פשר המעשים ז' | לרכישה באינדיבוק
פשר המעשים ז'

פשר המעשים ז'

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 436
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

רומן בשבעה כרכים דיגיטליים.

היצירה המונומנטלית של יותם ראובני "פשר המעשים" מוגשת לראשונה לקורא העברי בקבצים דיגטליים משופרים באתר אינדיבוק.

עלילת הרומן בנויה על פי סיפור שמספר קיקרו על המשורר סימונידס. במאה הראשונה לפני הספירה, שיצא מן הארמון וזמן קצר לאחר מכן התמוטטה התקרה והרגה את יושבי הארמון כולם. בדומה לסימונידס, גם המספר של פשר המעשים יוצא זמן מה לפני האסון, ולא זו בלבד, אלא שהוא יוצא מהאולם עם הגיבור הראשי, לו נועד גורל אחר.

הסיפור מתרחש ביום אחד, ה-4 בינואר 2006, היום שבו חטף ראש הממשלה א. שרון את השיתוק שממנו לא קם עוד.

"ראובני הוא אחד היוצרים המרתקים ביותר שפועלים בזירה הספרותית – ליתר דיוק בשוליה המרוחקים, הרחק מההמון המתהולל. ראובני הוא יוצר עצמאי לחלוטין, המסרב לחוקיות המסחרית של השוק או לאופנות מתחלפות. היושרה שלו מכוונת למעשה האמנותי בלבד, ואולי לכן שמו מוכר רק למעטים. הוא אמן כתיבת זרם התודעה בעברית…" (עמרי הרצוג, "הארץ")

אדם ברוך: 'ספר השנה. נפל דבר בספרות העברית'.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פשר המעשים ז'”

סינדרום הכאוס

 

באחת עשרה בבוקר, כשחזרתי מתל אביב, היו אנשים משתאים סביב הבור שנפער במקום האולם שבו היינו, ובין ההריסות ראיתי את עושי התשובה של הרב קדוש, שניצלו כיוון שרבם הורה להם לעזוב את האולם, מחטטים בין הדברים, מכניסים פה ושם ארנק לכיס, ובהם את יניב אלפייה, שראה אותי מסתכל בו ועשה תנועה של שיסוף הגרון.

לצד הבור שבו היה האולם, ובעצם עמוק בתוכו, נפער בור אחר, עצום לאין שיעור, ריק מכל חומר, בין שודדי הגוויות ובין מה שהיה רק שעות ספורות קודם לכן, כאשר עברתי סוף סוף לשולחן של אודי וריבה. הילה, אישתו של נתן, שנהרג בתאונת הדרכים שגרם יובל לפני שבע שנים, ישבה שם עם זוהר, אמרגנו לשעבר של יובל. היא אמרה, הם אכלו אותו חי, מתכוונת לאלוף יונתן רום, שסמוך לכך ערך את המסע הרגלי המפורסם שלו מתל אביב לירושלים, כדי להוכיח שאין הוא אשם במותם של שבעה חיילים שנפגעו על ידי טיל במהלך תרגיל שעליו היה ממונה. הורי החיילים שנהרגו שלא באשמתו, עשו בו שפטים וקרעו את בשרו מעליו בבריכת הורדוס בגן העצמאות בירושלים.

כאשר התיישבתי ליד השולחן מצאתי את אודי ואת ריבה, את רחל ודויד סספורטס, את זוהר ואת חברתו הילה, שהוזמנו איכשהו מצד החתן. שמעתי את זוהר אומר, "אני אומר לך, שבעים וחמישה אחוז מתקציב הביטחון הולכים למשכורות. משכורות שמנות. כל מיני קצינים זוטרים, מסרן עד אלוף מישנה, שמנים, בטלנים, קרחים, שלא עושים בעצם שום דבר, מקבלים כל חודש משכורת שמנה כדי שימשיכו לקבל משכורת שמנה גם בחודש הבא. זה הרי כל מה שהם עושים. דואגים לקבל את המשכורת הבאה."

"עורכת דין בעיריית תל אביב קיבלה קרוב לשבעים וחמישה אלף שקל לחודש," אמרה הילה. "וזה כשהעיר מפוצצת מסכנים."

