צ'יקומאדרה והחתולים הקטנים של פירנצה | לרכישה באינדיבוק
צ'יקומאדרה והחתולים הקטנים של פירנצה

צ'יקומאדרה והחתולים הקטנים של פירנצה

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: כ-200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 60
- 30

"צ'יקו מתאפק שלא להביט לכיוון חלונות הראווה שמקיפים אותו מכל עבר וכאילו קוראים לו להיכנס ולהניח את ידיו החלקות על ערימות של סחורות ריחניות, נקיות, צבעוניות מכל הסוגים ובמגוון מחירים. לחץ הדם של הילד מתחיל לעלות, יש לו שעתיים להוריד את המניאק, אבל חלונות הראווה כבר לא לוחשים אלא צועקים את שמו שוב ושוב, ובדיוק במדריד השם "צ'יקו" נשמע כל כך טוב: "צ'י'קו, צ'יקו, צ'יקומאדרה, בוא אלינו! יש מבצעים!"'

 

מלחמת לבנון השנייה, שנת 2006. ממשלת ישראל נתפסת עם המכנסיים למטה ורוצה לנקום.

בהחלטה שרירותית היא פותחת במסע חיסולים של חמישה מזרימי כספים של החיזבאללה באירופה. למשימה מגוייס "צ'יקו", סוכן מוסד קטן קומה ובעל פני ילד, הפועל כמחסל פרילאנס כדי להמשיך ולתחזק את אורח חייו הבזבזני בפירנצה עם אהובתו האיטלקייה, איזבל.

בעודו מנצל את מסע החיסולים ברחבי אירופה לשופינג תוקפת אותו מחלה מסתורית, המעוררת אצלו חשבון נפש המאלץ אותו לבחור בין מקצועו המתגמל לבין חיים אפורים של איש מן השורה.

ככל שהיא מחמירה צ'יקו מאבד את צלילותו וחייו הופכים בראשו למחזמר מופרע ברחובות פירנצה ולמפגשים ליליים עם חתולים מדברים.

 

 

 

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צ'יקומאדרה והחתולים הקטנים של פירנצה”

בקרוב…

כנסיית "מאדרֶה דה דאוס" ליד ליסבון. שנת אלפיים וארבע.

 

הוא נכנס לתוך הכנסייה הגדולה והריקה מאנשים, מתנתק מאוזניות האם פי שלוש ומביט סביבו.

הקירות עמוסים בציורי קדושים בעלי הבעות מיוסרות ותמימות על פניהם. הוא משתלב יפה ביניהם, כמו ילד קטן ותמים שאיבד את דרכו והגיע לכנסייה כדי להיגאל.

הוא חוצה את החדר לצידו השני ונכנס דרך דלת עץ פשוטה לחדר גדול ומלא במיטות יחיד מאורגנות בשורות, אולי של הנזירות האחרונות שנשארו, שרידים של עולם ישן.

הוא עובר בין המיטות, מלפף ברוגע את חוט האוזניות בין אצבעותיו ונעמד מול דלת נוספת, עליה תלוי שלט קטן בפורטוגזית: "האב לורנזו".

הוא פותח את הדלת בעדינות ומחייך אליו. לורנזו רוכן על ברכיו וממלמל תפילה.

"מה שלומך פאפא לורנזו? לא נמאס לך למכור דברים אסורים?" צ'יקו שואל בפורטוגזית שבורה.

הכומר מפסיק למלמל את תפילתו ומרים את ראשו. "מי אתה?"

"הילד" מביט לקיר אליו פאפא לורנזו מפנה את תפילתו ורואה עליו את פסלה הקדוש של מאדרה מריה, זו שעל שמה נקראת הכנסייה הגדולה והיפה הזו.

"קוראים לי צ'יקו. צ'יקומאדרה."

 

הוא לוחץ על הפליי.

 

אוגוסט 2006

מלחמת לבנון השנייה


"הקבינט"

שבע בערב. ישיבת חירום של הקבינט הביטחוני.

