ציידת 4: לילה של חלומות אסורים | לרכישה באינדיבוק
ציידת 4: לילה של חלומות אסורים

ציידת 4: לילה של חלומות אסורים

שנת הוצאה: 05/2014
מס' עמודים: 330
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 58
- 35

חלומותיה הקטלניים מאיימים להרוס אותה בלילות.

לאורך כל מערכת היחסים שלהם קאת ובונז הסקסי, הערפד – עכשיו כבר מאסטר – עמדו כנגד כוחות שאיימו להרוס אותם. הם נלחמו באין ספור יצורים אל-מתים, התגברו על הפרידה הכפויה וצלחו קרבות בערפד מאסטר נקמני עם כוחות על-טבעיים.

בשוך הקרבות הם הצהירו על אהבתם קבל עם ועולם האל-מתים, ונשבעו אמונים זה לזו בברית דמים, החזקה מכל ברית אחרת.

עכשיו הם רצו קצת חופש.

אך התקווה לחופשה רומנטית בפריז מתנפצת, כשקאת מתעוררת לילה אחד אחוזת אימה מסיוט, שכמעט עלה לה בחייה; גרגור, ערפד מאסטר, שכוחותיו עוצמתיים, טוען שקאת נקשרה אליו בעברה והיא שייכת לו בשבועה, שקאת עצמה אינה זוכרת.

גרגור קורא לקאת אשתו, והוא לא יוותר עד שתחזור אליו.

קרב עקוב בדם מתחיל בין גרגור, הרודף את קאת בחלומותיה, לבין בונז המחזיק בליבה, ורק קאת יכולה לשבור את אחיזתו של גרגור. היא תזדקק לכל הכוחות שהיא יכולה לזמן כדי לנצח, גם אם במהלך הקרב היא תצטרך להסתכן ולסכן את שאהבה מכול, את בונז.

בקרב הזה אחד מהשלושה חייב ליפול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ציידת 4: לילה של חלומות אסורים”

בקרוב…

לילה של חלומות אסורים

1

אם הוא יתפוס אותי, אני מחוסלת.

 

            רצתי בשיא המהירות, ניסיתי להימנע מלהיתקל בעצים, בשורשים בולטים וסבוכים ובאבנים על אדמת היער. היצור המפלצתי רדף אחריי ונהם, קולו קרב והולך. הוא היה מהיר ממני והגביר את הקצב ואילו אני הלכתי והתעייפתי.

 

            הצמחייה שהתדלדלה, חשפה ערפד בלונדיני על גבעה מרוחקת. זיהיתי אותו מיד. ליבי התמלא תקווה. אם אצליח להגיע אליו, אהיה בסדר. הוא אוהב אותי. הוא יגן עליי מפני המפלצת. אבל הייתי עדיין מאוד רחוקה.

 

            ערפל הזדחל במעלה הגבעה, עטף את הערפד וגרם לו להיראות כמעט כרוח רפאים. צרחתי את שמו כשצעדיו של היצור המפלצתי הלכו והתקרבו. הסתערתי קדימה אחוזת אימה, כחוט השערה ביני ובין אחיזתן של כפות ידיים גרמיות שהיו נחושות להוריד אותי שאולה. בכוחות מחודשים, שעטתי אל עבר הערפד. הוא עודד אותי, תוך כדי נהימות אזהרה לעבר היצור, שלא הפסיק לרדוף אחריי.

 

            "עזוב אותי," צרחתי כשנתפסתי מאחור באחיזה חסרת רחמים. "לא!"

 

            "חתלתולה!"

 

            הצעקה לא הגיעה מהערפד שעמד לפניי, אלא מהיצור המפלצתי שריתק אותי בכוח לאדמה. הפניתי את ראשי במהירות אל עבר הערפד שבמרחק, אבל דמותו היטשטשה בתוך החלל הריק, והערפל עטף אותו. רגע לפני שהוא נעלם, שמעתי את קולו.

 

            "הוא לא בעלך, קאת'רין."

 

            ניעור חזק פוגג את שארית החלום, התעוררתי כדי למצוא את בונז, אהובי הערפד, מרחף מעלי.

 

            "מה קורה? את פצועה?"

