פשר הרצח | לרכישה באינדיבוק
פשר הרצח

פשר הרצח

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 426
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88.20

שני אירועים מסעירים את החברה הגבוהה במנהטן באוגוסט 1909: זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, מגיע לביקור היסטורי בעיר, ונערה יפהפייה, בת עשירים המתגוררת לבדה בבית דירות מפואר, נרצחת באכזריות.

עד מהרה מתרחשת התקיפה השנייה, וסממניה זהים: הקורבן הוא שוב בחורה צעירה, יפה ואמידה. על גופה מתגלים, גם הפעם, סימני אלימות ייחודיים. אלא שבדרך נס הצליחה נורה אקטון להינצל מהרצח. אם תשתף פעולה עם חוקריה, ייתכן שניתן יהיה למנוע את הרצח הבא. אלא שנורה איבדה את כושר הדיבור שלה וגם את זיכרונה.

בצעד חריג מתבקש ד"ר סטרת'אם יאנגר לסייע בהשבת זיכרונה של נורה, ולשם כך הוא נעזר באביו הרוחני, ד"ר פרויד, הנמצא בעיר. אלא שזוהי רק תחילתו של תהליך הפענוח, שמסלולו מתפתל מעל לאדמה ומתחתיה, ברבדים חשופים וגלויים וגם בנבכיה הנסתרים של הנפש.

פשר הרצח הוא מותחן פסיכולוגי מבריק, המחייב את הקורא להפוך שוב ושוב בתובנותיו בדרך אל הפתרון המפתיע, המורכב, אבל גם היחיד האפשרי, של ספר מרתק זה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פשר הרצח”

האושר אין בו כל מסתורין.
כל האנשים האומללים דומים זה לזה. פציעה שספגו לפני זמן רב, משאלה שלא התגשמה, פגיעה בכבודם, זיק אהבה שניצת אך כובה בבוז או גרוע מכך, באדישות — אחד מאלה דבק בהם או הם בו, וכך הם חיים כל יום אפופים ביגונות אתמוליהם. ואילו האדם המאושר אינו מביט לאחור. הוא אינו מביט לפנים. הוא חי בהווה.

אבל הנה הבעיה. דבר אחד לעולם לא יצליח ההווה לספק: משמעות. דרכיהם של האושר ושל המשמעות נפרדות הן. כדי למצוא לעצמו אושר, אין לו לאדם אלא לחיות את הרגע, לחיות למען הרגע. אך אם, במשמעות הוא חפץ, בפשר לחלומותיו, לסודותיו, לחייו, עליו לחזור ולהשתקע בעברו, אפל ככל שיהיה, ולחיות למען העתיד, אי ודאי ככל שיהיה. כך הטבע מטלטל לנגד עינינו אושר ומשמעות, ודוחק בנו לבחור ביניהם.

אשר לי, אני תמיד בחרתי במשמעות. וזו, אני מניח הסיבה שביום ראשון בערב, 29 באוגוסט 1909 , עמדתי וחיכיתי בתוך ההמון המיוזע בנמל הוֹבּוֹקן לבואה של אוניית הקיטור ג'ורג' וושינגטון של חברת הספנות נוֹרדוֹיטשֶה לוֹיד, אשר הפליגה מבּרֶמֶן ונשאה אל חופינו את האיש שרציתי לפגוש יותר מכול.

בשבע בערב עוד לא היה סימן לאונייה. הרופא אֵייבּרהם בריל, ידידי ועמיתי, חיכה בנמל מאותה סיבה שחיכיתי שם אני. הוא היה חסר מנוחה ובקושי ריסן את עצמו, הוא זז בעצבנות ולא הפסיק לעשן. החום היה קטלני, והאוויר סמיך מהבל ריחות הדגים. ערפל לא טבעי נישא מן המים, כאילו העלה הים אדים. רעם צופרים כבד נשמע אי שם ממעמקי הים, ומקורותיו סמויים מן העין. גם את השחפים המקוננים אפשר היה רק לשמוע, לא לראות. נבואת לב מגוחכת הטרידה אותי, שהג'ורג' וושינגטון עלתה על שרטון בערפל, וכל אלפיים וחמש מאות נוסעיה האירופים טובעים עכשיו לרגליו של פסל החירות. שעת דמדומים הגיעה, אבל החום לא חלף. חיכינו.

