צומת אודסה | לרכישה באינדיבוק
צומת אודסה

צומת אודסה

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 128
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 37

רואה חשבון תל-אביבי שמשרדו מקיים קשרים עסקיים באוקראינה, נענה לבקשת בתו של חברו המת לסייע לה באימוץ ילדה אוקראינית. לאחר האימוץ מסתבר כי לילדה אחות תאומה שאומצה על-ידי רופאה לונדונית. לאחר ששתי הילדות מפתחות קושי מוטורי דומה, עולה הצורך לאתר את ההורים הביולוגיים והוא נרתם למשימה. החיפוש מסתבך והולך כאשר מתגלה כי האב הוא פושע נמלט המבוקש בשל רצח. המספר מוצא עצמו נסחף לתוך המרדף ובמקביל נרקמות מערכות יחסים עמוקות ואינטימיות בינו לבין האנשים שהוא פוגש בדרך. מאורח מזדמן, הוא הופך לבן-בית ומתוודע לתרבות, לאורח החיים ולהלכי הרוח ברחבי ברית-המועצות לשעבר. היסחפותו לתוך התרבות הרוסית ולסיפור האימוץ, מוליכים אותו לצלול גם לעברו הכאוב ולשורשיו המשפחתיים, הנעוצים גם הם באדמת אודסה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “צומת אודסה”

ספק אם הייתי נוטל חלק בסאגת האימוץ האוקראיני אלמלא הבטחה שנתתי לאלמנתו של חבר מבית־הספר התיכון. כבר בתחילת הדרך, לרוב במהלך טיסות הלילה המשעממות, בהן שוחחתי בעיקר עם עצמי, צמחה בי ההכרה כי אני הולך ונשאב למסלול של תיקון וכפרה על בחירותיי בעבר. משהבנתי כי סיפור האימוץ הוא למעשה גם סיפורי שלי, נרתעתי. הנטייה לראות את עצמי בעורו של אחר משמעה מבחינתי שמירה על מרחק רגשי מסוים. למרות זאת, מצאתי עצמי נשאב אל ההרפתקה הזו.

הכל החל בעזרה לאלה, בתו של חברי המת עמוס.
לכאורה דבר לא בער לה, לאלה, מלבד הבדידות שנקשה בדלת מעת לעת ואחיה המטריד, השעון הביולוגי המתקתק. היא התגוררה ברחוב שקט בצפון תל־אביב בדירה קטנה שירשה בילדותה מאביה. מכונית צרפתית חדשה בחניה ומשרה טובה בפרקליטות המחוז.
שנה לאחר מות אביה נישאה אמה צילה, בקטריולוגית במקצועה, למוני, מהנדס בניין אלמן ללא ילדים ומבוגר ממנה בכמה שנים, ושתיהן עברו לביתו המטופח במושבה הגרמנית בירושלים. מוני אימץ את אלה רשמית והפכה לבתו האהובה, ולרגע היה נראה לצילה כי חייה שבים למסלולם. היא התקבלה לעבודה בבית־ הספר לרפואה ומצאה חברות ושיתוף עם מוני, לרבות תחומי עניין חדשים כמשחקי ברידג׳ וטיולים בהרי ירושלים.
יום אחד החלה אלה לחפש פגמים במוני, חיפוש שהפך אצלה בהמשך לאובססיה. אלה החלה לראות בנישואיה השניים של אמה בגידה באביה המת, והקשר ביניהם החל לייסר אותה ולטלטל אותה רגשית. היא נעה בין מרדנות קיצונית לבין התקפי בכי בלתי־נשלט. לאחר שבכתה לרוויה, הייתה אלה מסתגרת בחדרה לשעות ארוכות, בעוד צילה – לנוכח הדלת הנעולה – שואלת את עצמה היכן טעתה.
בשלב מסוים, בשל נסיגה בלימודים, הציע מחנך הכיתה שלה לשלוח את אלה המתבגרת לכפר נוער ולאפשר לה לנסות למצוא את דרכה במסגרת שונה. בכפר הנוער הכירה נערים ונערות בגילה, חלקם במצבים דומים לשלה, והגיעה למסקנה כי ניתן לחיות גם מחוץ לבית הוריה. סמוך למועד גיוסה לצה״ל נתגלה אצלה רשרוש בלב והיא קיבלה פטור משירות צבאי. זמן קצר לאחר מכן החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל־אביב. במהלך אותן שנים מעצבות מיעטה אלה לבקר את הוריה בירושלים, והפגישות הבודדות עמם בכפר הנוער, ובהמשך בדירתה או בבית־הקפה השכונתי בתל־אביב, היו מאולצות ומכבידות. הניתוק הרגשי של אלה מהוריה הלך והחמיר ומערכת היחסים הפכה עכורה יותר ויותר, עד ששני הצדדים הגיעו למסקנה הכואבת אך הבלתי־ נמנעת, כי עדיף לא להיפגש כלל.

משיחות הנפש הנדירות עם צילה למדתי, כי בין אם קשור הדבר למותו של אביה או לנישואיה השניים של אמה ובין אם לאו, נכשלה אלה לאורך השנים ביצירת קשר זוגי. בתחילה עוד ניסתה מפעם לפעם לשמר או לטפח היכרות כזו או אחרת, אך משעלו הקשרים על שרטון חדלה אף לנסות. אלה הייתה ערה למציאות כי השטח שבו בחרה – התביעה הכללית – אינו תורם לזוגיות, וראתה אחדות מחברותיה מפרקות מסגרות. מצב זה סייע לה לא להתחרט על חוסר המאמץ שלה להתמסד. השנים חלפו, אלה התקדמה בתפקידים בפרקליטות עד שחלפה מעל משוכת גיל הארבעים, ולאחר הדחקה ממושכת נזכרה לפתע כי בגילה כניסה להיריון ללא נישואים משמעה הימור, והיא הרי בעיקרון נגד הימורים.
באין גבר לצִדה ולאור רתיעתה המוחלטת מהיעזרות בהוריה בכל נושא, החלה אלה להתעניין באימוץ תינוקת. בדיקותיה העלו, וכך אף למדה מחברות שעברו מסלול דומה, כי אימוץ בישראל הוא תהליך שאורך שנים, לפיכך פנתה לאחת העמותות המטפלות באימוץ ילדים מאוקראינה והחלה בהליך.
לאחר שהרופא שביקר בחרקוב מטעם העמותה אישר כי כל הבדיקות שנערכו העלו כי התינוקת המיועדת, אותה בחרה מתוך כמה הצעות מלוות בתמונות, בריאה לחלוטין, זומנה אלה להיפגש עמה ועם העובדת הסוציאלית של בית הילדים שבו גדלה, ולהתחיל את המסלול המשפטי הנדרש בבית־הדין לענייני משפחה בחרקוב. כאן נכנסתי אני לתמונה.

