צל הזמן | לרכישה באינדיבוק
צל הזמן

צל הזמן

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 138
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53

לאחר עיסוק רב שנים בכתיבת פרוזה, ביוגרפיות ומסות, פנתה אידה צורית לכתיבת שירה. ספר השירים הראשון שלה, צל הזמן, הוא לא פחות מאשר התגלות של משוררת גדולה. העוצמה, החוכמה והמוזיקליות הנפלאה שבשיריה עושים ספר זה לפנינה של ממש בנוף השירה העברית.

"ספר עז ביטוי, מפוכח, אמיץ, נועז, חכם. מסתכל לחיים בעיניים. במיוחד לזיקנה, במיוחד למה שמתחולל בגוף, בנפש, בחברה, בזוגיות, עם הגיל, שאינו תמיד גיל… 'ככל שאתה נחלש / הכוח הזה מתגבר' – יש רצון לצטט עוד ועוד שורות חכמות, קולעות, תמציתיות, מעודדות, מפוכחות. ספר חובה לכל אוהב שירה, לכל המתייאשים המקווים, לכל הזקנים הצעירים."

נורית גוברין

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צל הזמן”

בקרוב…

המילים הראשונות והאחרונות 

 

בֵּין הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁלָּחֲשָׁה לוֹ –

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ – לְבֵין הַמִּלִּים

הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁתִּלְחַשׁ לוֹ – אֲנִי אוֹהֶבֶת

אוֹתְךָ – מַפְרִיד אוֹקְיָנוֹס שֶׁל חַיִּים

שֶׁמַּצְרִיכִים תִּקּוּן. הֲוָיָה מְחֹרֶרֶת

חֲטָאִים, שֶׁבְּדִין-צֶדֶק יֵחָשְׁבוּ אוּלַי

קַלִּים, אַךְ בְּדִין-נֶפֶשׁ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵינוֹ הֵם

חָלִים עַל הַחוֹטֵא הַנּוֹטֶה לְהַלְקוֹת עַצְמוֹ

בְּוִדּוּי, וְעִם זֹאת גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ נִדּוּי

וְאֶת הָעִנּוּי לָשֵׂאת אֶת הַצְּלָב, אִישׁ-

אִישׁ עַל גַּבּוֹ, וּלְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּשׁ זֶה

בָּזֶה, מְבַזֶּה בִּמְבַזֶּה, נִבְגָּד בְּנִשְׁדָּד

מֵאֱמוּנוֹ, בְּרֶגַע שֶׁסָּר חִנּוֹ, כִּי הַסְּלִיחָה

אֲשֶׁר קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעֵרָבוֹן לֹא

הִסְמִיקָה אֶת לֹבֶן הָעֶלְבּוֹן, שֶׁדּוֹמֶה

כִּי לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יִתְקֹן.

 

 

 

שִׂמחתי

 

שִׂמְחָתִי בָּאָה אֵלַי בִּיעָף, אַךְ בְּהַגִּיעָהּ

אֶל הַסַּף הִיא נֶעֱצֶרֶת בְּחִיל וּרְעָדָה

מוּל אִיתוּתֵי חֶרְדָתִי וּתְמִיהָתִי

לִפִשְׁרָהּ, וּכְמִי שֶׁטָּעֲתָה בְּיַעֲדָהּ הִיא

מְמַלְמֶלֶת אַלְלַי, וּפוֹזֶלֶת לְצִדֶּיהָ

כִּמְחַפֶּשֶׂת מוֹצָא, לְעַכֵּב אֶת קִצָּהּ

אֶצְלִי.

מָה הַבְּעָיָה שֶׁלִּי, אֲנִי חוֹקֶרֶת אֶת לִבִּי,

שֶׁרֹב הַזְּמַן הוּא בַּל עִמִּי. הַאִם אֲנִי

פָּחוֹת מִדַּי אֲסִירַת תּוֹדָה? מַטְרִידָה

וּמַקְשָׁה מֵעֵבֶר לַמִּדָּה? הַאִם רוּחִי אָכֵן

בְּכֹשֶר לְקַבֵּל אֶת הַשִּׂמְחָה בְּיֹשֶר?

אֲנִי מוֹחָה בְּפָנֶיהָ, מַפְצִירָה שֶׁלֹּא

תִּבְרַח, נִשְׁבַּעַת שֶׁבּוֹאָהּ מְבֹרָךְ,

מַעְתִּירָה עָלֶיהָ שְׁבָחִים וּמְשַׁדֶּלֶת

בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה, מְהַמֶּרֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה,

וּכְשֶׁהִיא מִתְעַכֶּבֶת לְעוֹד זְמַן-מָה אֲנִי

מִתְחַנֶּנֶת שֶׁלֹּא תִּתְחָרֵט וְתִמָּלֵט,

כְּשֶׁאֲנִי טוֹרַחַת עָלֶיהָ וְדַעְתִּי מֻסַּחַת,

אֶל מְקוֹר הַשֶּׁפַע הַגּוֹאֶה שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה.

