קבלת פנים מוזרה | לרכישה באינדיבוק
קבלת פנים מוזרה

קבלת פנים מוזרה

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אריאדנה ג'ורג'יאס הבינה שסידרו אותה! במקום שבני משפחה וידידים יקבלו את פניה בהגיעה לאוסטרליה, היא נאספה משדה התעופה על ידי גבר אחד בלבד, מהמם בהופעתו. סבסטיאן ניקוסטו לא ידע למה לצפות מרעיתו המיועדת על פי חוזה. אבל לפגישה עם אריאדנה היפיפיה הוא בכלל לא היה מוכן, וגם לא למשיכה הנפיצה שרחשה ביניהם. אולי בסופו של דבר, משהו טוב עוד ייצא מכל ההסדר המגוחך הזה?!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קבלת פנים מוזרה”

בקרוב…

1

אריאדנה נשענה על מעקה המרפסת ושקלה לצלול אל תוך מי הים. מגיע לסבסטיאן ניקוסטו שימצאו אותה צפה במים עם הפנים כלפי מטה. ככה הוא ייאלץ לחפש לעצמו כלה אחרת. אבל למרות שהאוויר ממש רטט בחום של אחר הצהרים הקיצי, מפרץ סידני נראה לה עמוק וצונן, והיא התרחקה בזהירות מהמעקה. הידיעה שהוריה מצאו את מותם במים הללו לא הפכה את מי המפרץ למפתים במיוחד. היא גם היתה עלולה להיטרף על ידי כריש!

הנוף היה ממש מדהים, היא נאלצה להודות, אפילו אחרי היופי המהמם של נקסוס, אבל הכל נראה לה כה מרוחק עכשיו. שמחתה על שובה לאוסטרליה גוועה מהר מאוד. היא הרגישה זרה יותר מכפי שהרגישה בכל ארץ אחרת. מדהים לחשוב שהיא בעצם נולדה כאן.

היא הסתובבה ונכנסה בחזרה לחדר המלון שלה, צנחה על המיטה בעלת הכיסוי המפואר והושיטה את ידה אל חוברת התיור שמשכה אותה הנה. ערוץ קתרין. הפארק של אוּלוּרוּ. כמה היא התרגשה לקראת הנסיעה, כמה שמחה. הבדיחה העצובה היא שכל ההנאות הללו לא נועדו לה בכלל. גורלה היה להיכבל למיטתו של גבר שהיא כלל לא מכירה.

אלא אם כן היא תברח. שביב של תקווה ניצת שוב בלבה. הבחור הזה, סבסטיאן ניקוסטו לא הגיע לאסוף אותה משדה התעופה. אולי הוא שינה את דעתו?

הטלפון צילצל לפתע, והיא כמעט קפצה מתוך עורה. אולי זאת ת'יאה, שמתקשרת להתנצל על המתיחה הזאת שעשתה לה ומזמינה אותה לשוב הביתה? להסביר את הטעות שנעשתה בהזמנת חדר המלון?

הטלפון היה מדלפק הקבלה. "אחר צהרים טובים, מיס ג'ורג'יאס. יש לך כאן אורח. מר ניקוסטו. האם את מעוניינת לפגוש אותו בלובי, או שאתן לו את מספר החדר שלך?"

"לא!" לבה כמעט קפץ מחזהּ מרוב בהלה. "אני יורדת לקבלה."

ביד רועדת היא השיבה את האפרכסת למקומה. היא תצטרך פשוט להגיד לניקוסטו הזה שהיא, אריאדנה ג'ורג'יאס, אזרחית אוסטרלית, לא איזו חתיכת סחורה שניתן לקנות ולמכור.

היא נאבקה בז'קט שלה. פניה היו חיוורים יותר משערה הבלונדיני, עיניה כחולות כהות, כמו שהיו תמיד כשכעסה או היתה מפוחדת.

רגליה היו חסרות תחושה. ברדתה במעלית, היא ניסתה להרגיע את עצביה בעזרת קצת מחשבות חיוביות. אומץ, זה כל מה שהיה נחוץ לה. אוסטרליה היא ארץ תרבותית ומסודרת. אי אפשר לכפות פה שום דבר על נשים. למען האמת היא די הסתקרנה לראות איזה מין בן-אדם יכול להיות שפל מספיק כדי לערוך עסקת חליפין על מנת להשיג לעצמו אישה, במאה העשרים ואחת. האם הוא כה זקן שהוא נעול בתפיסות המיושנות של העבר? כה דוחה עד שאין לו שום ברירה אחרת?