 

            שאלה מוזרה הייתי אומרת, לאור העובדה שזה היה רק חלום בלהות. אבל עם עוצמה וקסם נכונים, גם סיוטים עלולים להפוך לכלי נשק. פעם, כמעט נהרגתי על ידי חלום. בכל מקרה, עכשיו זה היה שונה. על אף בהירותו, זה היה רק חלום.

 

            "אני אהיה בסדר אם תפסיק לטלטל אותי."

 

            בונז שמט את ידיו ופלט אנחת רווחה. "לא התעוררת, וחבטת במיטה. זה העלה בי זיכרונות קשים."

 

            "אני בסדר. זה היה… חלום מוזר."

 

            היה משהו בערפד שהופיע בו שהטריד אותי. הרגשתי שאני אמורה לדעת מי הוא.

 

 בכל אופן אין בזה שום היגיון, הוא היה בסך הכל פרי דמיוני.

 

            "מוזר שלא הצלחתי לקלוט שום דבר מהחלום שלך," המשיך בונז. "בדרך כלל החלומות שלך הם בשבילי כמו מוזיקת רקע."

 

            בונז היה מאסטר ערפד, חזק יותר מרוב הערפדים שפגשתי אי פעם. אחת המתנות שלו היתה היכולת לקרוא את מחשבותיהם של בני אנוש. הייתי חצי בת אנוש וחצי ערפדית, היתה בי מספיק אנושיות שאפשרה לבונז לשמוע את המחשבות שלי, אלא אם התאמצתי לחסום אותו. ועדיין היה זה חדש לי שהוא שומע את החלומות שלי.

 

            "אתה יכול לשמוע גם את החלומות שלי? אלוהים, בטח אין לך רגע שקט. הייתי יורה לעצמי בראש אם הייתי במקומך."

 

            מה שלמעשה, לא היה מזיז לו. רק פגיון עשוי כסף שיפלח את ליבם של ערפדים או עריפת הראש שלהם יקטלו אותם. ירייה בראש עשויה לפתור את כל הצרות שלי לצמיתות, אבל לבונז היא תגרום כאב ראש חזק בלבד.

 

            הוא נשען לאחור על הכריות. "אל תדאגי, אהובה. אמרתי שהחלומות שלך הם כמו מוזיקת רקע, כך שזה די מרגיע. ובאשר לשקט, השקט כאן על המים הוא הכי קרוב לזה שחוויתי אי פעם מבלי להצטמק ולהתייבש תוך כדי."

 

            נשכבתי בחזרה, ורעד חלף בי כשהוא הזכיר את ההתקלות הקרובה שלו עם המוות. שיערו של בונז הלבין אז, כשהוא כמעט מת, אבל עכשיו כבר חזר לצבעו הרגיל, חום עמוק.

 

            "זו הסיבה שאנחנו שטים בסירה ברחבי האוקיינוס האטלנטי? כי רצית קצת שקט ושלווה?"

 

            "רציתי לבלות איתך קצת ביחידות, חתלתולה. היה לנו כל כך מעט זמן לעצמנו בזמן האחרון."

 

            בלשון המעטה. אף על פי שכבר עזבתי את העבודה שלי בפיקוד על האגף הסודי של היחידה לביטחון פנים שתפקידו לצוד ערפדים וגו'לים נבלים, החיים מאז לא היו משעממים לרגע. בהתחלה היינו צריכים להתמודד עם האבדות בנפש שספגנו מהמלחמה עם ערפד מאסטר אחר בשנה שעברה. כמה מחבריו של בונז נרצחו, וגם רנדי, בעלה של דניס, החברה הכי טובה שלי. כשנגמרה המלחמה צדנו במשך חודשים את הנותרים, אלו שהכשירו את הקרקע לפתיחת המלחמה, כדי שלא יישארו בחיים ויחרחרו מלחמה נוספת נגדנו בעתיד. אחר כך הכשרתי את המחליפה שלי, כדי שהיא תוכל לשמש כפיתיון ביחידת הסוכנים החשאיים של הדוד שלי, דון, שרדפו את בני קהילת האל-מתים שהתנהגו לא יפה. ערפדים וגו'לים לא חייבים להרוג כדי לאכול מדם אדם, אם כי יש כאלה בהם שהורגים בשביל הכיף, או מטיפשות. הדוד שלי דואג לטפל בערפדים ובגו'לים אלו – שאזרחים רגילים לא יהיו מודעים כלל לקיומם.

