צוף | לרכישה באינדיבוק
צוף

צוף

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

 "שלמוּת, מעצם טיבה, איננה משתנה. אם תוסיפו עליה משהו, אם תגרעו ממנה משהו, היא תתפוגג. היא עוגייה שלא תיאכל, קלוריה שלא תישרף, לב שלא יישבר עוד לעולם."

 

בגיל שבו רוב חברותיה עסוקות בחיתולים, חתולות וגירושים, מור מאמינה בנוסחה אחרת לכיבוש החיים הטובים: מין מזדמן, חופש ממחויבות, ואירוניה דקה בכל הנוגע לקיום בכלל, ולמערכות יחסים בפרט.

אולי כדאי להקשיב לה: אחרי הכול, יש לה ניסיון רב עם גברים, היא העורכת דקת האבחנה של מגזין אופנתי מתוחכם, ומי כמוה מבין לעומקו את האופן שבו פועלות המכונות הנסתרות של התשוקה והנפש.

אלא שמשהו בתמונת העולם שלה נסדק כשהיא פוגשת בעמית, גבר המנשק אותה באופן מסעיר עד כדי כך, שנדמה לה שהוא מכיר אותה מאז ומעולם, ובאופן האינטימי ביותר. יחד הם יוצאים למסע חושני חוצה יבשות, ששום דבר בו אינו צפוי. בין חדרי מיטות לספינות רעועות, בין נפלאות התבונה לידע הבשרים, הטלטלות שהם חווים יחד מעמתות אותה עם השאלה שעליה נמנעה מלענות כל חייה: האומנם נורא כל כך להתמסר? האומנם תאבד הכול אם תאמץ ללבה את הקלישאה הנדושה מכולן – האהבה?

"צוף" הוא רומן אירוטי נועז, מעשייה רומנטית מרטיטת לב, ואולי בכלל הרהור פילוסופי מאיר עיניים על היחסים בין המינים. מה טיבו של הרומן השנון הזה: ספר טיסה? שיקוי אהבה? מזון למחשבה?  ואולי הוא כל אלה גם יחד – פעלול ספרותי מרהיב ומענג העשוי ביד אמן?

דבר אחד בטוח: איש מבין הקוראים ב"צוף" לא ייצא וחצי תאוותו בידו…

 

"צוף" רואה כעת אור לראשונה במהדורה חדשה, ערוכה מחדש. הוא  ארוך יותר, עמוק יותר, מצחיק יותר ונועז יותר מהמהדורה הדיגיטלית המוקדמת. והפעם: גם במהדורה מודפסת!

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    רומן רווקות תל אביבי. בלי הפסקה. אם כבר אז כבר. והמון מזה.
    עמנואל כתבה רווקה שהפולניות היו מסתכלות עליה בקורט קנאה ואומרות ״ברור, זאתי לא תתחתן אף פם…״
    גדוש עד להקיא בחידודי לשון, אירוניה, שנינות, לוואים, הערות, תיאורים, מחשבות, דעות נחרצות.
    חופרת.
    מרוב הגודש אין כמעט סיפור.

    אם החלטתם כמוני להעז, אז, המלצה חמה, שימו כוס מים בהשג יד.
    לא לבעלי קיבה חלשה.

הוסף חוות דעת

פרק 3

 

הדס ואני נפגשות כרגיל, בשמונה וחצי בערב, בפארק הירקון. זה מה שאנחנו עושות כדי לשמור על כושר, נלחמות בכוח המשיכה על קיר תלול ומלא זיזים. אולי זה נראה מצחיק מרחוק – נשים בטייטס נצמדות בכל כוחן לכותל קשה עורף, שמנסה לנער אותן ממנו – אבל זה ממש קשה, וממש כיפי, וממש מחטב. קיר טיפוס הוא הפילאטיס החדש, אם שואלים אותי. וחוץ מזה, כמו שאמרה יעל, שהצטרפה אלינו היום בפעם הראשונה, "כל הזמן אני יורדת, אז יום אחד בשבוע מותר לי לעלות."

היא אמרה את זה מתנשפת, מנסה לשמור על אחיזה בקיר, אחרי שרגל ימין שלה פיספסה זיז ונשארה תלויה באוויר, מגששת. היא חדשה, לא מתורגלת, אבל אני חושדת שהיא מפספסת בכוונה. היא נשואה, מחפשת קצת חוסר יציבות.

הדס ואני תיכננו לה את הבית. ככה הכרנו. היא אדריכלית, הדס, והיא מנצלת את הניסיון שצברתי באלף שנים של הפקות "בתים מבפנים" כדי להשלים את הפרויקטים שלה. אנחנו מציעות ביחד בית קומפלט, מהמסד עד הטפחות, מצנרת ארבע צול עד מסכה אינדונזית אותנטית על הקיר, רמז לתאוות המסעות של בעל הבית.

