קבצנים וגאים | לרכישה באינדיבוק
קבצנים וגאים

קבצנים וגאים

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 227
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 38
- 38

"הוא הרגיש לגמרי מאושר. זה היה תמיד אותו הדבר: אותה פליאה שחש נוכח הקלות האבסורדית של החיים. הכל היה קל והבלותי. די היה לו להביט סביבו כדי להשתכנע. בעוני שרחש סביבו לא היה שום דבר טראגי; הוא נדמָה כאוצֵר בקרבו שפע מסתורי, מטמונים של עושר שאיש לא ראה כמותם ולא שיער את קיומם".

בקהיר של שנות הארבעים מחליט הפרופסור המכובד גוֹהאר לוותר על מעמדו ורכושו ולחיות חיי קבצן חופשיים ומאושרים. יחד עם שני רעיו, משורר-הרחוב יֶגֶן והמהפכן הבטלן אֶלכּוֹרדי, הוא מבלה את ימיו בשיטוט ברחובות ההומים, ברביצה בבתי-קפה ובלעיסת חשיש; את המעט הנחוץ לו לקיומו הוא מרוויח כלבלר ומנהל-חשבונות בבית-בושת עממי. אך ברגע של טירוף מתערערת שלוות הקיום הזה, וגוהאר הופך לנרדף על-ידי החוק. קצין המשטרה נור אֶלדִין, המופקד על החקירה, הולך ומהדק סביבו את הטבעת, אך גם סדרי קיומו של נציג השלטון מתערערים במפגש עם הדלות הקיצונית, המאושרת בחלקה ולועגת לכל שררה שהיא.

'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת המופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז. הרומאנים שלו, הכתובים בצרפתית אך מתרחשים בשכונות העממיות של קהיר, הם תופעה ייחודית בספרות הצרפתית המודרנית. עם השנים זכתה כתיבתו לקהל מעריצים גדל והולך, בזכות ההומור והסגנון המיוחדים לה, החיבור שהיא עושה בין מזרח ומערב, והרוח המהפכנית השורה עליה, רוח שאינה סוערת ואינה מצליפה, אלא חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה. "אני כותב", אמר קוֹסרי, "כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבודה".

זוהי יצירה ראשונה של אלבר קוֹסֶרי המתורגמת לעברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קבצנים וגאים”