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת לָהּ (בְּכַחַשׁ) אֶת עֲתִידָהּ

הַמַּזְהִיר בְּצֵל קוֹרָתִי, מְפַתָּה אוֹתָהּ

שֶׁאֵין מָקוֹם בָּטוּחַ כְּשֶׁלִּי לְהָגֵן עָלֶיהָ

מֵרוּחַ רָעָה וּמִכָּתֵף קָרָה אוֹ מֵעַיִן

צָרָה.

אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת סַפְקָנוּתָהּ אֲנִי נִכְנַעַת

לְבַסּוֹף וּמְשַׁחְרֶרֶת אוֹתָהּ, בִּתְחוּשַׁת

תְּבוּסָה נִצַּחַת. וּכְדֵי לְעַכֵּב אֶת הָאָסוֹן

אֲנִי פּוֹתַחַת בַּקְבּוּק יָשָׁן וְזָרוּק,

לְהִתְבָּרֵךְ עִם הָאוֹרַחַת לְשָׁעָה,

שֶׁכְּאִלּוּ כָּפוּ עָלֶיהָ אֶת בּוֹאָהּ וְהִיא

אֲבוּדָה בְּבֵיתִי כִּיעֵלָה לְכוּדָה, עַל

שֶׁהִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם וְזָכִיתִי לְבִקּוּרָהּ

וְלוּ כְּבַחֲלוֹם, אֲפִלּוּ הוּא חָטוּף וַעֲטוּף

תַּחְבּוּלוֹת זוֹלוֹת, וַאֲפִלּוּ הוּא רַק

לְשָׁעָה קַלָּה. שֶׁבְּקֹשִי הֶחְלַפְנוּ בָּהּ

מִלָּה. 

 

הִנֵּה, כְּמֹשֶה הַצַּדִּיק, לְהַבְדִּיל, אֲנִי

רוֹאָה אֶת שִׂמְחָתִי מֵהֹר הָהָר וְאֵלֶיהָ

אֵינִי בָּאָה, אַךְ דּוֹמֶה שֶׁרַק כָּךְ

מֻשְׁלָךְ אֵלַי אוֹרָהּ הַנֶּאֱצָל, הַזּוֹהֵר

וְרַךְ, טָהוֹר וּמְזֻכָּךְ, וּמְמַלְּאֵנִי אֹשֶר

וְתִקְוָה.

 

 

 

לכי לך

 

לְכִי לָךְ מֵאַרְצֵךְ וּמִמּוֹלַדְתֵּךְ וּמִשְּׂפָתֵךְ

וּמִבֵּיתֵךְ וּמִמִּטָּתֵךְ, וְאִסְפִי עִמָּךְ אֶת

אִישֵׁךְ, שְׁאָר יָשׁוּב אֲשֶׁר אִתָּךְ, אֶל

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יַנְחֵךְ אֵלָיו מַלְאָכֵךְ.

 

הִתְנַתְּקִי מִמֵּךְ, מֵעַצְמֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

מִשַּׁרְשֶׁרֶת הִרְהוּרַיִךְ, מִן הָעֲלִילוֹת

הַסְּבוּכוֹת שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת בַּלֵּילוֹת

הַלְּבָנִים, בְּצֵאת הַיָּרֵחַ, עִם בְּכִי

הַתַּנִּים, קִרְעִי אֶת מִכְתָּבַיִךְ וְשַׁלְּחִים

אֶל הָרוּחוֹת, הָנִיחִי לַמִּצְרָכִים אֲשֶׁר

אָגַרְתְּ לְכָל צָרָה, פַּזְּרִי אֶת תַּכְשִׁיטַיִךְ

שֶׁטָּמַנְתְּ בַּמְּגֵרָה, תִּקְעִי הַמַּחַט

בָּרִקְמָה הַלֹּא גְּמוּרָה, הַדְלִיקִי נֵר

לְמֵתַיִךְ.