איך שלא יהיה, היא בחורה אמיצה. היא פשוט תסרב. אחרי ככלות הכל, היא הרי הכלה המפורסמת שהשאירה ליד מזבח הכנסייה את היורש של אחת המשפחות הכי עשירות ביוון. זה דרש ממנה אומץ, למרות שאם תשאלו את דודהּ ודודתה, יתברר לכם שלהם יש דעה שונה בנידון.

ובכל זאת, ברגע שיצאה מהמעלית, בהגיעה לקומת הקרקע, וראתה את הזקן כבד הגוף בבגדים הרפויים, שניצב ליד דלפק הקבלה, היא הרגישה איך כל הדם אוזל מלבה. איך הם יכלו לעשות לה דבר כזה? איך הם יכלו? ואז, בזמן שכל הלובי המפואר, עם הספות הנמוכות והארוכות, קירות הזכוכית והנוף של העיר, חג מול עיניה בתנועה שגרמה לה בחילה, האיש נופף בידו לכמה אנשים שראה בצד השני של האולם, ומיהר להצטרף אליהם.

הו, אז זה לא הוא. זאת היתה הקלה קטנה. לעת עתה לפחות. מבטה החרד סקר את קבוצות התיירים, את עובדי המלון העסוקים, את האנשים העומדים בתור לפני הדלפקים, ונעצר על גבר אחר שהיה בגפו. גבר דק גזרה וגבוה, הפעם, לבוש בחליפה כהה. הוא ניצב ליד הכניסה, כשגבו מופנה אליה, הטלפון הסלולרי שלו צמוד לאוזנו וכנף הז'קט שלו משוכה אחורה מאחר שידו הפנויה נחה על מותנו. הוא פסע קדימה ואחורה, בצעד גמיש ובאנרגיה אצורה, ומדי פעם החווה בידו בחוסר סבלנות ניכר.

לפתע הוא פנה לכיוונה, ואז נעצר. עצביה קיפצו. היא יכלה לראות שהוא הבחין בה, כי הקווים של גופו גבהּ הקומה נדרכו, ואפילו ממרחק כזה היא יכלה להבחין שפניו הזדעפו. הוא אמר משהו לתוך מכשיר הטלפון שלו, ואז סגר אותו בנקישה והכניסו לכיס הז'קט שלו.

למרות רגע האומץ שלה, בטנה התהפכה עכשיו בקרבה.

הוא היסס לרגע, ואז החל לחצות את הלובי רחב הידיים לכיוונה והבעת הזעף נמחתה מעל פניו. אלא שזה כבר היה מאוחר מדי, היא כבר ראתה אותה. בהתקרבו, היא ראתה, בתחושה הולכת וגוברת של חוסר מציאות, שהוא גבר נאה. זכר יפהפה ומהוקצע, בסגנון היווני שאין שני לו, אם כי היה בו גם משהו שלא ניתן להגדירו, שהעיד עליו כי הוא אוסטרלי. מבנהו היה אתלטי למראה, אפילו בחליפה שלבש. מה פתאום הוא נאלץ להזמין לעצמו אישה?

הוא לא היה כל כך מבוגר, שלושים ושלוש או ארבע, לא יותר מזה. אולי הוא רק בן דוד או אחיין של האיש. אולי היא טועה וזה בכלל לא הוא.

הוא נעצר במרחק של כמה מטרים ממנה.

"את אריאדנה ג'ורג'יאס?"

קולו היה עמוק וערב לאוזן, אבל עיניו הן שמשכו אותה יותר. הן היו מהפנטות, חומות כהות ונוצצות, מוקפות ריסים שחורים עבים. הן חלפו עליה בסריקה שלווה, שנראתה צוננת במיוחד בגלל הפה שלו שהודק בנוקשות, אבל היא יכלה לנחש בקלות מה הן בדקו. את שדיה, את רגליה, האם ירכיה מתאימות ללידת בנים זכרים? האם היא ייצוגית מספיק?

