ציפורים צהובות | לרכישה באינדיבוק
ציפורים צהובות

ציפורים צהובות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 243
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73.60
- 39

"קלאסיקה מודרנית של ספרות מלחמה עכשווית." ניו־יורק טיימס
"ספר חובה של סופר מהמעלה הראשונה." גארדיאן
"ספר בעל עוצמה בלתי רגילה." פייננשל טיימס

כל מה שברטל ומרפ רצו, היה לחזור הביתה מהמלחמה בעיראק בשלום. מבחינה סטטיסטית, כל פצוע או הרוג בשטח הגדיל את סיכוייהם לשרוד.
שנה חלפה מאז שברטל חזר הביתה. אנשים שהוא לא מכיר מתבוננים בו בהערצה: החייל הגיבור שחזר מהמלחמה. אבל הוא מבקש לצמצם את נוכחותו למינימום בעולם הזה. לו רק היה אפשר להיעלם…
זיכרונות מכתרים אותו מכל עבר. לכל מקום שהוא מביט הוא רואה את מרפ. כשמכוניות חולפות לידו הוא נרתע בבהלה, אצבעותיו כמו מתהדקות סביב רובה שלא אחז כבר חודשים. ריחות שדה הקרב עולים באפו. הכדורים ממשיכים לשרוק מעליו, ואור רך שחודר מבעד לעלים הנעים ברוח הערב מזכיר לו הבטחה אחת, שנתן לאמא אחת, להחזיר את בנה הביתה בשלום. כעת הוא יושב ספון בביתו, מחכה לדפיקה על הדלת של המשטרה הצבאית.

ציפורים צהובות הוא סיפור רב־עוצמה על שני חברים שמנסים לשרוד בקרב, ועל תוצאותיה ההרסניות של המלחמה ימים רבים לאחר שהסתיימה. קווין פאוארס, משורר שגדל בריצ´מונד וירג´יניה כבן למעמד הפועלים, כתב את הספר לאחר שנלחם בעיראק כחייל (מקלען) בצבא ארצות־הברית. בשפתו המדויקת הוא מצליח לספר סיפור עמוק על התבגרות בצל הברוטאליות, הייאוש והפחד, אך לא פחות גם לאורם של המסירות, האומץ וגדלות הרוח.

ציפורים צהובות קצר את שבחי הביקורת, הפך לרב־מכר וקטף פרסים רבים. הוא תורגם ל-18 שפות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ציפורים צהובות”