בבת אחת הופיעה האונייה הלבנה הענקית, לא כנקודה זעירה באופק כי אם עצומה, התגלתה לעינינו מתוך הערפל במלוא תפארתה. הרציף כולו עצר את נשימתו ונרתע לנוכח החיזיון. אבל הצעקות של עובדי הנמל, החבלים שהושלכו ונתפסו וכל המהומה שהתחוללה אחר כך הפיגו את הקסם. בתוך דקות כבר עמלו מאה סוורים בפריקת המטענים.

בריל צעק אלי שאבוא אחריו, וכבר נדחק ופילס לו דרך אל כבשׁ האונייה. הפצרותיו לעלות נדחו. איש לא הורשה לעלות לאונייה או לרדת ממנה. שעה נוספת חלפה עד שבריל משך בשרוולי והצביע על שלושה נוסעים שירדו בגשר המשופע. הראשון בשלישייה היה ג'נטלמן מכובד, מטופח למשעי, שערו וזקנו אפורים, ומיד ידעתי שהוא הפסיכיאטר הווינאי דוקטור זיגמונד פרויד.

בראשית המאה העשרים טלטלה עווית אדריכלית את העיר ניו יורק. מגדלי ענק שנקראו גורדי שחקים הרקיעו השמימה בזה אחר זה, גבוהים מכל מה שבנתה יד אדם לפני כן. בטקס הפתיחה הרשמי שנערך ברחוב ליבֶּרטי בשנת 1908 הריעו הנכבדים חובשי המגבעות כשהכריז ראש העיר מֶקְלֶלָאן כי בניין זינגר בן ארבעים ושבע הקומות, אשר נבנה מלבנים אדומות ומאבן חול כחלחלה, הוא המבנה הגבוה ביותר בעולם. שמונה עשר חודשים אחר כך נדרש ראש העיר לחזור על אותו טקס עצמו בחזית הבניין של חברת הביטוח מֶטְרוֹפּוֹליטן לייף בן חמישים הקומות שברחוב 24 . אבל אלה היו רק פורצי הדרך לזיגוּרַט המהמם בן חמישים ושמונה הקומות שבנה מר ווּלווֹרת' במרכז העיר.

בכל רחוב צצו ועלו שלדי ענק עשויים קורות פלדה במקום שרק יום קודם לכן עוד היה בו מגרש ריק. קולות הכתישה והצריחה של דחפורי הקיטור לא פסקו לרגע. אפשר היה להשוות זאת רק למהפך שחולל הגנרל אוֹסמָן בפריז חצי מאה קודם לכן, אלא שבניו יורק לא עמדו מאחורי הקלעים של המהפך הזה לא חזון יחיד, לא תוכנית מאחדת ולא רשות אחראית כלשהי. הון וספסרות הניעו את הכול, ובתוך כך שחררו פרצי אנרגיה אדירים, בעלי אופי אמריקני אינדיווידואלי מובהק.

קשה היה להתעלם מן הגבריות ששלטה בכל זה. על פני האדמה השתרעה רשת הרחובות השימושית של מנהטן, על מאתיים רחובותיה הממוספרים שנמתחו ממזרח למערב ושתים עשרה שדרותיה שנפרשו מצפון לדרום, והעניקה לעיר תבנית של סדר ישר–קווים מופשט. מלמעלה, בינות לבניינים הנישאים העצומים על קישוטיהם הטווסיים, אמר הכול שאפתנות, ספסרות, תחרות, שליטה, ואפילו תאווה לגובה, לגודל וכמובן גם לכסף.