היא הרגישה איך סומק של גאווה עולה בלחייה. כעס ועלבון גרמו לקולה לחרוק בגרונה. "כן. אני אריאדנה ג'ורג'יאס. ואתה הוא…?"

סבסטיאן שמע את הנימה הנוקשה, וכל ציפיותיו זכו מיד לאישור. ובכן, מיס אריאדנה ג'ורג'יאס, בת לשושלת בעלי המספנות של משפחת ג'ורג'יאס ואשתו הפוטנציאלית, היא אכן מפונקת בהתאםלעושרה. למרות זעמו על המלכודת בה הוא מצא את עצמו, הוא חש דקירה משונה של ציפייה בעת שבחן לראשונה את פניה. לא משנה מה הוביל לכך, היא עשויה להיות זאת שאיתה הוא יתחתן.

פניה לא נראו כלל כמו מה שנראה לו פעם אידיאל היופי הנשי, אבל היה עליו להודות שיש בהן סימטריה מסוימת. הוא חשב לעצמו איך אחיותיו היו מתארות אותה. פנים דמויות לב, עם עצמות הלחיים הללו.

היה לה עור צח, משיי וכמעט שקוף, ועיניים כחולות כהות מדהימות למדי, שנצצו כעת באיזשהו רגש לא ברור. שפתיה המלאות היו חושניות במיוחד, והבעתן – משהו שבין מתיקות לזעף. תערובת מרתקת של להט ותמימות, אם ניתן בכלל להאמין במשהו שכזה. פה של סירנה.

היא היתה יכולה להיות גרועה יותר. אם כבר סוחטים גבר וכופים עליו נישואים, יהיו המגרעות שהביאו את האישה למצב הזה אשר יהיו, לפחות מוטב שהיא תיראה כמו שצריך.

הוא סקר את שאר גופה במבט בוחן.

שערה היה בלונדיני בהיר. בהיר יותר משנראה בצילום שאיל-ההון הציג בפניו, אם כי גבותיה וריסיה הכהים הסגירו את הגוון האמתי של שערה. כנראה שהיא יפה, אם גבר נוטה להעריך יופי מהסוג הזה.

היא היתה מעט קטנה יותר מכפי שהוא ציפה, אם כי בג'ינס המעצבים ובז'קט שהיא לבשה גופה נראה דקיק וחינני – הוא נאלץ להודות – עם חזה נאה ומותניים כה צרים שגבר היה מסוגל להקיפם בשתי ידיו, ועם ירכיים שהתרחבו בחן.

למיטב הבנתו בתחום של בגדי נשים, היא היתה לבושה היטב, אך שום דבר לא היה מנקר עיניים. תכשיטים מעטים, אם כי מה שהיא ענדה היה ללא ספק המיטב שניתן לקנות בכסף.

הוא שם לב שהדופק שלו דוהר קצת יותר מהר מבדרך כלל. בסדר, אז היא אכן מושכת עם העיניים הללו. היא יכולה להרשות לעצמה להיות מושכת. היא נראית קצת חיוורת. אולי היא מתוחה, אבל הוא מיהר לגדוע באיבו כל רגש חמים שהיה עלול להתעורר אצלו.

היא בכלל לא צריכה להיות מתוחה. היא תהיה הרבה יותר מתוחה כשיתברר לה איזה סוג של גבר היתה לה החוצפה להוסיף לרשימת האמביציות שלה.

כשהתמונה הכללית שלה נחקקה במוחו, הוא מצא שעיניו מבקשות לחזור אל פניה.

ריאותיו התהדקו. אכן, זה בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע.

"סבסטיאן ניקוסטו," הוא אמר לבסוף, ונזכר באיחור להושיט לה את ידו.

ידיה של אריאדנה נותרו לצדי גופה. בלי מגע אתו, היא אמרה לעצמה בתוקף. לפחות כל זמן שהיא יכולה להימנע מכך.

גבותיו נעו בעווית, והיא ידעה שהוא הבחין בסירובה הזעיר. אבל הוא נותר חלק כמו מראה. "דודך הסדיר את זה שאפגוש אותך ואקח אותך להראות לך את סידני."

"הו," היא אמרה חרש. "אז אתה הוא זה שהיה אמור לפגוש אותי בשדה התעופה?"