1
ספטמבר 2004
אל־טָפַר, מחוז נינוֵה, עיראק

המלחמה ניסתה להרוג אותנו באביב. עשב צבע בירוק את המישורים של נינווה, האוויר התחמם ואנחנו פיטרלנו בגבעות הנמוכות שמעבר לעיירות ולערים. מתוך אמונה עיוורת צעדנו קדימה בין עשבים גבוהים, רמסנו משעולים בצמחייה מוכת רוחות כמו חלוצים. כשישנּו, המלחמה חיככה את אלף צלעותיה בקרקע כמתפללת. כשהמשכנו למרות התשישות היו עיניה לבנות ופקוחות בחושך. כשאכלנו, המלחמה צמה והתקיימה על רעבונהּ, היא עשתה אהבה וילדה ונפוצה בְּאש.
אז, בקיץ, המלחמה ניסתה להרוג אותנו בעוד החום מלבין כל צבע במישורים. השמש נדחקה אל תוך העור והמלחמה שלחה את אזרחיה בקול רחש אל צל בניינים לבנים. היא הטילה צל לבן בכול כרעלה על עינינו. היא ניסתה להרוג אותנו בכל יום, אבל לא הצליחה. לא נקבע מראש שנצא בשלום. לא נגזר עלינו לשרוד. האמת היא שדבר לא נגזר עלינו. המלחמה עמדה לקחת כל מה שתוכל. היתה לה סבלנות. היא לא גילתה עניין ביעדים או בגבולות, ולא היה אכפת לה אם רבים אהבו אותך או מעטים. בקיץ ההוא היתה המלחמה באה אלי כשישנתי, בחלומות, ומראה לי את תכליתה היחידה: להימשך, רק להימשך. וידעתי שהמלחמה כבר תמצא לה דרך.
המלחמה כבר הרגה אלפים עד ספטמבר. גופות ניקדו את השדרות המחוטטות במרווחים משתנים. הן הוחבאו בסמטאות, הן נערמו בערימות צבות בשִקעי הגבעות שמחוץ לערים, הפנים תפוחות וירוקות, עכשיו אלרגִיות לחיים. המלחמה עשתה כמיטב יכולתה להרוג את כולנו: גבר, אישה, ילד. אבל עד אז הרגה פחות מאלף חיילים כמוני וכמו מֶרְפ. למספרים האלה עדיין היתה משמעות בשבילנו כשהתחיל מה שנחשב סתיו. מרפ ואני הסכמנו. לא רצינו להיות ההרוג האלף. אם נמות אחר כך, אז נמות. אבל המִספר יכול להיות ציון דרך של מישהו אחר.
בקושי הבחנו בהבדל כשהגיע ספטמבר. אבל עכשיו אני יודע שכל מה שאי־פעם יהיה חשוב בחיי התחיל אז. אולי האור הגיע לאט יותר אל העיר אל־טפר, נופל כדרכו מעבר לקווי הגגות הדקים ולשדרות המזוּותות בחושך. הוא ירד על בניינים בעיר, לבנים וצהבהבים, עשויים לִבני חומר ומקורים בפח גלי ובבטון. השמיים היו עצומים בגודלם ומבוקעים בקָטָקוֹמְבּוֹת של עננים. רוח קרירה נשבה ממורדות הגבעות הרחוקות שעליהן פיטרלנו כל השנה. היא עברה על פני המינָרֶטים שהתרוממו מעל למצודה, נהרה בסמטאות עם סוככי הבד הירוקים המתנפנפים, חפזה הלאה על פני השדות העירומים שהקיפו כטבעת את העיר ולבסוף התנפצה אל מבני המגורים הפזורים שמהם הזדקרו כזיפים הרובים שלנו. המחלקה שלנו נעה סביב העמדה שבגג, משיחות אפורות על רקע האור שבטרם שחר. עדיין היה סוף הקיץ. יום ראשון, אני חושב. חיכינו.
ארבעה ימים זחלנו על חצץ הגג. החלקנו וגלשנו על שטיח של תרמילי פליז שנותרו פזורים שם מקרבות היום הקודם. הצטנפנו בצורות חסרות תואם והצטופפנו תחת קירות העמדה שלנו, שסוידו בלבן. אמפטמינים ופחד השאירו אותנו ערים.