ראש הממשלה החדש מתיישב במקומו ליד שולחן הישיבות הארוך ומביט בשלט הקטן שממתין לו: "ראש הממשלה". הוא נרגש, שמרו לי מקום, הוא חושב לעצמו. ככה זה כשאיזה ילד כאפות שהשתינו לו בתיק כשהיה קטן מקבל פתאום הזמנות לכל "ערב כיתה" ושום מסיבה לא מתחילה לפני שהוא מואיל להופיע.

הישיבה מתחילה והוא מעלה את סף הכריזמטיות שלו עם כל מבט שהוא מגניב לכיוון השרים הבכירים שמקיפים אותו, כולל המחומצנת ההיא, השרה מוניק בן סימון מהסניף האשדודי של המפלגה, שאף אחד "לא מבין איך היא הגיעה לשם".

ראש הממשלה כסוף השיער והצעיר, מר ארד, מקבל את דוחו"ת ההרוגים מהיום הכבד.

לצד הכריזמטיות הנשפכת והרמת הגבות השרמנטית, מר ארד באמת מצליח להתחלחל לרגע מהמספרים והשמות. מעל דפי הדוחו"ת עולות מולו העדויות מהשטח שגורמות לו לצמרמורת קלה במרומי צווארו הצעיר. איך זה קרה? הוא חושב לעצמו. רק חודש בתפקיד, אפילו את השמות של כל מי שיושב מולו הוא עוד לא הספיק לשנן, מזל שעדיין מקפידים להציב את השלטים הקטנים האלה לפני כל אחד.

"ראש המוסד הלפרין, מה באמת קורה בשטח?" ארד מתחיל את הישיבה בצורה רשמית ונושף מלא אוויר לחוץ לתוך החדר הדחוס גם כך.

"בשנתיים האחרונות החיזבאללה מגייס כספים רבים מכל מיני גורמים בכל העולם, בשנה האחרונה הוא עושה זאת בעיקר באירופה."

"ואיך כל זה קשור לאירופה?" ארד מוציא מפיו תוך כדי נדנוד ראש מעונב מצד לצד מבלי לשכוח למזוג לעצמו ולמחומצנת שמימינו עוד כוס מים קרים עם לימון. ראש המוסד הלפרין מרים גבה של חוסר סבלנות לרגע ואז ממשיך.

"ארגונים קיצונים גדולים באירופה רכשו נכסים רבים שמרב ההכנסות מהם זורמים להתחמשות חיזבאללה, חמאס ואל קעיידה. הם גם זוכים לחיסיון מצד ממשלות שתחת החוקים שלהם הם לא נחשפים, כולל סכומי הכסף הגדולים, הנשמרים בבנקים המקומיים. לאותן ממשלות לא ממש איכפת לאן הכסף הזה זורם כל עוד המערכות הפיננסיות שלהן מרוויחות מהריביות. בעתיד אני צופה שזו תמשיך להיות מגמה שמתפשטת בכל רחבי אירופה."

"בעתיד?" נחנק לרגע ראש הממשלה הצעיר.

"ברור." ראש המוסד מרים גבה לרגע, "למה שהם יעצרו עכשיו לאחר הצלחה שכזו?"

"נכון, ברור, הלפרין." ראש הממשלה ארד לוקח עוד שלוק מהמים שלו, מפשפש בערימת הניירות שלו כדי להיראות רציני.

"איתרנו חמישה 'יעדים' מרכזיים בנדון. אני חושב שאנחנו צריכים לפעול בהקדם."

הלפרין ממשיך לצלוף בארד שמעביר מהר את האחריות לשר הביטחון גדעון.

"מה אתה מציע גדעון?"

גדעון הצנום שתמיד נראה כאילו הוא חולה סרטן מעקם את פיו ומביט סביבו. כל השרים מביטים בו בשקט. הוא מרים את ידו לכיוון הצוואר אבל אז נזכר שהוא הוריד כבר את העניבה על הבוקר וזה לא מה שלוחץ לו עכשיו על העורק הראשי.

"להיכנס בהם." הוא לוחש ולוגם מהדיאט קולה שלו.

"מה?" ארד מרים את קולו.

"להיכנס בכולם. בכל מי שקשור למלחמה הזו. לא משנה איפה הם ולא משנה מי הם." גדעון לא שוכח לרגע את המבטא של הערס מהשכונה.