עיניו נצצו, ואז, כמעט מיד, הן הוסתרו מאחורי מסך של ריסים עבים ושחורים. "אני מתנצל על כך שלא עלה בידי להגיע. ימי שלישי הם תמיד תובעניים במיוחד במשרד שלי, ולצערי נתקעתי שם. ובכל זאת…" הוא חייך, אם כי החיוך לא הגיע לעיניו. "אני מתאר לעצמי שאת מנוסה למדי בעניינים מסוג זה." זה היה איכשהו עוקצני יותר, דווקא משום שזה נאמר בקול עדין כל כך. הוא פרש את ידיו לצדדים. "ובכל זאת אני רואה שהצלחת להגיע הנה בריאה ושלמה."

באילו "עניינים"? במעין צביטה קטנה היא תהתה מה הוא כבר שמע עליה. האם הסיפור על הפיאסקו של טכס החתונה שלה הגיע כבר עד לכאן? "מנוסה" היא בהחלט לא מילה נטולת רמיזות. האם הוא ניסה להגיד שהיא קלה להשגה? שהיא מועברת באופן קבוע מיד ליד, כמו איזו בהמה?

"אז לא קרה שום אסון," הוא הוסיף.

כלאחר יד, אם לא למעלה מכך.

היא נזכרה בבוקר שבילתה בהמתנה למישהו – לכל פרצוף מוכר שהוא – בשדה התעופה, בסבל שגרמו לה החשש וחוסר היכולת להחליט, אחרי טיסה כה ארוכה ואחרי שבכלל הועלתה על המטוס בתואנת שווא. איך היא התפללה בלבה שהבינה לא נכון את מה שנאמר לה ושאיכשהו, בניגוד לכל הסיכויים, כן יהיה שם נציג של משפחת ניקוסטו שיקבל אותה בזרועות פתוחות ויזמין אותה לבית המשפחה. איך היא התלבטה אם עליה להגיע בכוחות עצמה אל המלון או לברוח בשיא המהירות למקום מבטחים כלשהו. אבל לאיזה מקום מבטחים בכלל, כשהיא זרה גמורה פה?

הדבר היחידי שהיא זכרה במעומעם בקשר לאוסטרליה – פרט לזיכרונות שלה מהבית של הוריה והבזקי תמונות של בית הספר היסודי הקטן שבו החלה ללמוד –היה בית חוף אחד שהוריה לקחו אותה אליו כדי לבקר קרובים רחוקים של אמה. לא היה לה שום מושג אפילו איפה הוא נמצא.

בתור התנצלות, דבריו לא היו שווים הרבה. האם עד כדי כך הוא לא שש להפסיק לתכנן את הלוויינים שלו, או כל דבר אחר שהוא עושה? האם גברים מצפים בימינו שהכלות שהם מזמינים לעצמם בדואר יגיעו בעצמן עד מפתן ביתם?

"צר לי שנאלצת גם עכשיו לעזוב את עבודתך," היא אמרה בנימה עדינה באותה המידה. "אולי אתה מעוניין לדחות את המפגש הזה?"

גבה שחורה אחת התרוממה במהירות. "כלל וכלל לא, מיס ג'ורג'יאס. לעונג הוא לי לפגוש אותך כעת."

המילים היו נעימות, אבל נאמרו בנימה חלקלקה לגמרי שהעידה על חומה של קרח ששכנה בתוך החליפה הכחולה-כהה האלגנטית וחולצת התכלת שהוא לבש. צבעים שהדגישו בהחלט את הגוון השחום של עורו ואת שערו השחור המבריק.

ואז, באופן פרדוקסלי, כאילו הקרירות שלו העירה איכשהו את הצד הגברי שלו, עיניו נעו במהירות, כאילו בניגוד לרצונו, לעבר פיה, והשתהו שם טיפה יותר מדי.

היא הצטדדה מעט מפניו, כשדמה פועם וכשכעסה נאבק בתגובה הבלתי רצונית של גופה לשינוי האווירה הסובבת את גופו הגדול והשרירי. זה בגלל הטסטוסטרון, ללא ספק. הרי רק טבעי שהוא יחשוב עליה במונחים של סקס.

היא הידקה את כנפות הז'קט שלה קצת יותר אל גופה. "אני לא בטוחה מה הדוד שלי אמר לך, מר ניקוסטו, אבל אני באתי הנה לחופשה. שום דבר מעבר לכך."