מתחתי את החזה אל מעבר לקצה הגג ומעל לקיר הנמוך, ניסיתי לסקור את כברת העולם הקטנה שעליה הופקדנו. הבניינים השחוחים שמעבר לשדה היכו גלים מבעד לירוק הפָּח של הכוונת שלי. גופות היו פזורות סביב־סביב מארבעת ימי הלחימה הקודמים בשטח הפתוח שבין העמדות שלנו ושאר אל־טפר. הן היו מוטלות בעפר, רצוצות ומנופצות וכפופות, הגלביות הלבנות כהות מדם. כמה מהן העלו עשן בין שיחי ערער וקווצות זעומות של עשב, והיתה מזיגה משכרת של פחמן ושל שמן ברגים והגופות בערו באוויר הבוקר הרענן.
הסתובבתי, השתופפתי שוב תחת הקיר והדלקתי סיגריה, מאהיל על הרשף בכף יד קעורה. שאפתי שאיפות ארוכות ונשפתי את העשן אל רצפת הגג, שם התפזר ואז התרומם ונעלם. האפר התארך והיה תלוי שם ונראה שעברה שעה ארוכה מאוד עד שנפל.
שאר המחלקה שעל הגג התחילה לנוע ולהידחק כה וכה בניצני האור הרך של השחר. סטרלינג כרע, קנה הרובה שלו שעון על שפת הגג, ובזמן שחיכינו נרדם וניעור בבהלה שוב ושוב. מפעם לפעם טילטל את הראש והציץ לאחור במהירות, לראות אם נתפס. הוא שלח אלי חיוך סתור ורחב בחשכה המתמעטת, זקר את אצבע ההדק שלו ומרח רוטב טבסקו על העיניים כדי להישאר ער. הוא פנה לאחור אל הגזרה שלנו ושריריו קיפצו ונמתחו בבירור מתחת לבגדים.
הנשימות של מרפ מימיני היו מקור של נחמה מתמשכת. כבר התרגלתי לזה, לאופן שבו פיסק את קצב הנשימה שלו ביריקות מיומנות אל תוך בריכה חומצית של נוזל כהה שנדמה כי גדלה בינינו תמיד ובלא הפוגה. הוא חייך אלי. "רוצה ביס, בּארְט?" הנהנתי. הוא העביר לי פחית שטוחה של טבק ללעיסה ׳קוֹדיאק׳ מהחבילות לחיילים שקיבלנו, ואני דחסתי קמצוץ ממנו תחת השפה התחתונה אחרי שמחצתי את הסיגריה. הטבק הרטוב צרב ומילא את עיניי בדמעות. ירקתי אל הבריכה שבינינו. הייתי ער. מתוך ראשית הבוקר האפור הלכה והצטיירה העיר כולה. דגלים לבנים נתלו פה ושם בחלונות הבניינים שמעבר לגופות בשדה. הם יצרו מין דוגמת קְרוֹשֶה במקומות שבהם מוסגרו הגומחות הכהות של החלונות בזכוכית משוננת. החלונות עצמם היו קבועים בבניינים מסוידים בלבן שתמיד בהקו בשמש. ערפל דק נפרש מהחידקל, חושף אי־אלו רמזים לחיים שנותרו, וברוח הקלה שבאה מהגבעות שבצפון התנפנפו הסמרטוטים הלבנים של הפסקת האש מעל סוככי הבד הירוקים.
סטרלינג נקש באצבעותיו על זגוגית השעון שלו. ידענו ששירת המואזין תסלסל בקרוב מארג מפחיד של צלילים נמוכים מתוך המינָרֶטים ותקרא למאמינים לתפילה. זה היה סימן, ואנחנו ידענו את פשרו, שעברו השעות, שאנחנו קרובים יותר אל היעד, שהיה עמום וזר כמו השעות הבלתי נבדלות של שחר ושל דמדומים שנכרך בהן.
"חברים, כולם בהיכון!" קרא הסגן בלחישה תקיפה.
מרפ הזדקף בישיבה ושימן בשלווה את מנגנון הפעולה של הרובה שלו בטיפה קטנה של שמן. הוא החליק כדור אל בית הבליעה והשעין את הקנה על הקיר הנמוך. הוא לטש מבט בזוויות האפורות שבהן נפתחו הרחובות והסמטאות אל השדה שלפנינו. ראיתי אל תוך עיניו הכחולות, הלבן שבהן מרושת באדום. בחודשים האחרונים הן שקעו עמוק עוד יותר בארובותיהן. לפעמים הסתכלתי עליו והצלחתי לראות רק שני צללים קטנים, שני חורים ריקים. הנחתי לבריח לדחוף כדור אל תוך בית הבליעה של הרובה שלי והינהנתי אליו. "מתחילים עוד פעם," אמרתי. הוא חייך מזווית הפה. "עוד פעם אותו חרא," הוא ענה.