בקרוב…

גוֹהָאר היה עֵר עכשיו; קודם חלם שהוא טובע. הוא התרומם על מרפקו והסתכל סביבו בעיניים מבולבלות, עדיין הלוּם שינה. כבר לא חלם, אך המציאות היתה כה קרובה לחלומו, שלרגע עוד היה מלא תימהון, מודע עד מאוד לְסכנה שמאיימת עליו. "בחיי אללה, הנהר עולה על גדותיו!" חשב. "הוא יסחף הכל". אך הוא לא הניע איבר בניסיון להימלט מן הפורענות הממשמשת־ובאה, אלא דווקא נאחז בחוזקה בשינה כמו בקרש הצלה, ועצם את עיניו.
רק כעבור שעה ארוכה התעשת, שלח ידיים לשפשף את עיניו, אך עצר את עצמו בזמן: כפות ידיו היו רטובות ודביקות. הוא יָשַׁן בבגדיו, על הרצפה, על יצוע של ערמות דקות של עיתונים ישנים. מִרְצפות החדר היו מוצפות מים, שכיסו כמעט הכל. הם זרמו לעברו חרש, בכוח מעיק ובלתי־נמנע של סיוט. היה נדמה לגוהאר שהוא נמצא על אי מוקף מִשְׁבָּרים; הוא לא העז לזוז. הימצאותם הלא־מוסברת של המים הללו עוררה בו השתוממות עמוקה. אולם הבהלה של הרגעים הראשונים שככה בהדרגה ככל ששב ונעשה מודע למציאות. עכשיו הבין שהמחשבה על הנהר הגואה ומחריב את כל אשר בדרכו מופרכת. הוא ניסה איפוא לגלות מִנַיִן מגיעים המים המסתוריים, ועד מהרה מצא את מקורם: הם הסתננו תחת דלת הדירה הסמוכה.
גוהאר נרעד כנידף בְּאֵימה שאין להביעה: זה היה הקור. הוא ניסה לקום, אך חבלי השינה עוד לפתו אותו, עצרו בעדו ושיתקו את איבריו. הוא הרגיש חלש ואובד־עצות. הוא ניגב את ידיו במקטורנו, היכן שהבד לא היה רטוב; עכשיו היה יכול לשפשף עיניים. הוא עשה זאת בנחת, הביט בדלת הדירה הסמוכה, חשב: "הם כנראה שוטפים את הרצפה. בכל־זאת הגזימו, הם כמעט הטביעו אותי!" ההקפדה הפתאומית של שכניו על הניקיון היתה בעיניו מגוחכת ושערורייתית להפליא. זה לא קרה עד כה אף־פעם. בבית העלוב והרעוע הזה שברובע הילידי, בית שכל שוכניו עניים מזי־רעב, לא שטפו מעולם את הרצפות. אלה ודאי דיירים חדשים, שרוצים להתחכם ולהרשים את השכנים.
גוהאר נשאר כְּבוי־רוח, כאילו הוכה בהלם נוכח הניקיון חסר־הפשר. היה דומה שעליו לעשות משהו כדי לעצור את השיטפון. אבל מה? הכי טוב לחכות; ודאי יקרה נס. המצב האבסורדי הזה דרש פתרון פרי כוחות על־טבעיים. גוהאר חש מפוֹרק־מראש מנשקו. הוא חיכה כמה רגעים, אך דבר לא קרה, שום כוח טמיר ונעלם לא בא לעזרתו. לבסוף קם ועמד בלי נוע כהוֹזה, כניצול מספינה טרופה, ואז, בזהירות עצומה, פסע על הרצפה המוצפת והתיישב בכיסא היחיד שבחדר. לא היה בו שום רהיט נוסף מלבד ארגז עץ הפוך, שעליו ניצבו פתיליית כוהל, קנקן קפה, וכד חרס ובו מים לשתייה. גוהאר חי בצמצום חומרי גמור. מושג הנוחות, ולוּ הבסיסית ביותר, פרח כבר מזמן מזיכרונו. הוא שנא להקיף את עצמו בחפצים; בחפצים קיננו הזרעים הרדומים של העוני, העוני הכי גרוע; זה הדוֹמֵם, שנוכחותו חסרת־המוצא מולידה בהכרח תוגה. לא שהיה רגיש למראיתו של העוני; הוא לא ייחס לו כל ערך מוחשי, העוני היה ונותר בעיניו מושג מופשט. בסך־הכל רצה להגן על מבטו מפני גיבּוּב מדכדך. בעירומו של החדר מצא גוהאר את יופיו של הבלתי־נתפס, הוא נשם בו אוויר של אופטימיות וחירות. רוב־רובם של הרהיטים והחפצים הרגילים הרגיזו את מבטו, כי נבצר מהם להזין את הצורך שלו בססגוניות של דמיון אנושי. רק בני־האדם, בשיגיונותיהם הרבים־מספור, יכלו לשעשע אותו.