עמוס היה חברי לכיתה בבית־הספר התיכון ״בלפור״ בתל־אביב, והייתי עד להתקדמותו המטאורית במשרד האוצר, בו עבדנו תקופה ארוכה זה לצד זה, ולהשתלבותו בהנהלת הבנק. עמוס התייסר מאז נותח בקיבתו. הרופא שטיפל בו ב״תל השומר״ היה משוכנע כי הגידול הוסר במלואו וכי אין סימן לגרורות, עם זאת תקופת ההתאוששות נמשכה מעבר למקובל ומפלס האופטימיות שלו החל לרדת. צילה המודאגת דחפה ל״סקנד אופיניון״ ב״מאיו קליניק״. הנסיעה למינסוטה הייתה כישלון. הממצאים שנתגלו שם לא היו חד־משמעיים, ועמוס חזר כחוש ומיואש בתחושה שמשהו רע מתבשל בתוכו. חברים נכנסו לביקורי עידוד והוא היה חוזר ומודה להם על כי באו אליו ל״שבעה״. מביקור לביקור נשמעה בדיחה לעוסה זו פחות ופחות מצחיקה אף לעמוס עצמו.
הגידול בבטנו פגע בו לא רק פיזית אלא גם נפשית. במלחמת ששת הימים הוא שירת כמ״פ בגדוד שריון מילואים שלחם באזור שכם. בקרב בעמק דותן נפגע הטנק שלו והוא הועף מן הצריח והיה היחיד מן הצוות שנותר בחיים. מאז היה בטוח שהוא חסין אש. ״זה ממש לא מתאים לי,״ היה שב ואומר לצילה, ״אילו הייתי נהרג אז היית היום אלמנת מלחמה, וזה בכל זאת היה שווה משהו בשוק.״ צילה ניסתה לתפקד כרגיל, אך חוסר השקט של עמוס פגע אף בבריאותה שלה. אלה דרשה את מרב תשומת הלב ואילו מחשבותיה של צילה נדדו למרחוק.
בשלב מסוים החליט עמוס, חרף חולשתו הפיזית, לחזור לעבודה. קיווה שצלילה לתוך העומס הצפוי לו ברחוב לילינבלום תרחיק ממנו את החשש המכרסם. בילדותו היה בבית הוריו ארון, עליו ניצב מקלט הרדיו הגדול. הארון היה אטום מצדו האחורי בדיקט, ומדי לילה היה עמוס הנער מקשיב לתולעי העץ המכרסמות. בבוקר הייתה אמו מטאטאה את ה״קמח״ מן הלילה ומזכירה לאביו את הבטחתו להחליף את הארון ״לפני שכל הבית ייהפך לאבקה״. בלילות הלבנים ללא שינה היה עמוס נזכר באותה גריסה. ״אני בטוח שיש לי בבטן כמה תולעי עץ.״ היה אומר במבט מפוחד משהו שאמור היה להיות משועשע. עמוס נמנע מקיום יחסים וצילה, שלא כדרכה, לא כפתה עצמה עליו.
לא חלפו חודשים רבים ונתברר כי עמוס צדק. באחד מצילומי ההדמיה אובחנה אצלו גרורת סרטן בלבלב, וצילה נרתמה כולה ללימוד הנושא. אף שפגיעה בלבלב מוגדרת כאחת הגרועות ב״משפחה״, אף כאן קיימים מצבים טובים יותר וטובים פחות, אמרו הרופאים, ושניהם יצאו לקליניקה ידועה בהמבורג המתמחה בסוג זה של סרטן. חזרו מעודדים. נאמר להם כי קיים סיכוי, לא גדול אמנם, כי טכניקה חדשה של ניתוח עשויה להצליח. הם המתינו כמה שבועות לפני ההחלטה הסופית.

עמוס ואני היינו נפגשים אחת לכמה חודשים, לרוב בענייני עבודה. ערב אחד הזדמן לנו לסעוד יחד במסעדה יוקרתית בציריך, ואף שבדיעבד זה נראה לי קצת מוזר, שוחחנו כמעט אך ורק על אוכל. עמוס היה מהורהר וקצת מרוחק לאורך כל הערב, ואני כמובן לא יכולתי לנחש כי ימים אחדים לאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת, במשרדו בתל־אביב, יירה לפיו באקדח בראונינג תשעה מילימטרים שהחזיק ברישיון, לאחר שהרופא הגרמני יבשר לו ברוב הגינותו כי במחשבה שנייה חבל על הניתוח – העסק אינו ניתן לריפוי. עמוס הפדנט הותיר את מכתב הפרידה מן החיים על האגרטל ממול, לבל יוכתם בדמו.
לימים יידעה אותי צילה על כוונתה להינשא למוני, אותו הכירה אצל חברים וכמה פעמים אף יצאתי אתם לארוחה במסעדה. לאחר מכן נותק הקשר בינינו לתקופה ארוכה, עד שבאחד הערבים היא התקשרה אליי ובפיה בקשה: נודע לה שאלה מתכוונת לאמץ תינוקת אוקראינית. כמי שהיה חברו של עמוס, ביקר פעמים רבות באוקראינה ולבטח מצוי ברזי המערכות, אולי אהיה מוכן לסייע. בשל היחסים העכורים שבינם לבין אלה, או יותר נכון בשל היעדר היחסים, הוסיפה כי רצוי שאתקשר אל אלה במישרין – כביכול כדי לברכה על קבלת התפקיד החדש כפי שפורסם בעיתונות – ובהזדמנות זו אנסה לדלות מידע על תוכניותיה ואף להציע את עזרתי.

