פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן | לרכישה באינדיבוק
פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן

פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 18
- 18

נובלת מד"ב חדשה ומרתקת מאת ג'ון סקאלזי, מסופרי המד"ב המודרני הפופולריים ביותר.

"פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן" מתרחשת בעתיד הקרוב ועוקבת אחר סיפור התפתחותו של וירוס המתפשט בכדור הארץ ומשפיע על רוב אוכלוסיות העולם, ומהווה סיפור מקדים בזמן לרומן החדש של סקאלזי–Lock In.

בעתיד הקרוב מאוד וירוס חדש יתפשט בכדור הארץ. בתחילה יעריכו כי מדובר רק בשפעת, אך בהמשך יתברר כי יש בו משהו אחר … משהו שלא ציפינו לו, ואשר ישנה את החברה לתמיד. הסיפור עוקב אחר התפתחותה של המגיפה המחרידה, החל במקורה הבלתי רגיל, דרך התגובה התזזיתית של רופאים, מדענים וממשלות, ועד להשפעות החברתיות המורכבות כתוצאה ממנה.

Researchers, businessmen, politicians, and human rights activists clash in this skillfully written novella about one of the most fascinating SF scenarios created in recent years

  Publishers Weekly.com

 

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן”

חלק ראשון: התפרצות
בנג'מין מולדנאדו, חוקר ראשי לשעבר, סינדרום היידן, המרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן:
הדבר הראשון שבו עלינו להודות הוא שפישלנו. לא זיהינו נכונה את היידן בהתחלה, ובכך שעשינו זאת נתנו למחלה עוד שבועיים להתפשט, וזה מה שהרג אותנו.
נטשה לורנס, חוקרת, סינדרום היידן, המרכזים לבקרת מחלות ולמניעתן:
בזמן שהיידן נע בהתחלה ברחבי העולם, עקבנו גם אחר גרסה חדשה ואגרסיבית של H5N1, שפעת העופות. שפעת העופות באה מדרום סין, שם כנראה החלה באחד ממפעלי העופות. היא כבר הרגה עשרות בדרום סין וראינו אותה מופיעה במקומות אחרים, כולל לונדון וניו יורק, שהיו מרכזי האוכלוסייה הראשונים שבהם ראינו את היידן.
התסמינים הראשוניים של היידן היו דומים מאוד לאלה של שפעת העופות, וכמה מהאנשים שחלו בהיידן נשאו גם את וירוס H5N1. אם משתמשים בתער אוקאם לבעיה שבה אדם מציג תסמינים דמויי שפעת ויש בדם שלו את וירוס שפעת העופות, הוא יאמר לך שהאחד גרם לשני, וב-99.9 אחוז מהמקרים, זה יהיה מדויק לגמרי. במקרה הזה, זה היה שגוי לגמרי.
אירווינג בנט, מרצה לעיתונות, אוניברסיטת קולומביה:
הייתי כתב לענייני מדע בניו יורק טיימס כשהיידן תקף. אני וכל כתב אחר לענייני מדע באותו הזמן שמענו שזאת שפעת העופות והתבקשנו להזכיר לאנשים שזאת אחת השנים שבהן הממשלה ממש הצליחה להקדים את הווירוס והיו לה מספיק חיסונים בשטח, אז אנשים צריכים ללכת להתחסן. וזה היה בסדר, עד שהתחלתי לשמוע מרופאים שחדרי המיון מתחילים להתמלא באנשים שסובלים מהשפעת אף על פי שחוסנו.
ההנחה הראשונה שלי הייתה שמשהו לא בסדר בחיסון – או שהוא לא יעיל בגלל ייצור פגום או שחיתות, או שהחיסון עצמו מדביק אנשים בשפעת. כל אחד משני אלה היה יכול להיות סיפור נהדר. מצאתי שהמקור של חלק מהחיסונים שנראה שכשלו היה יצרן בשם סין-ואקסיס במרילנד, והם הסכימו לבחון את המלאי הקיים שלהם. תוצאות הבדיקות שלהם היו שליליות, מה שאומר שהחיסון היה יעיל בהחלט. בשלב הזה יצרני חיסונים אחרים בדקו את המלאי שלהם, וגם הם לא מצאו בו פגם. אז ידענו שמשהו אחר קורה. ואז הגיע יום ראשון של הסופרבול.
ד"ר מוניק דיוויס:
ביום ראשון של הסופרבול עבדתי בחדר המיון במרכז הרפואי הלותרני. התחלפתי במשמרת כדי לעבוד אז מכיוון שלא ממש אכפת לי מפוטבול, ויכולתי לצבור טובות בכך שאעבוד ביום הזה. חשבתי שזה יהיה יום קל יחסית מכיוון שהג'טס שיחקו בסופרבול, מה שאומר שהרבה אנשים שבדרך כלל היו עושים דברים מטופשים מהסוג שמביא אותך לחדר מיון יהיו בבית מול הטלוויזיה.
צדקתי במידה חלקית. היום כלל מעט פצועי ירי ועצמות שבורות וטראומה אלימה, אבל כשהתחלתי את המשמרת שלי, חדר המיון כבר היה מלא בקורבנות שפעת, רובם אנשים מבוגרים או כאלה שלא היה אכפת להם להחמיץ את המשחק. כשדיברתי איתם, רבים מהם אמרו שהם כבר קיבלו חיסון שפעת השנה. כששלחתי את בדיקות הדם למעבדה, ביקשתי מהם לחפש משהו שאינו שפעת העופות שידענו שמסתובבת באוכלוסייה.
כשהמשחק התחיל, חדר המיון כבר היה מפוצץ. שלחתי הודעת טקסט לחבר במיימונידס והוא אמר שזה אותו הדבר בחדר המיון שלהם. בכל רחבי העיר, חדרי מיון התמלאו בחולי שפעת. חלקם אמרו שהם ניסו לחכות לסוף המשחק לפני שבאו, אבל לא יכלו לחכות יותר. זה רמז לי שבסוף המשחק אנחנו נוצף. אמרתי למתמחה הראשי שבמקומו הייתי דואגת לקרוא לעוד אנשי צוות למיון בהקדם האפשרי.
לא היה לנו זמן אפילו עד סוף המשחק. הג'טס פיגרו בשלושים וחמש נקודות במחצית, וברבע השלישי כבר לא היה מקום לזוז במיון.
בנג'מין מולדנאדו:
ניו יורק סבלה במיוחד ביום ראשון של הסופרבול, אבל ראינו עלייה חדה בביקורים במיון כתוצאה משפעת כמעט בכל עיר אמריקאית גדולה ביום ההוא. זה אמר לנו שמה שאנחנו מתמודדים איתו כנראה נכנס לארצות הברית דרך ניו יורק ואז התפשט באמצעות טיסות. וזה אמר שזאת מחלה שמועברת בקלות, אבל כנראה לא ניכרת מיד. אנשים שחולים מספיק כדי להזדקק לחדר מיון לא עולים למטוסים. זה היה משהו שכנראה הייתה לו תקופת דגירה משמעותית.
אירווינג בנט:
ברגע שהבנו שלא מדובר בשפעת העופות כי אם בשפעת מסוג אחר לגמרי, התחלתי לבחון את המקומות שבהם היא הופיעה, לא רק בארצות הברית אלא בשאר העולם. פרט לניו יורק, הריכוז הגדול ביותר של חולים ב"שפעת הסופרבול" היה בלונדון. חפרתי עוד, וכעבור יומיים נתקלתי בפיסת מידע מעניינת – פרט למרכזי אוכלוסין גדולים, המקומות עם הריכוז הגדול ביותר של הדבקה בשפעת הסופרבול היו עיירות עם מרכזי מחקר.
לאחר חפירה נוספת גיליתי שבסוף השבוע השלישי בינואר נערכה בלונדון פגישת החורף של כנס חקר המגפות הבינלאומי, ושהייתה מידת התאמה גבוהה בין המבקרים בפגישת החורף לעיירות האוניברסיטה שבהן נדבקו אנשים בקצב הגבוה ביותר. האירוניה בכך שפגישת חוקרי מגפות הייתה נקודת הפתיחה של שפעת מסוג חדש ותוקפני לא חמקה מעיניי, או מעיני אף אחד אחר, ברגע שהידיעה נפוצה.
תומס סטיבנסון, לשעבר ראש הסוכנות לביטחון לאומי:
כשהתברר לנו שפגישת החורף של כחמ"ב הייתה כנראה נקודת הפתיחה של מה שיכונה לאחר מכן סינדרום היידן, התחלנו באופן טבעי לחקור, במסגרת החוק ותמיד תוך עמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר האפשריים של שקיפות, את משתתפי פגישת החורף, כולל המחקרים שלהם מהתקופה האחרונה. רצינו לגלות מי היה עשוי לעבוד על מחקר שתואם למה שראינו בווירוס החדש. מן הסתם דאגנו מכך שמדובר בווירוס שלא הופיע באופן טבעי, אלא תוכנן כנשק פוטנציאלי.
האם נמצאה לכך תשובה?
אנחנו ואף סוכנות ממשלתית אמריקאית אחרת לא הצלחנו לקבוע רשמית מה המקור הראשוני של וירוס היידן, וגם לא הצלחנו לקבוע אם הווירוס נוצר באופן טבעי או הונדס גנטית.
ובאופן לא רשמי?
מן הסתם איני יכול להגיב על ממצאים לא רשמיים.