 

            ולכן כשבונז אמר לי שאנחנו יוצאים לשיט בסירה, הנחתי שאנחנו יוצאים למשימת-חיסול כלשהי. נסיעה לאיזשהו מקום רק לשם מנוחה והתרגעות היא דבר שלא קרה, אף פעם מאז שאנחנו יחד.

 

            "אז זאת חופשת סופשבוע?" לא יכולתי להסתיר את הספקנות בקולי.

 

            הוא העביר את אצבעו על שפתי התחתונה. "זאת החופשה שלנו, חתלתולה."

 

            הייתי עדיין המומה מהרעיון. "ומה עם החתול שלי?" השארתי לו אוכל שיספיק רק ליום-יומיים, לא להיעדרות ממושכת.

 

            "אל דאגה. שלחתי מישהו לבית שלנו שיטפל בו. אנחנו יכולים לטייל לכל מקום בעולם ולקחת את הזמן בדרך. אז תגידי, לאן ניסע?"

 

            "פריז."

 

            הפתעתי את עצמי שנפלט לי. מעולם לא השתוקקתי לנסוע לשם בעבר, אבל מסיבה כלשהי, בוער לי עכשיו. אולי מפני שפריז אמורה להיות עיר האוהבים, אף על פי שדי היה במבט אחד בבונז כדי להכניס אותי למצב רוח רומנטי.

 

            הוא בטח שמע את המחשבה שחלפה בראשי, כי הוא חייך ופניו היו עוצרות נשימה אפילו יותר מבדרך כלל, לדעתי. על רקע הסדינים הכחולים, עורו כמעט זהר בחיוורון משי בגון הבהט, מושלם מדיי מכדי להיות אנושי. הסדינים, שכיסו חלקית את גופו חשפו בטן רזה, מוצקהומתוחה, וחזה שרירי וחזק. עיניים חומות כהות החלו לזהור בירוק אמרלד, וניבים הציצו מתחת לקצות פיו, מודיעים לי שאני לא היחידה שחום מציף את גופה לפתע.

 

            "אם כך, פריז," הוא לחש, והעיף את הסדינים מעליו.

 

 

 

            "…נגיע לשם עוד מעט. כן, היא מרגישה מצוין, מֶנצֶ’רז. שככה יהיה לי טוב, התקשרת אליי כמעט כל יום… כן, ניפגש ברציף."

 

            בונז הניח את השפופרת והניד בראשו. "או שראש השושלת שלי מסתיר משהו, או שהוא פיתח אובססיה לא בריאה כלפייך שגורמת לו לרצות לדעת על כל צעד שלך."

 

            התמתחתי בערסל שעל הסירה. "בפעם הבאה תן לי לדבר איתו. אני אגיד לו שמעולם לא הרגשתי טוב יותר."

 

            שלושת השבועות הבאים היו באמת נפלאים. אם אני הייתי זקוקה לחופשה, בונז היה זקוק לה כפליים. כאדונה של שושלת ענפה וכמנהיג-שותף של שושלת ענפה אף יותר, או שתמיד פקחו עליו עין, בחנו אותו וקראו עליו תיגר, או שהיה עסוק בהגנה על אנשיו. כל האחריות הזאת גבתה מחיר. רק בימים האחרונים הוא הצליח להירגע מספיק כדי לישון פרק זמן ארוך יותר מהשעות הספורות שאליהן היה מורגל.

 

            היתה רק נקודה שחורה אחת בשיט התענוגות הזה, אבל שמרתי אותה לעצמי. למה להרוס את החופשה שלנו ולספר לבונז על החלומות הטיפשיים חסרי המשמעות שלי?

 

            הפעם החלומות הופיעו מבלי שבונז הצליח להבחין בהם. כנראה שהפסקתי לבעוט ברגליי מתוך שינה. לא הצלחתי לזכור הרבה מהם כשהתעוררתי. כל שידעתי הוא שהופיע בהם אותו ערפד בלונדיני נטול-פנים מהחלום הראשון. זה שקרא לי בשמי האמיתי, קאת'רין, ושבסופם תמיד הטיח בי אותה אזהרה מסתורית – הוא לא בעלך.