נראה היה כי אוכל לסייע. במשרדי מועסקים שנים־עשר רואי חשבון, שלושה מאתנו שותפים והשאר שכירים. אחד השכירים הוא אוקראיני במוצאו, ובזכותו הגיעו אל משרדנו כמה לקוחות ישראלים הפועלים באוקראינה, והתחלנו לפני זמן לא רב להעניק להם שירותי ייעוץ בשיתוף משרד רואי חשבון מקומי בקייב. בשל שליטתי החלקית בשפה הרוסית, התחלתי לטוס לאוקראינה אחת לכמה שבועות. את עיקר פגישותיי אני מקיים בקייב, אך מדי פעם אני יוצא לפגוש לקוחות גם בערים אחרות, כאודסה, לבוב, חרקוב, דונייצק ועוד. במסגרת עבודתנו מקיים משרדנו קשרים עם רשויות החוק, רשויות המס ומשרדי ממשלה אחרים. הנחתי כי כמי שמצוי באורחות המקום אדרש לכמה טלפונים למי ממיודעיי ותו לא. עם זאת, לא מיהרתי לקפוץ לבריכה וזאת מן הטעם שכל נושא האימוץ מעולם לא הרטיט את לבי, ואמרתי זאת לצילה. לא סיפרתי לה על ההיסטוריה האישית שלי, אך כן סיפרתי לה על מגעי המתסכל עם הנושא רק לאחרונה.

חודשים ספורים קודם לכן התקשר למשרדי בתל־אביב מכר ממשרד התעשייה המשרת כנספח כלכלי בשגרירות שלנו במוסקבה, והודיע לי כי הִפנה אליי עורכת־דין רוסייה צעירה המתכננת לדבריה להקים מיזם רוסי־ישראלי ומבקשת ייעוץ בהתאם. ״אפילו אם לא ייצא כלום מן הפגישה, שווה לראות.״ סתם, לא פירש וניתק. שבועיים לאחר מכן מודיעה לי מזכירתי כי גברת רוסייה הדוברת אנגלית רצוצה מבקשת לקבוע פגישה, ואומרת כי ידיד מן השגרירות במוסקבה הפנה אותה. כעבור יומיים אני מבחין בהתגודדות במשרד. עובדים יוצאים מחדריהם כעכברים ממחילותיהם וחדר הקלדניות נדם. לחדרי נכנסת נערת שער בגובה המשקוף, במגפיים שחורים עד הברכיים ובקומבינזון אדום, בידה תיק מנהלים יקר.
״שמי נינה.״ אמרה, ״הסיפור פשוט: נושא האימוץ והפונדקאות.״ היא הקדימה וסיפרה על עצמה כי עבדה שנים אחדות בפרקליטות במוסקבה באגף הפלילי דווקא, ופרשה לאחרונה לעסקים פרטיים. בהמשך דבריה, פרשה בפניי את מסכת הייסורים שלה זוכים זוגות חשוכי ילדים ונשים לא נשואות המבקשים לאמץ.
״האם ידוע לך כי זמן ההמתנה הממוצע לאימוץ ילד בישראל הוא שש שנים, והאם ידוע לך כי בישראל אין ילדים לאימוץ מתחת לגיל ארבע ובגדולים כאלה כמעט שלא מעוניינים?״ שאלה. היא סיפרה כי כבר יצרה קשר עם מוסדות וגופים בארץ, וכי בידה כל המידע הדרוש על הרצוי והמצוי ועל האסור והמותר. לדבריה, גורם רציני במוסקבה השקיע במערכת, ואני מוזמן ליטול בה חלק כיועץ. נינה התבוננה בי והמשיכה: ״ישנן צעירות רוסיות המוכנות למסור את ילדיהן לאימוץ תמורת תשלום שלא במסגרת הרשמית: עמותה, בית ילדים, בית־משפט ושאר שלבי פורמליות. כמו כן, ישנן צעירות רוסיות המוכנות להגיע לישראל ולשמש פונדקאיות תמורת תשלום. ישנן כאלה שכבר בהיריון ומוכנות ללדת בישראל ולמסור את ילדיהן. העיקרון נקרא ׳קיצור הליכים׳. הבסיס הוא סודיות והרווחים נאים.״ כאשר התחלתי להעלות את ספקותיי, מיהרה נינה להסביר את משנתה:
״אין שום חוק האוסר על תושב ישראל לנהל רומן עם תיירת רוסייה, להכניסה להיריון ובעת הלידה להצהיר כי הוא אבי התינוק ולרשום את התינוק על שמו.״ נראה כי הכינה שיעורי בית, לטעמי לא במלואם, ועל כמה משאלותיי הנוספות ענתה באילוץ. שאלתי את נינה כיצד מגיעות אליהם אותן צעירות והיא ענתה כי ״הכל מאורגן״. כבעל ניסיון־מה בנעשה באוקראינה, עלה באפי ריח חשוד ואמרתי לה כי איני מעוניין. נינה לא נואשה: ״יש לנו פרויקט נוסף והוא נושא השתלת איברים. יש הרבה רוסים המוכנים…״ אותו סיפור בשינויים הנדרשים. נינה הייתה יפה להפליא, הסיפור היה מפוקפק באותה מידה, ובצער שילחתי אותה ממשרדי.
אמרתי לצילה שיש לי כבר דעה מוקדמת וזה לבטח לא יתרום לנושא. צילה התעקשה וטענה כי מאחר שאלה כבר החליטה, הרי שדעתי שלי כבר ממילא לא רלוונטית, ומבחינת הביצוע מדובר בעמותה ידועה ומורשית והכל חוקי. עוד טענה, כי אלה בדקה את המסגרת והשלבים מבחינה משפטית לפניי ולפנים, ונחה דעתה ומשום כך תנוח גם דעתי.