כולם מפנים עכשיו את מבטיהם לראש הממשלה. ארד מביט בהלפרין שמחזיר לו מבט ואז מפנה מבטו לכיוון המחומצנת שגם שותה דיאט קולה אבל עם קשית בשביל לא לפגוע בליפסטיק החדש שהיא קנתה בקניון מלחה לפני חצי שנה בזמן הפריימריס האחרון.

סוללת שרי הקבינט חובשי הכיפות הסרוגות מחכים לשמוע את הציוץ שייצא מפיו של ארד. רק שיגיד לא, ונראה לו מה זה, הפספוס הקטן, רק שיגיד לא.

ראש הממשלה ארד נע מצד לצד בכסאו ומתחיל להזיע קלות באיזור המצח. שיט, הוא חושב לעצמו, ידעתי שאני צריך להוריד את הז'קט בתחילת הישיבה, אם אני אוריד אותו עכשיו אני אראה כאילו חם לי מכל תשומת הלב. כדאי לנגב את הזיעה עכשיו או אחר כך? מהרהר ארד בראשו. אולי כדאי שאני קודם כל אגיב? או אולי כדאי שאני קודם כל אנגב את הזיעה ואראה כמישהו רציני שחושב? מה היה עושה ההוא שעבדתי אצלו עשר שנים לפני שהחלטתי לרוץ נגדו? אני אענה, ואז כשכולם יהיו עסוקים אני אנגב את הזיעה בלי שיראו. כן, ככה הכי טוב, ארד מסכם עם עצמו בראש. חוץ מזה היום זה באופנה להיות ימני.

ראש הממשלה הצעיר מעלה על פניו את ההבעה הכי שרמנטית וקוּלית שהוא יכול לייצר וכמו בסלו-מואושן, הוא מביט היטב על כולם ותוך כדי הנעת מבטו מצדו האחד של החדר לצדו השני הוא שולף את תשובתו: "אני רוצה את הראשים של כל האחראים למחדל המלחמה הזו, לא את 'הדגיגונים' הקטנים, את כל הכבדים ואת כל הכסף שלהם. אני לא רוצה שלחיזבאללה ישאר אפילו יורו וחצי לקנות בקבוק מים קטן בסיבוב הבא."

רחשים ודיבורים קולניים מציפים את החדר.

שני השרים השמאלניים ששרדו בקבינט, אלו שאף אחד גם ככה לא מקשיב להם יותר, פולטים שוב ושוב את מה שהם אוהבים לומר בימים כאלו: "צריך לחשוב על האזרח הקטן וכמה זה יעלה לו", "דם גורר דם" וכו'. אנשי הכיפות מתמתחים ומתרווחים בכיסאותיהם וראש הממשלה חוזר לפלרטט עם המחומצנת שמשחקת בקשית הטבולה בכוס הדיאט קולה שלה.

 

מאחור, ממש בשקט, יושב גבר מבוגר וחביב עם אותה הבעה קבועה ולא טורח להוציא מילה. שיערו השחור והדליל מרוח לאחור כמו מרלון ברנדו. הוא כבר יודע את מי להוריד, הוא כבר יודע את מי לשלוח, הוא כבר יודע הכל עוד לפני שזה קורה. כמו תמיד.

 

 


"הגברת הזקנה יורדת"

"חבורה של ליצנים."

"מה?"

"כן. זה מה שהם. פאקינג ליצנים."

"איך אתה מדבר?"

"אתה לא חושב ככה? תראה מה זה, הם רוצים להוריד את יובנטוס, אחד המועדונים היותר טובים בעולם, לליגה השניה, איך חושבים על דבר כזה?!"

צ'יקו מחזיק בידו את העיתון היומי של איטליה וקורא את הכותרות שזעזעו את עולם הספורט, צועק באיטלקית.

"אני חושב שמגיע להם, שילמדו לקח." הברמן השוויצרי של קרון הרכבת עונה לצ'יקו שמקפל את העיתון ומניח אותו מתחת לבית השחי שלו.