הגענו לבניין ההוא בעוד הירח נמוג ונעשה לקיסם דקיק בשעות הראשונות של הקרב. שום אור לא דלק. פרצנו בנגמ"ש שער מתכת רופף שפעם נצבע באדום כהה אבל החליד מאז, וקשה היה לומר איזה חלק בו צבוע באדום ואיזה חלק חלוד. כבשׁ הנגמ"ש שלנו ירד ואנחנו מיהרנו אל הדלת. כמה חיילים מהכיתה הראשונה מיהרו לאחורי הבניין, שאר המחלקה התקבצה מלפנים. פרצנו בבעיטות את שתי הדלתות באותו הזמן ורצנו פנימה. הבניין היה ריק. עברנו חדר אחרי חדר, והפנסים שבקִדמת הרובים גזרו גלילים צרים בחלל הפנימי החשוך אבל לא היו בהירים דיים להאיר את סביבתם. האורות גילו את האבק שהקמנו. בכמה חדרים היו כיסאות הפוכים, ושטיחים צבעוניים ארוגים נחו על אדני חלונות במקומות שבהם ירו בזגוגית. לא היו אנשים. בכמה חדרים נדמה היה לנו שאנחנו רואים אנשים וצרחנו אל האנשים שלא היו שם שישכבו על הרצפה. כך עברנו חדר אחרי חדר עד שהגענו לגג. כשהגענו לגג השקפנו אל השדה. השדה היה שטוח ועשוי אבק והעיר חשוכה מאחוריו.
עם הנץ החמה ביום הראשון יצא המתורגמן שלנו, מָליכּ, אל גג הבטון השטוח והתיישב לידי. אני נשענתי על הקיר. עדיין לא עלה הבוקר, אבל נראָה שכבר יש אור, כי השמיים היו לבנים כמו שמיים כבדים משלג. שמענו קולות לחימה מעברה האחר של העיר אבל היא עדיין לא הגיעה אלינו. רק רעש טילים ומקלעים ומסוקים צוללים כמעט אנכית במרחק סיפרו לנו שאנחנו במלחמה.
"זאת השכונה שלי," הוא אמר לי.
היתה לו אנגלית יוצאת מן הכלל. לקול שלו היתה נימה גרונית, אבל לא צורמת. לעיתים קרובות ביקשתי ממנו לעזור לי בערבית הדלה שלי כשניסיתי להגות נכון מילה זו או אחרת. "שוּכְּרן". "עפוּאן". "קוּמְבּוּלָה". תודה. בבקשה. פצצה. הוא עזר לי, אבל תמיד סיים את חילופי הדברים בינינו כשאמר, "ידידי, אני צריך לדבר אנגלית. בשביל התִּרגוּל." לפני המלחמה הוא היה סטודנט באוניברסיטה, למד ספרות. כשסגרו את האוניברסיטה הוא בא אלינו. הוא עטה ברדס על פניו, לבש מכנסי חאקי וחולצת צווארון דהויה שנראתה כאילו גוהצה בכל יום. הוא מעולם לא הסיר את המסכה. בפעם היחידה שמֶרפ ואני שאלנו אותו על זה, הוא זקר את אצבעו המורה והחליק אותה לרוחב שולי הברדס המשתלשלים סביב צווארו. "הם יהרגו אותי כי עזרתי לכם. הם יהרגו את כל המשפחה שלי."
מרפ השתופף ופסע במהירות מצידו האחר של הגג, שם עזר לסגן ולסטרלינג למקם את המקלע אחרי שהגענו. כשצפיתי בו נע שם היה לי הרושם ששטיחוּת המדבר עשתה אותו עצבני. שקווי הרכס הנמוכים שבמרחק עשו את העשבים החומים היבשים שבמישור הנהר לבלתי נסבלים עוד יותר, משום מה.
"היי, מרפ," אמרתי. "זה המגרש הביתי של מליכּ."
מרפ התכופף במהירות והתיישב ליד הקיר. "איפה בדיוק?" הוא שאל.
מליכּ נעמד והצביע אל רצועת בניינים שנראו כאילו צמחו מאליהם במקטעים מוזרים, לא מאונכים ממש. הבניינים עמדו מעבר לשדה בתחילת הגזרה שלנו. קצת הלאה משם, מעבר לפאתי אל־טפר, היה בוסתן. מדורות בערו בחביות מתכת ובערימות אשפה והיו צצות פתאום, כאילו בלי סיבה, סביב שולי העיר. מרפ ואני לא קמנו, אבל ראינו לאן מליכּ מצביע.
"גברת אל־שריפי היתה שותלת את היקינטונים שלה בשדה הזה." הוא פרש את ידיו לרווחה והניע את הזרועות בתנועה רחבה, כאילו כּוֹנֵס קהל.
מרפ שלח את ידו אל חפת החולצה המגוהצת של מליכּ. "תיזהר, גבר. אתה עלול לבלוט ככה."
"היא היתה אלמנה זקנה ומשוגעת." ידיו נחו על המותניים. עיניו היו מזוגגות מתשישות. "הנשים בשכונה כל כך קינאו בפרחים האלה." מליכּ צחק. "האשימו אותה שהיא עושה קסמים בשביל שהם יצמחו ככה." הוא עצר והניח את הידיים על קיר הבוץ המיובש שעליו נשענּו. "הם נשרפו בקרב בסתיו שעבר. היא לא ניסתה לשתול אותם מחדש השנה," הוא חתם בקצרה.
ניסיתי לדמיין את עצמי חי שם אבל לא הצלחתי, אף על פי שפיטרלנו בדיוק באותם רחובות שמליכּ דיבר עליהם ושתינו תה במאורות החימר הקטנות וידיי נכרכו בידיהם הרזות המגוידות של הגברים הזקנים והנשים הזקנות שגרו בהן. "בסדר, בנאדם," אמרתי. "תכף תחטוף כדור בתחת אם לא תתיישב."
"חבל שלא ראיתם את היקינטונים," הוא אמר.
ואז זה התחיל. נדמה היה שלתנועתו של כל רגע אל הרגע שאחריו היה מסלול משלה, דבר שהיה סופי ומתפשט בעת ובעונה אחת, כמו מספרים על ציר שניתן לחלק עד אינסוף. הנותבים נשלחו מכל החללים הכהים בבניינים שמעבר לשדה, והיו הרבה יותר קליעים מאשר פסי זרחן. שמענו אותם קורעים את האוויר סביב האוזניים וחובטים בלִבני החומר ובבטון. לא ראינו את מליכּ נהרג, אבל הדם שלו היה על המדים של מרפ ושלי. כשקיבלנו פקודה לחדול אש הסתכלנו מעל לקיר הנמוך ושם הוא שכב באבק ודם רב סביבו.

