צילה | לרכישה באינדיבוק
צילה

צילה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 509
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 62
- 42

במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה, סבתה הגדולה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש.

הספר "צילה" אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צילה”

ביקורות נבחרות

יהודית קציר בטור אישי על דמויות הספר

 

על הספר ב-"הארץ"

/ הרצלייה, קיץ 1960

היא מתעוררת השכם כבכל בוקר, פיה יבש והלב הודף דם אל דופנות הגוף. מה היה בחלום. לאחוז במראות לפני שיישמטו. לפעמים היא שוכחת, פוקחת את עינה הימנית בהרף של ציפייה – לשמאלית החלולה התרגלה לפני עידן־ועידנים – ושוב המסך העכור, בקושי אפשר להבחין באור יום אפרפר. בגן מחַנחנים השרקרקים את שריקותיהם. האחד שואל והאחר משיב. ושוב, צליל עולה וצליל יורד, וחוזר חלילה. ניגון החיזור. שיר השירים אשר לציפורים. אחריהם מתחילים הבולבולים בהמולה גדולה, מתאמצים לגבור בצפצופם איש על רעו, כעסקנים באספת המפלגה.

אחת הנכדות שאלה אותה לא מזמן, "מה את רואה, סבתא, אור? צללים? חפצים גדולים את יכולה לראות?" תבעה לדעת, "אותי את עוד מזהה?" מי זו היתה. אֵלָה, הבת של רות, שבאה לחופשת הקיץ מהפנימייה שלה בלונדון. לפני שנה, כשעמדה לנסוע לשם, באה להיפרד. אז עוד היה ביכולתה להבחין בסילואטות של דמויות וחפצים. היתה שעת בין־ערביים, והיא ביקשה מאֵלָה שתעמוד בחוץ, אל מול השמש הנמוכה, כדי שתראה אותה בפעם האחרונה.

היא לא השלתה את עצמה. דוקטור סינַי, הרופא שלה כבר שלושים־וחמש שנה – לראשונה נפגשו כשהגיע עם אשתו הצעירה לעזה, בשנת עשרים־וארבע, ובמשך הזמן היה לחבר נפש – לקח את ידה בין כפותיו ואמר בצער שמצב הראייה מידרדר במהירות.

"אין מה לעשות, צילה, הרפואה עוד לא התקדמה כדי למצוא פתרון לגלאוקומה".

והיא טפחה על גב ידו ואמרה, "זהו זה, אפרים, בשבילי העולם כבה".

"אני חיה במין ערפל או עשן של שריפה", ניסתה להסביר לילדה, "כמו ים בסתיו, שהוא אפור ובלי שום תנועה. רק בשינה, בחלומות, חוזרים אלי הצבעים והדמויות ואני רואה".

"וכשאת קוראת עם האצבעות את הספרים שדוד חנן מביא לך מהספרייה לעיוורים, את יכולה לדמיין?"

"כשאני קוראת בברייל זה כמו שקוראים רגיל, אני רואה את הדברים בעיני־רוחי, אבל הקריאה מאוד איטית".

לא בנקל למדה את אותיות הברייל. כבר היתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכריות אצבעותיה קשות ומחוספסות. חנן ישב על־ידה בכל ערב, הוליך בידו את אצבעותיה על הנקודות הקטנות הבולטות, ובסבלנות אין קץ חזר באוזניה על האותיות, עד שהצטרפו למלים.

"ואת גם יכולה להיזכר בחיים שלך", התיישבה אֵלָה על הרצפה למרגלותיה, "בטח יש לך המון זיכרונות".

"יש די והותר", גיחכה כנגד רצונה, "אם לא אזהר, הם עלולים להטביע אותי. מה הריח הזה", ידה גיששה על פניה של נכדתה. בליטות מאובקות על המצח ועל הלחיים. כתוב שם דבר־מה בברייל, עברה בה מחשבת עִוועים, אולי העתיד של הילדה.

"יותר מדי פודרה את שמה, אֵלינקה, עשו ממך שם גברת מגונדרת".