"צריך ללמד לקח אבל גם צריך לשמור על מסורת. בסדר, מושחתים, אז מה? ניגבו כמה נקודות מהצד, אבל להוריד את יובה לליגה ב' ולהעיף את מילאן מגביע האלופות זה מוגזם מידי. שישלמו איזה קנס, כולם מושחתים שם?!"

"עד שסוף-סוף תפסו אותם ככה אתה מדבר?" הברמן של קרון הנוסעים לא מבין איך לא תולים מושחתים.

"אתה משוויץ, לא?" צ'יקו שואל בחצי מבט לכיוונו.

"כן." הברמן עונה ומסדר את המוצרים בעגלה שלו לפני שהוא ממשיך הלאה לנוסעים הבאים.

צ'יקו מביט בו ומהנהן. הוא מביט בשעון שלו, מכניס יד לכיס ומוציא חמש יורו על הקפה.

"קח. שיהיה לנו יום טוב." צ'יקו אף פעם לא מחכה לעודף.

הברמן מתלהב מהטיפ הנדיב וממשיך הלאה. צ'יקו חוזר לעיתון. ההרים הירוקים והשדות של דרום שוויץ חולפים במהירות על פניו בדרך חזרה לאיטליה. בין ההצצות בחלון הוא מעביר יד בתספורת החדשה והקצרה שלו.

שני שוטרי גבול איטלקים חבושי כובע ופוזה עולים לרכבת ומתחילים לבדוק את הנוסעים לפני מעבר הגבול לאיטליה. הם מגיעים ל "ילד" ומבקשים ממנו פספורט. צ'יקו שולף דרכון מתוך הגרב שלו ומושיט לאחד השוטרים עם חיוך רך ורחב על הפנים.

השוטר מביט בפספורט ומראה אותו לחבר שלו. עכשיו שניהם מביטים בצ'יקו.

"למה אתה נוסע לאיטליה? טיול או עסקים?"

"טיול." צ'יקו עונה ומשנה את החיוך הרחב שלו לחיוך נבוך יותר של ילד קטן שמחכה לאמא שלו שתחזור כבר מהשירותים ותגלה להם את גילו האמיתי.

השוטרים ממלמלים ביניהם. צמד של שוטרי גבול, טיפוסים משועממים, שלא נתקלים בכל יום בפספורט ישראלי בקו הרכבת בין ציריך למילאנו. אחד מהם מוריד את הכובע וחושף תסרוקת מוקפדת משוכה בחצי קילו ג'ל על הבוקר.

"אתה יכול להראות לנו את המזוודות שלך, בבקשה?"

צ'יקו מעקם מעט את פיו. "אהה," הוא מסמן להם עם הידיים לאחורי הקרון, "התיק שלי נמצא רחוק. סתם התיישבתי פה ליד הקפיטריה." הוא ממשיך לחייך ומרים גבות של מצטער.

שניהם מביטים בילד הקטן הזה שיושב מולם עם הידיים בתוך קפוצ'ון אפור. צ'יקו מבין שהוא צריך להראות קצת מאמץ בשביל שישתכנעו.

"תעזוב אותו הוא רק ילד." השוטר עם הכובע לוחש לחבר שלו.

"איזה ילד, הוא בן שלושים." הראש ג'ל מראה לחבר שלו את הדרכון.

"בסדר, אז מה, תסתכל עליו." חבר שלו ממשיך ללחוש לו באיטלקית.

צ'יקו מתרומם ממקומו בכבדות ואוסף עליו את הדברים שהוא זרק על הכיסא הריק שהיה לידו.

השוטר מחזיר את הכובע על הראש המרוח שלו ומביט בצ'יקו. שניהם מוותרים על הפוזה הרצינית.

"או.קיי." הם מחייכים חזרה לצ'יקו, "תודה רבה. אין צורך להראות לנו. תהנה באיטליה."

צ'יקו חוזר לשבת והם ממשיכים אל עבר הנוסעים הבאים. צ'יקו חוזר לליגה האיטלקית.

 

הרכבת הגיעה לייעדה. משם צ'יקו המשיך עוד מספר שעות עד לרומא הגדולה, שטף פנים וניגש לעסקים. עכשיו הוא חוצה את הכביש, מוציא מכיס מכנסיו את האם פי שלוש שלו ומנגן אותו חזק על מוסיקה קובנית. זה הקצב שלו להיום.

