צל עולם | לרכישה באינדיבוק
צל עולם

צל עולם

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 484
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70
- 37

"לכל אחד מאתנו היה את הסיפור שלו. לא התכוונו להתאגד, זה היה רגע טהור של הישרדות: אדם נופל ונאחז ביד, ואם גם היד נופלת? מחזיקים ידיים ונופלים יחד. אמרו שעבדנו בשביל כל מיני אנשים, שניצלו אותנו כדי להשיג מטרות זדוניות, אמרו גם שהיינו אחראים לחורבן, לסבל גדול ולמוות. אנחנו לא ממש כופרים בהאשמות האלה, וברור שיש מעשים שאחדים מאתנו גאים בהם, אחרים מתביישים בהם ועוד כמה טוענים שבכלל לא עשינו אותם. אנחנו לא מבקשים הבנה או חמלה ובוודאי לא מחילה, לעולם לא נבקש מחילה."

ספרו החדש של ניר ברעם הוא רומן חובק עולם שמציב במרכזו את המערכת הגלובלית, וגיבוריו המגיעים מכל קצות העולם מסתערים על החיים בתשוקה, בתקווה, בפראות. העלילה נעה בין חבורת צעירים לונדונים שלא נשאר להם שום דבר להפסיד ונשבעים לחולל אירוע שיכה את העולם בתדהמה ובין חברת ייעוץ אמריקנית אשר מתמרנת בגמישות בין משטרים בכמה יבשות, ומתמודדת עם איום שעלול להוביל לאובדנה; ובתווך גבריאל מנצור מירושלים, "האיש שנותנים בו אמון", שחובר לקבוצת אנשי עסקים הנחושים כמוהו לנצל את ההזדמנויות החדשות של שנות התשעים.
במלאכת מחשבת, שמשלבת כמה סגנונות כתיבה, נקודות מבט וזמנים, נשזרים שלושת הסיפורים לרשת של זיקות וקשרים, כמו המערכת הגלובלית עצמה, עד להתנגשות שמאיימת לערער את הסדר הקיים. התנועה ברומן אינה רק בין מרחבים וזמנים אלא גם בין האדם הבודד המבקש לסלול את נתיבו בעולם ובין אותם כוחות רבי-עוצמה המתעקשים לעצב אותו בצלמם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צל עולם”

פרק ראשון

ממוות למוות כוחנו עולה

לפחות פעם ביום הוא מקיש בגוגל את שמה של אמו המתה ומחפש תוצאות חדשות. כשהשם מופיע על המסך, הוא מתמלא לרגע תקווה, כאילו הציפייה לתוצאה חדשה כמוה כציפייה לתנועה קלה מצדו של המת, שינוי במאזן שבין עולם החיים ועולם המתים. לפעמים הוא תוהה מדוע נזכר בה דווקא ברגעי השפל של חייו ולא באותם רגעים משכרים שהיו, וכנראה כבר לא יחזרו, כשנדמָה לו שהוא והעולם מאחדים מבט והעולם בוחן סוף־סוף את דמותו ואת הישגיו מבעד לעיניים שלו. דמותה של אמו לא הופיעה לנגד עיניו ברגעים האלה, ובמקומה עלו בזיכרון דמויות אחרות: ילדים מהיסודי או מהשכונה, נערות מבית הספר התיכון, החברה הראשונה שלו בכיתה ד', ועוד ערב רב של פרצופים. לפעמים, כשאמרו לו "הלוואי שאמא שלך היתה רואה אותך" ועוד הבלים שכאלה, הוא היה מתאמץ להעלות בעיני רוחו את פניה הנוהרות בשעה שהוא חוגג ניצחון, אך הפנים שנשלפו היו צמודות תמיד לאירוע מסוים בעבר, לחדר השינה בבית ילדותו. מעולם לא הצליח לגרום לדמיונו להעתיק את פניה מן הזמן שהיתה לזמן שבו היא איננה. ייתכן שבעומק לבו האמין שיש במעשה משהו מתפנק ומביש, מגייס את המתה רק כדי לקלס את הפסגות שכבש.

