צלב ישראלי | לרכישה באינדיבוק
צלב ישראלי

צלב ישראלי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 187
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 22
- 45
- 22

בהפרש של שעות אחדות נולדים שני אחים בשתי ערים סמוכות, האחד בתל אביב והשני ביפו. הימים הם ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, וההיסטוריה הגדולה, ההיסטוריה של הפרויקט הציוני והסכסוך היהודי-ערבי ומלחמת המעמדות, כמו נכפית מאז ועד עולם על הביוגרפיה הפרטית שלהם. ארבעה עשורים לאחר מכן הם מוצאים את עצמם הרחק ממולדתם, האחד בלונדון והשני בשטוקהולם – זוג תאומים שאמונתם בחברת מופת, במרקסיזם-ציוני, במוסיקה ובספרות לא התפוגגה גם כשהתנפצה על סלע המציאות, ההתברגנות, ההגירה והסיאוב הפוליטי. את דרכם לשם הם מנסים לפענח כעת בסדרת מכתבים הדדית, שהאישי והציבורי מעורבבים בהם ללא הפרד, וכך גם הפיוטי והריאלי, הביוגרפי והעיוני, הבדוי והתיעודי, המחויך והדאוב, האינטימי וההיסטורי.

בין קרל מרקס לליאונרד כהן, בין תיאודור הרצל לאהוד בנאי, בין אהבות נעורים להורות טרייה, בין כפרי יוון לחווה הסינית, דניאל ודיויד סטברו משרטטים דיוקן מרתק ויוצא דופן של משפחה אחת, של דור אחד, של חלום אחד, של מדינה שעצם קיומה הוא ספק נס ספק הזיה. האם יחזרו אליה? השאלה הזאת עומדת בבסיס ההתכתבות, שיותר מביוגרפיה או וידוי, מצטברת לכלל אופציה פואטית וחברתית מרהיבה, שהיא "התגלמות החלומות, הערכים, ההיסטוריה והשורשים שלנו, תרכובת של הגיבורים הפוליטיים והפחדים והתקוות שלנו".

שלהם, ואולי של רבים מאתנו.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צלב ישראלי”

בקרוב…

פתח דבר

 

דניאל:

את החדר הראשון שלי בלונדון שכרתי מבעל בית יווני-קפריסאי. קראו לו פיקה, לבעל הבית, שהיה איש קשה וממעט במלים. זה היה בית משפחתי דו-קומתי שחולק לחדרים להשכרה. שני חדרים מרווחים בקומה התחתונה, ששם ישבו שתי סטודנטיות מגרמניה, כל אחת בתוך חדר גדול משלה עם מטבחון ושירותים, ושלושה חדרים צרים עם שירותים ומטבח משותפים בקומה העליונה. שם גרתי אני: בקיטון הצר ביותר ישבתי. בשני החדרים הנותרים ישבו דוור מברמינגהם, ששלח מכתבים לשירותי הביון, וזוג איראני-פולני, שבזמן ארוחת הערב רקחו מזימות של נישואים פוליטיים. פעם בחודש הייתי יורד למשרד כדי לשלם במזומן את שכר הדירה. אמא של פיקה ישבה תמיד בפינת החדר בזמן שמסרתי לו את המעטפה וחיכיתי שהוא יספור את הכסף ויכתוב לי חשבונית. הוא היה סקרן בנוגע אלי, בגלל שם המשפחה שלנו, שם משפחה יווני טיפוסי. תמיד היה נעשה מהורהר תוך כדי שהוא כותב "סטברו" על החשבונית, ושואל אותי:  "מאיפה אתה?"

"ישראל".

"אבל השם שלך יווני."

"כן, סבא שלי היה קפריסאי. לא יודע מאיפה."

"ולא מדבר יוונית?"

"לא".

"אפילו קצת לא?"

"כלום".

ואמו הזקנה של פיקה מנענעת בראש.