רק לפני חודש הוא נבחר לייצג את מדינת ישראל במסע הנקמה החדש שלה נגד בכירי ז'אנר מזרימי הכספים של עולם הג'יהאד האיסלמי. חודשים של מודיעין הובילו לחמישה שייח'ים כבדים שיושבים באירופה, "האחרים" חמים עליהם כבר הרבה זמן ועכשיו הם קיבלו את האו.קיי לפעול כמו אז, בימים הטובים של שנות השבעים כשרדפו אחרי החארות של מינכן.

עכשיו צ'יקו בדרך לשייח' מספר אחד. כמובן אחרי שהוא חתם והסכים על חוזה ההתקשרות החדש, חתם על הזמנת העבודה ואישר את תנאי העסקה. כיאה לכל פרילאנס, בכל מקצוע. כולל השוטף שישיםתשעים הארור.

צ'יקו מכניס את האם פי חזרה לנרתיק הקשיח ומכניס אותו בעדינות לתוך כיס הז'קט האפור שלו. בתוך המכשיר הדיגיטלי מתחבא הנשק האהוב עליו – מזרק קטן המכיל כמות רעל נאותה להורדת שייח' שונא יהודים מובחר שכזה. קטן, קומפקטי ומפתיע. כמוך צ'יקו, כמו שאתה אוהב וכמו הנשק הסודי שלך, הבייבי פייס שאיתם נולדת, שבגללם אף אחד לא חושד בך אף פעם.

הוא עולה על החשמלית בדרך לגן וילה בורגזה היפה, מבנה הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית, מהגלריות היותר מפורסמות ברומא.

על קירותיה של הוילה הענקית תלויות יצירות של קארוואג'יו, רפאל ובארוצ'י, אבל צ'יקו לא בדרך לסיור אמנות, הוא בדרך לפגישה אישית עם אחד האחראים הראשיים לשיגור הטילים של החיזבאללה. מולטי מיליונר מוסלמי שחי באיטליה תחת דרכון אירופאי וקשריו מגיעים עד לוותיקן, עובדה שמסבכת את כל העסק עוד יותר. להתעסק עם הוותיקן זה בדיוק כמו להתעסק עם עוד ארגון קיצוני של האחים המוסלמים. מסתבר שלחבר'ה שם יש אינטרס משותף עם אותו מוסלמי עשיר, כמו תמיד, לא בשל משהו חדשני או מסובך במיוחד – רק כסף. המוסלמי תורם לא רק לארגונים כמו החמאס, הוא מתמחה גם בליקוק ישבנים נוצרים. בתמורה לתרומותיו הנדיבות והחשובות לשימור "השלום העולמי" ונכסי הנצרות היקרים כל כך, הותיקן העניק לו מקלט במדינתם הקטנה. עדיין, למצוא איזה שייח' על שטח של ארבע מאות ארבעים דונם לא אמור להיות בעיה גדולה כל כך בשביל ארגון כמו "האחרים" ולכן יומיים אחרי תחילת המלחמה הוא החליט לעבור עמוק יותר לתוך רומא ובכוונה למקום המוני במיוחד, גלריה בורגזה. גם היא בבעלות עקיפה של הוותיקן.

ראש הממשלה ארד רוצה להעביר מסר נוסף – גם מדינות ריבוניות יצטרכו לשלם את המחיר על עזרה לארגוני טרור ולא משנה כמה יחסים דיפלומטים יחוסלו בעקבות כך. כיאה לאופנה של ימינו – להיות קיצוני.

החשמלית עוצרת לצ'יקו לא הרחק מהגבעה הירוקה של הוילה. אור היום מעיר אותו מעט אחרי הרכבת הלילית לרומא. הוא מתקרב למבנה היפה והמרשים ומבחין בתור הארוך של תיירים אמריקאים כבר מהרחוב. לתור הארוך מצטרף שלט קטן:

 

בגלריה מצויים 20 חדרים הפרוסים על שתי קומות. הביקור בגלריה אינו נמשך יותר משעתיים בשל מספר המבקרים הרב וכל שעתיים מוּצאים כל המבקרים.