"לא נחשב, נכון?" שאל מרפ.
"לא. אני לא חושב."
"בכמה אנחנו?"
"תשע מאות שישים ושמונה? תשע מאות שבעים? נצטרך לבדוק את הדף כשנחזור."
לא הופתעתי אז מהאכזריות שברגשות הסותרים שלי. דבר לא נראה טבעי יותר ממישהו שנהרג. ועכשיו, ממקומי הבטוח בבקתה חמימה מעל לפלג צלול בבְּלוּ רידְג׳, כשאני חושב איך הרגשתי ואיך התנהגתי כשהייתי בחור בן עשרים ואחת, אני יכול רק לומר לעצמי שזה היה הכרחי. הייתי צריך להמשיך. וכדי להמשיך היה עלי לראות את העולם בעיניים צלולות, להתמקד בַּחיוני. שמנו לב רק לדברים נדירים, ומוות לא היה נדיר. נדיר היה הכדור עם השם שלך, מטען הגחון שהוטמן רק בשבילך. אלה היו הדברים שמהם נשמרנו.
אחר כך לא חשבתי על מליכּ הרבה. הוא היה דמות משנית, ונדמה שהתקיים רק בהקשר של חיי הנמשכים. באותו זמן לא יכולתי לנסח את זה בבהירות, אבל אומנתי לחשוב שאין כמו מלחמה לאחֵד. שהיא מקרבת אנשים זה לזה יותר מכל פעילות אחרת עלי אדמות. בּוּלשיט. אין כמו מלחמה לייצר סוֹליפְּסיסטים: איך אתה מתכוון להציל את החיים שלי היום? אחת האפשרויות היא מוות. אם אתה תמות, יש יותר סיכויים שאני לא. אתה כלום, זה הסוד: מדים ביָם של מספרים, מספר ביָם של עפר. משום מה חשבנו שהמספרים ההם הם אות לקלוּת הערך שלנו. חשבנו שאם נישאר רגילים, לא נמות. בילבלנו בין מִתאם לסיבה ומצאנו משמעות מיוחדת בדיוקנאות המתים, שנערכו כראוי לצד המספר המתאים למקומם ברשימת האבדות הגדֵלה שקראנו בעיתונים כסימן וכעדוּת למלחמה מסודרת. היתה לנו תחושה, דבר שהרגשנו רק בהבזק הקצר בין סינַפּסוֹת, שהשמות האלה היו ברשימה הרבה לפני שהמתים הגיעו לעיראק. שהשמות היו שם ברגע שצולמו הדיוקנאות האלה, מספר שניתן, מקום שהוקצה. ושהיו מתים מאז הרגע ההוא ואילך. כשראינו את השם סמל אֶזֶקְייל וַאסקֶז, עשרים ואחת, לָרֶדוֹ, טקסס, #748, נהרג מאש נשק קל בבָּעְקוּבָּה, עיראק, היינו בטוחים שבמשך שנים הוא התהלך כרוח רפאים במרחבי דרום טקסס. חשבנו שכבר היה מת בטיסה הנה, שאם חש פחד כאשר ה-C-141 שהביא אותו לעיראק היטלטל בשמיים מעל לבגדד, הוא פחד שלא לצורך. לא היה לו ממה לפחד. הוא היה בלתי מנוצח לגמרי עד היום שבו לא היה. כך גם לגבי רב"ט מרים ג׳קסון, תשע־עשרה, טרנטון, ניו ג׳רזי, #914, מתה מפצעיה בעקבות התקפת מרגמות בסָמארה, במרכז הרפואי האזורי לנדשטול, בגרמניה. שמחנו. לא משום שנהרגה, אלא כי אנחנו לא. קיווינו שהיתה מאושרת, שניצלה את מעמדה המיוחד לפני שהגיעה באופן בלתי נמנע אל מתחת לפגז ההוא שניחת, כשיצאה לתלות לייבוש את המדים שכיבסה, על החבל שמאחורי מכוּלַת המגורים שלה.
טעינו, כמובן. הטעות הכי גדולה שלנו היתה שחשבנו שיש חשיבות למה שאנחנו חושבים. העובדה שראינו בכל מוות אישור לחיינו שלנו נראית אבסורדית עכשיו. חשבנו שהגיע זמנו של כל אחד מהמתים, ולפיכך שזה היה זמנו ולא זמננו. לא ידענו שהָרשימה חסרת גבולות. לא חשבנו מעבר לאלף. מעולם לא עלה על דעתנו שגם אנחנו עשויים להיות בין המתים המהלכים. חשבתי שהחיים בצל הסתירה הזאת אולי קבעו את טיב הפעולות שלי, ושהחלטה אחת שתתקבל או שלא תתקבל מתוך דבקוּת בפילוסופיה הזאת היתה עשויה להכניס אותי לרשימת המתים או להותיר אותי מחוצה לה.
עכשיו אני יודע שזה לא ככה. לא היו שום כדורים עם השם שלי ואפילו לא עם השם של מרפ. לא היו פצצות שהוכנו רק בשבילנו. כל אחת מהן היתה הורגת אותנו בדיוק כמו שהרגה את בעלי השמות ההם. לא היה זמן שנערך בשבילנו ולא היה מקום כזה. הפסקתי לתהות על הסנטימטרים ההם משמאל או מימין לראשי, על הבדל החמישה־קמ"ש שהיה מביא אותנו היישר מעל למטען הצד כשהתפוצץ. זה לא קרה. אני לא נהרגתי. מרפ כן. ואף על פי שלא הייתי שם כשזה קרה, אני מאמין בלי שום ספק שבזמן שמרפ נהרג, הסכינים המלוכלכות שננעצו בו נועדו "לכל מען דבעי". שום דבר לא עשה אותנו מיוחדים. לא זה שחיינו. לא זה שמתנו. אפילו לא זה שהיינו רגילים. ועדיין, אני רוצה לחשוב שהיתה בי אז מין רוח רפאים של חמלה, ושלוּ היתה לי הזדמנות לראות את היקינטונים ההם, הייתי מבחין בהם.
הגופה של מליכּ, ממוטטת ורצוצה למרגלות הבניין, לא הממה אותי. מרפ העביר לי סיגריה ושוב נשכבנו מתחת לקיר. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על אישה שנזכרתי בה בשיחה עם מליכּ, שהגישה לנו תה בספלים קטנים עם פגמים עדינים. הזיכרון נראה מרוחק באופן בלתי אפשרי, קבור באבק, מחכה למברשת שתחשוף אותו. נזכרתי איך הסמיקה וחייכה, ואיך לא יכלה אלא להיות יפה, למרות גילה, הכרס, כמה שיניים שהשחימו והעור שנראה כמו אדמת הטין הסדוקה, היבשה, של הקיץ.