לא קיבלתי ממנו שום יחס מיוחד, דרך אגב. מעולם לא הסביר לי פנים. גם אני קפאתי בחדרי כמו יתר השוכרים החל באוקטובר, כי הוא היה נועל את הארון של מערכת החימום והקציב לנו רק שעתיים של חימום בשעות האור. אלה היו ימים של הרפתקה בודדת ושל ספירת פרוטות. ופעם בחודש, כשהייתי מגיע למשרד של פיקה כדי לשלם את שכר הדירה, הייתי מרגיש קשר אל ההיסטוריה האנושית, אל כל האנשים שהגיעו אי פעם למשרדו של בעל הבית בתחושה המאוסה של בזבוז והשפלה והגישו את המזומן. לעולם ישבה אמו הקשישה של בעל הבית והנידה בראשה לשלילה כשראתה את השוכר. השיחה שלי ושל פיקה נמתחה על פני חודשים, כמה דקות בכל חודש, בזמן כתיבת הקבלה. התברר שהוא קרא לעצמו פי-קיי, ראשי תיבות. "אתה לא תוכל לבטא את השם היווני שלי," אמר. סיפרתי לו עלינו: איך נולדנו תאומים, אבל בשתי ערים, אתה הבכור בתל אביב ואני אחריך ביפו. הוא לא האמין לי, אבל איכשהו זה קירב בינינו. הוא צחק, ואף על פי שלא האמין לי, לא כעס עלי. הוא התפעל מכך שעבד כמוני, שגר בקיטון הצר ביותר בבית מספר 120, נותן לו סיפור כזה. הוא הסתובב ותירגם אותו ליוונית בשביל אמא שלו. זה היה, אני זוכר, בסוף דצמבר, בעיצומה של סופת השלג הראשונה שלי. האם ישבה בפינה עטופה בשמיכות. הוא שאל אותי (כמעט  נחמד הוא היה כששאל): "אז אתה יווני או לא?"

אמרתי שלא.

"שאל אותי אם אני יווני," הוא דרש.

"אתה יווני?"

"בטח! יווני-קפריסאי-לונדוני!"

כהוכחה, הוא הראה לי אלבום ענק שהוא קרא לו "ההיסטוריה של קפריסין": תמונה של הסבא-רבא שלו, החתונה של סבא וסבתא שלו, אביו במדי צבא, גזרי עיתונים מיום העצמאות הקפריסאי, הבריטים עוזבים, ההורים שלו בנמל סאות'המפטון.

בתקופה הזאת עזבת גם אתה את ארץ ישראל ואת הדירה השכורה שלכם בתל אביב. אני זוכר שסיפרתי ל-PKשהתאום שלי, שנולד בעיר אחרת, חי בשוודיה: "יהודי-יווני בשטוקהולם," הוא אמר – מנסח בשבילך את התשובה. אבל אני, בכל חודש מאז אותו דצמבר ביקשתי שיראה לי שוב את "ההיסטוריה של קפריסין" ומצאתי בו נחמה, כי גדל אצלי מין אי שקט: אני יווני או לא? ישראלי? יהודי? גם אני זקוק לספר כזה, זה ברור. גם אני רוצה לענות בסימן קריאה לשאלה מי אני.

לפני לונדון התגוררתי בחדר קטן ברחוב רבי עקיבא שבקצה כרם התימנים. בעל הבית שלי היה הקצב מלמטה, מהשוק. אהבתי את השכונה, חשבתי שהחדר ברבי עקיבא הוא כל העולם. עד שיצאתי מהחדר. יצאתי מהחדר והשארתי את הרחוב מאחורי ועזבתי את השכונה – נסעתי ליבשת הישנה.

כמשפחה עוד לא הספקנו להיות אפילו דור אחד בארץ. ההורים עלו ארצה בשנות השבעים ועכשיו יש להם בן באנגליה ובן שני בשוודיה. אפשר לומר: חזרנו לאירופה. אנחנו הרי יהודים אירופאים. אשכנזים שלושה רבעים, כמו שאבא תמיד אומר. אנחנו רבע ספרדים: בצד הלא יהודי שלנו. והצד הלא יהודי שלנו נתן לנו את שם המשפחה סטברו. אבא לא צייר לנו את התמונה המלאה: הוא סיפר לי שמשמעות השם הוא משהו כמו "מטה". בעצם,  זו פרשנות מסוימת, מינימליסטית, של המלה. שנים אחר כך, בקורס בתולדות ימי הביניים באוניברסיטת תל אביב, הדוקטור אביעד קליינברג קרא בשמי בתחילת השיעור הראשון. הוא הרים את מבטו וזרק את זה עלי בלי שהייתי מוכן. הוא היה הראשון שגילה לי. שם המשפחה שלנו, משמעו ביוונית: צלב. ככה יוצא שאנחנו שלושה-רבעים יהודים.

מוזר, יצא לי לא מזמן לשכנע תלמידה שלי שכולנו בני אדם ואין לה סיבה לכעוס עלי רק בגלל המוצא שלי. אייסל, התלמידה, היא בת לטורקים קפריסאים מילטנטים. נגררתי לעוד מלחמה אתנית במזרח התיכון. אז איך באמת ידע בנאדם מי הוא. חשוב מזה: לצד מי עליו לעמוד? צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא סולל עכשיו את הכביש ולא הולך בשביל של איש אחר, לראות את מצב הדברים כמאורע היסטורי יוצא דופן. העבר, אמר מישהו חכם בהרבה ממני, הוא הפרה-היסטוריה של ההווה.