לרגע עמד מהורהר והביט ביצועו ההרוס, חסר־התועלת. העיתונים הישנים, ששימשו אותו כמזרן, כוסו לגמרי במים; הם כבר החלו לצוף על־פני הרצפה. מראה החורבן היה נאה בעיניו בפשטותו הפרימיטיבית. היכן שאין דבר, הסופה משתוללת לשווא. גוהאר היה בלתי־פגיע משום שהיה עירום־ועריה; הוא לא סיפק להרס שום נקודת אחיזה. הוא נזכר בשכניו המתרהבים ותהה על הסיבות לניקיון החריג הזה. מה הם מנסים לעשות? הרי הבית לא יעמוד בשום אופן בטיפול כזה; הוא כבר רקוב עד פינותיו הנידחות ביותר ורק מחכה לאוֹת כדי לקרוס כליל. הם יחריבו הכל, אין ספק.
בעוד גוהאר מייגע את מוחו בניסיון לעמוד על כוונותיהם של הדיירים הארורים, הידהדה בדירה הסמוכה זעקת אימים, שבקעה מכמה חזוֹת בעת־ובעונה־אחת, זעקה ארוכה כמו ליל בלהה. קירות הבית הישן התנודדו מעוצמת ההלם; הזעקה, שהגיעה לשיאה, שככה; השתררה דממה מחרידה, ואחריה נשמעו יללות וצרחות נוראות. ברגע הראשון לא הבין גוהאר את פשר הבִּיעוּת המזוויע הזה. ואז היכה בו האור כמהלומת ברק. אין ספק, אלה מקוננות. בן־רגע התחוור לו המצב במלוא פַּלָצוּתו: בדירה השכנה נמצא מת, והמים הלבנבנים והסַבּוֹניים, ששטפו אותו בשנתו, היו המים שבהם רחצו את הגופה.
חלחלה, ואז גועל, מִסמרו אותו למקומו ללא נשימה. בעין נכאה הביט בידיו הרועדות, הלחות עדיין, ובבגדיו הספוּגים מוות. פתאום התנער כמגרש מעליו את זרעי המוות המשחיתים ואץ אל כד המים. אבל הכד היה ריק; גוהאר שיגר לכל עבר מבטים מבוהלים, חיפש במצוקתו ברז, שלא היה. איך ירחץ את ידיו? הוא החזיק אותן הרחק מגופו, שאל את עצמו מאיזו מחלה מת שכנו. אולי זו מחלה מידבקת. "חיידקים!" נחרד. אך כעבור רגע נראה לו הפחד מחיידקים נלעג. "אם היינו אמורים למות מחיידקים", חשב, "כבר היינו כולנו מתים מזמן". בְּעולם כה הבלותי אפילו החיידקים מאבדים מכוחם להזיק. הוא חזר והתיישב על הכיסא והירהר שעה ארוכה בצד המשעשע של מה שאירע לו. הוא שב ונרגע, הכל היה פשוט וקל, מתעתע להדהים. לא היה בכוחה של שום פורענות לכפות עליו עצבות: האופטימיות שלו גברה על הגרועים שבאסונות. בתחושה של ניתוק מוחלט התבונן שוב ברצפה המוצפת מים, בעיתונים הישנים הפזורים, בעירומו הלא־מציאותי של החדר, וחיוך מוזר האיר לרגע את פניו הרכות והסגפניות.
בדירה הסמוכה התבוססו כעת המקוננות בפראות בַּיגון; יללותיהן גברו עד לעוצמה חסרת־רחמים ויצרו אווירה של דרמה מוחלטת ועקובה־מדם. שום רצון אנושי לא היה מסוגל לעצור אותן במלאכתן המסחררת. גוהאר האזין כמכושף לקינות מעוררות־האימה. הוא השתוקק לחשוף, מבעד לזעקות, איזה יסוד שיוכל לשמֵח אותו. אך הזעקות המלאכותיות הללו, שבקעו מגרונות־להשׂכיר, הידהדו באוזניו כקריאתו של יקום זר; הוא לא זיהה בהן כל אות לעולם אנושי, עולם של אחווה. יקום זה של מכאובים, מעוּשׂים וצרחניים, מילא את ראשו בשאון מורעל, שהפיל עליו סחרחורת.
הוא נתלש משנתו לפתע בשעה לא רגילה, ועוד רצה לישון. אבל איך אפשר להירדם עם המקוננות הארורות האלה מן העֵבר האחר של הקיר? הן לא תדענה רחם. גוהאר רעד, היה לו קר. הוא התקשח, חיכה שעה קלה, וקם מכיסאו. הוא החליט לצאת.