אולי כך זה היה: שדה מלא יקינטונים. זה לא היה כך כשהסתערנו על הבניין, זה לא היה כך ארבעה ימים אחרי שמליכּ מת. העשבים הירוקים שהתנופפו ברוח הקלה נשרפו באש ובשמש הקיץ. הילולת האנשים ברחוב השוק עם הגלביות הלבנות הארוכות והקולות הרמים כבר חדלה. כמה מהם שכבו מתים בחצרות העיר או ברקמת סמטאותיה. השאר הלכו או נסעו בשיירות איטיות, ברגל או בגרוטאות כתומות ולבנות, בעגלות רתומות לפרדות או בסיעות מצופפות של שניים ושלושה, נשים וגברים, זקנים וצעירים, שלמים ופצועים. כל מה שהיה החיים באל־טפר עזב את העיר במצעד חדגוני. הם עברו על פני השערים שלנו, על פני מכשולי בטון ועמדות מקלעים, הלאה אל הגבעות היבשות של ספטמבר. הם לא הרימו את עיניהם בשעות העוצר. הם היו קו צבע נקוּד בחושך והם הלכו לדרכם.
מכשיר קשר ריחשש בחדרים מתחתינו. הסגן מסר בשקט דו"ח מצב למפקד שלנו. "כן, המפקד," הוא אמר, "רות, המפקד," וכך זה עבר, מתרחק מאיתנו רמה אחרי רמה בסולם הפיקוד, עד שבמקום כלשהו, אני משוכנע, נֶאֱמר למישהו בחדר חמים ויבש ובטוח ששמונה־עשר חיילים השגיחו על רחובות אל־טפר וסמטאותיה במשך הלילה וש-X אויבים שכבו מתים בשדה מאובק.
היום כמעט האיר מעל לעיר ולרכסים שבמדבר כשהרעש החשמלי הנמוך של מכשיר הקשר התחלף בצליל הנעליים של הסגן שפסע קלות במעלה המדרגות אל הגג. קווי מִתאר פשוטים עטו צורה, והעיר, מעורפלת ומשוערת בלילה, נעשתה לדבר מה משורטט ומוצק לנגד עינינו. הבטתי מערבה. אל קווי המתאר השחומים והירוקים. האפור של קירות בוץ, של בניינים וחצרות ערוכים בחלות דבש שפופות, נסוג בשמש העולה. כמה שריפות בערו במטע של עצי פרי רזים וסדורים מעט מדרום. העשן היתמר מבעד לחופת עלים מרופטים, גבוהה רק במעט מקומת אדם, ונרכן בצייתנות אל הרוח שבאה מעברו האחר של העמק.
הסגן עלה לגג והשתופף ברפיון, פלג גופו העליון מקביל לקרקע, רגליו נגררות לאיטן, עד שהגיע לקיר. הוא התיישב בגבו אל הקיר וסימן לנו להתכנס סביבו.
"אוקיי, חברים, המצב הוא כזה."
מרפ ואני נשענו זה על זה עד שגופינו מצאו את שיווי המשקל. סטרלינג התקדם קרוב יותר אל הסגן ובעיניו עלה מבט קשה שפילח את שאר הנוכחים על הגג. הבטתי בסגן כשדיבר. עיניו היו עמומות. לפני שהמשיך הוא פלט אנחה קצרה ועירנית ושיפשף בשתי אצבעות פריחה בצבע פטל דהוי. היא כיסתה אליפסה קטנה מקו המצח החד שלו מטה אל לחיו השמאלית ונראתה כמתחקה אחר הנתיב המעוגל של ארובת העין.
הסגן היה אדם מרוחק מטבעו. אני לא זוכר אפילו מאיפה הוא היה. היה בו משהו מרוסן, משהו שהיה יותר מסתם דבקוּת פשוטה בהימנעות מהתרועעות. זה לא היה אליטיזם. נדמה שכלל לא ניתן להכיר אותו, או שהיה שקוע בעולמו. לעיתים קרובות הוא נאנח. "אנחנו כאן עד הצהריים בערך," אמר. "מחלקה שלוש תתקדם בסמטאות שמצפון־מערב לנו ותנסה לדחוק אותם שייצאו מולנו. נקווה שהם יהיו מבוהלים מדי בשביל לירות עלינו הרבה לפני שאנחנו…" הוא עצר והוריד את ידו מפניו, שלח אותה אל כיסי החזה מתחת לאפוד שלו ושלה סיגריה. הוא פנה והביט בבוסתן הבוער מדרום. "כמה זמן השריפות האלה כבר נמשכות?"
"כנראה התחילו בלילה," אמר מרפ.
"טוב, אתה ובּארטל תשימו על זה עין."
עמוד העשן שנכפף תחת הרוח כבר התיישר. הוא חרץ קו נוזלי שחור בשמיים.
"איפה הייתי?" הסגן הביט בהיסח הדעת מעבר לכתף ועיניו נעו לאיטן על פני הקיר. "לעזאזל איתי," הוא מילמל.
רב־טוראי מכיתה שתיים אמר, "היי, אין שום בעיה, סגן, הבנו."
סטרלי נג קטע אותו. "תסתום את הפה. הסגן יגמור מתי שהוא יגיד שהוא גמר."
באותו זמן לא הבנתי את זה, אבל סטרלינג ידע כנראה בדיוק עד כמה אפשר לדחוף את הסגן בלי לשבור את גבולות המשמעת. לא הפריע לו אם שנאנו אותו. הוא ידע מה צריך. הוא חייך אלי ושיניו הלבנות והישרות נצצו בשמש הבוקר. "אתה אמרת, המפקד, שנקווה שהם יהיו מבוהלים מדי בשביל לירות לפני…" הסגן פתח את פיו כדי לסיים את המחשבה אבל סטרלינג המשיך, "לפני שנהרוג את החאג׳ים המזוינים."
הסגן הינהן והשתופף ודילג מטה במדרגות. אנחנו זחלנו בחזרה לעמדות שלנו וחיכינו. אש החלה לבעור בעיר, מקורה מוסתר מאחורי קירות ובסמטאות. נראה שעשן שחור וסמיך הצטרף ממאה שריפות בכל רחבי אל־טפר, והיה לתלתל ארוך שהסתלסל מעלה אל הרקיע.
השמש נאספה מאחורינו, עלתה במזרח, חיממה את צווארון החולצה שלי, אפתה את המלח שנקרש בפסים קשים והתפתל כנחש סביב הצוואר והזרועות. סובבתי את הראש והבטתי היישר לתוכה. היה עלי לעצום עיניים, אבל עדיין ראיתי את צורתה, חור לבן בחשכה, עד שפניתי שוב מערבה ופקחתי אותן.
שני מינָרֶטים התרוממו כמו זרועות מבין הבניינים המאובקים, מואפלים קלות בעשן פה ושם. הם היו רדומים. שום צליל לא בקע מהם באותו בוקר. לא נשמעה שום אד׳אן. טור הפליטים הארוך שהתפתל כנחש אל מחוץ לעיר בארבעת הימים הקודמים כבר הואט. רק אי־אלו זקנים, כפופים על מקלות הליכה עשויים עץ ארז, שירכו רגליהם בין שדה המתים ומטע העצים. שני כלבים כחושים קיפצו סביבם, נעצו שיניים בעקביהם, נסוגו כשהוכו ואז שוב נטפלו אליהם.
וזה התחיל שוב. היבבה התזמורתית של פגזי מרגמה נופלים באה מכל עבר. גם אחרי חודשים כה רבים תחתם התפשט בלבול נבוך על הפנים במחלקה. בהינו זה בזה בפיות פעורים, אצבעות לופתות את מתפסי הרובים. היה שחר בהיר בספטמבר באל־טפר, והמלחמה נראתה צרה וממוקדת, כאילו לא התחוללה אלא במקום הזה לבדו, ואני זוכר שהרגשתי כאילו קפצתי לנהר קר ביום החמים הראשון באביב, רטוב ומפוחד ונושם רק בקושי, בלי שנותר לי דבר לעשות אלא לשחות.
"תפוֹס מחסה!"
נענו מוכנית, גופינו משוטחים, האצבעות משורגות מאחורי הראשים, הפיות פתוחים כדי לאזן את הלחץ.