 

לְכִי בְּחִפָּזוֹן, שִׁכְחִי מִמַּיִם, מִמָּזוֹן,

חַלְּצִי אֶת עַצְמוֹתַיִךְ, מִתְחִי אֶת גֵּוֵךְ,

שַׁחְרְרִי אֶת צַוָּארֵךְ וְאֶת עָרְפֵּךְ,

לְכִי לְלֹא שׁוֹב, בְּלִי חֲשֹׁב, בְּטֶרֶם

דָּעֲכָה הַלֶּהָבָה וְהָאוֹר כָּבָה, גִּרְרִי אֶת

רַגְלַיִךְ הַמְּסָרְבוֹת לָלֶכֶת, לְכִי בְּלֵב

דּוֹאֵב, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם כּוֹאֵב, כִּרְעִי

תַּחְתַּיִךְ, אַךְ אַל תִּפְּלִי, וְנוּחִי, אַךְ

שׁוּבִי וּלְכִי. עִצְמִי עֵינַיִם וּלְכִי,

הָנִיחִי לְרֹאשֵׁךְ לִצְנֹחַ עַל כְּתֵפֵךְ וּלְכִי

(בְּלִי בְּכִי).

 

אִסְפִי אֵלַיִךְ אֶת נוֹשְׂאֵי כֵּלַיִךְ

הַקַּלִּים לְלַוּוֹתֵךְ (בְּצַעַר) עַד הַשַּׁעַר,

וְאֶת שְׁאָר יָשׁוּב אֲשֶׁר הָלַךְ עִמָּךְ

בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַד גְּבוּל הַשָּׁמַיִם,

 

וּלְכוּ! לְכוּ! כִּי בְּאַרְצְכֶם וּבִשְׂפַתְכֶם

וּבְמִטַּתְכֶם לֹא יַכִּירְכֶם עוֹד

מְקוֹמְכֶם.

מַהֲרוּ לָלֶכֶת כִּי הַקֵּן הִתְרוֹקֵן, וּכְבָר

יוֹרֵד הַחֹשֶךְ עַל הָאָרֶץ הַמְּקִיאָה

אֶתְכֶם, זָרְזִי אֶת שְׁאָר יָשׁוּב הַמְּהַסֵּס

(הַמְּצַפֶּה לְאֵיזֶה נֵס?) וְאֶת חַיּוֹת

הַמַּחְמָד שֶׁעוֹד רוֹבְצוֹת עַל הַמַּרְבָד,

וּלְכוּ עֵירֻמִּים, בְּלִי חֶמְדָּה, לְלֹא

צֵידָה, וְאַל תִּפָּרְדוּ כִּי אֵין פְּרֵדָה. 

 

הוֹתִירוּ מֵאָחוֹר, בְּמֶרְחֲבֵי הַזְּמַן, גּוֹי

עָצוּם וָרָב, וְאֶת זִכְרוֹנוֹת הַדְּבַשׁ,

בָּאָבִיב וּבַסְּתָו, וְאֶת יְמֵי הַסְּתָם וְאֶת

שִׁמְמוֹן הַחֹרֶף שֶׁנֶּחְתַּם, וְאֶת יְמֵי

הַזַּעַם מִן הַקַּיִץ שֶׁעָבַר, שֶׁהַזְּמַן קָבַר,

אַךְ הֵם אֵרְעוּ – אוֹ לֹא – אֵי-פַּעַם.

 

פִּתְחוּ לְכָל רוּחַ דֶּלֶת וְחַלּוֹן כִּי אֵין

עוֹד פִּקָּדוֹן בָּטוּחַ מֵהֶפְקֵר, עַל אַפּוֹ

וַחֲמָתוֹ שֶׁל הַחוֹקֵר הָעָט עֲלֵיכֶם

לְרַחְרֵחַ אֶת עִקְּבוֹתֵיכֶם, לִמְצֹא שָׁלָל

וְלָבֹז בַּז מִן הַבֹּשֶׁת וְהַכְּאֵב שֶׁלִּוּוּ

אֶתְכֶם מֵאָז.

 

לְכוּ וְנֵלְכָה, אַתֶּם וּשְׁאָר יָשׁוּב

הַנֶּאֱסָף אִתְּכֶם, עַם קָטָן וָדָל, יֶתֶר

פְּלֵטַת דּוֹרְכֶם, וְתִשְׁרֶה הַבְּרָכָה

 

עַל רֹאשְׁכֶם.  

אידה צוֹרית היא ילידת תל-אביב. פרסמה רומנים וסיפורים (חלקם ראה אור בגרמנית, אנגלית וצרפתית), ביוגרפיות וספרי מסות על שירה. בין ספריה בפרוזה: עיר הנידחת, (עם עובד 1984), אשתו המנודה (כתר 1997), אהבת חיים (כתר 2000), העלמה והמשורר (ידיעות אחרונות 2004), המדרגה השלושים ושבע, סיפורים (כרמל 2007), אורליה: ספר החזיונות והתפילות (נהר 2012). ביוגרפיות: החיים, האצילות, על אמיר גלבע (הקיבוץ המאוחד 1988), שירת הפרא האציל, על אבות ישורון (הקיבוץ המאוחד 1995).

X