אירווינג בנט:
שתי שמועות ששמעתי זוכות להתייחסות הרצינית ביותר בעולם של היסטוריוני היידן. הראשונה היא שלאחר שהגברת הראשונה חלתה במחלה שלאחר מכן קיבלה את שמה, מפעל מחוץ למירנשה הופצץ באופן שלא הותיר אבן על אבן. רשמית, המפעל ייצר תרופות להצטננות. אני מניח שאת יכולה לנחש מה החשד הלא רשמי. כתבים של הטיימס באזור אישרו שהמקום הפך לעי חורבות, אבל ממשלת פקיסטן וממשלת ארצות הברית לא אישרו את קיום ההתקפה. הסיבה הרשמית להרס המפעל הייתה "סכסוך בין-שבטי". לפי ההנחה, ראש שבט אחד הורה להסיע משאית מלאה בחומר נפץ עד רציף טעינה ואז לפוצץ אותה. היה חוקר מגפות פשטוּני בכחמ"ב, אם כי מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום.
השמועה השנייה עסקה בסטודנט לתואר שני בביולוגיה משווייץ שעבר פרידה כואבת מבת הזוג שלו, תלמידה לתואר שני בחקר מגפות, ושהייתה לו גישה לחומר ויראלי ולמסנתז גנים. עדיין מתווכחים אם האידיוט התכוון לכך שהווירוס החדש שלו יחדור לכלל האוכלוסייה. זאת שמועה מכיוון שאין ראיות חותכות לכך שהיוצר התיאורטי של הווירוס עשה את זה, ואנחנו לא יכולים לשאול אותו מכיוון שזמן קצר לאחר שאובחנו מקרי המוות הראשונים שנגרמו על ידי הווירוס, הוא לקח רובה וירה לעצמו בראש. בת הזוג שלו לשעבר, אגב, לא נפגעה כלל. היא אפילו לא חלתה.
שתי השמועות האלה אפשריות במידה סבירה, אבל מסיבות מעשיות לא יכול להיות ששתיהן נכונות. אז השאלה איזו מהתיאוריות משכנעת אותך יותר היא, במובן מסוים, סוג של מבחן אישיות.
נטשה לורנס:
היה ברור שזה לא זן H5N1, אז התחלנו לפרק אותו כדי לראות מה יש לנו. מה שהיה לנו היה וירוס עם תקופת דגירה – זה הזמן בין הידבקות בווירוס ותחילת הופעת התסמינים – משתנה מאוד אך ארוכה, אבל בעל תקופת חביון קצרה, שזה הזמן בין הידבקות בווירוס והתחלת הפצתו לאחרים. דגירה ארוכה וחביון קצר פירושם שיש חלון הזדמנויות גדול להידבקות תת-קלינית – יש לאנשים מספיק זמן להדביק זה את זה לפני שהם מרגישים חולים.
אז זה מה שקרה כאן. וירוס היידן מועבר באוויר, מה שמקל את ההידבקות בו. עד סוף פגישת החורף של כנס חקר המגפות הבינלאומי, כשמונים אחוז מאלף האנשים לערך שהיו שם נדבקו. הם היו קרובים זה לזה ונשמו את האוויר זה של זה במשך שלושה ימים. ואז, כשהם התפזרו, הם נסעו לכמה מאות נקודות מוצא בשש יבשות שונות, במטוסים מלאים באנשים אחרים. מבחינתו של וירוס, אין תבנית הפצה טובה יותר.
זה טוב לווירוס. זה לא טוב לנו. בכל הנוגע לווירוס היידן, עד שידענו עם מה אנחנו מתמודדים, ידענו גם שהייתה לו חשיפה פוטנציאלית למיליוני אנשים, אולי מיליארדים. מה שלא ידענו הוא כמה רציני הווירוס החדש יהיה. חצי מניו יורק הקיאה בחדרי מיון, אבל לא ידענו כמה זמן ייקח לווירוס להשלים את התהליך שלו, וכמה זמן ייקח למערכות של הגוף לנצח אותו.
מה שידענו זה שאין לנו חיסון. וירוס היידן נראה בהתחלה כמו וירוס שפעת, אבל כשהתחלנו לבחון אותו הבנו שאנחנו מתבוננים במשהו חדש, אז הנוגדנים שלנו לשפעת – מעכבי נוירמינידז ו-M2 – לא בהכרח ישפיעו על היידן באותה הצורה.
אז בכל מקרה היה צפוי לנו מאבק קשה.
מוניק דיוויס:
השלב הראשון של היידן נראה כמו שפעת והתנהג כמו שפעת, אבל זאת הייתה השפעת הקשה ביותר שראינו. הרבה הקאות. הרבה גודש נשימתי. חום גבוה כשהתגובה החיסונית של אנשים עבדה שעות נוספות בניסיון להרוג את הווירוס מבפנים. טיפלנו במה שיכולנו, אבל אחרי יום ראשון של הסופרבול ידענו שאנחנו מתמודדים עם משהו שונה.

