קדחת הנדודים | לרכישה באינדיבוק
קדחת הנדודים

קדחת הנדודים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 280
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

 

"החיים הם טיול אחד גדול", "טיול שמתחיל בחופש מחשבה וממשיך בכרטיס טיסה", מספרת נגה פסו בספרה "קדחת הנדודים" –

במרכזו של "רומן המסע" "קדחת הנדודים" ניצבת הגיבורה גלי שמכורה לחופש שהיא מוצאת בטיוליה בחו"ל, היא פוגשת את אורי, מתאהבת  בו ומדביקה את אורי בקדחת לחופש.

בתוך החופש עצום הזה צומחת אהבה אדירה, ללא גבולות, שהיא גם אהבה לחופש וגם אחד לשני.

בין שדות תעופה לחופים בתוליים, ברכבות, הרים, הודו, דרום אמריקה וגיחות לישראל, האם ימשיכו במסע למרות תלאות המסע והשינוי שחל בהם, לבד ולחוד

בעולם של טיסות ומחשבות, ויתורים והיסחפויות, רצונות וגעוגועים, חשק וחילוקי דעות, הם מחפשים תשובות לשאלות: מהו חופש אמיתי? האם האהבה מותנת בחופש? האם לאהבה שלהם יש סוף? האם החופש הוא אינסופי?

הם מתרחקים ומתקרבים, מחפשים ומוצאים, מאבדים ונאבדים.
באו לפתור יחד איתם את חידת הטיול הגדול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קדחת הנדודים”

הקדמה — תחילת מסע

 

 

 

טוב, זהו, התפטרתי. אין יותר הסחות ואין יותר תירוצים! אין "אני עסוקה" ואין "אין לי זמן", וגם לא מצב רוח רע. זהו! זה עכשיו! אני יכולה להרגיש את זה זורם בוורידים, מעקצץ בידיים.

 

אני רוצה לכתוב! ולא סתם לכתוב — לכתוב ספר!

 

אני נרגשת, ומאוד שמחה. לא רוצה לעצור ולחשוב, ובכל זאת צצה מחשבה של "זה גדול עלי", דאגה של "זה לא פרקטי לקחת את ההפסקה הזאת בשביל לכתוב, יותר חשוב לעבוד ושיהיה כסף."

 

ומה עם החרדה מהחשיפה? אבל אני בוחרת להשאיר את כל זה בצד.

 

אני נרגשת ושמחה! השילוב של חשק ושאיפה, ביחד עם האדרנלין, גורם לעיניים שלי לזהור כמו שהן לא זהרו כבר הרבה זמן. פתאום כולם מחייכים אלי ברחוב, ואני מרגישה מוארת. אני מרגישה את עצמי, זאת שפועלת לפי החשק, שעושה מה שהיא רוצה ומתנתקת מהערות של הסביבה.

 

לפני שבע שנים השתחררתי מהצבא. מיד רציתי לכבוש את העולם, להיות בכל מקום שקיים על הגלובוס. להכיר את כל התרבויות מקרוב. החשק כבש אותי והוביל אותי במסלול טראנסאטלנטי מטורף.

 

מיבשת ליבשת, מארץ אחת לשנייה, בין שמיים לארץ ובין המראה לנחיתה. חייתי כמו שהחשק הכתיב. הוא הכתיב ואני כתבתי. כתבתי המון, המוזה לא הכזיבה. ולמרות שרוב הזמן עפתי מרוב אושר, הכרחתי את עצמי לכתוב. לכתוב כדי להפוך את זה לאמיתי יותר, כדי להאמין שזה באמת קורה. נשמע אבסורד, אבל כך היה. הכתיבה עזרה לי להבין את עצמי ולדעת טוב יותר מה אני באמת רוצה, מה אני באמת מחפשת.

 

שבע שנים — זה המון מחברות. על אחת כתוב בתאילנדית — קיבלתי אותה ממישהי שקראה לי "אחות", והיתה לאחותי התאילנדית. מחברת אחרת קניתי ביפן ביום מושלג לפני ה"כריסמס", כתוב עליה "Letitsnow" — כנראה חשבו שמדובר במילה אחת. ערמת מחברות, מכל הסוגים ובכל הצבעים, נחות בשקית, ומחכות.

 

מחכות לי.

 

בזמן שכתבתי אותן חשבתי שכשאהיה מבוגרת וישעמם לי, אז אני אשכתב אותן ואשאיר חותם באמצעות כתיבת ספר. ואם זה לא ייצא לפועל, אולי מישהו יעשה משהו עם המחברות האלה. אבל אני לא יכולה לחכות, ושעמום לא חסר לי מאז שהפסקתי להקשיב לחשק.

 

אין לי מילים להסביר לכם כמה אני נרגשת ושמחה (כל התיאורים החיוביים בעולם שלא הזכרתי, גם תופסים פה) ושוב שמחה, שמחה, שמחה. מקווה שתיהנו!