 

צ'יקו יודע איפה מתחבא החלאה. חדר מספר עשרים ואחד. כזה שלא מוצאים על מפת הגלריה. הוא לא בא לרדוף אחרי העכבר, הוא בא רק ללכוד אותו, יש אחרים שמחפשים את המחילות.

צ'יקו נעמד בתור כמו כולם. מפה והלאה הוא תייר המתעניין באוסף העבודות הכי גדול של ברניני שאסף הקרדינל שפיונה בורגזה. צ'יקו לא ביקר במוזיאונים כבר זמן רב ולרומא הוא לא מגיע הרבה מאז שהוא בחר בפרינצה כעיר הבית שלו לפני כמה שנים.

תורו של צ'יקו להיכנס הגיע והוא מתחיל להתקדם במעלה המדרגות אל החדר הראשון.

"פששש, יפה פה לאללה." הוא ממלמל לעצמו עם הכניסה למקום.

לידו נעמדת קבוצת מטיילים דוברי אנגלית עם מדריכה זקנה: "בקומה התחתונה מוצגות עתיקות רומיות בעיקר מהמאה הראשונה והשלישית, שם ניתן למצוא את פסיפס הגלדיאטורים הידוע. כמו כן, ניתן להבחין בפרסקאות של תקרת החדרים, מעשה ידי האמן הסיציליאני מאריאנו רוסי, שציוריו נראים תלת ממדיים."

צ'יקו מרים את עיניו לתקרה ופוער פה. "איזה יופי! זה אשכרה נראה כאילו הם עומדים ליפול כל רגע." הוא ממשיך למלמל לעצמו באיטלקית בעוד הגברת הזקנה ממשיכה לדבר בטון המונוטוני שלה ולהתקדם עם הקבוצה בקצב איטי לאורך הקירות ובין החדרים. היא מתחילה להסביר על "אונס פרספונה" של ברניני ועל "אהבה קדושה-טמאה" של טיציאן. וואלה, צ'יקו מתרגש. היא מחדשת לו דברים. מסתבר שאחותו של נפוליאון, כן ההוא מצרפת, פאולין, התחתנה עם אחד מבני המשפחה של הבורגזה הזה שהוילה הזו הייתה שייכת לו. הפסל שבדמותה, שוכבת על כסא, נמצא עד היום בתוך הגלריה!

צ'יקו מתלהב. הרבה זמן הוא לא למד דברים חדשים. וכל הריח הזה של האמנות והמסתוריות שלה מקסים אותו לאחר כל הרביצה בחודשים האחרונים בבתי קפה ומול חנויות בגדים יוקרתיות ברחבי פירנצה.  צ'יקו ממשיך להתלוות אליהם אל שאר החדרים.

 

"דו"ח מצב יורם." האוזניה הקטנה והשקופה של יורם מזמזמת לו באוזן.

"לא יודע מה קורה עם הבנאדם, הוא לא מתקדם לשום מקום."

"מה ז'תומרת? מה מעכב אותו? יש סכנה שתיחשפו שניכם או מה?"

"לא. הוא פשוט… מביט בתמונות, לא יודע, מה הוא עושה?! הוא הצטרף לאיזו קבוצה של תיירים והם מסתכלים ביחד על כל הפסלים והחארטות שיש פה."

יורם, בעל התלתלים השחורים, מביט בצ'יקו הנרגש מצידו האחר של החדר ומדווח ישירות לחדר המבצעים בארץ על כל מה שמתרחש בוילה. יורם אמור להוות גיבוי ולהגיש עזרה, במידה וצ'יקו יצטרך אותה, כולל תכנית ההסחה בהמשך.

"תעקוב אחריו עוד קצת. אם הוא לא מתקדם במשימה תזכיר לו שיש לו עוד בקושי שעה עד שמפנים את הגלריה."

יורם ממשיך להביט בילד דרך העדשות הכהות שלו תוך כדי הפגנת עניין מזויף בקטלוג הגלריה בידו.

"אוהו, אני מכיר את זה!" צי'קו מתלהב ומשתף את המדריכה והקבוצה כולה.

"זה קארוואג'יו, נכון?"