* * *

התקשרתי לאלה ונפגשנו במסעדה ליד נמל תל־אביב. אישה מעט עגלגלה אך בעלת פנים מצוירות. עיניים חומות וצרות, אף דק בעל נחיריים מעט פעורים, שיער בהיר וחלק אסוף בכוח מאחורי זוג אוזני שנהב קטנות וורודות שבתנוכיהן שתולים עגילי פנינה. שפתיה בולטות וחשוקות ולרגע נראתה לי כילדה שאיחרה להתבגר. איפורה היה מאופק ולבושה הייתה בסולידיות כיאה לפרקליטה מצליחה. במבט שני יכולתי להבחין בעיניה ובתנועותיה בסוג של מיניות כבושה, ולרגע היה צר לי עליה.
מאחר שלא הופעתי מטעם הוריה, התאפשר לי למלא את תפקיד החוקר החף מאינטרסים, וכבר במהלך המנות הראשונות הבנתי מתשובותיה כי טרם הגיעה למצב הקרוי בעגה המשפטית ״גמירות דעת״. שאלות רבות העסיקו אותה: מה יהא עם החופש היחסי שלה? מה אם הילדה לא תמצא חן בעיניה, שהרי לא ניתן לבחור מאומצים כמו בחנות לחיות מחמד, אלא רק להסכים לקבל את התינוקת המוצעת? מה אם תחלה חלילה – היא או הילדה – מי יסייע לה בטיפול? האם תספיק משכורתה לסדר היום החדש?
לא התיימרתי לפתור את כל בעיותיה, בוודאי שלא בארוחה אחת, אך סוכם בינינו כי כצעד ראשון אתקשר לפרקליט המקומי המטפל בעניינינו בחרקוב ואורה לו לעזור לה בביקורה בבית הילדים וכן ללוותה בהליכי האימוץ בבית־הדין. לפני שנפרדנו היססה רגע ארוך ואז שאלה: ״איני יודעת עד כמה היית קרוב לאבי ועד כמה נוגע לך כל העסק, ואיני יודעת גם עד כמה קרוב אתה לאמי או למוני ומה הם סיפרו לך עליי. עם זאת, מאחר שהסכמת לסייע לי בהליך, בין ביוזמתך ובין ביוזמתם, ומבחינתי זה היינו הך ואני מאוד מעריכה זאת, רציתי לדעת – לא כסקרנות גרידא אלא כבעלת עניין – לאחר ששמעת מפי על לבטיי והיסוסיי, האם אתה מבין את צעדיי ואולי אפילו תומך בהם והאם לדעתך היה אבי עמוס תומך בהם?
״משפט ארוך,״ סיימה אלה בחיוך.
״עם יד על הלב,״ עניתי, ״איני יודע כיצד היה אביך מגיב. אני יכול רק לשער כי אילו היה משוכנע שזה יעשה לך טוב, מן הסתם היה תומך, וסביר כי אילו היית בתי הייתי מגיב כמוהו. אלא שאני אינני אביך ולמען האמת, ואולי דווקא משום שאני שייך לדור שדעותיו ממילא כבר אינן נחשבות, אני חופשי לענות לך שבעיניי כל תופעת האמהוּת החד־הורית המתוכננת, פגומה מיסודה והתפשטותה אינה מרפאה את הפגם, אם כי אימוץ הוא הרע במיעוטו בהקשר זה. עיקר דאגתי נתונה לשאלה, בה מתחבטים גם בתי־המשפט, האם ייתכן שטובת הילד, משמעה אף גידולו ללא אב?
״אספר לך סיפור – פעם נגררתי לנושא על־ידי אחת מעובדות משרדי, רווקה שהתכוונה להתעבר מתרומת זרע, ובמקום לשמחה ולהצהיר כמה שזה טוב, אמרתי לה במפורש ולמגינת לבה כי לדעתי זהו אקט אגואיסטי ביסודו, בו דנה אישה את ילדהּ א־פריורי לגדול ללא אב רק כדי להימלט מאימת הבדידות. גידול ילדים הנו לדעתי מדרך הטבע חלק בלתי־נפרד מן הזוגיות, ומי שיְרֵאָה לחזור לבית ריק, עדיף שתקנה כלב או חתול או תסתגל לאופנה הקודמת – מציאת בן־זוג. ציינתי בפניה כי מאחר שטרם נקבע משפטית מהי טובתו של ילד שטרם נולד, מוטב שתאמץ ילד שהתייתם או שנזנח בהיוולדו, שאז ודאי יהא האימוץ לטובתו. בסופו של דבר קיבלה העובדת את דעתי ואימצה יתום קולומביאני חמוד, והבדיחה שהשתרשה אצלנו במשרד הייתה כי אנו מגדלים ברון סמים בעזרת אמא פולנייה…״
אלה הקשיבה בפנים חתומות ואחר־כך אמרה בטון מעט כעוס: ״אני לא מסכימה לדעותיך המיושנות לגבי אמהות חד־הורית, והשימוש בביטוי אגואיזם מקומם אותי. לטעמי, במקרה שלי מדובר בעסקה הוגנת עבור שתינו. ושוב תודה על העזרה.״
התבוננתי בשפת הגוף שלה והתרשמתי כי התנכרותה להוריה וקשייה במציאת בן־זוג הם חלק מאישיותה הקרה, בפרט שחוויה נפשית מכוננת כהחלטה לאמץ תינוקת, סוכמה על ידה בלשון משפטית ומרוחקת, כמעט מנותקת רגשית, עד שלרגע שאלתי את עצמי מה לעזאזל דחף אותה בגילה להיכנס לבדה וללא חדווה לפרויקט כה מורכב.