“אני הייתי קובע משכורת אחידה לעובדי ציבור, שאף אחד מהם לא יקבל, לפי הוותק, יותר מחמישה עשר אלף שקל חודש. שלושת אלפים דולר. לא רע בכלל. מפטר את כל אלה שלא היו מסכימים. מפטר אותם ללא פיצויים," אמר זוהר.

"ובאיזו עילה?" שאל דויד סספורטס.

"בטלה, חמדנות, אין בעיה למצוא סיבות. באנגולה, למשל, אין דבר כזה. כל העובדים בשירות הציבורי מקבלים משכורת אחידה, שהיא קצת יותר גבוהה משכר המינימום. ובכל זאת יש קופצים ואין אף משרה פנויה. בנוסף לכך, הם גם עובדים. כלומר, ככל שכושים עובדים. לא שאני גזען או משהו, עובדה שאני חי שם. יש לי את המפעל הכי גדול לטונרים של מדפסות. בעצם, לא, הם לא בטלנים. רק איטיים. הולכים בקצב אחר, קצב פנימי, שבו הם עושים בסופו של דבר את העבודה, אבל זה קצב שיכול לשגע. כן, אז הייתי מפטר פה את כל האוכלי חינם האלה. ואז נראה אם לא יישארו בשביל שלושת אלפים דולר. ואז נראה מי בדיוק יחטוף אותם בשוק האזרחי, את כל הקצינים השמנים והבטלנים, ואת כל פקידי העיריות והמס וכיוצא בזה." הוא פנה אליי עכשיו, חייך ונרגע, עובר לאקוסטיקה אחרת, לאופטיקה אחרת, שמשתרעת עד קצה המרחק, שכוללת את הזיכרון שלי ואת הזיכרונות של הזולת, והלאה מזה, עד הזיכרונות האופטיים של צורות קיום אחרות. "לא שכחתי את זה שאתה היית בעדי בתקופה שבה כולם היו נגדי," הוא אמר. "לא שכחתי שכתבת מנקודת מבט אחרת, היסטורית."

בכך הוא הגזים באופן פראי ממש. לפני שיצא לאפריקה, הוא הואשם, ביחד עם אחרים, בכך שגבה מיליוני שקלים ממשרד הביטחון, תמורת הצעה מעורפלת למדיי לספק מדבקה שמרפאה פצעים באופן מיידי, כפי שנכתב בפרוספקט. טיפשים האמינו לכך וטיפשים עוד יותר גדולים קנו את זה. כתבתי אז שאין לשכוח שזוהר הוא אחד המייסדים של מוסיקת הטרנס הישראלית, אמן בנשמתו – זה כנראה מה שמצא חן בעיניו – וכי עיון קצר באינטרנט הישן היה מעלה שאין לסמוך עליו בענייני עסקים. אבל הוא כן היה פעיל למען זכויות הפלשתינאים, הכיר אחדים מאנשי השלטון שלהם, וכנראה גם איתם עשה עסקים שונים ואולי גם משונים.

"אבל זה לא עזר הרבה," אמרתי, "כי הנה אתה לא בצבא, לא רמטכ"ל, מסתובב באפריקה השחורה, אמנם לא הייתי שם, אבל ככה אומרים, שהיא שחורה, אבל כנראה שהיא ירוקה מאוד, לא כן? בכל אופן, רציתי לשאול אותך אם עדיין יש לך קשרים בצמרת הפלשתינאית, יש איזה עניין שאני חושב שצריך לדאוג לו בדחיפות. אמנם דיברתי עם כמה חברי כנסת שיש להם קשרים, אבל כמובן ששום דבר לא נעשה. ואני מתכוון כמובן לזכויות האזרח בכלל ובעיקר ליחס כלפי ההומוסקסולאים. מה שקורה שם עכשיו זה מחפיר ממש, רודפים אותם בדיוק כמו ברומניה של צ'אוּשֶׁסקו. ובאמת חשבתי שאם אתה תתערב אצל אחד האחראים על הביטחון, הרי זה הכל אישי שם, כך אני מבין, אין חוקים כתובים, היום יש הוראה כזאת ונושבת רוח אחת, ומחר רוח אחרת. לא הגיעו הדברים לידי כך שיהיה צורך באני מאשים נוסח זולא, שמן הסתם לא היו מדפיסים, אבל גם אי אפשר לעבור עוד לסדר היום. למשל לפני מספר חודשים הוצא להורג, אחרי משפט שנמשך פחות מיום אחד, גבר, שנאשם בכך שאנס נער. מובן שזהו פשע חמור, הראוי לכל עונש, ואני האחרון שאגן על מי שעושה את זה, גם משום שזה לגמרי לא מובן לי, נערים לא מושכים אותי בכלל, בכל אופן, מה אפשר היה לברר במשך יום אחד? ויש גם שמועות על שוחד, כמובן, זו מדינה של העולם השלישי, שוטרים לוקחים שוחד מהומואים כדי שלא יכו אותם. אחיו של אל חוסייני הנודע נאשם בשוחד מיני. ובכל זאת, אתה חושב שתוכל לעשות משהו?"