צליל הנפילות הידהד הרחק אל תוך הבוקר. לא הרמתי את הראש עד שנמוג ההדהוד האחרון.
הסתכלתי לאט מעל שפת קיר וערבוביה של קריאות עלתה, "אין נפגעים!" ו"תקין!"
"בארטל?" מרפ התנשף.
"תקין, תקין," אמרתי בשקט והתנשמתי במאמץ והשקפתי אל מעבר לשדה והיו פגיעות בקרקע ובגופות שכבר היו מתות וחבוטות, וכמה עצי ערער קטנים הוטלו על צידם במקום שנפלו הפגזים. סטרלינג רץ אל הפתח שברצפה וצרח למטה אל הסגן, "תקין, המפקד." הוא עבר בין כולנו שם על הגג, טפח על אחורי הקסדות שלנו, "תתכוננו, מזדיינים," הוא אמר.
שנאתי אותו. שנאתי אותו כי הוא הצטיין במוות ובבהמיות ובשתלטנות. אבל יותר מזה שנאתי את העובדה שהיה נחוץ, את הצורך שלי בו שיטלטל אותי לכדי פעולה אפילו כשהם ניסו להרוג אותי, את העובדה שהרגשתי פחדן עד שצרח לי באוזן, "תירה בחאג׳ים המזוינים האלה!" שנאתי את האופן שבו אהבתי אותו כשנחלצתי לאט מתוך האימה והשבתי אש וראיתי אותו יורה גם, מחייך כל הזמן, צורח, כל הזעם והשנאה של מאות המטרים הרבועים המעטים האלה, חיים ומתפשטים, בתוכו ומבעד לו.
והם אכן באו. מתוך צללי חלונות. הם הגיחו מאחורי שטיחי תפילה ארוגים וירו צרורות אש והקליעים שרקו על פנינו ואנחנו התכופפנו והקשבנו כשחבטו בבטון ובלִבני הבוץ ופיסות קטנות עופפו לכל עבר. הם רצו בסמטאות זרויות אשפה, על פני חביות בוערות וחתיכות פלסטיק שנישאו ברוח כמו קוצים סבוכים על אבני המרצפת העתיקות.
ביום ההוא סטרלינג צרח הרבה זמן עד שסחטתי את ההדק. אוזניי צילצלו מהרעש והכדור הראשון ששיחררתי אל השדה נראָה כמו נפרד מהרובה בנפצוץ עמום. כשפגע, העלה עננה קטנה של אבק שסביבה הרבה עננות אבק קטנות אחרות, זהות לה בדיוק.
קליעים במאותיהם ניערו אבק מהקרקע, מעצים ומבניינים. מכונית ישנה נקמטה ונמעכה תחת האבק. מפעם לפעם מישהו רץ בין בניינים, מאחורי מכוניות כתומות ולבנות, על גגות, והם היו מקיפים את עצמם בעננות קטנות של אבק.
גבר רץ מאחורי קיר נמוך בחצר והסתכל סביב, נדהם מהיותו בחיים, נשקו מעורסל בזרועותיו. הדחף הראשון שלי היה לצרוח אליו, "עשית את זה, בנאדם, תמשיך הלאה," אבל נזכרתי כמה מוזר יהיה לומר דבר כזה. לא עבר הרבה זמן עד שגם האחרים ראו אותו.
הוא הביט שמאלה, אז ימינה, והאבק התנפצץ סביבו, ורציתי לומר לכולם שיפסיקו לירות עליו, לשאול, "איזה מין גברים אנחנו?" נשטפתי תחושה מוזרה, כאילו ניצלתי, כי לא הייתי גבר אלא ילד, והוא אולי פוחד, אבל לא כל כך אכפת לי, כי גם אני פוחד, ונאחזתי הלם כשהבנתי שאני יורה בו ושלא אפסיק עד שאהיה בטוח שהוא מת, והרגשתי טוב יותר בידיעה שאנחנו הורגים אותו יחד, ועדיף לא לדעת בוודאות שאתה זה שעשה את זה.
אבל ידעתי. יריתי בו והוא קרס מאחורי הקיר. הוא נורה שוב בידי מישהו אחר והכדור פילח את חזהו, ניתז ושבר עציץ שהיה תלוי בחלון מעל לחצר. אז הוא נורה שוב ונפל בזווית מוזרה – לאחור מעל רגליו הכפופות – וצד פניו נעלם ברובו והיה הרבה דם שנקווה סביבו באבק.
מכונית נסעה לעברנו בכביש בין הבוסתן ושדה המתים. שני סדינים לבנים גדולים תופחים מהחלונות האחוריים. סטרלינג רץ אל צידו האחר של הבניין, שם הוצב מקלע. הסתכלתי מבעד לכוונת וראיתי גבר זקן מאחורי ההגה ואישה זקנה במושב הנוסעים מאחור.
סטרלינג צחק. "בואו, מזדיינים."
הוא לא יכול לראות אותם. אני אצרח, חשבתי. אני אגיד לו שהם זקנים, שייתן להם לעבור.