 

אני ישראלי – יש לי דרכון. שירתתי בצה"ל.

אני עברי.

אני יהודי – שלושה-רבעים.

אני בריטי – יש לי דרכון.

אני מורה לספרות ואני בעל לאשה ואני צרכן של תרבות המערב.

 

ומה המצב ההיסטורי שלי? הפעילות שאני עושה והתמורה שאני מקבל תמורתה. המקומות שהכסף שלי מגיע אליהם. החפצים שאני רושם עליהם בעלות. הדעות הרווחות סביבי. הארגונים שבהם השם שלי מופיע ברשומות. הסטטיסטיקות שאני חלק מהן. אני פונה אליך, אחי שבצפון: אנחנו צריכים לכתוב ספר כמו ספר ההיסטוריה של PK, כי עכשיו, בוא נודה בזה, הזהות שלנו בסכנה. האחים סטברו חזרו לאירופה בתחילת המאה ה-21, עם עבר בצה"ל, עם שם משפחה על הגב כצלב, עם תפיסת עולם סוציאליסטית כנגד כל הסיכויים.

 

דיויד:

אז בוא נכתוב את הספר שלנו, אחי התאום מעיר אחרת. אני אוהב את רעיון ההיסטוריה האינטואיטיבית כי היא שוברת את ההיסטוריה הכרונולוגית, האקדמית. היא גמישה יותר, אישית יותר, ואני לא מתכוון לגמישה במובן של רלטיביזציה או לתיאור של אירועים כאילו הם פונקציה של השקפה בלבד. אתה הרי יודע שאני מאמין באמיתות היסטוריות ממש כמו שאני מאמין באמיתות ערכיות. כמו שיש טוב ורע שאינם יחסיים לתרבות או לתקופה, כך, לדעתי לפחות, יש היסטוריה אמיתית שקודמת לנרטיבים ולפרשנויות. אני לא מוותר על ההשקפה הזאת. אבל אני כן מוותר על החלוקה הקדושה לתקופות, על הסגידה לתאריכים, במקום לתהליכים – חלוקה שמקלה את חייהם של מורים ותלמידים, אבל חוטאת למורכבות האירועים. בוא נכתוב היסטוריה שמסופרת על ידי בני אדם לבני אדם ומכלילה, נוסף על המנהיגים והמוסדות שמנווטים את החברה, את חוויותיהם וצרכיהם של בני האדם עצמם. בוא נכתוב היסטוריה אנושית.

ובוא ניקח ימים יחידים כנקודת המוצא שלנו. לא שנים, לא עשורים.

למה ימים, אתה שואל? ובכן, אתה יודע שבגולה הסקנדינבית שלי הייתי למוסיקאי לעת מצוא. כשהייתי חבר בלהקה מקסיקנית, עטורה כובעי סומבררו ומגפי בוקרים, למדתי מהו Dia de Muertos, יום המתים המקסיקני, שהוא אורגיה של מוות ושכרון חושים. כשהצטרפתי ללהקה אירית, למדתי להכיר את St. Patrick's Day דרך הכינורות והחלילים, דרך חביות הבירה והמצעדים. בשוודיה למדתי על ימי מועד המוקדשים למאפים ובארצות הברית  על ימי מועד שמוקדשים למנהיגים. בני אדם חוגגים ימים, לא דקות ולא שנים.

ימים הם ארוכים מספיק בשביל שתהיה להם משמעות, וקצרים מספיק בשביל שתהיה להם נוכחות מוחשית. יש לנו ימים טובים וימים רעים, יש לנו ימי הולדת וימי זיכרון, ימי חג וימי חול. יש ימים שנראים לנו הרי גורל ואחרים שנראים שגרתיים לחלוטין, אבל באופן אינטואיטיבי (כן, אינטואיטיבי היא מילת המפתח), לכל אחד ברור שכשעולה השמש בבוקר מתחיל משהו חדש וכאשר הלילה יורד הוא נגמר וחייב לפנות את מקומו למשהו אחר. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.