הוא לקח את התרבוש שלו, שהיה מונח בפינה של החדר שהשיטפון לא הגיע אליה, שם אותו על ראשו, אחז במקלו ויצא למסדרון. דלתם של השכנים היתה פתוחה לרווחה; גוהאר היסס ארוכות ונראה מבוהל למדי. חושיו יעצו לו לנהוג בזהירות; הנשים טרופות־הדעת האלה מסוגלות לגרוּע מכל. הן עלולות להתפרע עוד ביתר־שאת למראה גבר, סתם לשם התחנחנות. הרעיון הזה העביר בגוהאר רעד של חלחלה; מבלי לחשוב זינק במורד המדרגות הרעועות, והספיק לראות בחטף מִקבץ של נקבות שמנות, עטויות מֶלָאיוֹת שחורות שופעות בד, כורעות במעגל על הרצפה ופניהן וידיהן צבועות בכחול של כביסה. הן הלמו על חזותיהן וזעקו כאחוזות שֵׁד. גוהאר חש לפתע שהוא מתעלף ושהמדרגות נמוגות תחת רגליו. איך מצא את עצמו ברחוב לא ידע.
השעה היתה כמעט שתים־עשרה בצהריים. ברחוב אֶל־אַזהָר הגדול, שנגדש עד מעבר לגדותיו בהמון ססגוני ושאנן, שב גוהאר והתמלא עד תום. זה היה עולמו המוּכּר, בקרב ההמון העצֵל שהתפרש באדישות על־פני המדרכות והכביש, למרות התנועה הצפופה של מכוניות, כרכרות, עגלות רתומות לחמורים, ואפילו חשמליות דוהרות במהירות רצחנית. על כל ההמולה הזאת, הסבוכה לבלי־התר, שפכה שמש החורף הנעימה את אורה המיטיב. בַּזִים דאו גבוה בשמיים, ומעת לעת צללו אל תוך ההמון ונסקו חזרה ובמקורם פיסת בשר רקוב; איש לא השגיח בתמרוניהם המתוחכמים. חבורות של נשים התמקמו מול חלונות־הראווה של סוחרי הבדים; שעות ארוכות התווכחו מרה על קניית איזו ממחטה מודפסת. ילדים השתעשעו בהעלאת חמתם של נהגי הרכבים השונים ונעמדו בכוונה בדרכם. הנהגים גידפו וקיללו אותם ואת אימותיהם הנעדרות, ולבסוף דרסו כמה מהם. מכל בתי־הקפה שלאורך הרחוב שידרו מקלטי הרדיו את קולו הבכייני של אותו זמר נודע. המוזיקה שליוותה אותו היתה קודרת, ובאשר למלים – אלה גוללו באריכות את הצרות ואת הצער שהסבה לו אהבה נכזבת. גוהאר נזכר בשכנו המת, בצרחותיהן של המקוננות, והאיץ את צעדיו. אך לא היה מפלט מן הקול המקונן, שנשמע באשר הלך וגבר על המולת הרחוב.
גוהאר נעצר מתוך חוש, כאילו הרגיש אזור של נוֹעַם, הבטחה של שמחה ערֵבה באמצע המהומה שסביב. בפתח חנות ריקה ראה גבר לא צעיר, לבוש בקפידה, יושב על כיסא בארשת נבדלת ומלכותית ומביט בהמון החולף על פניו. הוא קרן רוממות נישאה, מרשימה ביותר. "הנה איש כלבבי", חשב גוהאר. החנות הריקה, והאיש שלא מכר דבר, היו בשבילו תגלית שלא־תסולא־בפז. גוהאר שיער שהחנות אינה אלא תפאורה, ולאמיתו של דבר היא משמשת אותו כדי לארח את ידידיו ולהגיש להם קפה. זה היה שיא השפע והנדיבות. גוהאר בירך אותו בשלום כאילו זה מכר ותיק, והאיש השיב לברכתו בחיוך ענוג, כמעט לא־נראה, כמי שמבחין שמתפעלים ממנו.

'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת המופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז. הרומאנים שלו, הכתובים בצרפתית אך מתרחשים בשכונות העממיות של קהיר, הם תופעה ייחודית בספרות הצרפתית המודרנית. עם השנים זכתה כתיבתו לקהל מעריצים גדל והולך, בזכות ההומור והסגנון המיוחדים לה, החיבור שהיא עושה בין מזרח ומערב, והרוח המהפכנית השורה עליה, רוח שאינה סוערת ואינה מצליפה, אלא חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה. "אני כותב", אמר קוֹסרי, "כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבודה".

X