אבל כדורים פגעו בכביש המתפורר סביב המכונית. הם חוררו את הפח.
לא אמרתי כלום. עקבתי אחרי המכונית בכוונת שלי. הזקנה מוללה באצבעותיה מחרוזת של חרוזים בהירים. עיניה היו עצומות.
לא הצלחתי לנשום.
המכונית עצרה באמצע הכביש אבל סטרלינג לא הפסיק לירות. הכדורים קרעו את המכונית ויצאו מהצד השני. בחוֹרים שבמכונית נוצק אור, והעשן והאבק היו תלויים באור. הדלת נפתחה והיא נפלה מתוך המכונית הישנה. היא ניסתה לגרור את עצמה אל צד הכביש. זחלה. דמה הזקן התערבב באפר ובאבק. היא הפסיקה לזוז.

"שככה יהיה לי טוב, רצחו את הכלבה הזאת," אמר מרפ. באמירה הזאת לא היו צער עמוק או מצוקה או חדווה או רחמים. לא הובע שום שיפוט. הוא פשוט היה מופתע, כאילו התעורר מתנומה ארוכה של אחר צהריים, אחוז בלבול של שינה, ומצא שהעולם המשיך בשלו למרות הדברים המשונים שהתרחשו בינתיים. בה־במידה היה יכול לומר שהיום יום ראשון, כי לא ידענו איזה יום זה. וזה היה עשוי להיות עניין מפתיע בעיצומו של רגע כזה, להכיר בעובדה שהיום יום ראשון. אבל הוא אמר אמת כך או כך, ולא היה משנה הרבה אם אכן היה יום ראשון, ומאחר שאף אחד מאיתנו לא ישן כבר זמן רב, נדמה ששום דבר לא משנה במיוחד.
סטרלינג ישב מאחורי הקיר, ליד המקלע. הוא החווה לנו לגשת אליו והוציא חתיכה של עוגה בחושה מכיס הצד של המכנסיים והקשבנו לצרורות האחרונים של ירי עצבני שהלכו ונמוגו. הוא בצע את העוגה היבשה לשלושה חלקים. "קחו," אמר. "תאכלו."
העשן התרומם והתחיל להיעלם. צפיתי בזקנה המדממת בצד הכביש. האבק נישא באוויר בגלים רפים והתחיל להסתחרר קלות. שמענו עוד יריות. מאחורי בניין יצאה ילדה קטנה בתלתלים חומים אדמדמים ובשמלה קיצית ופסעה אל הזקנה. כדורים תועים מעמדות אחרות הקפיצו אבק סביבה בתפרחות יבשות.
הסתכלנו על סטרלינג. הוא נופף בידו לעברנו. "שמישהו יעלה בקשר ויגיד למזדיינים האלה שזאת רק ילדה," אמר.
הילדה השתופפה מאחורי הבניין ואז הגיחה שוב. הפעם גררה רגליים אל הזקנה לאט מאוד. היא ניסתה לגרור את הגופה ופניה התעוותו ממאמץ כשמשכה את הזקנה בידה השלֵמה האחת. הילדה ציירה מעגלים באבק הדק כשהלכה סביב הגופה. הנתיב שהתוו סומן בדם: מהמכונית העשנה והבוערת דרך חצר מוקפת ביקינטונים אל המקום שהאישה שכבה בו מתה, מטופלת בידי הילדה הקטנה, שהתנדנדה והניעה את השפתיים, אולי שרה איזו קינה מדברית שלא הצלחתי לשמוע.
אפר שריפה של לִבני חומר ושל שומן גברים ונשים כחושים כיסה הכול. המינָרֶטים הבהירים חלשו על העשן והשמיים עדיין היו חיוורים כמו שלג. נדמה היה שהעיר נשלחת מעלה מתוך האבק השוקע. החלק שלנו נגמר, לפחות לעת עתה. היה ספטמבר, ואף על פי שהיו רק עצים מעטים שמהם יכלו העלים לנשור, כמה מהם עמדו בשלכת. הם ניערו מעליהם את הענפים הדקים והמצולקים, נחבטים ברוח ובאור היורדים מהגבעות שמצפון. ניסיתי לספור את העלים כשנשרו, כשנתלשו מנקודות החיבור שלהן בכוח פגזי מרגמה ופצצות. הם רעדו. אלומת אבק קלושה התרחפה מעל כל אחד מהם.
הסתכלתי על מרפ ועל סטרלינג ועל שאר המחלקה שעל הגג. הסגן ניגש אל כל אחד מאיתנו והניח את היד על זרועותינו, דיבר רכּוֹת, ניסה להרגיע אותנו בצליל קולו, כמו עם סוסים מבוהלים. אולי העיניים שלנו היו רטובות ושחורות, אולי חשפנו שיניים. הוא אמר, "עבודה טובה" ו"אתם בסדר" ו"אנחנו נהיה בסדר". היה קשה להאמין שנהיה בסדר ושנלחמנו טוב. אבל נזכרתי שאמרו לי שהאמת לא תלויה בזה שמאמינים בה.
מכשיר הקשר נשמע שוב. בתוך זמן לא רב הסגן יטיל עלינו עוד משימה. נהיה עייפים כשנצא אליה, אבל נלך, כי לא תהיה לנו ברירה. אולי היו לנו פעם: ברירות, נתיבים אחרים ללכת בהם. אבל אז היה המסלול שלנו ודאי, גם אם לא ידוע. חושך יירד לפני שנרגיש. חיִינו, מרפ ואני.
אני מנסה עכשיו בכל כוחי להיזכר אם ראיתי רמז כלשהו לבאות, אם היה איזה צל מעליו, אם היתה איזו דרך לדעת שהוא כל כך קרוב להיהרג. בזיכרון שלי מהימים ההם, על הגג, הוא חצי רוח. אבל לא ראיתי את זה אז, ולא יכולתי לראות. אף אחד לא היה יכול לראות את זה. אני מניח שאני שמח שלא ידעתי, כי היינו מאושרים בבוקר ההוא באל־טפר, בספטמבר. המחליפים הגיעו. היום היה מלא אור וחמים. ישנּו.

 

קווין פאוארס הוא סופר ומשורר ואמריקאי.

 

נולד והתחנך בריצ'מונד, וירג'יניה. בשנים 2004-2005 שירת מטעם צבא ארה"ב בעיראק. לאחר ששוחרר בכבוד משירותו הצבאי, למד אנגלית ב Virginia Commonwealth University. cab. בשנת 2012 קיבל תואר M.F.A מאוניברסיטת טקסס.

 

"ציפורים צהובות" הוא ספרו הראשון.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

מקור – האתר הרשמי של קווין פאוארס

X