אלכס, הפרקליט המקומי שלנו, שכר יחד עם נציג העמותה דירה מתאימה עבור אלה בחרקוב סמוך לבית הילדים, למספר השבועות הנדרש לביצוע השלבים המשפטיים, והם אף סייעו לה במגעים הפורמליים עם רופא בית הילדים, העובדת הסוציאלית ושאר הגורמים הקשורים להליך. זה הקל עליה את ההתנהלות בעיר הזרה, הקרה והמנוכרת, אך חשוב מן הסיוע הלוגיסטי והמשפטי היה הקשר המיידי שנוצר בינה לבין הילדה, במבנה הקודר שנראה יותר כתחנת משטרה מאשר כבית ילדים.
לא הייתי שם, אך לפי תיאורה של אלה, אותו העבירה אליי טלפונית כמעט מדי ערב, במבט ראשון נראה המקום מדכא, ולרגע חלפה בה מחשבה על אודות ילדים המוצגים בוויטרינה למכירה. היא עצמה את עיניה מהזעזוע, אך מייד התעשתה ופקחה אותן בחזרה: אולמות השינה בבית הילדים רוהטו בשורות ארוכות של לולים מעץ לאורך הקירות, ותנאי הטיפול כמלפני עשרות שנים – מטפלת אחת על כל עשרים ילדים, חיתולי בד, בקבוקי זכוכית עם פטמות גומי, החתלה כל שמונה שעות והיעדר צעצועים מחשש להדבקה על־ידי הכנסתם לפה – מראה קשה לעיני המאמצים הפוטנציאליים הנואשים, אשר מדמיינים את חדרי הילדים המטופחים המצפים להם בביתם. במבט שני, בשעות הביקור, מולבשים הילדים בפיג׳מות צבעוניות, מוכנסים לחדר משחקים עם שטיח וצעצועים, וניתן כבר לראות את היופי הסלאבי בנביטתו ולדמיין אותם גדלים.
התרשמתי כי הפגישות היומיומיות עם לודמילה בת השנתיים במשך חודש ימים, הצליחו לגרום לסערה בלבה של אלה, שהחלה להבין כי מדובר בהחלטה בלתי־הפיכה, וכי לפניה רכישה שלא ניתן יהיה להחזירה לחנות. אלה לא הייתה מסוג הנשים שנפשן יוצאת לתינוקות. המעטים שהכירה, בעיקר ילדיהן של חברותיה לעבודה, פרקליטות וקצינות משטרה, נשואות, גרושות ואמהות חד־הוריות, לא הפעילו מעולם את בלוטות הרגש האמהי שלה. ״אנשים קטנים ותו לא,״ הייתה אומרת, ״צועקים, בוכים ומלכלכים. ״מן הסתם נכות רגשית זו היא שגרמה לה לדחות את החלטתה. עתה עמדה בפני הרגע שבו נאלצה להגיע לפסיקה חותכת. אלה סיפרה לי כי הטריגר שהפעיל אצלה את גמירות הדעת היה אותו רגע בו המטפלת הותירה אותה לראשונה לבד עם לודמילה, וזו נצמדה אל רגלה ושאלה: ״את רוצה להיות אמא שלי?״ אף שהשאלה נשאלה ברוסית ילדותית ומהוססת, הבינה אלה את משמעותה, שהרי המלה ״מאמא״ עובדת בכל השפות, ופרצה בבכי. לאחר מכן, מחדרה, התקשרה אליי ודיווחה לי שהיא מתחילה להיות שלמה יותר עם עצמה. לטובתה ייחלתי כי אכן כך יהיה.

בית־הדין המקומי אישר את בקשת האימוץ והוציא את הצווים הדרושים, ואלה חזרה ארצה עם התינוקת, שקיבלה בישראל את השם נועה. היא התירה להוריה לקבל את פניהן בשדה התעופה וללוותן לדירתה, וכן לסייע לה בהתארגנות של הימים הראשונים. לאחר מכן שוב נותק הקשר ביניהם כמקודם. הבטחתי לצילה כי אנסה לשמור על מסלול כלשהו של קשר עם אלה ואדווח לה ככל שאוכל. בהזדמנות זו יידעה אותי צילה כי אלה נעזרת מאז כפר הנוער, בפסיכולוגים, ומתקשה בתקשורת בינאישית. היא ביקשה שלא אפגע אם תהיה התבטאות ״לא־אלגנטית״ מצדה. לא עמדתי בהבטחתי. ביקורי היחיד בביתה של אלה נטע בי את התחושה כי ניתוק הקשר עם הוריה, עליו שאלתי אותה באקראי כביכול, לא היה גחמה אלא בליל מבושל ואפוי של חומרים שאינם בדיוק בטיפול משרדי. כמו כן התרשמתי כי היה לה כישרון לא מבוטל להעצים כל אירוע זניח לממדים תנ״כיים.
איני מזלזל בפסיכולוגים, אך כחשבונאי אני מסתכל תמיד על השורה התחתונה. אלה, חרף השינוי החד בחייה, נשמעה לי כעוסה, ואף לשתיקותיה היה צליל זעוף. לאחר ביקורי שאלתי את עצמי האם אין היא – אישה אינטליגנטית לכל הדעות – חשה או לפחות מודעת לעובדה, כי הכעס מחזיק אותה כבת ערובה, ומה עם אותם פסיכולוגים שלה שלא מצאו אומץ לגלות לה זאת. הסתפקתי בארנב הצמר הגדול שהבאתי לנועה, ואמרתי לעצמי כי מילאתי חובתי כלפי עמוס המת ובכך אני פטור מהמשך הקשר עם בתו. עם זאת, לא נדרש לי זמן רב כדי להתחיל לייסר את עצמי על אופן ההתנהלות שלי מולה. התחרטתי על כך שלא שמרתי את דעותיי בנושא האימוץ בבטני המלאה, ונסחפתי להצהרה מוסדרת כשל מאזן חברה, כאילו שדעתי הפרטית שווה יותר מדעתה. היו רגעים שבהם שקלתי לזמנה לשיחת הבהרה, אך תחושתי כי אלה הִנה מהזוכרים והנוטרים, מנעה ממני לעשות זאת, ונדמה היה כי בכך תם מבחינתי סיפור האימוץ. אך זו הייתה רק ההתחלה.

