צימר בעיר | לרכישה באינדיבוק
צימר בעיר

צימר בעיר

שנת הוצאה: 08/2014
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 37
- 37

דליה רז, אמנית קרמיקה מצליחה מתאלמנת במפתיע מבעלה שנהרג בפיצוץ מסתורי במפעל בו עבד. בצערה וייאושה היא מחליטה על מהפך בחייה. היא מקימה עסק חדש, השכרת חדרים לפי שעה ["דיי-יוז"] למפגשים אינטימיים לזוגות.

עולם חדש, זר מוזר ומסקרן נפתח בפניה. היא אוגרת סיפורים משעשעים, טראגיים ודרמטיים. סיפורים על סקס, בגידות ויחסים אסורים.

דליה מחליטה להעלות על הכתב  את החוויות שצברה ומוציאה לאור ספר שעוסק בסיפורים שאירעו בצימרים.

סיפור חייה המרתק נפרש בפני הקורא כשהוא שזור בסיפורים על אנשים כמונו המשתמשים בשירותי האירוח אותם היא  מספקת. הסיום מפתיע ובלתי צפוי.

הספר מבוסס כולו על סיפורים שאירעו במציאות. השמות שונו ופרטים עוותו בכדי למנוע פגיעה בפרטיות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צימר בעיר”