 

            על פי חוקי בני האנוש, בונז לא היה בעלי. אבל התאחדנו בברית דם ונישאנו על פי כללי הטקס הערפדיים, והאל-מתים לא נוהגים להתגרש. כל הקטע של "עד שהמוות יפריד בינינו" לא היה צחוק מבחינתם. אולי החלומות שלי סימלו רצון תת-מודע לקיים בכל זאת טקס חתונה מסורתי. בפעם האחרונה שניסינו לערוך טקס מסורתי, פרצה מלחמה נגד ערפד שחשב שבעזרת כישוף אפל וקטלני יוכל לטרוף את הקלפים (ואותנו).

 

            מֶנצֶ’רז פגש אותנו ברציף. על אף שהוא לא נראה מבוגר מבונז, הוא קרא לו ראש השושלת, כי הערפד שהמיר את בונז הומר בעצמו על ידי מֶנצֶ’רז. בונז ומֶנצֶ’רז היו מן הסתם באותו גיל בשנות-אדם כשהם הומרו לערפדים. גם מֶנצֶ’רז היה יפה תואר – במובן האקזוטי של המילה – הודות להליכותיו המלכותיות, תווי פניו המצריים, ושיערו השחור הארוך המתנפנף ברוח.

 

            אבל הדבר שבאמת לכד את תשומת לבי היה שמֶנצֶ’רז התהלך כשהוא מלווה משני צדיו בשמונה מאסטרים ערפדים. עוד בטרם הספקתי לרדת מהסירה, הרגשתי את האנרגיה החשמלית שקרנה מכולם יחד והתפצחה באוויר. נכון שעל פי רוב מֶנצֶ’רז יצא למסעותיו כשהוא מלווה בפמליה, אבל הפעם מלויו נראו כמו שומרים, ולא כמו חבורת מעריצים אל-מתים.

 

            בונז ניגש למֶנצֶ’רז ולחץ את ידו קצרות.

 

            "שלום, ראש השושלת. לא יכול להיות שהבאת את כל אלה רק בשביל הפוזה" – הוא סימן בניד ראש לכיוון הערפדים הממתינים בצד – "אז אני מתאר לעצמי שיש בעיות."

 

            מֶנצֶ’רז הנהן. "כדאי שנלך. גם ככה הסירה הזאת מכריזה בקולי קולות שאתה כאן."

 

            על דופן הסירה היה כתוב "מלאכית-המוות" באותיות אדומות: מחווה לכינוי שלי, "מלאכית המוות האדומה", שאותו הרווחתי ביושר הודות לצבע שיערי ולריכוז הגבוה של תאי דם אל-מתים בגופי.

 

            מֶנצֶ’רז החליף איתי רק ברכת שלום קצרה ומנומסת כשפסענו מהרציף לעבר וואן שהמתין לנו. שישה מהשומרים נכנסו לוואן זהה שחנה בסמוך. שעטנו משם, והוואן השני נסע בעקבותינו במרחק לא רב.

 

            "ספרי לי על החלומות שלך, קאת," אמר מֶנצֶ’רז ברגע שיצאנו לדרך.

 

            פערתי את עיניי. "איך אתה יודע עליהם?"

 

            גם בונז נראה מופתע. "לא סיפרתי לו, חתלתולה."

 

            מֶנצֶ’רז התעלם משאלותינו. "מה ראית בחלום שלך? תפרטי בדיוק."

 

            "החלומות מוזרים," התחלתי לומר, וראיתי שהגבות של בונז מתרוממות באחת לנוכח השימוש שלי בלשון רבים. "בכולם מופיע אותו ערפד. בזמן החלומות, אני מזהה אותו. אני אפילו יכולה לשמוע את עצמי קוראת לו בשמו, אבל כשאני מתעוררת, אני לא זוכרת מי הוא."

 

            אלמלא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי אומרת שמֶנצֶ’רז נראה מפוחד. אבל אני לא מומחית בכל הקשור אליו, כמובן. מֶנצֶ’רז היה בן מעל ארבעת אלפים שנה וגאון בהסתרת רגשותיו, אבל יכול להיות שפיו התקשה לשבריר שניה. או שאולי היתה זו אשליה אופטית בלבד.

 

            "כמה חלומות כאלה היו לך?"שאל בונז. הוא נראה לא מרוצה. ההתהדקות של שפתיו לא היתה מקרית.

 

            "ארבעה, ואל תתחיל. היית מפליג למבצר הקרוב אם הייתי מספרת לך עליהם, ושם היית משגיח עליי עשרים וארבע שעות ביממה. היתה לנו חופשה ממש נחמדה, ולכן לא סיפרתי לך עליהם. לא כזה סיפור."