אנשים התחילו למות. אנשים זקנים, אנשים עם מערכות חיסוניות מוחלשות. ואז תינוקות, מה שהיה שובר לב. אבל אלה היו האוכלוסיות הפגיעות ביותר בכל זיהום שפעתי, אז לא משנה כמה שובר לב זה היה, זה עדיין היה מובן, ובמידה מסוימת צפוי. ילד אחד נכנס לחדר המיון והתלונן שהמחלה מפריעה לו לאימונים למרתון מוהוק באולבני, שבו התכוון לרוץ שבועיים לאחר מכן. בבוקר למחרת הוא כבר היה מת.
זה היה הדבר המתסכל ביותר בהיידן. פרט לקבוצות הרגילות שנמצאות בסיכון לזיהומים ויראליים אופורטוניסטיים, לא הייתה תבנית הגיונית לאלה שחלו, אלה שהחלימו ואלה שלא. זה היה כמו להטיל מטבע. עץ, אתה חולה ליום או יומיים ואז אתה בסדר. פלי, אתה שוכב בבית החולים שבוע. או מת.
אחרי שבוע כולם הפסיקו לקרוא למחלה "שפעת הסופרבול" והתחילו לקרוא לה "השפעת הגדולה", כי זה היה משהו שפשוט לא הפסיק. זה היה כמו השפעת הספרדית בתחילת המאה ה-20, אבל הרבה יותר מהיר והרבה יותר… יותר.
בנג'מין מולדנאדו:
ההקבלות למגפת השפעת של 1920-1918 היו ברורות, אבל גם לא מדויקות. לשפעת הספרדית לקח שנתיים להקיף את העולם מכיוון שהתחבורה הייתה איטית, וההתפרצות אירעה בזמן שהאוכלוסייה העולמית מנתה פחות משני מיליארד איש. היו יותר משבעה מיליארד אנשים בעולם כשהיידן תקף, בעידן שניתן להגיע בו מצד אחד של העולם לצדו האחר תוך פחות מיממה. ההתפשטות של היידן הייתה מהירה לאין שיעור והשפיעה על מספר אנשים גדול יותר לאין שיעור.
לצדנו עמדו הבנה טובה יותר של מחלות ותגובה עולמית מתואמת יותר, אבל למרבה הצער, בהתחשב בטבע מנגנון ההפצה המסוים של היידן, אלה נכנסו לפעולה רק אחרי שהווירוס הפיץ את עצמו ברחבי העולם.
אירווינג בנט:
היינו בפגישת מערכת כדי לדון בסיקור, ואז העורכת שלי דאז ברנדה סטרונג אמרה, "זה כמו מתקפה מתואמת. זה כאילו שהווירוס הזה ביצע מתקפת בזק בכל מקום שאנשים חיים בו". וזה בדיוק איך שזה היה. קיבלנו את דיווחי חדשות שכל האחרים ראו, וזה היה מדהים. הווירוס היה בכל מקום, פשוטו כמשמעו. נראה שהמקום היחיד שבו הוא לא היה זה תחנות המחקר באנטרקטיקה. ניו זילנד הפסיקה את הטיסות לקוטב הדרומי כדי שהווירוס לא יגיע לשם.
וירוס היידן הפך ממשהו שלא קיים למשבר הבריאות העולמי הגדול ביותר של המאה ה-21 תוך פחות משבועיים. לא נראתה מגפה כזאת בהיסטוריה של העולם כולו. זה נראה כאילו וירוסים הכריזו מלחמה על בני האנוש והם מתכננים למחות אותנו לפני שנוכל לארגן מתקפת נגד.
תומס סטיבנסון:
לפני שגילינו על מפגש החורף של כנס חקר המגפות הבינלאומי, תהינו ברצינות אם מדובר בהתקפה כנגד ארצות הברית מטעם גוף עוין, מדינה או ארגון טרור. הבעיה היחידה הייתה שהמודיעין שלנו לא שמע על שום תוכנית כזאת, וזה – יש להדגיש – אחד הדברים שחיפשנו. נראה לנו לא סביר שהיה ניתן לתכנן משהו בקנה מידה כזה בלי שנשמע על כך. לאויבי ארצות הברית יש נטייה לנסות לעודד את עצמם לפני ניסיון התקפה. לא קלטנו אף שידור מתרברב לפני שהיידן הופיע ברדאר שלנו.