הוא מתרגש מהגילוי ומחכה לאישור מהמדריכה הזקנה שלא מבינה מאיפה נפל עליה הילד הזה ואיפה אמא שלו נעלמה.

"כן, נכון. זה 'דויד מחזיק בראש של גוליית' משנת 1609. האמת…"

המדריכה הזקנה יוצאת לרגע מהקול המונוטוני שלה ומתחילה להתלהב מהתעניינות של צ'יקו בטיול המודרך מספר מאתיים ועשר שלה החודש. מסתבר שהראש הכרות של גוליית, אותו דוד הצעיר אוחז בציור, הוא למעשה דיוקן של הצייר שהיה מואשם ברצח באותה תקופה וברח לדרום איטליה או שגם לו היו כורתים את הראש.

צ'יקו מגרד בתספורת החדשה שלו ועל הדרך נוגע באוזניות של האם פי שהוא עדיין לא הסיר מאוזניו. הקבוצה ממשיכה להתקדם והוא נזכר לשם מה הוא הגיע לשם. בעצם הוא מבחין במבטו הנוקב של יורם, "תלתלים שחורים", מצידו האחר של החדר ואז נזכר במשימה שלו. צ'יקו מחייך אליו וחוזר חזרה לקבוצה. יורם מתקרב אליהם.

"מה נסגר איתך בנאדם? יאללה תן גז ותמשיך במה שאתה צריך לעשות." הוא לוחש לגב של צ'יקו.

צ'יקו מרים את הידיים לכיוון הציורים שעל הקיר.

"תפליץ ניסים. תראה כמה יופי יש מסביבנו." הוא מסתובב אליו וחולף על פניו.

"שחצן מתלהב." יורם ממלמל בזמן שצ'יקו ממשיך עם שאר הקבוצה לקומה השנייה ולשאר החדרים.

צ'יקו ממשיך להתמוגג מהסבריה של המדריכה על האמנות הבארוקית ובין לבין מציץ על "ניסים" שמתחיל להזיע מכל ההתרוצצויות שיש לו באוזן. עוד חצי שעה מפנים את המקום לקבוצות הבאות וגם צ'יקו יצטרך לפנות את מקומו. הילד מנצל את ההפסקה של המדריכה עד הקיר הבא ושואל אותה בעדינות. "תגידי, מאיפה אתם ממשיכים מפה?"

"היום עוד צעיר יקירי. מפה ממשיכים כמובן למוזיאון של הותיקן. אנחנו כבר יוצאים לשם."

צ'יקו מחייך אליה ומתחיל להיבלע בתוך הקבוצה שפוסעת באיטיות בין כל עשרות המבקרים שבוילה ושאר המדריכים שלוחשים לתוך מיקרופונים זעירים, המשדרים לאוזניות התיירים. צ'יקו משתלב יפה איתם יחד עם האוזניות שלו. הוא פונה לכיוון אחת המרפסות המשקיפה על הגנים הענקיים שיש סביב הוילה ובדיוק לידה הוא מבחין בדלת מספר עשרים ואחת עליה אין שום שלט. הוא מביט לכיוון קצה המסדרון ומבחין בשוטרי הגלריה המשועממים והמפהקים. הוא מסמן ליורם וממשיך לעמוד ליד המרפסת ולהשקיף דרך החלונות הגדולים על כל הגנים. יורם מתקרב לאחד הפסלים שבמקום. הקבוצה מתקרבת אליו ובולעת אותו.

המדריכה מתחילה להסביר על הפסל שיורם בחר לעמוד לידו, ראשו של האפיפיור פאולוס החמישי, דודו האהוב של בעל הוילה. יורם לא חושב פעמיים ומתחיל לגרד את האף של פאולוס כאילו לפני שעה הם שתו ביחד נס בקפיטריה של הווילה.

השוטרים מיד מזנקים עליו ועל המדריכה הזקנה, שמצידה לא מבינה מה עובר עליה היום דווקא מכל שאר הימים; עכשיו הצטרף לקבוצה שלה בנאדם לא מפותח שדוחף את הידיים שלו לפסלים בני מאות שנים ושואל אם זה אמיתי או רק החיקוי של המקור.