 

            הוא פלט נחרה. "לא כזה סיפור, היא אומרת. טוב, אהובה, בואי נגלה מה באמת הסיפור. במזל, הוא לא ייגמר באיבוד חייך הפזיזים."

 

            ואז הוא פנה למֶנצֶ’רז. "אתה ידעת שמשהו לא בסדר. למה, לכל הרוחות, לא הבאת את זה לידיעתי במידי?"

 

            מֶנצֶ’רז רכן קדימה. "חייה של קאת אינם בסכנה. מכל מקום, נוצרה איזשהי… סיטואציה. קיוויתי שלא נצטרך לקיים את השיחה הזאת לעולם."

 

            "אתה יכול פשוט לשפוך את מה שיש לך בלי הקדמות, לשם שינוי?" מֶנצֶ’רז ידוע ביכולתו ללכת סחור סחור שעות. אני מניחה שבשל גילו המופלג, הוא רכש מידה מגונה של סבלנות.

 

            "שמעת פעם על ערפד בשם גרגור?"

 

            כאב פילח את ראשי לשבריר שניה והתפוגג כל כך מהר שמיד הסתכלתי סביבי כדי לבדוק אם מישהו אחר מלבדי הרגיש את זה. מֶנצֶ’רז נעץ בי מבט כאילו הוא מנסה לחדור פנימה ולבחון את החלק האחורי של המוח שלי. בונז סינן קללה לידי.

 

            "אני מכיר כמה ששמם גרגור, אבל רק אחד שמכונה חוטף החלומות הארור." הוא הלם באגרופו, ומשענת היד נעקרה ממקומה. "לזה אתה קורא סטנדרטים מקובלים של בטיחות לאשתי?"

 

            "אני לא אשתך."

 

            בונז ירה לעברי מבט משתאה, כשכף ידי התרוממה מיד וסכרה את פי. מאיפה לעזאזל, זה הגיע?

 

            "מה אמרת הרגע?" בונז שאל בספקנות.

 

            בשוק, גימגמתי.

 

            "אני – אני התכוונתי… בחלומות שלי, הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שהערפד הזה אומר לי 'הוא לא בעלך.' ואני יודעת שהוא התכוון אליך, בונז. לזה התכוונתי."

 

            בונז נראה כאילו הרגע דקרתי אותו בסכין, ומֶנצֶ’רז עטה את אותה ארשת אדישה ומסתורית. לא מסגיר דבר.

 

            "אתה יודע, תמיד נדמה לי שדווקא כשדברים מתחילים להסתדר בינינו ממש טוב, אתה בא ודופק את הכול!" התפרצתי על מֶנצֶ’רז.

 

            "את בחרת לבוא לפריז, מכל המקומות בעולם," השיב מֶנצֶ’רז.

 

            "אז מה? יש לך משהו נגד הצרפתים?"כעס לא הגיוני כלפיו הציף אותי. צרחה גאתה בתוכי. למה אתה לא יכול פשוט להניח לנו?!

 

            ואז ניערתי הכל מעליי. מה לא בסדר איתי? האם זה מקרה חמור של תסמונת קדם וסתית או משהו?

 

            מֶנצֶ’רז שפשף את מצחו. תוי פניו העדינים, העתיקים, נראו בפרופיל, כשהסב את מבטו ממני.

 

            "פריז עיר יפהפייה. תיהני ממנה. בקרי בכל האתרים החשובים. אבל אל תלכי לשום מקום ללא ליווי, ואם תחלמי על גרגור שוב, קאת, אל תתני לו להניח עלייך את ידיו. אם תראי אותו בחלומותייך, תברחי."

 

            "אממ, אין מצב שתצליח לפטור את עצמך בערפול מקושקש כמו 'שיהיה לך יום נעים'," אמרתי. "מי זה גרגור, למה אני חולמת עליו, ולמה הוא מכונה חוטף החלומות?"

 

            "וחשוב מכך, למה הוא צץ פתאום כדי לחפש אותה?" קולו של בונז היה קר כקרח. "איש לא שמע או ראה את גרגור יותר מעשור. חשבתי שהוא מת."