אפילו אם היידן תוכנן כדי לתקוף את ארצות הברית, הוא היה מכשיר גרוע למשימה. הגל הראשון של היידן פגע בנו קשות, אבל אנחנו ורוב המדינות המערביות והמתועשות תיאמנו מיד את התגובה שלנו ועצרנו את ההתפשטות המיידית של המחלה. המקומות שחסרו את היכולת להגיב באופן מתואם הם אלה שבאמת נפגעו מהמחלה, הן באופן מיידי והן בשלבים המאוחרים יותר.
זאת הסיבה שאני, אישית, חושב שלוחמה ביולוגית אף פעם לא הפכה פופולרית. לנסות להשתמש בנשק ביולוגי נגד האויבים תוך הימנעות מהשפעה שלו עליך זה כמו לנסות להשתמש ברימון בעודך אוחז בו ומקווה שכל הרסיסים יעופו לכיוון האדם שאתה רוצה להרוג. צריך להיות טיפש או אובדני כדי להשתמש בנשק ביולוגי. מי שהמציא את היידן – אם המציאו אותו – כנראה היה גם וגם.
בנג'מין מולדנאדו:
שבועיים לאחר יום ראשון של הסופרבול היו מיליארד אנשים נגועים ברחבי העולם, כולל חמישים מיליון בארצות הברית – כאחד משבעה אנשים בשני המקרים. בתום ארבעה שבועות, מניין החולים היה שני מיליארד ושמונים מיליון. בסוף השנה, 2.75 מיליארד בכל העולם, 95 מיליון בארצות הברית. אדם אחד מכל שלושה בעולם חלה. 400 מיליון מתו – בערך אחד מכל שמונה-עשר איש.
נטשה לורנס:
האירוניה כיום, אם את רוצה לראות את זה ככה, היא שאנשים כמעט שכחו עד כמה מבעית היה השלב הראשון של היידן. כמעט ארבעה מיליון אנשים מתו בארצות הברית בלבד, רובם בחודשיים הראשונים למחלה. זה כמו למחוק את כל לוס אנג'לס. בשנה ממוצעת, רק שני מיליון וחצי איש מתים בארצות הברית כולה. התשתית שלנו בקושי יכלה להתמודד עם מקרי המוות, לא היינו מצוידים לכך.
מחוץ לארצות הברית והמדינות המתועשות, אחוז מקרי המוות היה אפילו גבוה יותר, והיכולת שלהם להתמודד איתם הייתה נמוכה בהרבה. וזה גרם לבעיות רבות במיוחד בכל הנוגע לגלים משניים של מחלה, הידבקות, וחוסר יציבות כללי מבחינה פוליטית וחברתית. אמנם המצב אצלנו היה רע, אבל בחלקים נרחבים מהעולם הוא היה גרוע בהרבה. יש מקומות בעולם שעדיין לא התאוששו לגמרי, הן מבחינת אוכלוסייה והן מבחינת מבנה חברתי.
אירווינג בנט:
הנה עובדה מעניינת שגיליתי באחת מכתבות יום השנה שהתפרסמו – האוכלוסייה העולמית עברה רק בשנה שעברה את הנקודה שהייתה בה כשהיידן הכה לראשונה. פעם חשבו שנהיה יותר משמונה מיליארד איש וחצי בשלב הזה. חסרים לנו מיליארד איש ורבע. זה לא רק בגלל שהיידן הרג 400 מיליון אנשים. זה בגלל שרבים מ-400 מיליון האנשים האלה היו בגילאים שבהם מולידים ילדים, ובתקופה שלאחר המחלה, במיוחד בעולם המתפתח, מתו בבלגן שהגיע אחר כך רבים אחרים שהיו הופכים להורים. מעולם לא היו כל כך הרבה דברים שפגעו כה קשות בעקומת הצמיחה של האנושות. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שרוב האנשים שמעו עליו הוא המגפה השחורה. זאת חברה מרשימה להימצא בה, אם "מרשימה" היא המילה הנכונה כאן.
ואפילו המגפה השחורה בדרך כלל תקפה את הקורבנות שלה רק פעם אחת.
מוניק דיוויס:
לאחר הימים הראשונים של שפעת הסופרבול התחלנו לראות כמה חולים שחזרו שוב לחדר המיון, אבל הפעם הם סבלו מתסמינים שדמו לדלקת קרום המוח. לאחר שהראשונים שבהם הגיעו, אלה מאיתנו שעבדו במשמרת התחילו להתבונן זה בזה ולחשוב, אתם צוחקים, נכון? לא היה סיכוי שמדובר בצירוף מקרים, שאותם אנשים שבאו עם השפעת באים עכשיו עם תסמינים דמויי דלקת קרום המוח. החולים היו מגזעים, מינים ומעמדות כלכליים שונים – הדבר היחיד שהיה להם במשותף הוא שקודם הם חלו בשפעת הסופרבול.
התחלנו לבדוק בחדרי מיון אחרים לשאול אם זה קורה גם אצלם, והתשובה הייתה חיובית. מטופלים חזרו עם משהו שנראה כמו דלקת קרום המוח. הרבה פחות מאשר בסיבוב הקודם, אולי אחד מכל ארבעה או חמישה, אבל זה בהחלט היה שלב שני כלשהו. עכשיו, אפשר לאבחן דלקת קרום המוח כשפעת. יש להן כמה תסמינים ראשוניים משותפים. אבל זה שאותו וירוס מציג תסמינים דמויי שפעת, נסוג ברוב המטופלים, ואז חוזר בדמות דלקת קרום המוח במעטים נבחרים, זה היה חדש. וממש מפחיד.
בנג'מין מולדנאדו:
אחד הדברים שחוקרים לא רוצים להודות בהם, כי זה נשמע די סוציופתי, הוא כמה מעניין היה וירוס היידן, ואילו מין השערות העלינו כדי להסביר איך הוא עשה את מה שהוא עשה. התסמינים דמויי דלקת קרום המוח אילצו אותנו להתעמת עם המחשבה שווירוס יכול לתקוף גוף, להפסיד למערכת החיסונית של הגוף במידה פחותה או רבה יותר, וכתוצאה מכך לשנות לגמרי את הדרך שבה הוא תוקף את הגוף – אבל רק בחלק קטן מהנגועים בו.
כמה מההשערות המוקדמות כללו תגובות לסוג דם או לנוגדנים מסוימים, אות שתלוי בעומס ויראלי כולל או תגובה למדדים סביבתיים מסוימים, כמו הטמפרטורה או איכות האוויר או אפילו אותות אלחוטיים. ההשערה האחרונה היא דוגמה לכך שהעובדה שיש השערה לא אומרת שזה טוב או שימושי. העניין הוא שחיפשנו סיבה כלשהי לכך שהווירוס עשוי לעבור מוטציה, וזה הביא אותנו להשערות דמיוניות מאוד. זאת הייתה החידה המסקרנת ביותר שרובנו ניצבנו בפניה, ואנחנו מדברים על חדר מלא באנשים שהעבודה שלהם היא לעבוד על חומר גנטי וחידות טבעיות אחרות כל היום. זה היה כיף – עד כמה שמשהו יכול להיות כיף עד שאתה נזכר שאנשים בחוץ מתים מזה, ושאתה אמור לעצור את זה.
הבעיה שלנו הייתה שאף אחת מההשערות לא התאימה לנתונים. לא יכולנו למצוא גורם סביבתי או גופני אחד שיסביר את השינוי שראינו בווירוס. לפחות לא בטווח הקצר. זו הייתה בעיה מכיוון שכולם רצו לדעת מה הם יכולים לעשות כדי להילחם בשלב השני של מתקפת הווירוס, או לפחות להימנע ממנו, ולא היה לנו מה לומר להם. הדרך היחידה שבה היה ניתן לדעת אם אתה סובל מהשלב השני של ההתקפה הייתה כאב הראש, הצוואר התפוס ושאר התסמינים. או שחטפת את זה או שלא.
רבים לא ראו בכך תשובה מועילה מצד חוקרי המב"מ, ואני לא חולק על כך. היינו כמה מהמדענים, הגנטיקאים והווירולוגים החכמים ביותר בעולם. עבדנו על הבעיה מהר ככל האפשר. והיה נראה כאילו הבעיה עובדת מהר באותה המידה כדי לחמוק מאיתנו.