בניין בַּלמוֹראל שב"שדרה", כך כינו תושבי ניו יורק באותה תקופה את הקטע שבין רחוב 59 לרחוב 155 שבשדרות ברודווי, היה אחד מאותם מבנים חדשים ומפוארים. עצם קיומו היה בבחינת הימור. בשנת 1909 עוד התגוררו העשירים המופלגים בבתים פרטיים, לא בדירות. אמנם היו בבעלותם דירות לשהיות קצרות או עונתיות בעיר, אך נבצר מהם להבין כיצד אפשר לחיות בדירה כזאת. מכיוון שכך היה הבלמוראל בבחינת הימור: אם רק יסופקו לעשירים תנאים מפוארים דיים, אפשר יהיה להניע אותם לשנות את דעתם.

הבלמוראל התנשא לגובה שבע עשרה קומות, והיה גבוה ומפואר יותר מכל בניין דירות או מבנה מגורים לפניו. ארבעת אגפיו התפרשו על פני רחוב שלם. המבואה שלו, שבה פיזזו כלבי ים בתוך מזרקה בסגנון רומי, בהקה בשיש קַרַרה לבן. בכל אחת מן הדירות נצנצו נברשות עשויות זכוכית מוּראנוֹ. בדירה הקטנה ביותר היו שמונה חדרים. הגדולה ביותר התהדרה בארבעה עשר חדרי שינה, בשבעה חדרי אמבטיה, באולם ריקודים מפואר שתקרתו התנשאה לגובה שישה מטרים, ובצוות המופקד על משק הבית. הדירה הזאת הושכרה תמורת הסכום המחריד של 495 דולרים לחודש.

בעליו של הבלמוראל, מר ג'ורג' בּאנוֶול, נהנה מתנאים מעוררי קנאה, שהבטיחו אותו מפני כל סיכון להפסיד כסף על הנכס. לצורך הבנייה הפקידו בידיו המשקיעים מקדמה בסך שישה מיליון דולרים, שמהם לא הפריש ולו אגורה אחת לעצמו, אלא הקפיד להעבירם במלואם לחברת הבנייה, "אמריקן סטיל פַבְּריקיישן". אלא שבעליה של חברה זו היה גם הוא מר ג'ורג' באנוול, והבנייה עצמה עלתה למעשה ארבעה מיליון ומאתיים אלף דולרים. ב– 1 בינואר 1909 , שישה חודשים לפני שהבלמוראל אמור היה להיחנך, הכריז מר באנוול שכל הדירות נמכרו, למעט שתיים. ההכרזה הייתה בדותה גמורה, אבל אנשים האמינו לה, וכיוון שכך היא התאמתה בתוך שלושה שבועות. מר באנוול הכיר על בורייה את האמיתה החשובה, שלפיה גם את האמת אפשר לייצר, ממש כמו את הבניינים שלו.

במעטפת החיצונית של הבלמוראל שלט סגנון אסכולת הבּוֹזאר בשיא ראוותנותו. גגו הוכתר ברביעיית קשתות בטון בגובה ארבעה מטרים האחת, שהיו מזוגגות מן המסד עד הטפחות וניצבו בכל אחת מפינות הגג. מכיוון שחלונות הענק המקושתים הללו נפתחו אל ארבעת חדרי השינה המהודרים שבקומה העליונה, המתבונן מבחוץ עלול היה להיחשף למחזות רגישים במיוחד. המראה שנשקף מאגף אַלַבּאסטֶר ביום ראשון בערב 29 באוגוסט, אכן עלול היה לזעזע את המתבונן בו. אישה דקת גזרה עמדה בפנים, שנים עשר נרות מהבהבים האירו עליה, גופה מעורטל כמעט לגמרי, מחוטב להפליא, מפרקי ידיה קשורים זה לזה מעל לראשה, וגרונה מלופף ברצועה אחרת, עניבת משי גברית לבנה שיד חזקה הידקה אותה בחוזקה, בחוזקה יתרה, וגרמה לה להיחנק.