 

            "הוא לא מת," אמר מֶנצֶ’רז בקול מאיים-משהו. "כמוני, לגרגור חזיונות של העתיד. הוא התכוון לשנות את העתיד שראה באחד החזיונות הללו. כשגיליתי זאת, תפסתי וכלאתי אותו בתור עונש."

 

            "ומה הוא רוצה מאשתי?"

 

            בונז הדגיש את המילים כשקישת גבה אחת לעברי, כקורא עליי תיגר להעז ולהתווכח איתו. לא התווכחתי.

 

            "הוא ראה את קאת באחד החזיונות שלו, והחליט שהיא מוכרחה להיות שלו," אמר מֶנצֶ’רז בטון שטוח. "אחרי כן, גילה שהיא עתידה להתאחד איתך בברית דם. באיזור יום הולדתה השישה עשר, גרגור התכוון למצוא אותה ולקחת. התכנית שלו היתה מאוד פשוטה – אם אתה וקאת לא תיפגשו כלל, היא תהיה שלו, ולא שלך."

 

            "חתיכת ממזר רמאי," סינן בונז, בעוד פי נפער בתדהמה. "אחמיא לו על הפיקחות שלו כשאשסף את ליבו ביתד כסף."

 

            "אל תזלזל בגרגור," אמר מֶנצֶ’רז. "הוא הצליח להימלט מהכלא שלי לפני חודש, ועדיין לא ברור לי איך. נראה כי גרגור מעוניין יותר בקאת מאשר בנקמה בי. ככל הידוע לי, היא האדם היחיד שאני מכיר, שגרגור יצר איתו קשר בחלומות מאז בריחתו."

 

            למה הערפדים המטורפים האלה מנסים כל הזמן לקחת אותי? העובדה שהייתי היחידה שידוע עליה בעלת גנים ערפדיים ואנושיים יחד, לא היתה שווה את הצרות שנגרמו לי בעטיה. גרגור לא היה הערפד הראשון שחשב שיהיה מגניב להחזיק בי כאילו הייתי מין צעצוע אקזוטי, אבל בהחלט מגיע לו תוספת ניקוד על כך שרקח תכנית מקורית במיוחד למטרה זו.

 

            "וכלאת את גרגור במשך תריסר שנים רק כדי למנוע ממנו לשנות את העתיד שלי עם בונז?" שאלתי מבלי להסתיר את ספקנותי. "למה? הרי לא ממש התאמצת לעצור את אדונו של בונז, איאן, כשהוא ניסה לעשות אותו דבר."

 

            עיני הפלדה של מֶנצֶ’רז עברו במהירות ממני לבונז וחוזר חלילה. "היה שם יותר סיכון," אמר לבסוף. "אלמלא פגשת את בונז, הוא היה עלול להישאר תחת מרותו של איאן, וכך לא היה נעשה אדון של שושלת משלו, ולא היה מצטרף אלי להנהגת השושלת שלי כשהייתי צריך אותו. לא יכולתי לסכן את כל זה."

 

            אז מה שעמד לנגד עיניו לא היתה הדאגה לקיומה של אהבת-אמת, כלל. הגיוני. נדירים היו המקרים שבהם הערפדים פעלו ממניעים אלטרואיסטים.

 

            "מה יקרה אם גרגור ייגע בי בחלומות שלי?"שאלתי כדי להתקדם הלאה. "מה אז?"

 

            בונז ענה לי, והמתח הלוהט במבטו יכול היה לחרוך את פניי.

 

            "אם גרגור יתפוס אותך בחלומות שלך, כשתתעוררי תהיי בכל מקום שבו הוא נמצא. לכן הוא מכונה חוטף החלומות. הוא יכול לחטוף אנשים בעודם שרויים בחלום.

ג'אנין פרוסט (באנגלית: Jeaniene Frost; נולדה ב-13 ביוני 1974) היא סופרת פנטזיה אמריקאית. פרוסט נולדה בארצות הברית, וחיה כיום בפלורידה עם בעלה מתיו.

ז'אנר כתיבתה הוא מדע בדיוני, פנטזיה ורומנטיקה. יצירותיה המוכרות ביותר הן "קאת'רין קרופילד: ציידת" ו"הנשיקה הנצחית של האפלה"', ובנוסף לסדרה "קאת'רין קרופילד: ציידת" היא תרמה מספר אנתולוגיות. זכויות ספריה נמכרו לתשע-עשרה מדינות שונות.

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X