"זה לַחַצ'קוּנים, להסתיר", רטנה הילדה, "הרי אין לי מה לאכול שם, אין להם ירקות בכלל, כולן אוכלות קידני פַּאי עם ריח מגעיל, ואני יכולה רק גבינה צהובה וביצים, ושוקולד שעושה חצ'קונים. חוּצְמִזֶה, בלונדון כולן שׂמות פודרה. פנים לבנות זה במודה עכשיו".

מה עלה על דעתם לשלוח אותה לפנימייה היקרה הזאת בלונדון, הלוא היתה תמיד פרא־אדם. חשבו ששם יעשו ממנה לֵיידי. בחודשים הראשונים היה לה קשה, כתבה לרות מכתבים בוכיים. עכשיו היא אומרת שטוב לה בפנימייה, הכירה חברות חדשות, וכבר מפטפטת באנגלית. מוטב כך מאשר בבית ברמת־גן, בקלחת המריבות בין ההורים. ספק אם תצליח לשמור על הצמחונות. כשהיתה קטנה נהגה לעבור אחרי בית־הספר ליד האטליז השכונתי ולעמוד בפתח ולצעוק לקצב 'רוצח', עד שיום אחד התרגז, רדף אחריה ותלש מגבה את הילקוט וסירב להחזירו. רות אזרה עוז ונכנסה לאטליז, למרות הקבס שעלה בה למראה העופות הצהבהבים כעוּבּרים מתים, שנתלו בצוואריהם על אנקולים. היא הסבירה לו שהמשפחה כולה צמחונית ומתנגדת לרצח בעלי־חיים, והבטיחה שהמעשה לא יישָׁנה, ומאז נשמרה הפרחחית הקטנה לנפשה והקפידה לחזור מבית־הספר בצד האחר של הרחוב.

היא מתיישבת. ידה מגששת על השידה עד שהיא נתקלת באחת הכוסות. הופכת את העין התותבת אל כף ידה השמאלית ותוחבת אותה למקום הריק, ומרכיבה את המשקפיים. מן הכוס האחרת היא מוציאה את השיניים התותבות. היא לא אוהבת שהנכדים נכנסים לחדר־השינה. הקטנים נבעתים למראה החניכיים שמחייכות אליהם מתוך הכוס, ועוד יותר הם נבהלים מהעין המלאכותית, שלוטשת בהם מבט אטום מן הכוס השנייה. ואילו הנכדים הגדולים מתלוצצים מאחורי גבה. "איפה סבתא?" שמעה פעם אחד מהם מן החצר, והאחר, האִיבֶּער־חֻכֶם, השיב לו, "בחדר־השינה, נותנת עינה בכוס". שנים־עשר נכדים נולדו להם, כמספר שבטי ישראל, שבע בנות וחמישה בנים. לפעמים, לפני ההירדמות, היא מאמנת את שִׂכלה בזכירת סדר הלידה שלהם, מעמליה הבכורה, שלומדת משפטים באוניברסיטה בירושלים, ועד טלי בת העשר של תקווה – הצעירה מכולם. ובחודש הבא מתחתנת נאווה, הגדולה של רות. דפנה של יוסף התחתנה בל"ג בעומר. מה יש להן לרוץ לחופה בגיל עשרים, היא מנידה בראשה, הלוא בגיל הזה הן עוד ילדות, טמבליות גמורות, מה הן יודעות על החיים, על גברים, על עצמן.

יהודית קציר נולדה בחיפה. כיום מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשתי בנות.

למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים" (בהוצאת הספריה החדשה), שאותו פרסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מידי.

בשנת 2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול.

מיצירתה: "סוגרים את הים" (1990), "למאטיס יש את השמש בבטן" (1995),

"מגדלורים של יבשה" (1999), "הנה אני מתחילה" (2003), "סיפורי חיפה" (2005),

"סיפורי תל אביב" (2008) ו- "צילה" (2013), כולם ראו אור בהוצאת "הספריה החדשה".

 

 

מקור- וויקפדיה

X