גופה הבהיק כולו בחום הכבד מנשוא של חודש אוגוסט. רגליה הארוכות היו עירומות, וכך גם זרועותיה. גם כתפיה הנאות היו עירומות כמעט לגמרי. הכרתה של הנערה התערפלה לאטה. היא ניסתה לדבר. הייתה לה שאלה דחופה שרצתה לשאול. לרגע עמדה השאלה על קצה לשונה, וברגע הבא נעלמה. אחר כך היא שבה אליה. "השם שלי," לחשה. "מה השם שלי?"
דוקטור פרויד, כפי שהתברר לי בתחושת הקלה, כלל לא נראה משוגע. ארשת פניו הייתה סמכותית, מבנה ראשו נאה, זקנו מחודד, מסודר. גובהו היה 1.75 מטר בערך, גופו עגלגל, אך לאדם בן חמישים ושלוש הוא נראה בריא ומוצק למדי. הוא לבש חליפה מאריג משובח וענד שעון שרשרת וצעיף בסגנון אירופי. בסך הכול, יחסית לאדם שזה עתה סיים מסע ימי שנמשך שבוע ימים הוא נראה נינוח ומיושב להדהים.

אבל העיניים שלו היו סיפור אחר. בריל הספיק להזהיר אותי מראש מפניהן. בשעה שפרויד צעד על הכבשׁ המשופע שירד מן האונייה אל הרציף, נראה המבט שלו מפחיד, כאילו היה שרוי בסערת רוחות. אולי ההשמצות ודברי הלעז שעמם נאלץ להתמודד זמן כה רב באירופה חרצו במצחו הבעת זעף תמידית, או אולי לא שמח להגיע לאמריקה. שישה חודשים לפני כן, כשפנה מר הול, נשיא אוניברסיטת קלארק והמעסיק שלי, אל פרויד בפעם הראשונה והזמין אותו לבוא לארצות הברית, הוא דחה את ההזמנה. את הסיבה לדחייה לא ידענו בדיוק. הול התעקש, והסביר שאוניברסיטת קלארק מעוניינת להעניק לפרויד את הכבוד האקדמי הנשגב ביותר שבאפשרותה להעניק, להעמידו במרכז החגיגות לציון עשרים שנה להיווסדה, ולהזמינו לשאת סדרה של הרצאות בפסיכואנליזה, סדרה שתהיה הראשונה מסוגה באמריקה. בסופו של דבר קיבל פרויד את ההזמנה. האם התחרט עכשיו על שניאות לקבלה?

כל ההשערות האלה, כפי שהבנתי עד מהרה, היו נטולות יסוד. אחרי שירד מכבשׁ האונייה, הצית לעצמו פרויד סיגר, הפעולה הראשונה שביצע על אדמת אמריקה, וברגע שעשה כן נעלמה כלא הייתה הבעת הזעף, חיוך עלה על פניו, וכל הכעס לכאורה נמחק מהן. הוא שאף שאיפה עמוקה, הסתכל סביבו, וספג לתוכו את הנמל רחב הידיים ואת האנדרלמוסיה ששררה בו במעין הבעה שועשעת.

בריל קידם את פניו של פרויד בלבביות. הם הכירו זה את זה עוד באירופה. בריל אף ביקר בביתו של פרויד בווינה. לעתים כה קרובות הוא תיאר בפני את הערב ההוא, את הבית הווינאי שופע הקסם, הגדוש בחפצים עתיקים, את הילדים המרעיפים אהבה ומורעפים באהבה, את השעות שבילו בשיחות מלהיבות, עד שכבר הכרתי את הסיפורים שלו בעל פה.

לפתע, משום מקום, הופיעה חבורה של כתבים. הם התקבצו סביב פרויד וצעקו את שאלותיהם, רובן בגרמנית. הוא ענה להם בחביבות אך נראה מובך מהאפשרות שריאיון יתנהל בצורה לא מסודרת כל כך. לבסוף גירש אותם בריל וגרר אותי לפנים.

"תרשה לי," אמר בריל לפרויד, "להציג את דוקטור סטרֶת'אם יאנגר, בוגר טרי של אוניברסיטת הרווארד שמלמד עכשיו באוניברסיטת קלארק ונשלח במיוחד מטעם הול כדי להתלוות אליך במשך השבוע שבו תבלה בניו יורק. יאנגר הוא ללא ספק הפסיכואנליטיקאי המוכשר ביותר באמריקה. כמובן, הוא גם הפסיכואנליטיקאי היחיד באמריקה.