הוא בחן אותה בהבעה בלתי קריאה, ואז ניפץ כל תמימות שהיא יכלה לרצות לייחס לסיטואציה.

"אני חשבתי שפריקלס ג'ורג'יאס יכול להרשות לעצמו לקנות לאחייניתו בעל מכל בית אצולה נחשב באירופה, מיס ג'ורג'יאס." עיניו חלפו שוב על פניה, בהכרה לוהטת של מידת המשיכה שיש לה. "הופתעתי לזכות בעצמי בכבוד הזה. וזה גם החמיא לי מאוד, כמובן."

המילים שלו הלמו במוחה. היא ראתה איך עיניו מתלקחות ברגש אפל ומסוכן שלא היה קרוב אפילו להרגשה של כבוד או ענווה, והיא הוכתה בהלם. האיש הזה כעס עליה. האם היא מהווה אכזבה כל כך גדולה? היא לא רצתה שהוא יהיה מעוניין בה, אבל העלבון העמיק לחדור ללבה בכל זאת.

אבל אסור היה לה להניח לו לראות אותה כמו איזו לביאה חסרת שיניים. מוטב שיהיה ברור לו כבר עכשיו שהיא מסוגלת בהחלט להגן על עצמה.

"מפתיע אותי לגלות שניתן בכלל לקנות אותך, גבר שכמוך," היא ליגלגה, אם כי קולה רעד.

עיניו הבזיקו. "מוטב שתדעי בדיוק מה ביקשת לעצמך, מיס ג'ורג'יאס. תגידי לי, ברגע שתכבלי אותי אליך, מה בדיוק קיווית לעשות אתי אז?"

היא פגשה את מבטו היוקד וניסתה למחות ממוחה תמונות של עצמה שוכבת ערומה לצדו באיזושהי מיטה רחבת ידיים. חבוקה בזרועותיו, לחוצה אל גופו הרזה והנוקשה, כשעיניו השחורות… אבל, היא לא תסכים… והוא לא ירצה בכלל… היא לעולם לא…

היא מיהרה להרחיק את המראות הללו ממוחה. מה כבר הבטיח דודהּ בשמה? בתחושת בושה חסרת ישע, היא השתדלה למצוא איזו העמדת פנים שתמזער את העוול הנורא שת'יאו פרי חולל לאוטונומיה שלה.

"הדוד שלי אירגן את החופשה הזאת שלי רק כדי שנוכל להיפגש. זה הכל. רק כדי שנוכל – להיפגש. לראות אם אנחנו… לראות אם יכול להיות איזשהו…" היא הרגישה איך גל הבושה הלוהטת עולה בחזהּ ובצווארה ומגיע עד לאוזניה, וברוב זעם על חולשתה, הוסיפה בקול ניחר, "אין שום צורך ב… בשום דבר נוסף. אני אישה חופשיה. אנחנו חיים בעידן מודרני."

זוויות פיו הסקסי התרוממו קלות בחוסר אמון, ואז הוא אמר בנימוס רב מאוד, "הו, זה באמת נכון. אבל נסי להבין דבר אחד, מיס ג'ורג'יאס, אני בחור רציני. אני לא איזה נהג מרוצים מפורסם, או נסיך שעתותיו בידיו בין מרוץ יכטות אחד למשנהו. יש לי חברה שאני צריך לנהל. יש אנשים שחייבים לעבוד בחיים שלהם, למקרה שלא שמעת. אני לא אוכל להקדיש לך את כל עתותיי."

הוא היה כל כך צונן ולא ידידותי, כל העלבון והמתח שלה, כל הפחד וחוסר הישע של הטיסה הנה, ההלם של הבגידה הביאו אותה להתפוצצות רגשנית. הדם הלוהט עלה לראשה במהירות, והיא התפרצה. "הייתי מעדיפה שלא תקדיש לי את עצמך בכלל, מר ניקוסטו."

היא הרגישה את ההלם שדבריה גרמו, ואז בבת אחת הרגישה את הלהט של מבטו עליה, הצמידה את ידיה הרועדות זו לזו וניסתה להרחיקן משדה הראיה שלו. אבל אובדן השליטה שלה עורר בו משהו, כי היא יכלה לחוש באיזשהו שינוי באוויר.