בקרוב…

פרולוג
בתשע בבוקר צלצל פעמון השער החיצוני. האינטרקום שתכננו להחליף מזמן, עבד לשם שינוי. "מי זה?" שאלתי ולא קיבלתי תשובה. הכלבים שלנו, שמתפקדים כאזעקה מתנייעת, פקחו עין תורנית למשמע הצלצול והתעצלו לקום. מוקדם מדי בשבילם. יצאתי החוצה לראות מי המטריד. בדרך חשבתי: בוודאי משלוח כלשהו לשכנים, או סתם מישהו שהתבלבל ורוצה לשאול על רחוב אחר בשכונה.
כשפתחתי את השער מצאתי מולי את אבי קינן, מנכ"ל מפעל אוצר המלח, מלווה בריקי מנהלת אגף האדמיניסטרציה, שניהם עובדים עם קובי בעלי מזה שנים רבות. כשהם מגיעים לעיר לפגישות ומתפנה להם "חלון" בין פגישה לפגישה – הם קופצים אלינו לקפה קצר, להרוג קצת זמן.
"איזו רוח טובה מביאה אתכם אלי כל כך מוקדם בבוקר?" שאלתי מבלי להבחין בצער שהיה נסוך על פניהם.
"רוח רעה", ענה קינן וחיבק אותי בכוח, "בואי ניכנס הביתה. אנחנו צריכים לדבר".
עדיין לא חשדתי בכלום, סתומה שכמותי. "איפה נשב?" שאלתי אותם ושניהם אומרים בתיאום מדהים, "איפה שהכי נוח לך".
לי תמיד נוח בחוץ, מתחת לפרגולה הענקית עם פינות הישיבה והרביצה. כאן אפשר לעשן בכיף, להרים רגליים על שולחנות ההגשה. הכול חופשי, לא פורמאלי ונוח להפליא.
התיישבנו ואני, כמארחת מושלמת, שאלתי אותם: "קר או חם? קפה? תה צמחים?" והם, רציניים מדי, אמרו לי, "שבי רגע יקירה, איפה אחותך?"
"אחותי?" אמרתי בתמיהה, "למה?"
אחותי הגדולה היא פסיכולוגית קלינית, גרושה סדרתית, פצצת מרץ מהלכת ולדעתי משוגעת על כל הראש. הגברת המכובדת, פרופסור באוניברסיטה, נמצאת יותר בחו"ל מאשר בארץ. היא המציאה איזו שיטת תקשורת בין אישית מיוחדת במינה עם תרגילי הדמיה המבוססים על דרמה, כתבה שלושה בסט סלרים בתחומה, מרצה בכל האוניברסיטאות הנחשבות בעולם, מופיעה בכל תכנית אירוח חשובה, ומייעצת לסלבריטאים, אנשי תקשורת, עסקים, ממשל, ומה לא. מרוב תקשורת בין אישית היא לא מצליחה לתקשר עם כל בעליה לשעבר, אחותה ושאר בני האדם. "אותה אתם צריכים? משהו קרה במפעל?"
"תתקשרי אליה". הם אומרים לי, "עכשיו. זה חשוב."
הרמתי אליה טלפון. "מה כבר קרה?" היא נובחת עלי. "מי זרק אותך מהמיטה כל כך מוקדם בבוקר?"
"איפה את?" שאלתי.
"שתי דקות ממך, בדרך לאוניברסיטה", היא אומרת. "יש סיבה טובה לשאלה?"
"כן", עניתי בקוצר רוח שתאם את שלה, "מר קינן המנכ"ל של קובי צריך אותך דחוף. הוא אצלי כרגע, יש לך זמן לקפוץ?"
"יאללה, אני מיד מגיעה. תכיני תה טוב כמו שאת יודעת".
אני מבקשת סליחה בנימוס והולכת לקטוף קצת עלים בגינה, להכין תה לכולם. מוציאה את הברד הישן שלי שכבר כמעט שחור מהכנת תה תכופה, זורקת לתוכו את העלים הטריים, מוסיפה דבש וקצת סוכר חום, שולפת את המגש האהוב עלי, מציבה עליו את הכוסות המרוקאיות המוזהבות ומכינה צלחת עם עוגיות אגוזים שאפיתי אתמול. תוך כדי העשייה אני תוהה ביני לביני, מה בעצם הם רוצים ממיקי אחותי? מה כבר יכול לקרות שם במפעל הזה שהם זקוקים לפסיכולוגית? אולי יש בעיות אישיות למישהו מהחשובים. מצד שני, לא שמעתי שום רכילות באחרונה על אף אחד… רעש עולה מכיוון הפרגולה. אחותי הגיעה. השיחה תתחיל בלעדי. אני מוזגת את המים שרתחו לברד, מערבבת ופותחת את המקרר להוציא גם את שאריות עוגת הקרם. אני אוספת צלחות הגשה, מארגנת מזלגות קטנים ומפיות, פורסת את העוגה ומניחה אותה על המגש – הכול מוכן. מבט נוסף שלא שכחתי כלום ולא אצטרך לחזור למטבח. אני מרימה את המגש ויוצאת החוצה למרפסת.
מיקי, אחותי, קמה וניגשת לעברי. היא נראית נסערת מהרגיל. מהכירי אותה, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. היא שלפה מידי את המגש העמוס, הניחה אותו על השולחן, חיבקה אותי והוליכה אותי אל הכורסא. " מה קורה פה?" אני תוהה.
השתיקה מהדהדת.
הראשון שאזר אומץ היה אבי קינן, שנראה לי הרוס ולא בדיוק הצליח לחבר משפט משמעותי. "די", אני יורה, "אתם מוכנים כבר להגיד לי לשם מה התכנסנו?"
אבי פולט לבסוף: "אין לי דרך קלה להגיד לך את זה – קובי מת".
התעלפתי.

דליה רוזנפלד היא אשת עסקים. עסק השכרה לחדרים מפוארים על בסיס שעתי למטרות אינטימיות, היווה השראה לסיפורים האמיתיים ששולבו בספר. בעבר היתה כתבת ובעלת הטור באתר 777 ובמעריב מקומי. למעלה מעשור שימשה כדוברת ואשת יחסי ציבור של תיאטרון באר שבע. מאז פרישתה מעולם התקשורת, היא בעלת "חמסה" חברה ליבוא ושיווק אשר שיווקה אופנה שונה, מוצרי אמנות ותכשיטים בחנויות ברחבי הארץ וברשת חנויות בבעלותה.

X