"מה," אמר פרויד לבריל, "אתה לא קורא לעצמך אנליטיקאי, אייברהם?"
"אני לא קורא לעצמי אמריקני," השיב בריל. "אני אחד מאותם 'אמריקנים ממוקפים' של האדון רוזוולט, שלהם, לדבריו, אין מקום בארץ הזאת."

פרויד פנה אלי. "אני תמיד שמח," אמר באנגלית מצוינת, "לפגוש חבר חדש בתנועה הקטנה שלנו, אבל במיוחד כאן באמריקה, ארץ שאני תולה בה תקוות רבות כל כך." הוא ביקש ממני להודות לנשיא הול על הכבוד שאוניברסיטת קלארק מעניקה לו.

"הכבוד כולו שלנו, אדוני," השבתי, "אבל אני חושש שקצת קשה לראות בי פסיכואנליטיקאי מדופלם."

"אל תהיה טיפש," אמר בריל. "ודאי שאתה כזה." אחר כך הוא הציג אותי בפני שני בני לווייתו של פרויד למסע. "יאנגר, תכיר את שַנדוֹר פֶרֶנצי הנודע מבודפשט, שבכל רחבי אירופה שמו הוא שם נרדף להפרעה נפשית. וזהו קארל יונג מציריך, המפורסם עוד יותר, שיבוא יום וכל העולם הנאור יכיר את דימנציה שלו."

"שמח מאוד," אמר פרנצי במבטא הונגרי כבד, "שמח מאוד, אבל בבקשה להתעלם את בריל, כולם עושים זה, אני מבטיח לך." פרנצי היה טיפוס חביב וצהוב שיער, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, שהחליפה שלבש קרנה בלובנה. ניכר היה שהוא ובריל חברים קרובים. מבחינה גופנית, הם הציגו ניגוד נאה. בריל היה אחד האנשים הנמוכים ביותר שהכרתי, בעל עיניים קרובות זו לזו וראש רחב ופחוס. לפרנצי, אף כי לא היה גבוה, היו זרועות ארוכות, אצבעות ידיים ארוכות, אוזניים ארוכות וקו שיער נסוג, שגרם שגם פניו ייראו ארוכות יותר מכפי שהיו.

פרנצי מצא חן בעיני מיד, אבל מעולם לפני כן לא לחצתי יד שהגיבה בחוסר התנגדות מוחלט שכזה, יותר משל נתח בשר באטליז. זה היה מביך. הוא פלט יללה ומשך בחוזקה את אצבעותיו לאחור, כאילו נמחצו. התנצלתי מכל הלב, אבל הוא התעקש שישמח "להתחיל ללמוד תכף ומיד מנהגים אמריקניות", תגובה שלשמעה לא נותר לי אלא להנהן בראשי בהסכמה מנומסת.

יונג, שהיה בן שלושים וחמש לערך, הותיר רושם שונה בתכלית. גובהו היה מעל 1.80 מטר, ומפניו, שלא העלו כל חיוך, ניבטו זוג עיניים כחולות, שיער כהה, אף נשרי, שפם משורטט דק ומצח רחב מידות, טיפוס מושך למדי בעיני הנשים, שיערתי בלבי, אף כי לא ניחן בשלווה שניחן בה פרויד. ידו הייתה יציבה וקרה כמטיל פלדה. בעמידתו הישרה כסרגל אפשר היה לטעות בו, ולחשוב שהוא קצין במשמר השוויצרי, אילולא משקפי המלומד העגולים והקטנים שהרכיב. החיבה המופגנת שרחש בריל לפרויד ולפרנצי לא ניכרה כלל באופן שבו לחץ את ידו של יונג.

"איך היה המסע?" שאל בריל. עדיין לא יכולנו ללכת לשום מקום, קודם היה עלינו לאסוף את מזוודותיהם של האורחים שלנו. "לא מייגע מדי?"

"מצוין," אמר פרויד. "לא תאמין, נתקלתי בדייל שהיה שקוע בקריאת הספר שלי פסיכופתולוגיה של חיי היומיום."

