתה תחזור לבד אל המגדלים ותמשיך להתגלגל בתוך החיים של עצמך, חולם חלומות איומים על לול התרנגולות בלילה, מפחד מהמספר החסוי שמופיע על הצג כל בוקר.

ואני מתנשף ועוצם את העיניים, ומיראל לוקחת את הקטורת ומציתה מחדש את הבריאה, ואני רואה כי טוב, ומדשא את הארץ עשב, ואני מזריע זרע, ורואה איך עץ עושה פרי למינו, ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי. והיא מתחילה לרעוד ולעשות אום, והאוזניים שלי מהדהדות, ואני פתאום צועק, ויהי מאורות ברקיע השמים, להבדיל בין יום ללילה. והיו לאותות, ולמועדים, ולימים, ולשנים. ואני עושה את שני המאורות הגדולים, את הגדול שיהיה לממשלת היום, ואת הקטן שיהיה לממשלת הלילה, והכוכבים. ואני נותן אותם ברקיע השמים, להאיר על הארץ, ולמשול ביום, ובלילה, להבדיל בין האור ובין החושך, וראיתי כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.

ואמרתי, ישרצו המים נפש חיה, ועוף יעוף על הארץ, יעופף על פני רקיע השמים, ובראתי את התנינים הגדולים, ובירכתי אותם לאמור, פרו ורבו ומלאו את המים בימים, והעוף ירבה בארץ, ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

עכשיו תנשום אל המצח, שרון, היא אומרת. עכשיו בוא ותיוולד. ואני נושם אל המצח, ואז עושה את חיית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה, ואת כל רמש האדמה למינהו, ואני רואה כי טוב, והיא מוציאה את השופר ומתחילה לצעוק, ואני מרגיש איך דם ממלא את הבשר ואומר, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והוא יִרדה בדגת הים, בעוף השמים, ובבהמה וברמש ובכל הארץ, ואת האדם אברא בצלם עצמי, בצלם אלוהים אברא אותו, זכר ונקבה אברא אותם, והיא תוקעת בשופר מעלי, ודמעות מרטיבות לי את הפנים, ואני מחייך, ואני רואה את כל אשר עשיתי, והנה טוב מאוד, ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

ועכשיו לך תנוח, שרון, אני מבקשת לשתות הרבה מים, אתה לא תרגיש בשינוי בשבוע הקרוב, אבל כל יום יברא בך משהו חדש, ובעוד שבוע מהיום אתה תהיה אדם אחר, אתה תהיה אדם חדש, אני מבטיחה לך שרון, היום נתת לשינוי לקרות, היום ההילה שלך בוהקת יותר מתמיד, דמעות שחורות ירדו ממך, שטפו את כל האני הישן, אני מבטיחה לך. ואני מוציא ארבעה שטרות של מאתיים, ומנשק לה את היד, ומסתיר את העיניים האדומות במשקפיים כהים של מונט בלאנק, ומסתיר את הפה בצעיף קשמיר, ואת הראש עוטף בקפוצ'ון שחור של יוג'י יאמאמוטו, ואני מתניע את האאודי קיו חמש, ודלת החניון נפתחת מעלי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ואני דוהר בשדרה, ורואה את המגדל מאיר אלי, ואני מדליק פרלמנט לייט ארוך, ופותח את הסאן רוף, ואני מרגיש פתאום משהו קצת שונה כאילו, אני מרגיש פתאום יותר מחובר כאילו, משהו הפעם באמת זז, ניצוץ חדש נדלק במבט, ואני עולה במעלית אל הקומה העשרים ושבע, ואני מסתכל על עצמי בראי, וקולט שאני נראה כמו ג'קלין קנדי אונאסיס עם הקפוצ'ון והמשקפי שמש, ואני אומר, וואו, פאקינג וואו, ומוציא את האייפון, ומשרבב שפתיים בפתיינות אל עצמי, ומצלם, ועושה פילטר שחור־לבן.

קובי עובדיה נולד בשנת 1982, בוגר מחלקת קולנוע. ספרו הראשון “העונה האחרונה של מוטי ביטון" (כתר, 2013) זכה לשבחי המבקרים, נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים של 2013 וסימן אותו כאחד הקולות הספרותיים האמיצים והבולטים של דורו.

X