סבסטיאן התבונן בה. לראשונה הוא הבחין בעיגולים השחורים שמתחת לעיניה הכחולות ועזות המבע, בדופק המהיר והחשוף בצווארה העדין. תוך מועקה עזה בחזהו הוא ראה את עצמו לפתע כבריון נורא המחזיק בכוח איזה יצור עדין ומאוים.

יצור עם תחושות, מתחים וחרדות. עם שדי משי רכים מתחת לז'קט הקטנטן והנוקשה הזה. הוא לא הצליח לשלוט במחשבה העזה הזאת. יצוראישה שתהיה בקרוב אשתו, אותה הוא יוכל להפשיט.

אם הוא יחתום על החוזה.

רעד עבר בשפתיה הזועפות, ובניגוד לרצונו וכנגד כל הסיכויים, דמו געש. לעזאזל, אבל באמת היה לה פה מזמין נשיקה. פה שממש מזמין נשיקה.

כשהיא מהלכת על חבל דק מבחינה רגשית וכל האינסטינקטים שלה מכניסים אותה למצב של מגננה אריאדנה הרגישה איך המתח שעולה ממנו הופך למשהו שונה לגמרי.

הוא קרב אליה, בהביאו אתו שמץ של ניחוח מי קולון גברי, ותחושותיה המיניות נכנסו לפתע לרמת מודעות מוגברת לגופו המגודל והחזק. מתחת לחולצה התכולה הזאת שוכן לו לב פועם, בשר, דם ושרירים רבי עוצמה.

"סבסטיאן," הוא ציין. "תראי, אה, אריאדנה… זה בסדר אם אני קורא לך אריאדנה?"

היא משכה בכתפיה בחופזה.

"איך שלא תקראי לזה שאת פה, אני הסכמתי למלא את חלקי בעסקה הזאת. אלא אם כן תחליטי לוותר על כל העסק." הבעת פניו היתה חמורה לפתע, עיניו נוקשות ומתגרות.

זה היה אולטימטום. לבה הלם בתיפוף של אזעקה. מה אם הוא יצלצל לדודהּ ויספר לו שהיא לא משתפת פעולה? אחרי הטריק של הטיסה הנה, היא כבר לא יכולה לחשוב שת'יאו לא יסרב להסדיר את הבלבול בנוגע למגוריה. ואז עלה בדעתה שהטעות בהזמנת החדר במלון יכולה בכלל להיות מכוונת.

עם סכום כסף מוגבל, ובלי שתהיה לה אפשרות לשלם על שלושים לילות במחירים של סידני, יכול מאוד להיות שהיא עוד תיאלץ להתחנן בפני האיש הזה שיפגין כלפיה נדיבות.

בלב כבד עלה בדעתה שיתכן שכך בדיוק הם תכננו שזה יהיה. מילותיו של דודהּ הדהדו שוב בראשה, בהבנה מקפיאת דם.

"משפחת ניקוסטו הם אנשים טובים," הבטיח לה פרי ג'ורג'יאס לפני שהתבררה לה המזימה שלו. "הם ידאגו לך. אני מנחש שמהר מאוד הם יוציאו אותך מהמלון הזה ויזמינו אותך להתארח בווילה שלהם."

הווילה של משפחת ניקוסטו. רק שזאת לא היתה משפחה. זה היה רק איש אחד. רק איש אחד צונן ומרוגז.

עד שיעלה בידיה לדבר שוב עם דודהּ ודודתה ולקבל מושג ברור יותר לגבי מצבה הכספי, יכול להיות שהברירה הטובה ביותר מבחינתה היא להעמיד פנים שהיא משתפת איתם פעולה.

היא פגשה את עיניו האפלות של סבסטיאן ניקוסטו ומעכה תחת עקביה את כל גאוותה. "לא. לא. תראה." המילים היו כמו אפר על לשונה. "אני – אני באמת אסירת תודה לך על הנדיבות שלך." קולה נסדק כשאמרה את המילים האחרונות.

ריסים כבדים ושחורים הושפלו. סומק קלוש צבע את לחייו כשאמר בנוקשות, "טוב. אז ארוחת ערב היום? אני אבוא לאסוף אותך כאן בשבע." עיניו עברו בחטף אל פיה. "אני מניח שמוטב – פשוט להתחיל."

בקרוב…

X