"לא!" השיב בריל. "פרנצי בוודאי שכנע אותו להעמיד פנים."
"אני שכנעתי אותו להעמיד פנים?" קרא פרנצי בקול. "מה פתאו…"

פרויד התעלם לגמרי מדבריו של בריל. "זה היה אולי הרגע המספק ביותר בחיים המקצועיים שלי, מה שמן הסתם לא מעיד יותר מדי לטובה על החיים המקצועיים שלי. אנחנו מתחילים לזכות בהכרה, ידידַי, ההכרה מגיעה, לאט אבל בטוח."

"החצייה ארכה זמן רב, אדוני?" שאלתי ברוב איוולתי.
"שבוע," ענה פרויד, "והעברנו אותה בדרך הפורייה ביותר האפשרית: עשינו אנליזה איש לחלומות של רעהו."
"אלוהים אדירים," אמר בריל. "כמה חבל שלא הייתי שם. לאיזה מסקנות הגעתם, בשם אלוהים?"
"טוב, אתה הרי יודע," השיב פרנצי. "האנליזה די דומה להתערטלות בפרהסיה. אחרי שמתגברים על תחושת ההשפלה הראשונית, זה די מלהיב."
"זה מה שאני אומר למטופלים שלי," אמר בריל, "במיוחד לנשים. ומה אתך, יונג? גם אתה התלהבת מתחושת ההשפלה?"

יונג, גבוה כמעט בשלושים סנטימטרים מבריל, הביט בו מגבוה, וסקר אותו כמו היה דגימה במעבדה. "זה לא מדויק לגמרי," השיב, "לומר ששלושתנו עשינו אנליזה זה לזה."

"אמת," אישר פרנצי. "ליתר דיוק, פרויד עשה אנליזה לשנינו, ואילו יונג ואני שילחנו חִצי פרשנות זה בזה."

"מה?" קרא בריל. "אתה רוצה לומר שאיש לא העז לעשות אנליזה למאסטר?"
"איש לא הורשה לעשות זאת," אמר יונג בלי להסגיר תגובה רגשית כלשהי.

"כן, כן," אמר פרויד בחיוך מפוקח, "אבל אתם כולכם מנתחים אותי עד מוות, ברגע שאני מפנה את הגב, נכון, אייברהם?"

"אמת ויציב," השיב בריל, "כי כולנו בנים טובים, ואנחנו יודעים היטב מה החובות האדיפליות שמוטלות עלינו."
בדירה שהתנשאה גבוה מעל העיר, מאחורי גבה של הנערה הקשורה, הייתה מערכת של מכשירים פרושה על המיטה. היו שם, משמאל לימין: תער לגבר שהידית שלו עשויה עצם, שוט רכיבה מעור שחור שאורכו כשישים סנטימטרים, שלושה סכיני מנתחים שהונחו זה לצד זה בסדר עולה, על פי גודלם, ובקבוק קטן מלא עד חציו בנוזל שקוף. התוקף התלבט, ואחר כך בחר באחד המכשירים.

למראה צלליתו של התער שהבליחה על הקיר המרוחק יותר, טלטלה הנערה את ראשה. היא שוב ניסתה לצעוק, אך הלחץ על גרונה החניק את תחינתה עד כדי לחישה.

קול נמוך נשמע מאחוריה: "רוצה שאחכה?" היא הנהנה. "אין לי אפשרות." מפרקי ידיה של הקורבן שהיו צלובים ותלויים מעל ראשה, היו דקים כל כך, אצבעותיה חינניות כל כך, רגליה הארוכות נכלמות כל כך. "אין לי אפשרות לחכות." הנערה התכווצה כשעל אחת מירכיה העירומות ניחתה צליפה קלה מאין כמוה. כלומר צליפה של תער, שהותירה שובל ארגמני בוהק על עורה. היא צעקה, גבה התקמר לקשת זהה בדיוק לזו שנבנתה מעל לחלונות הגדולים, ושׂער העורב שלה גלש על גבה. צליפה שנייה, על הירך האחרת, והנערה פלטה צווחה נוספת, חדה יותר.