ואתה צודק, אם כותבים היסטוריה אישית, צריך זהות. אבל הרשימה שלי שונה משלך. בענווה אני אומר זאת. קודם כל, מפני שאצלי היא נפתחת בכל מיני דברים שאני לא. אני לא אוכל בשר, למשל, כי אני נגד הריגת בעלי חיים באופן תעשייתי. ואני לא נשוי, כי אני לא אוהב את מוסד הנישואין. ותקרא לזה ילדותי, אבל אני לא אוהב מרכיבי זהות שאני לא מחליט עליהם בעצמי. וודאי שאני מכיר בכובד ההיסטוריה. וודאי שאני יודע שאנחנו לא נולדים דפים חלקים ושיש לדעת מאין באנו, לאן אנו הולכים ובפני מי עלינו לתת דין וחשבון. ובכל זאת, מבחינתי, החיים הם בחינה מתמדת של הזהויות המולדות והנרכשות שלנו וקבלת הכרעות מחודשות לגביהן.

ולכן, הזהות הפוליטית שלי מתחילה דווקא ממרכיב אחד שלא ציינת. אני ציוני. או, לכל הפחות, הציונות היא נקודת המוצא הערכית שלי. כי בניגוד ליהדות, כדי להתקבל למועדון הציונות אף אחד (או כמעט אף אחד) לא ביקש לבדוק מי היתה אמא שלי או אם חתכתי חתיכת עור מאיבר המין של הילדים שלי. מצד אחד, אין משמעות לציונות ללא היהדות, ולכן יש לה, לציונות, ממד עומק מחייב, עומק היסטורי וגם רוחני. מצד שני, יש בה מרכיב אוניברסלי ומודרני, וחשוב מכל, יש בה שאיפה למעשה פוליטי ולתיקון חברתי, או לפחות היתה בה פעם שאיפה כזאת. וכמוך, אני אירופאי וצרכן של תרבות המערב, חייל לשעבר ונושא צלב על הגב. וכן, גם לי יש תפיסת עולם סוציאליסטית, כנגד כל הסיכויים.

 

דניאל:

אז אנחנו כותבים בעצם ביוגרפיה. אבל לא ביוגרפיה של עצמנו כבני-אדם קונקרטיים, זה הרי לא צריך לעניין אף אחד, אלא ביוגרפיה של מעין אדם-על. אדם-על שהוא התגלמות החלומות, הערכים, ההיסטוריה והשורשים שלנו, שהוא תרכובת של הגיבורים הפוליטיים והפחדים והתקוות שלנו. הוא ידלג בין הימים שנבחר לספר עליהם וימיו יהיו כולם על סף האפוס: הוא יצטרף לכוחות הלוחמים במדבר; הוא יצליח לצאת ממחנה ריכוז וייצא משם ועודנו הומניסט; הוא יוליד ילד; הוא יגיע יום אחד מאירופה ליפו; הוא כמובן יהגר מארצו; והוא ימות כי חובתו של כל אדם למות.

 

דניאל סטברו נולד בחורף 1976 ביפו. הוא ספג את הווי השכונות של פתח תקווה (והספיק להיות לאוהד של הפועל המקומית) לפני שעבר עם משפחתו למזרח כפר סבא בסוף שנות השמונים. הוא שירת ללא הצטיינות בשייטת הצוללות של חיל הים ומיד לאחר שחרורו עבר לתל אביב מטעמים פואטיים. ב-2003 עזב ללונדון וישב שם עשור. ב-2014 הגיע עם משפחתו לעמק הירדן. כעת הוא בדרכו חזרה לאנגליה. דניאל הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בספרות השוואתית מ-UCL ותעודת הוראה. לפרנסתו הוא מלמד ספרות וחינוך מיוחד.

דניאל סטברו פירסם עד כה שני רומנים ("ציון אהובתי" ו"מאורעות התשע"ט") וספר שירים אחד ("היום אני כלב מדבר על אהבה"). מתגורר באנגליה ובישראל.

 

 

דיויד סטברו נולד בתל אביב באוקטובר 1973 ובילה את ילדותו ונערותו, כמו אחיו, בפתח תקווה ובכפר סבא. שירת כחייל חי"ר בחטיבת הנח"ל, גם הוא ללא הצטיינות יתרה, ומיד עם שחרורו מילא תפקידים שונים בתנועת הנוער העובד והלומד ובגופים שהתפתחו מתוכה ונקראו לימים "דרור ישראל". במסגרת זו עסק בפעילות חינוכית, ציבורית ופוליטית במשך כעשר שנים. בשנים האחרונות הוא חי עם בת זוגו ושלושת ילדיהם בשוודיה ובישראל, בשטוקהולם ובצפון ים המלח. הוא מדריך, מורה לעברית ועיתונאי. מאמרים פרי עטו התפרסמו ומתפרסמים ב"הארץ", "גלובס", "מסע אחר" ועיתונים בשפה האנגלית בשוודיה.

 

 

 

 

X