שנה לאחר האימוץ התקשרה אליי אלה וביקשה לראותני לפגישת עדכון. נפגשנו באותה מסעדה ליד הנמל. שנת האמהות הראשונה עשתה את שלה. אלה השילה מעצמה מספר קילוגרמים ונראתה ממש טוב אף כי מעט חיוורת. מתברר כי בולמוס האכילה הנפוץ אצל ילדים מאומצים גרם לשינוי בהרגלי האכילה אף אצלה, והיא אולצה להימנע מאותם מעדנים עתירי קלוריות שאליהם התרגלה, לבל תיכנס לעימותים עם הילדה הרעבתנית. אך זה היה הפרט השולי בסיפורה. הנושא המרכזי היה מסובך יותר.
מן העמותה שטיפלה באימוץ נודע לה, לגמרי במקרה, כי נועה היא אחת מתאומות זהות. היא הגיחה לאוויר העולם עשר דקות לפני אחותה לנה, שנמסרה לאימוץ שלושה חודשים לפניה. ״שמות הילדים הנזנחים בבית־החולים נקבעים באופן שרירותי על־ידי אחות המחלקה לפי רשימה שנקבעה מראש.״ נאמר לה. את פרטי המאמצת או המאמצים לא היה ניתן לקבל. הוסבר לה כי סעיפי הסודיות בחוק האוקראיני אוסרים זאת. אלה סיפרה כי כעורכת־דין זרה, חששה להציע שוחד למי מעובדי המוסד תמורת המידע, וכי עז רצונה לדעת מי מגדל את אחותה התאומה של נועה. ״אין דבר שלא ניתן לקנות באוקראינה.״ אמרתי לה. אלא שהמאמצת השנייה הקדימה אותנו.

* * *

דוקטור שרלין וודס, גרושה בת ארבעים ושתיים, עובדת כרופאת ילדים בבית־החולים ״סנט אנדרו״ בלונדון. בהיוודע לה מן הפרקליטה שלה כי לבתה רונה אחות תאומה זהה בהליכי אימוץ, הבינה מייד את החשיבות שביצירת קשר עם אותה מאמצת והבטיחה לעצמה, תמורת תשלום נאה, את העברת הפרטים ללונדון. כך נוצר הקשר בין שרלין לאלה. הן שוחחו כמעט מדי יום בטלפון ואף העבירו אישה לרעותה תמונות של הילדות. הדמיון היה מדהים. ולא רק הדמיון החיצוני.
למרות אלפי הקילומטרים שהפרידו בין התאומות, ועל אף ההבדלים בתנאי המגורים, התזונה, מזג האוויר ואופי האמהות, לקו הבנות באותם חוליי ילדות, גילו אותם קשיי הסתגלות, העלו במשקל באותה מידה ואף פיתחו אותן קפריזות. בתחילתו של ״משחק ההשוואה״ השתעשעו אלה ושרלין בגילויי הזהות שבין התאומות הגדלות בנפרד ונהנו לנוכח השפעת הגנים על דפוסי ההתנהגות עד שיום אחד פסק השעשוע באחת כאשר הבחינה שרלין בקושי של רונה להניע את כתפה השמאלית ומיהרה לדווח על כך לאלה. מתברר שגם אלה שמה לב לכך שנועה משתמשת רק בידה הימנית במשחק ובאוכל.
שרלין נועצה עם כמה מעמיתיה בבית־החולים ואף לקחה את רונה לבדיקות מקיפות. הרופאים הרגיעו אותה וקבעו שמדובר בבעיה נקודתית, שגם אם לא ידוע עדיין מה מקורה, היא אינה מעידה על מחלה כלשהי ויש להמשיך ולעקוב אחר ההתפתחויות, לנסות לשפר את המצב ולהקל על רונה ככל הניתן. הם ציינו כי כל עוד אין החמרה במצב אין מקום לדאגה, וחלק מהרופאים אף העריכו שמדובר בפינוק בלבד, ב״עצלות מוטורית״ שתחלוף מעצמה. אך שרלין לא נרגעה. לילות שלמים קראה חומר על הנושא וחשה תסכול מכך שכרופאה אינה מסוגלת לאבחן את הבעיה שממנה סובלת בתה. החשש מהחמרה עתידית של המצב ומבעיות נוספות שעלולות להתגלות, לא נתן לה מנוח. כאשר אחד מן המומחים הביע דעתו כי טוב יהיה, אם ניתן, ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים ולו רק כדי לשלול אפשרויות, גמרה בדעתה לעשות כל מאמץ כדי לאתר את הורי התאומות ולהתחקות אחר המטען הגנטי שהורישו להן. שרלין הכירה את הפן המשפטי של האימוץ וידעה כי אין אפשרות לקבל את פרטי אותם הורים, אם הם בכלל מצויים בתיק, שכן לפי החוק האוקראיני, רק בגיל שמונה־ עשרה יכולים מאומצים לקבל צו לביטול הסודיות. הפרקליטה היהודייה שטיפלה בעניינה, הסבירה לה באריכות את פשר חובת הסודיות ואת מרכזיותה של השאלה מה חשוב יותר לטובת הילד: התורשה – שמשמעה קשר כלשהו עם ההורים הביולוגיים על מנת לעמוד מקרוב על מקורות ההתפתחות של הילד, או הסביבה – מקום גידולו החדש של הילד. היא אף טרחה ורמזה על סלידתה מעיסוק בנושא התורשה, המזכיר לה את תורת הגזע הנאצית.
את שרלין עניינו ההיבטים הרפואיים, לא ההיסטוריים. היא אמנם הבינה כי בסופו של יום טובה הסודיות לכל הצדדים – מבחינת המאמצים היא מנטרלת את החשש מפלישה לחייהם מצד המולידים, מבחינת האם הביולוגית היא מרחיקה ממנה את הסטיגמה של מופקרת, ומבחינת הילד המאומץ היא מאפשרת לו התחלה חדשה עם תעודת לידה חדשה וחוסכת ממנו את ההתייחסות כאל ילד שנולד מיחסים לא ברורים – אך הדאגה לבריאותה של בתה הביאה אותה לעַרב בדאגתה את גודפרי.