אנחנו מתכננות ביחד בית אחד או שניים בשנה. זה עסק לא רע בשבילי, קצת כסף מהצד. אבל יותר מזה, הוא מרענן לי את המוח. לשבת מעל תוכניות, להזיז קירות, להבין את פסיכולוגיית המעמקים של הלקוחות. עכשיו, תלויות באוויר, הדס צועקת לי, "צריך לכסות להם את הקירות במשהו, שטיחים פרסיים או אריחים מצוירים. הזוג הזה סובל מ-Horror Vacui."

Horror Vacui. היא מתה על הביטוי הזה. פחד מחלל ריק. בלטינית. בכל פעם שאתם רואים מסגד או כנסייה או מקדש שהקירות שלהם מכוסים קישוטים מלמעלה למטה, תמלמלו אותו כמו לעצמכם, Horror Vacui.

כשאני שומעת את המילה פחד, אני אוזרת אומץ. אני אוספת את כל כוחותי, שולחת את את רגל ימין הצידה ולמעלה, מאתרת אבן מדרך, שולחת יד גבוה, תופסת זיז ומושכת את עצמי לראש הקיר, שוברת שיא אישי חדש. שמונה מטרים. אני מאושרת לרגע. אבל תמיד יש עוד קירות. שנים-עשר מטרים מחכים לי בשבוע הבא.

"למה לי לא מילאתן את החלל," יעל שואלת אחר כך, כשאנחנו יושבות לבירה שאחרי. "אני לא נראית לכן מפוחדת?"

"את הכי מפוחדת," עונה הדס. "תראי את מור, אומץ של לביאה."

היא התגרשה לפני שנתיים, הדס, מה שמסביר את הצורך שלה לרדת על כולם. אני מתה עליה.

"אי אפשר למלא את החלל," אני אומרת ליעל. "סיפרתי לך פעם מה יש לצלם מדור האדריכלות שלנו בפתח הסטודיו. הוא תלה שם שלט: 'הבתים האלה תוכננו לאנשים מאושרים, לכן הם ריקים גם כשגרים בהם'. זה ציטוט של איזה משורר."

"את בטוחה שהוא התכוון לבתים?" אומרת הדס, "נראה לי שהוא התכוון לחיי נישואים."

הנייד שלי מצלצל.

"לי הצלם הזה נשמע כמו בן אדם שלא מאמין במה שהוא עושה," אומרת יעל, "מתכון לאומללות."

אנחנו קצת מתחרטות על כך שהזמנו אותה לטפס איתנו, את יעל.

אני עונה לנייד, יוצאת החוצה לדבר.

כשאני חוזרת, הדס מסתכלת עלי במבט הזה, שיודע, ושואלת, "מה?"

"סתם, איזה בחור שפגשתי בבוקר בעבודה. קבענו למחר."

"ממש ממש סתם," היא אומרת, סקפטית.

והיא כבר עברה איתי כמה דייטים בחיים. מה רואים עלי?

 

בבוקר, כשאליקו פגש אותי במערכת, רגע לפני שנכנסנו לישיבה, הוא אמר לי שככל שהבחור הזה, עמית גור, ככל שהוא יהיה רציני והגון וחרוץ וזול, הוא שוקל בכל זאת ללכת על קנדי-טראפ. "היתה לי שיחת טלפון היום," הוא אמר, "הצעה שאי אפשר לסרב לה."

"חברים?" שאלתי.

"יותר מחברים," הוא אמר.

"בסדר," אמרתי, "החלטה שלך."

"את לא נשמעת מאוכזבת," הוא אמר.

"איכשהו," אמרתי, "יש לי הרגשה שעוד תתחרט. פרונט-גייט יותר זולים."

אני מכירה אותו. הוא אוהב כסף יותר משהוא אוהב את החברים שלו.

בישיבה לירון לחצה, אליקו נלחץ, נשאלתי לדעתי, ואמרתי שלי זה לא משנה. הממשק של פרונט-גייט אמין ותקני, ולצרכים שלנו זה מספיק. "חוץ מזה," הוספתי, "העמית הזה לא עשה עלי רושם מיוחד, לא לטוב ולא לרע."

 

קבענו בתשע אצלי בדירה. כלומר, קבענו שהוא יאסוף אותי בתשע. שנינו ידענו מה משמעות הדבר. הוא יעלה: נצא או לא, זו כבר שאלה אחרת. הנה לכם היתרון האמיתי של חניה פרטית בתל אביב, במיוחד כשאין לך אוטו. בבוקר את משכירה אותה לאיזה משרד עורכי דין במחיר מופקע, ובערב המחזרים לא צריכים להתקשר מלמטה ולחכות שתרדי (ואני ממש לא מתכוונת כאן למשחק מילים).