"לא," התרה בה הקול בשלווה, "בלי צעקות." הנערה הצליחה רק לנענע בראשה, בלי להבין. "את חייבת להשמיע קול אחר." הנערה נענעה שוב בראשה. היא רצתה לדבר אבל לא הצליחה. "כן, את חייבת. אין לי ספק שאת מסוגלת. אמרתי לך איך. את לא זוכרת?" התער היה מונח עכשיו על המיטה. בקיר המרוחק, לאורו המהבהב של הנר, התרוממה במקומו לעיני הנערה צלליתו של שוט הרכיבה. "את רוצה את זה. תשמיעי קול כאילו את רוצה את זה. את מוכרחה להשמיע קול כזה." בעדינות אך ללא פשרות, הלכה עניבת המשי והתהדקה עוד ועוד סביב גרונה של הנערה. "תעשי את זה."

היא ניסתה לעשות כפי שהתבקשה, וגנחה חרישית — גניחה של אישה, גניחה מתחננת, כזו שלא השמיעה מעולם לפני כן. "יפה. ככה בדיוק."

התוקף אחז בקצה העניבה הלבנה בידו האחת ואת שוט העור באחרת, והוריד אותו על גבה של הנערה. היא השמיעה את הקול פעם נוספת. עוד הצלפה, חזקה יותר. הכאב החד גרם לנערה לצעוק בקול, אבל מיד השתלטה על עצמה והשמיעה במקום זה את הקול האחר.

"יותר טוב." המהלומה הבאה לא נחתה על גבה כי אם מעט מתחתיו. היא פתחה את פיה, אבל באותו רגע התהדקה העניבה עוד יותר וחנקה אותה. החניקה הפיקה מגרונה גניחה שנשמעה אמיתית יותר, רצוצה יותר, וניכר היה שמצאה חן בעיני המענה שלה. עוד הצלפה, ועוד אחת ועוד אחת, הצלפות קולניות ותכופות יותר, ניחתו על כל החלקים הרכים בגופה, תלשו את בגדיה, והותירו עקבות יוקדים על עורה הלבן. עם כל צליפה נוספת, למרות הכאב הצורב, גנחה הנערה כפי שנדרשה לעשות, וקריאותיה נשמעו אף הן קולניות ותכופות יותר.
מטר המלקות חדל. היא הייתה מתמוטטת הרבה לפני כן, אלא שהחבל שנמתח מן התקרה והיה קשור סביב מפרקי ידיה החזיק אותה זקופה. קרעים חרצו עכשיו את גופה. דם ניגר ממנו במקום אחד או שניים. לרגע החשיך הכול לנגד עיניה. אחר כך חזר האור המהבהב. צמרמורת אחזה בה.

עיניה נפקחו. שפתיה נעו. "מה שמי," ניסתה ללחוש, אבל איש לא שמע אותה.

התוקף בחן את צווארה היפה של הנערה, ורופף את העניבה שהייתה כרוכה סביבו. לרגע אחד היא נשמה בחופשיות, ראשה נותר מוטל לאחור, וגלי השיער השחור גלשו מטה אל מותניה. ואז התהדקה שוב העניבה סביב גרונה.

ראייתה של הנערה היטשטשה. היא הרגישה ביד שהונחה על פיה ואצבעות ריחפו בקלילות על שפתיה. ואז אותן אצבעות ממש הידקו עוד יותר את עניבת המשי, וגם ההשתנקויות פסקו. שוב נעלם אורו של הנר מעיניה. הפעם, לבלי שוב.
"יש רכבת מתחת נהר?" שאל שנדור פרנצי כלא מאמין.