 

 

 

 

קצת עלי

 

 

 

אני גלי, ואני מכורה לחשק.

 

כן כן, חשק. כמו מי שמכור לאלכוהול, לסיגריות או לסמים — אני מכורה לחשק. החשק שלי מאוד חזק, ושום ניסיון גמילה לא החזיק לאורך זמן. בסוף החשק תמיד השתלט עלי ומצא דרך לגרום לי לעשות מה שהוא רוצה, שזה בעצם מה שאני רוצה.

 

גם אותי זה מאוד מבלבל, ולפעמים אני לא יכולה לקבוע אם ההתמכרות הזאת היא טובה או רעה. אני יודעת שזה נשמע נכון לתת לחשק לנצח, אבל זה לא תמיד כיף.

 

כשעבדתי ביפן, כי החשק אמר לגור ביפן, נאלצתי לעבוד בצורה לא חוקית ולעמוד בתוך שלג שמגיע עד הברכיים. כשניסיתי לחסוך כסף והצבתי לעצמי מטרה לחסוך במשך שנה, החשק התנגד לעבודות בהן עבדתי, ומצאתי את עצמי מתפטרת סדרתית. אז הי, אני גלי ואני מכורה לחשק. ואין לי קבוצת תמיכה של אנונימים שיגידו לי שהם אוהבים אותי. אני גם לא יודעת אם יש עוד מכורים לחשק, כמוני.

 

לקח לי הרבה זמן לזהות את ההתמכרות הזאת. אני עדיין שואלת את עצמי איך בעצם מה שעושה לי טוב יכול להיות רע? ואז אני נזכרת בכל התוכניות שהחשק הרס לי, ובמשפט ששמעתי כל כך הרבה "צריך לעשות הכול בפרופורציה". אבל כמו שלחשק אין צורה — אין לו גם פרופורציה. כשהוא בא, הוא המחליט, הוא הקובע.

 

איך הגעתי למצב הזה אתם שואלים? טוב, אז החשק תמיד היה שם. הוא קיים אצל כולם, אבל לי תמיד היה נדמה שרוב האנשים יודעים אין לרסן אותו, לאלף אותו. אצלי, הוא משתלט עלי עד שנראה שהתחלפנו בתפקידים. הוא המאלף ואני חיה כנועה.

 

כבר שנים שאני כנועה לחשק, כבר שנים שאני עושה מה שאני רוצה. ומעולם זה לא הפריע לי, ההפך הוא הנכון — התגאיתי בזה. התגאיתי והמשכתי, התגאיתי, המשכתי, והחשק התעצם. החשק התעצם כל כך, שכל דבר שעשיתי נעשה מתוך חשק.

 

חשבתי שעליתי על משהו גדול! אני אוכל להראות לכל העולם איך אפשר לחיות חיים שלמים ומלאים מתוך חשק טהור. נכון שתהיות לגבי העתיד ומחשבות בכלל הטרידו אותי לא מעט, אבל לא התחשק לי להתעסק בהן. החשק רצה והחשק קיבל. כל דבר אחר, כל מחשבה ממנה פעלתי עד כה, פינתה את מקומה לחשק. ואני התעלמתי מהעתיד כמיטב יכולתי.

 

אבל לחיות את הרגע זה משהו אחד ולהתעלם מהעתיד זה משהו אחר. ההתעלמות מהעתיד לא מוחקת את בעיות ההווה, אך גם מהן התעלמתי. איך? פשוט: חייתי בעולם אחר, עולם שהחשק יצר בשבילי. אבל החשק… ככל שעשיתי כרצונו, רצונו, ובעצם רצוני, הלך וגדל.

 

המצב הזה נמשך כבר שנים, ורק עכשיו הבנתי מה בעצם קורה. עכשיו אני מקווה למצוא פתרון. החשק הפך אותי למה שאני כיום. רק ככה, הולכת בעקבותיו, אני מכירה את עצמי. זאת התכונה הבולטת והמייחדת אותי.

 

אני יודעת, קצת קשה להבין. גם אני מבולבלת, וגם אני מנסה להבין. מה הביא אותי למסקנה שאני צריכה לעצור את החשק?

 

זה כבר כמעט שנה שאני מוצאת את עצמי מיוסרת, צועקת לירח — מנסה להגיע אלי דרכו.

 

משהו מציק לי, ואני לא מצליחה לשים את האצבע על המשהו הזה. חשבתי הרבה. הפעם אפילו החשק לא הצליח למנוע ממני את גל המחשבות שהציף אותי.

 

זה כל כך לא הגיוני, לא מסתדר… אני מאוהבת בגבר הכי מקסים ביקום ומחוצה לו, יש לי דירה נחמדה במרכז תל אביב וכלב שמח. ולמרות כל אלה — בכי. בכי של עצב.