כך או כך, הייתי מוכנה בזמן. בחרתי בלבוש קלאסי – לא מסוגר, לא פתייני יתר על המידה: השמלה השחורה עם כתפיות הספגטי הדקות שקניתי פעם במחיר מופקע בבוטיק ברובע השביעי בפריז. היא לא הצטיינה במחשוף עמוק דווקא. אולי להפך. מה שאהבתי בה זה שהיא נגמרת בקו אלכסוני, א-סימטרי: צד ימין מכסה את הברך, אבל מבליט, במבט מאחור, את הקרסול המתוח ואת שרירי הישבן (כן, אני מאמינה שעקבים נועלים רק בשביל המבט מאחור); צד שמאל עולה מעט מעל קו הברך, חושף התחלה של ירך, שולח את המבט למעלה. מה שעוד אהבתי בה זה שהיא נרכסת מאחור בשני קרסים קטנים. תמיד כיף להרגיש זכרי אלפא נאבקים בהם, נכנסים ללחץ. עוד השהיה, עוד מאמץ, עוד רגע של ספק וסרבול. מבחן אחרון.

אבל הטריק האמיתי שלי, זה שתמיד עובד, הוא שאני משתמשת בבושם לגברים. כן. דולצ'ה וגבאנה. זה אולי לא נשמע מפתה במיוחד, אבל הו, מה שזה עושה להם. החושים מתבלבלים, פשוטו כמשמעו. משהו מתעתע כאן, האוריינטציה משתבשת, המסתורין גובר. מה צריך יותר מזה?

עמית איחר בכמה דקות. אהבתי את זה. אני לא אוהבת גברים דייקנים. דייקנות מעידה על חולשה. יש בה איזה תת-גוון של פחדנות (והמקדימים תוקפניים, מרגישים שמגיע להם יותר מדי). הוא ניווט את המכונית שלו לחניה שלי וצילצל באינטרקום. הגנבתי הצצונת אחרונה בראי. שום דבר לא יפריד בינינו פרט לשפתון אדום, אמרתי לעצמי כשהתאפרתי קודם לכן. גם עכשיו הייתי מרוצה למדי ממה שראיתי. עד כמה אני נראית טוב, את זה יגידו אחרים, אבל העור שלי היה רך וסמוק מעט אחרי מקלחת ממושכת, ואת השיער שלי, השחור-ערמוני, אספתי לאחור בזנב סוס ילדותי מעט, שיצר מתח מעניין עם השמלה ועם הסיטואציה כולה. גם העיניים שלי שחורות, אבל לפעמים עולה בהן גוון כחול עמוק. והתברכתי בשפתיים בשרניות. כן, לא צריך סיליקון – הן נראות תמיד כמבקשות להתמסר למגע. כשחשבתי על זה, נזכרתי בשפתיים של עמית, בנשיקה שלו, וצמרמורת התגלגלה לי על הגב, מקצה חוט השדרה אל העורף. ידעתי שבעוד כמה שניות הוא ידפוק על הדלת, והן יהיו שם מולי, השפתיים שלו, ואצטרך להחזיק את עצמי חזק…

לעמית יש עיניים ירוקות! קשה להאמין שלא הבחנתי בזה אז, אצלו במשרד. דווקא עכשיו, כשהוא נעמד במלוא גובהו בדלת, חוסם את האור הבוקע מחדר המדרגות, ראיתי שהניצוץ ההוא, שאותו דווקא כן ראיתי, שהניצוץ הזה ירוק.

והוא לא ביזבז זמן, עמית. הוא שלח אלי חיוך בוטח והניח את אצבעו על שתי שפתיו, מסמן לי שאין צורך במילים. אבל הוא לא רכן אלי מיד וגרף אותי בזרועותיו והצמיד אותי לירכיו. לא, הוא רק הרים את ידו האחת והעביר אותה על לחיי וריפרף בשפתיו על שפתי וסובב אותי כך שאעמוד בגבי אליו. רק אז הוא נצמד אלי. הוא הצמיד אותי אליו בלי לומר מילה, בלי לחשוש שאתנגד, והניח את ראשו על כתפי הימנית, לחי אל לחי. הוא לא היה מגולח. הוא דקר אותי. הריח שלו. זה לא היה בושם נשי, בהחלט לא. הוא לא השתמש בבושם בכלל. הפרומונים…

מיהי יערה עמנואל…?

X