לא רק שרכבת כזאת אכן קיימת, אמרנו לו בריל ואני, אנחנו גם עומדים לנסוע בה. נוסף על המנהרה החדשה שחצתה את נהר ההדסון, התהדרה הרכבת התחתית של הובוקן בחידוש נוסף: שירות מלא להובלה של חבילות ומטענים. כל שמוטל על הנוסע המגיע לארצות הברית לעשות הוא לציין על מזוודותיו את שם המלון שבו ישתכן במנהטן. סבלים העמיסו את המזוודות לקרון המטענים של הרכבת, והעובדים בקצהו האחר של הקו טיפלו בכל השאר. ניצלנו את השירות הנוח הזה ויצאנו אל הרציף המשקיף אל הנהר. עם שקיעת השמש התפוגג הערפל וחשף את קו הרקיע המשונן של מנהטן, הזרוע באורות חשמליים. אורחינו פערו מבטים משתאים לנוכח רוחב היריעה של המראה שנפרש לעיניהם, ולנוכח המגדלים המחודדים המנקבים את העננים.

"זהו מרכז העולם," אמר בריל.

"חלמתי על רומא אתמול בלילה," השיב פרויד.

ציפינו בכיליון עיניים — אני, על כל פנים — שימשיך בדבריו.

פרויד שאף עשן מהסיגר שלו. "צעדתי ברחובות, לבדי," אמר. "הלילה בדיוק ירד, כפי שהוא יורד עכשיו. חלפתי על פני חלון ראווה שהוצגה בו קופסת תכשיטים. זה כמובן מסמל אישה. הסתכלתי סביבי. למרבה המבוכה הובילו אותי שיטוטי לשכונה שהייתה כולה בתי בושת."

בעקבות כך התעורר ויכוח סביב השאלה אם תורתו של פרויד מכתיבה התנגדות למוסר המיני המקובל. יונג האמין שכן. למעשה, טען, מי שלא הבחין בכך לא הבין את פרויד. כל העניין בפסיכואנליזה, אמר, הוא שהאיסורים החברתיים נובעים מבורות ומזיקים לבריאות. מרגע שבני האדם הבינו את התגליות של פרויד, רק פחד יגרום להם להיכנע למוסר החברתי המוסכם.
בריל ופרנצי חלקו עליו בתוקף. הפסיכואנליזה תובעת מהאדם להיות מודע למאוויים המיניים האמיתיים שלו, לא להיכנע להם.

"כשאנחנו מאזינים לחלום של מטופל," אמר בריל, "אנחנו מפרשים אותו. אנחנו לא אומרים למטופל להגשים את המאוויים שהוא מבטא באופן לא מודע. אני, על כל פנים, לא עושה זאת. אתה כן, יונג?"

שמתי לב שהן בריל והן פרנצי הגניבו מבטים אל פרויד בשעה שפיתחו את רעיונותיו, בתקווה, אני מניח, לקבל ממנו אישור. יונג לא נהג כך. הוא חש, או שמא רק העמיד פנים שחש, ביטחון מוחלט בעמדתו. ואילו פרויד עצמו, הוא לא התערב לטובתו של אף אחד מן הצדדים, ונראה שבע רצון מהוויכוח שהתפתח לנגד עיניו.

"יש חלומות שאינם דורשים פרשנות כלשהי," אמר יונג, "הם דורשים פעולה. חשבו על החלום שחלם הֶר פרופסור פרויד אתמול בלילה על הזונות. המשמעות אינה מוטלת בספק: ליבידו מודחק שהתעורר ביתר שאת לקראת הגעתנו הצפויה לעולם החדש. אין טעם לדבר על חלום כזה." בשלב הזה פנה יונג אל פרויד. "למה לא תעשה משהו בעניין? אנחנו באמריקה, אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים."

לראשונה התפרץ פרויד לדבריו: "אני אדם נשוי, יונג."

"גם אני," השיב יונג.

פרויד הרים גבה, נד בראשו, אך לא השיב דבר. הודעתי לחבורה שלנו שהגיע הזמן לעלות לרכבת. פרויד העיף מבט אחרון מעבר למעקה. רוח חזקה נשבה על פנינו. בשעה שכולנו התבוננו באורותיה של מנהטן, הוא חייך. "אילו רק ידעו מה אנחנו מביאים להם."

ג'ד רובנפלד למד באוניברסיטת פרינסטון, באקדמיה למשחק ג'וליארד ובבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. כיום הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. ספרו פשר הרצח ראה אור בארצות הברית וזכה לביקורות נלהבות.

X