גודפרי, גבר מגודל בעל פנים ורדרדות, בן ארבעים ושש, הוא מחזר בלתי־נלאה שהספיק כבר להתגרש פעמיים. חוץ מעיסוקו זה, הוא קצין בסקוטלנד־יארד בדרגת ניצב משנה, משרת במחלקה ליחסים בינלאומיים וחבר קרוב של שרלין. כעשור קודם לכן הוא היה גיסה. היחסים בין שרלין לגודפרי היו מאז ומעולם אידיאליים, ושרלין נהגה לומר כי מגודפרי לא הייתה מתגרשת כמו מאחיו הפרופסור, זאת מן הטעם כי למחזר מקצועי כמוהו מלכתחילה לא הייתה נישאת.
מאחר שבמסגרת עבודתי, מזדמן אני ללונדון כמה פעמים בשנה, לא חלף זמן רב ממועד גיוסי לפרויקט האימוץ וכבר התוודעתי אל שרלין ואל המעגל הפנימי שלה, ובמיוחד אל גודפרי, שהפך לידידי הקרוב בלונדון וצייר עבורי את מרבית מרכיבי התמונה של שרלין. רק לאחר זמן הבנתי כי אפשר שחיבתי וסקרנותי כלפי שרלין נעוצות בעובדה כי גם סיפורי הפרטי שלי, אותו עדיין הצפנתי, הורתו ולידתו בלונדון.

בניגוד לבעייתיות שליוותה את אלה המתנכרת אל שערי האימוץ, דומה היה כי דרכה של שרלין אל ההחלטה לאמץ ילדה אוקראינית נסללה מראש ובתמיכה מלאה של משפחתה מרגע שהתגרשה, וגלישתה אל תוך תפקידה החדש הייתה כמעט טבעית.
שרלין נולדה למשפחה בריטית טיפוסית. אביה, מרק וודס, הנו שמאי ממשלתי ותיק ומנוסה שפרש לגמלאות, ואף שהוא ממשיך להיקרא לעתים להתייעצויות בתיקים שהיו בטיפולו בעבר ומקבל על כך תשלום לפי שעות, עיקר עיסוקו בגידול ורדים בחממה הקטנה שבחצרו ובאוסף השעונים העתיקים שבחדר עבודתו. סופי השבוע מוקדשים – וכך היה אף בשלושים השנים שבילה במשרד לעבודות ציבוריות – לשוקי העתיקות, בעיקר ל״ניו קלדוניאן״ ביום שישי ול״פורטובלו״ ביום שבת. למסעות אלה נוהג מרק לקחת את אשתו שרה, שלמדה במשך השנים להריח את נקודות החולשה של המוכרים והפכה לקובעת המחיר הסופי שבו ייקנה החפץ. מדי פעם נוהג מרק לשבחה בפניה באומרו כי מבטה כמוהו כידיים ממששות – חש כל סדק וכל גבשושית.
מרק, בנו של כומר מכנסיית ״סנט ג'ון״ ב״איסט אנד״, שמצא את מותו בין חורבותיה בבליץ של מלחמת העולם השנייה, ושרה, בת למשפחה מרובת ילדים מלידס, נפגשו בשוק העתיקות ב״קמדן״ בקרבת דוכן הפורצלן. מרק סייע לשרה בקניית צלחת ״בייליס״ בת שישים בחמישה פאונד ושלושים פני, ולאחר מכן ישבו שעות בפאב, שתו בירה פושרת, שוחחו על תחביביהם ומאז לא נפרדו. שרה עבדה כקניינית עבור רשת חנויות לכלי בית ופרשה לגמלאות שנתיים לפני בעלה.
מלבד אוספי השעונים של מרק והצלחות של שרה, טיפחו וגידלו הוודסים שתי בנות, מרי ושרלין, השונות מאוד זו מזו. מרי הייתה ילדה פרועה שסיימה בקושי את בית־הספר התיכון ומיהרה להינשא למכונאי גברתן וללדת לו ארבעה ילדים, ואילו שרלין בחרה במסלול של לימודי רפואה אותו סיימה בהצטיינות, ולאחר שצלחה כמה מאהבים, בחרה בפרופסור לורנס פיין כבעלה המיועד.