זוהר אמר, "בוודאי, אם אתה מבקש, אני אדבר שם עם מי שצריך לדבר, אבל באופן כללי כזה, אני לא חושב שזה יעזור. אם יש לך שם של מישהו מסויים, שנמצא למשל בכלא, אפשר לדאוג שישחרר אותו, ואפילו שיסלקו אותו מהאוטונומיה."

"אתה יודע," אמרתי, "זה פשוט לא ייאמן, הכלכלה הנוכחית כל-כך לא מתחשבת במציאות. אם היית יודע איזה ביקוש יש כאן לצעירים הערבים, שבמקום להרוויח כאן כסף טוב מאדונים מסויימים, יושבים שם ומתעסקים עם העצמאות שלהם, שאגב הם לא מבינים אותה, וכמובן הם לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמם מה שיקרה להם כאשר ישיגו אותה."

"אתה מנסה למצוא את פשר המעשים," אמר זוהר וציחקק, כאילו מעודו לא שמע דבר אבסורדי יותר. "אבל כדי שלמעשים יהיה פשר, או שיתברר באופן סופי כי אין להם שום פשר, בני אדם צריכים קודם כל לקחת אחריות על המעשים שלהם, לאמץ אותם, להזדהות איתם, לא לברוח מהם, ולא משנה אם אלה מעשים טובים או רעים. אלה מעשיךָ, בן אדם, תחייה איתם, תבין אותם, תנסה לברר למה באת לעולם לעשות דווקא את המעשים האלה. אבל, לא. אב שבנו נרצח בצבא על ידי מפקדים זוטרים שטירטרו אותו אמר בטלוויזיה שהוא רוצה רק דבר אחד. שהמפקדים שעשו את זה לבן שלו, מן הזוטרים עד הבכיר ביותר, יפשטו את המדים. זאת אומרת, יעזבו את הצבא, ויתנו לאחרים, יותר אנושיים, להיות בצבא. אבל זה פשוט מגוחך. אף אחד לא יודֶה במעשים שלו ולא יאמץ אותם. זו המסורת בצבא. זה הצבא. תמיד לגלגל את זה הלאה, עד הרמטכ"ל, שכמובן יטען שהוא עצמו לא עשה שום דבר, הוא לא אחראי, הוא חדש בתפקיד, כאילו לא היה עד אתמול סגן רמטכ"ל וקודם אלוף פיקוד וכדומה. חמישה עשר איש נהרגו בעזה מטילים שנורו ממסוק לעבר מטרה ממוקדת. שערוריה. זעם בעולם. ועדת חקירה. אני שומע על כך באנגולה ואני המום. מריץ טלפונים. נו? התוצאה: הכל בסדר. החיילים פעלו כשורה. מי שאשם זה כרגיל המתים. אתה חושב שאיכפת להם, למתים, אם הם אשמים או לא? כבר לא איכפת להם. משום דבר לא איכפת להם. גם מזה שתולים בהם את המעשה של המוות שלהם עצמם לא איכפת להם. ויש אלפי דוגמאות. למשל, ראש השב"כ שנכשל בהגנה על ראש הממשלה. מה עשו איתו? נתנו לו פיצויים יפה מאוד ואחר כך מינו אותו לשגריר. שגריר! אתה מתאר לך? הוא מייצג את המדינה, הוא מייצג את זה שאתה יכול להיכשל ואחר כך להיות שגריר. והייתה כמובן ועדת אור. מי זוכר עכשיו את ועדת אור, מי זוכר את שמונה עשר הערבים שנורו למוות במהומות שהיו לא מזמן אבל כמו לפני נצח. כל אחד מהמוזהרים, ראש הממשלה לשעבר, השר לביטחון פנימי, הקצינים הבכירים, קיבלו מאות אלפי שקלים כדי שיכינו אותם לוועדה. מן הוועדה לא יצא, כמובן, כלום. היא עלתה מיליונים. האם היא החזירה לקרובֵי ההרוגים את הבנים שלהם? לא. היא לא החזירה להם שום דבר. האם לא היה עדיף להתנצל בפני הקרובים ואת הכסף שהלך לעורכי הדין לתת לכפרים, להקים פה בית ספר, שם מועדון? ודאי שהיה עדיף. עשו את זה כך? לא עשו את זה כך.