 

אולי העצב כבר מושרש בי, אבל איך הוא הכה בי שורשים? הרי כל השנים האלה, מאז שאני זוכרת את עצמי, עשיתי רק מה שרציתי…

 

 

 

  

 

איך הכול התחיל

 

 

 

הכול התחיל בתיכון, י"א בערך. המעטפה החומה, הצו הראשון, הוא זה שניער אותי, העיר אותי לעולם שהוא שלי, ממש שלי, רק שלי. אני לא אשקר ואגיד שאני זוכרת מה בדיוק היה כתוב שם, אבל אני בהחלט זוכרת שהבנתי שהחלטה בידיי. נשמע מנוגד לחלוטין לכך שהצבא היא מסגרת נוקשה שמכתיבה לך לו"ז, אבל כזאת אני. רציתי להיות מדריכת שריון, הדרך צלחה לי, ואחרי מיונים וחודשים של ציפייה התקבלתי לתפקיד. החברה הכי טובה שלי אז, יערה, היתה איתי במיונים. התגייסנו באותו יום, אני לקורס מדריכות שריון והיא לקורס מדריכות חי"ר.

 

את כל השירות הצבאי העברנו בזיגזג — כשאני יצאתי שבת היא נשארה בבסיס, וכשאני נשארתי בבסיס — היא יצאה. גם יערה נהנתה מהשירות הצבאי, וגם היא חתמה קבע לחודשים מספר באותו תפקיד, בתמורה לעוד אפס אחרי המספר שבשורה האחרונה של תלוש המשכורת.

 

בסוף זה קרה, שתינו יצאנו שבת באותו זמן. קבענו להיפגש בשישי בצהריים, אבל היא לא הגיעה. התקשרתי, התקשרתי והיא לא ענתה. התחלתי לדאוג, זאת היתה תקופה עמוסה בפיגועים באוטובוסים, בבתי קפה ואיפה לא.

 

בסוף היא ענתה, צעקתי עליה מעומק הרבע הפולני שלי, והיא מצדה ניסתה לקצר בשיחה. היא אמרה בקול שקט אך רציני שהיא במיונים להדרכת קייטנות בארצותהברית, שנערכים ברחוב ריינס בתלאביב.

 

נסעתי לתלאביב.

 

חניתי ליד המקום בו היא אמרה שהיא נמצאת, וחיכיתי. קשה לחכות כשהעולם שמחוץ לש"ג קורא לך.

 

התקשרתי לשאול מה קורה ומתי היא מסיימת. היא לא ענתה. נמאס לי לחכות, אז נכנסתי.

 

האולם היה גדול ועמוס באנשים בגילי, חלקם לא הספיקו לעבור בבית והגיעו עם מדים. ניסיתי לסגור את הדלת בשקט, לאט לאט — מה שהתבטא בחריקה אחת ארוכה. כולם הסתובבו, לא ראיתי את יערה בתוך ההמון החולם, אבל זה כבר לא עניין אותי.

 

נשארתי שם להמשך ההרצאה.

 

עד אז בכלל לא חשבתי על חו"ל. למרות שנשאר לי חודש לשחרור, הראש שלי עדיין היה בצבא, במסגרת, ולמרות ששאלו אותי לא מעט מה אני מתכננת לעשות כשאשתחרר, נשארתי אדישה וממוקדת על הרגע החולף. אף מחשבה של "מה הלאה" עוד לא הסתננה. אף מחשבה של "מה הלאה" לא התמקמה במוחי עד אותו הרגע, כי בדיוק באותו הרגע — באותה הרצאה, החשק שלי התביית על חו"ל. וידעתי שאני הולכת על זה, כמו שידעתי שאתקבל.

 

אכן התקבלתי, יערה לא התקבלה. באותה הרצאה התפצלה דרכנו.

 

החשק השתלט עלי, לא יכולתי לדבר על שום דבר אחר פרט לחו"ל. ולמרות שניסיתי לא לדבר על חו"ל ליד יערה, פתאום נגמרו לי נושאים אחרים לשיחה והרגשתי איך נוצר מרחק בינינו שאינו תלוי במיקום גיאוגרפי. אחרי שטסתי לניויורק התנתק בינינו הקשר.

נגה פסו, 33, אובחנה בליקוי כתיבה והפרעת קשב וטיול. מטיילת בעולם ובין זיכרונות, אהבות ומחשבות, רצונות ודמיונות. כותבת במוסף: "זמנים מודרניים-ידיעות אחרונות", במדור דעות באתר "הארץ" וכן באתרים: YNET, MAKO, NRG, NAMSTE, NOMIND ובאתרי מטיילים  שונים.
בין כתביה ראו אור הספרים: "דם ופואטיקה", "לדבר עם המתים", "א סופה" (אוסף שירים),
"על החיים ועל המתים" (אוסף סיפורים קצרים) ו- "שירים לאמא" – שיצא בהוצאת "סטימצקי".

X