הפרופסור היה איש קטן־קומה, קומפקטי אך סמכותי, בעל עיניים תכולות־אפורות כצבע החורף, שערו קצר ועל שפתו העליונה שפם דק. הוא דמה יותר למפקד כנף בחיל־האוויר המלכותי מאשר לראש החוג לכירורגיה של הפה בבית־הספר לרפואה. משהחל בהרצאה, החלו ידיו וכנפי מקטורני הטוויד שלו להתנופף, והוא דמה לנשר העט על מבטיהם המהופנטים של תלמידיו. הוא היה מתאר את עצם הלסת כאילו הייתה יצירה של מיכלאנג'לו והשקט ששרר באולמו קיבל גוון של קדושה. שרלין התאהבה בו כבר בהרצאה הראשונה, ובסופה נותרה עומדת מולו עם מבט של חיזור בתספורת קארה ובמשקפיים מסוגננים. לאחר שהביט בה קצרות ופלט: ״הבנתי אותך, חזרי אליי לאחר ההסמכה,״ נפגעה עמוקות ונשבעה למחוק אותו מלוח לבה. בכל זאת, ביום קבלת התואר התקשרה אל משרדו, וכעבור חודש נישאה לו ללא תקופת חיזור ועם הפרש של כמעט ראש בגובה לטובתה.
הפרופסור היה מאוהב בעיקר בעצמו, וכל אימת שהעלתה את עניין הרחבת המשפחה, עיווה את פניו כבהתקף תוספתן והבהיר לה כי עדיין אינו בשל לכך וכי הוא זקוק לשקט שלו. כעבור כמה שנים פג הקסם. מרי, אחותה, שהתנגדה מראש לנישואים, החלה להציק לה בנושא תוך כריכת שאלות מביכות. שרלין הגיעה למסקנה כי זו העת לפירוק החבילה, והם עשו זאת במלוא הנאותות והסדר הבריטי הטוב. משפחת פיין בעלת האמצעים ריפדה אותה במצנח גירושין הוגן, ומחלון דירתה בקומה החמישית בכיכר סאסקס ניתן לראות הן את גני קנסינגטון והן את ההייד פארק.
יחסיה של שרלין עם הוריה ידעו מעלות ומורדות, משברים ופיוסים, וסופם שהתייצבו על הבנת ההורים כי בתם הבכורה חיה את חייה בדרכה האליטיסטית מתוך בחירה, כי מצבה הכלכלי טוב וכי נכדים ממנה ככל הנראה לא יראו. כאשר הודיעה להם שרלין על החלטתה לאמץ ילדה אוקראינית, קיבלו את ההחלטה בסיפוק.
כמה שנים לאחר גירושיהם נפטר לורנס פיין מהתקף לב. משפחתו המשיכה לראות בשרלין בת לכל דבר, והבטיחה, מששמעה על תוכניתה, להעמיד לרשותה כל סכום שיידרש לצורך גידול הילדה. כך מונה רשמית ניצב משנה גודפרי לצד שרלין לאפוטרופסה של רונה וודס, לשעבר לנה.

בפועל, השלבים הרגשיים שהובילו להחלטתה של שרלין לאמץ ילדה היו מורכבים. כסנובית מלידה, חרה לה על כי הסטטוס שלה כרופאת ילדים מקובלת לא תמיד מצליח לנטרל מציאות, בה היא מוצאת עצמה לעתים נבוכה מול עובדות יסוד האמורות להיות מוכרות לכל אם. שרלין גם שאלה את עצמה, לא מתוך בהילות ורק לנוכח הראי, האם סיכוייה כאם חד־הורית שחורת שיער לילדה בלונדינית לא ייפגעו אם תחליט להינשא בשנית, ועוד כהנה מוטרדויות שנולדו כנראה מתוך כוונה נסתרת ותת־מודעת לדחות את הקץ ולא להחליט.
כאשר גמלה ההחלטה בלבה הזמינה שרלין את גודפרי לארוחה, ועל נתחי סול ברוטב לימון וחרדל ובקבוק קלארט משובח דנו בפרטים של איך לעשות מה. גודפרי נלווה אליה למשרד הפרקליטה המטפלת באימוצים, ליווה אותה לחרקוב ואף נשאר עמה כמה ימים במלון.

מששיתפה אותו שרלין בדאגותיה, הביע גודפרי את דעתו כי יש להתחיל באיתור האם, שהרי פורמלית פרטיה חייבים להיות בבית־החולים שבו ילדה את התאומות. אלא שמשיחת טלפון אחת אל מקבילו במטה המשטרה בקייב למד כי פרט זה חסר לעתים בהליך האימוץ, ומכאן כי הדרך היחידה לאיתור האם היא פשוט לבצע עבודת שטח מסודרת בסגנון הישן והטוב, ולכשתימצא, להמשיך ממנה אל האב.
הפרקליט אלכס מחרקוב גויס למשימה, ובעזרת חוקר מקומי הגיע גם הוא תוך זמן קצר למסקנה כי כמעט כל היולדות שמתכוונות לנטוש את ילדיהן בבית־החולים אינן מגלות את זהותן האמיתית. עם זאת, מאחר שבית־החולים חייב לדווח למשטרה על הנטישה, סביר להניח כי בתיק האימוץ קיים דו״ח משטרתי כלשהו, ואפשר שדו״ח זה יכיל אם לא את מלוא פרטי האם אז לפחות רמז שיאפשר נבירה יסודית יותר. אלא שתיק האימוץ חסוי ומונח בגנזך בית־הדין, ובתור שכזה יצריך ״שימונן״ של כמה וכמה ידיים.
אלה ושרלין החליטו כי הנושא שווה השקעה, ובעצה אחת עם גודפרי העבירו סכום נאה עבור החוקר של אלכס. כעבור כמה שבועות הגיע ללונדון תרגום לאנגלית של דו״ח משטרתי עשוי כהלכה, שנערך כנראה על־ידי מי שבקי בנושא. מאחר שבדו״ח נאמר כי היולדת כנראה אינה מקומית, כללה החקירה סריקה מקיפה של בתי־מלון ושל חדרים להשכרה בסביבת בית־החולים, ובסופה מופיעים שם היולדת ועירה – אודסה. האב מופיע בדו״ח כ״לא ידוע״. כמו כן צורף לדו״ח צילום טופס החלטה, לפיו בהיעדר עניין ציבורי באיתור האם או בהגשת תביעה נגדה בגין נטישת הילודות, אין למשטרה התנגדות להעברת התאומות לבית הילדים הממשלתי ולמסירתן לאימוץ לפי החוק.
המירוץ הפרטי אחר הורי התאומות החל, והמפגש הראשון עם האם הביולוגית אמור היה להתקיים בקרוב. להפתעתי חשתי מתוח, כאילו את שורשיי שלי אני מחפש.

דניאל שכנאי עורך-דין יליד תל-אביב, נשוי ואב לחמישה ומתגורר בירושלים, עבד כיועץ משפטי במשרד האוצר וניהל משרד עורכי-דין פרטי במשך שנים רבות. ספרו הראשון "המעגל הראשון" יצא בהוצאת "רימונים" (2008)

X