יותם ראובני (נולד ב-2 בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה) הוא משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי.

ראובני נולד בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה. עלה לישראל בשנת 1964, והתיישב באשדוד. למד בתיכון בעיר, בצבא שירת בחטיבת נח"ל. שימש כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב-2000 הקים את הוצאת נמרוד.

ספרו הראשון "בעד ההזיה", הופיע ב-1978, ועסק בין היתר בהומוסקסואליות, מה שהיה עדיין נדיר באותם ימים.

ב-1979 פרסם ראובני את ספר השירים "דיווח מתוך התרחשות", וכן באותה שנה פרסם המשך ל"בעד ההזיה" – קובץ הסיפורים "התפכחות" כן כתב את "הבלדה למדחת יוסף" בעקבות הפקרת חייל מג"ב מדחת יוסף למותו בקבר יוסף בשכם.

ספריו

  • הספרים הראשונים א-ב
  • יומן לילה א-ג
  • היסטוריה עולמית של אהבת גברים
  • שירים
  • יובל
  • פשר המעשים

רומן בן שבעה חלקים שמקיף את סיפורם של אנשי הארץ מתחילת המאה שעברה ועד ימינו. חלקי הרומן:

  • א' הרואיקה
  • ב' היפנוטיקה
  • ג' אקוסטיקה
  • ד', מיסטיקה
  • ה', ארוטיקה
  • ו', נרקוטיקה
  • ז', אופטיקה

 

עלילת הרומן בנויה על פי סיפור שמספר קיקרו על המשורר סימונידס. במאה הראשונה לפני הספירה, הוזמן סימונידס, אבי תורת הזיכרון, לדקלם שיר בנשף של אחד מעשירי תסאליה. הוא דיקלם את השיר, בו הילל את בעל הנשף, אבל הכניס בו קטע בשבח האלים קסטור ופולוקס. בעל הבית הנרגז אמר לו כי ישלם רק עבור מחצית השיר, ואת היתרה שיתבע המשורר מן האלים. זמן קצר לאחר מכן נקרא סימונידס לצאת החוצה, כי שני צעירים מחכים לו שם. הוא לא ראה איש. תוך כך נפלה התקרה של האולם ורוב באי המשתה נהרגו. הגוויות הושחתו כדי כך, שאי אפשר היה לזהותן, אלמלא הזיכרון המופלא של סימונידס, שזכר את סדר הישיבה. בדומה לסימונידס, גם המספר של פשר המעשים יוצא זמן מה לפני האסון, ולא זו בלבד, אלא שהוא יוצא מהאולם עם הגיבור הראשי, לו נועד גורל אחר. הסיפור מתרחש ביום אחד, ה-4 בינואר 2006, היום שבו חטף ראש הממשלה א. שרון את השיתוק שממנו לא קם עוד. פשר המעשים ראה אור עד כה בהוצאה פרטית של עותקים בודדים. בראשית 2012 תראה אור המהדורה המלאה של הרומן, עליו כתב אדם ברוך: 'ספר השנה. נפל דבר בספרות העברית'. הספר יופיע כאי-בוק מתאים לרוב אמצעי הקריאה האלקטרוניים ובמהדורת דפוס בקופסה מהודרת.

מקור – וויקיפדיה

X