במרוצת הזמן הבין שאולי הדברים פשוטים משנדמה לו, שכן כל הרהור על אמו כשבת צחוק מתרחבת על פניה השאיר אותו מכווץ מאימה, כאילו רק ברגע הזה הכיר באמת במותה. ואולי אין זו מסקנה מספקת, אולי בדיוק ברגע הזה הוא מכיר בחייה ובו בזמן מכיר במותה, וכששתי ההכרות הללו מצטלבות, תודעתו מדובבת את המוות: כי אין מבינים מוות ממוות ואין מבינים מוות מחיים, מבינים מוות מרגע שהאחד לכוד באחר. אולי מפני שאמו פחדה כל כך מהמוות ודיברה על הפרחים שיניח על קברה כשיתחנן למחילה על מעשיו הרעים, אולי בגלל זה, עוד בילדותו בכל פעם שעלתה בת צחוק על פניה, קיווה שמצאה מחסה מטלפי המוות החג סביבה. היו שאמרו שלא באמת פחדה מהמוות, שהאמינה שתחיה יותר מכולם ושכל הדיבורים הללו היו כעין חיסון מפני שאננות שעונשה כבד, ולילה אחד אמר לו אביו בלגלוג שאולי בדיבורי המוות שלה, החוזרים ונשנים ואין הפוגה, ביקשה לשעמם את המוות עד שיסתלק לו ויחפש אנשים מעניינים יותר להמית.

משונה היה שפניה של אמו לא הופיעו לנגד עיניו כשהתחוורה לכולם החרפה שהטיל על שמו ועל שם משפחתו. אם ברגעיו הגדולים היתה אמו קיימת־לא־קיימת, בשעת נפילתו היתה היעדרותה סופית ומוחלטת. נראה שעצם הרעיון שהיא תהיה בעולם בימים כאלה היה מבעית מכדי להצטייר בדמיון.

השנים חולפות, והוא לא רואה סיבה שמשהו ישתנה בזמן הקרוב. העולם לא זקוק לשירותיו ולא רוצה להיזכר בו, ואילו הוא לא דחוף לו להזכיר למישהו שהוא עדיין כאן. בהחלט ייתכן שהוא לא עשוי מהחומרים שנדמה היה לו שהוא עשוי מהם. קל היה לו להאמין בכוחו ובחוסנו בשעה שנסק מעלה, והוא האמין בהם גם כשניצב מול מהמורות, ואפילו כשחש שהוא מחליק מטה עדיין ראה את קו האופק — שם השמים בוהקים בכחול עז — ובָטח בכוחו להשיב את הדברים לקדמותם. אבל היה רגע שהעולם סגר עליו, ואף אם קו האופק העניק לאחרים אשליה של מרחב נטול סוף והוא לכאורה עדיין סבב ברחובות כמו כולם, למעשה כבר נגזרה עליו גלות, ולא היה אפשר להתנחם באפשרויות הצפונות שם. אז התנדפו כל התכונות שהתפאר בהן בהרהורי לבו והתמלא שביעות רצון כשאחרים הציגו ראיות לקיומן, ונשאר בו רק רצון עז להזדער ולהתחבא במקום שאיש לא יחפש אותו בו, איש לא ידרוש דין וחשבון, מקום שפשוט יהיה בו עד שבתודעת מכריו לא תישאר ממנו אלא צללית מתפוגגת.

אנשים נהגו לדבר בשבחי עקביותו, והמחמאה תמיד הצחיקה אותו: אין שום דבר עקבי בבני אדם, יום אחד הם שואפים לעמוד לבד בפסגת עולמם ושום דבר אחר לא נחשב בעיניהם, ולמחרת, בעקבות אירוע כזה או אחר, הם יוצאים לרחוב ושאיפתם היחידה היא שיניחו להם להביט בעוברים ושבים וליהנות מתכול השמים, ומראות היום־יום הרגילים ביותר נראים להם לפתע כפלאים שזכות נפלה בחלקם להיות עדים להם. והרי כל אדם מכיר היטב את הנטייה הזו, ולכן תמיד יראה אנשים אחרים כעקביים ממנו, ואם יציינו לפניו את עקביותו שלו ויציגו ראיות כאלה ואחרות, אולי יסכים שרוב הזמן אכן גילה עקביות, אך יתעקש שזהו רק חלק מזערי מכל שרצה לעשות, עשה בחלומותיו, מכל תשוקה שהרטיטה אותו, מכל הזיכרונות שתקפו אותו והציגו לפניו את האיש שרצה להיות, מכל הימים שבהם תיעב את חייו ובלי שום רצון, כבובה ממוכנת, גילה עקביות במעשיו.