ההמולה סביבם נותנת לצ'יקו את השנייה שהוא היה צריך בשביל לפתוח את הדלת שלא הייתה נעולה ולהיכנס פנימה. מאחורי הדלת נגלה חדר נוסף, גדול וריק ובקצהו דלת נוספת.

התורם הנדיב חי פה כבר כמה שבועות מחשש שהישראלים יתנקשו בחייו לאחר שעבר מתחומי הותיקן. הוא יוצא רק בלילות וממשיך לנהל את ענייניו בחדר הקטן שהסכימו לתת לו. הוותיקן מצידו, סביר להניח שיכחיש כל קשר אליו ויטען שהוא עזר לאזרח איטלקי, תורם הדוק לכנסיה, מבלי לדעת על עברו או עיסוקיו הצדדיים.

צ'יקו שומע את המולת הקהל אותה "ניסים" עורר סביבו בחדר הסמוך ומתקדם במהירות לכיוון הדלת הנעולה. מתוך הז'קט האפור שלו הוא מוציא את האם פי והופך את המסך הירוק. מתחתיו מוחבא המזרק הקטן שהוא כה אוהב. הוא לוחץ על הפליי, מוציא מכיס מכנסיו את המפתח שנתנו לו מראש ופותח את הדלת. בחדר החשוך, הקטן והמואר מאורו של פנס קטן שעל שולחן הכתיבה, צ'יקו רואה את גבו של פאיד השוקד על מאמר חדש לעיתון ערבי: האיסלם המודרני וכיבוש אירופה בעידן הציונות המתפוגגת.

פאיד מרים את ראשו ולא מסתובב לכיוון הדלת. הוא שולף אקדח קטן מתוך כיס חלוקו איתו הוא מסתובב יום וליל, אבל צ'יקו מקדים אותו ומזנק עליו במהירות. פאיד הקשיש לא יכול לעמוד בזרם פעולותיו של ילד קטן ונמרץ. הוא מפיל אותו על הרצפה, מתקרב לראשו של פאיד ומחדיר לו את המחט לתוך הגרון. "כיף חַאלַכ יא עמי[1]," צ'יקו לוחש לו בערבית לתוך האוזן בזמן שהוא שוכב על הגב, "סמיעת אינק בתחיב תוקתול יהוד סג'ר."

פאיד ההמום לא יכול לזוז. הוא מצליח להזיז כמה מיתרי קול וללחוש חזרה לצ'יקו, "ת'פאדל אחוי."

צ'יקו לוחץ על כפתור שחור קטן והרעל זורם במהירות לתוך העורק הראשי של פאיד המשותק.

עיניו של פאיד מתחילות להיסגר באיטיות וקצף לבן יוצא מפיו. זה מספיק טוב בשביל שצ'יקו ישחרר את המחט וייצא חזרה לדרכו.

הוא חוזר חזרה לחדר הנסער מנגיעותיו המיותרות של "ניסים" ומצטרף לגירוש ההמוני שהסדרנים מבצעים לקבוצת התיירים והמדריכה הזקנה שגוערת בהם כבר לא בנימה מונוטונית. צ'יקו יוצא יחד איתם, מגן על המדריכה הזקנה מידיהם הדוחפות של הסדרנים, ומצטרף לאוטובוס שלהם. מתוך כל הסערה המדריכה לוקחת את המיקרופון וצועקת לתוכו: "שינוי בתוכניות. תחנה הבאה: השופינג סנטר!"

צ'יקו וכל שאר התיירים מרימים את ידיהם בהתלהבות. הגלריה נסגרת למבקרים עקב אזעקה פנימית בתוך המבנה, "ניסים" מדווח על ביצוע המשימה ועושה את דרכו חזרה לשדה התעופה אחרי שקיבל קנס על סך שלוש מאות יורו על נגיעה מיותרת באפו הקדוש של האפיפיור פאולוס החמישי.


[1] "מה שלומך דוּד?…. שמעתי שאתה אוהב להרוג יהודים קטנים."

לביא ונונו הוא במאי ותסריטאי, מרצה לקולנוע ואמן וידאו. חי ונושם ביפו.
זהו ספרו הראשון שיוצא לאור.
X