נטשה לורנס:
שלב דלקת קרום המוח השפיע על הרבה פחות אנשים משלב השפעת, אבל אחוז המקרים הקטלניים היה גבוה משמעותית. כרבע ממקרי המוות הקשורים להיידן הגיעו מאנשים שמתו בשלב השני. זה בגלל שהשלב לא רק הציג תסמינים דמויי דלקת קרום המוח. הווירוס פלש עמוק לתוך המוח והתחיל לשנות את מבנה המוח בדרכים משמעותיות. הוא ממש גרם למוח לחווט מחדש את החיבורים שלו. זה היה עוד משהו שלא ידענו שווירוס מסוגל לעשות.
נהגנו לדבר על הווירוס הזה במעבדה כעל גאון מרושע. כמו על נבל מסרט ג'יימס בונד. זאת הייתה בדיחה, ודרך להכניס מעט הומור למרוץ מדכא נגד הזמן. אבל במובנים מסוימים זאת לא הייתה בדיחה כלל. אני חושבת שהדעה הרווחת במב"מ הייתה שהווירוס הזה היה הדבר הקרוב ביותר שיש לווירוס מרושע.

מוניק דיוויס:
היה אפשר לראות איך השלב השני של הווירוס משפיע על המטופלים שלנו, לפחות אלה שהיו בהכרה. זה היה כמו סדרה של התקפי שבץ קטנים. קצת אפאזיה כאן, קצת אובדן שמיעה או ראייה שם, מישהו סובל משיתוק פנים במיטה ליד. לפעמים החולים היו מתאוששים מיד – המוח חיווט את עצמו מחדש במהירות, כנראה – ולפעמים המצב שלהם פשוט החמיר. חלקם לא התקדמו, הם פשוט מתו. הייתה לי מטופלת אחת שהפסיקה לדבר איתי באמצע המשפט. לקח לי דקה להבין שהיא נפטרה. ממש חשבתי שהיא עצרה כדי לסדר את המחשבות שלה.
למען האמת, הרבה ממה שעשינו בשלב דלקת קרום המוח היה לדאוג לנוחות האפשרית הרבה ביותר של המטופלים בעודנו מחכים לראות מה הווירוס עושה למוח שלהם. לרבים מהאנשים לא יכולנו לעזור, והגוף שלהם פשוט ויתר. רובם שרדו ונראה שרובם החלימו, עם נזק קוגניטיבי קטן או גדול יותר לטווח הקצר, מה שטופל באמצעים טיפוליים שדומים לאלה המיועדים לקורבנות שבץ. חלקם חוו נזק מוחי קבוע, שוב במידות קטנות או גדולות יותר – לא הייתה כל דרך לדעת כמה גרוע המצב יהיה עד הסוף.
והיו את אלה שחוו נעילה.

ג'ון סקאלזי (1969) הוא מהידועים שבסופרי המדע הבדיוני האמריקאים העכשוויים. כיהן כנשיא אגודת סופרי המד"ב והפנטסיה האמריקאים. סקאלזי פרסם ספרי מד"ב ועיון רבים והוא מפורסם בעיקר בשל סדרת ספרי "מלחמת האדם הזקן" שכתב. בשנת 2013 זכה סקאלזי בפרס הוגו לרומן המד"ב הטוב ביותר.

 

X