לעתים נדירות הוא נתקל ברחוב באנשים שהכיר בעבר, וכשהם מביטים בו הוא יודע שהם מתעבים אותו וגם חומלים עליו. אפשר להבין את התיעוב כלפי מעשיו או כלפי הפרשנות שנתן להם העולם, אף על פי שלא מעטים מהם עשו מעשים כאלה בדיוק, ולכן מן הסתם הם גם רואים בו שוטה ששילם מחיר עבור החטאים שלהם. ואולם החמלה היא שמסקרנת אותו — הם רואים מולם אדם מבוזה שנפלט מהחברה בגיל צעיר למדי ויושב עכשיו מר נפש בביתו, ואילו הוא רואה אדם שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאינו מכלה את חייו בתשלום חובות בלתי נגמרים, אדם שהניחו לו פשוט להיות. שיעור אחד שלמד מאביו עזר לו בימים האלה: חמוֹק ככל האפשר, כמו מהמוני מחטים שמוצפנות בחול המשתרע לפניך, מהמסקנה שקוּפּחת. היו שנים שראה בהשקפה הזו מעלה הקשורה באופיו של אביו, פיכחון שנחבא מאחורי המחוות הגדולות של אדם המבין כי כוחות אדירים ביקום אינם מתכנסים לישיבות בהולות כדי לטכס עצה איך להיפרע מאחד, אלברט מנסור.

אביו הרי אמר לא פעם שבני אדם נוטים להבליט אי־צדק שנגרם להם הרבה יותר מִטובה שנפלה בחלקם שלא בצדק, וכיוון שכאלה אנחנו ואחרים כבר לא נהיה, לא לנו לשפוט מתי קופחנו באמת. אחר כך הבין שאביו היה מסוג האנשים שנתקפים שיתוק כשהם מגלים שקופחו ונכשלו אף על פי שנקטו את כל האמצעים הדרושים להצליח; ערפל יורד אז על תוכניותיהם ומרושש אותן מציפיות ומתקוות, ובלעדיהן הרי אין טעם. מובן שלא כל האנשים הם כאלה, אחרים דווקא ההכרה בעוול שנעשה להם מחזקת את נחישותם לכבוש פסגות גבוהות עוד יותר, אבל אביו בחר לגייס את כל כוחותיו כדי לשכנע את עצמו שלא נגרם לו עוול, להפך, התמזל מזלו שלא היה גרוע יותר. מובן שלפעמים מחצה גם את גבריאל תחושה של עלבון וקיפוח, וברגעים האלה ברור היה שנעשה לו אי־ צדק משווע, ואז היה מפטיר לעצמו: "מספיק עם השקרים האלה, הגיע הזמן לראות את הדברים כהווייתם," אבל בחלוף כמה ימים של רביצה באפס מעשה, לכוד בתוך ייסורי נפש שאין מהם מוצא, היו הדברים מתארגנים מחדש בתודעתו — לא מזל ולא קיפוח, משהו באמצע, קורה להרבה אנשים טובים.

ניר ברעם נולד בירושלים ב-1976, למד בבית ספר יסודי בבית הכרם והמשיך לתיכון שליד האוניברסיטה העברית. תואר ראשון בספרות עברית השלים באוניברסיטת ת"א.

מגיל צעיר כתב סיפורים ושירים אבל לאחר שאימו מתה מסרטן בשנת 95' והוא נשאר בבית עם אביו, עוזי ברעם, הוא גילה את הכתיבה מחדש.

ניר ברעם הוא זוכה פרס היצירה לסופרים עברים לשנת תש"ע. שני ספריו "מחזיר החלומות" ו"אנשים טובים" היו רבי-מכר, נכללו ברשימה הסופית של פרס ספיר, וזכו לשבחי הביקורת בישראל ובעולם.

X