פשר המעשים ו' – נרקוטיקה | לרכישה באינדיבוק
פשר המעשים ו' – נרקוטיקה

פשר המעשים ו' – נרקוטיקה

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 408
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

רומן בשבעה כרכים דיגיטליים.

היצירה המונומנטלית של יותם ראובני "פשר המעשים" מוגשת לראשונה לקורא העברי בקבצים דיגטליים משופרים באתר אינדיבוק.

עלילת הרומן בנויה על פי סיפור שמספר קיקרו על המשורר סימונידס. במאה הראשונה לפני הספירה, שיצא מן הארמון וזמן קצר לאחר מכן התמוטטה התקרה והרגה את יושבי הארמון כולם. בדומה לסימונידס, גם המספר של פשר המעשים יוצא זמן מה לפני האסון, ולא זו בלבד, אלא שהוא יוצא מהאולם עם הגיבור הראשי, לו נועד גורל אחר.

הסיפור מתרחש ביום אחד, ה-4 בינואר 2006, היום שבו חטף ראש הממשלה א. שרון את השיתוק שממנו לא קם עוד.

"ראובני הוא אחד היוצרים המרתקים ביותר שפועלים בזירה הספרותית – ליתר דיוק בשוליה המרוחקים, הרחק מההמון המתהולל. ראובני הוא יוצר עצמאי לחלוטין, המסרב לחוקיות המסחרית של השוק או לאופנות מתחלפות. היושרה שלו מכוונת למעשה האמנותי בלבד, ואולי לכן שמו מוכר רק למעטים. הוא אמן כתיבת זרם התודעה בעברית…" (עמרי הרצוג, "הארץ")

אדם ברוך: 'ספר השנה. נפל דבר בספרות העברית'.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פשר המעשים ו' – נרקוטיקה”

הפנקס הסודי של אודי

 

 

הכלה עברה לידי עם החברות שלה, שלא היו לבושות יותר ממנה, ולקחה אותי לשולחן הכבוד, שמלבד אריקה, בעלה אפרים וחירם אונגרמן, ישבו לידו רק אדלרים. דיתה, הכלה, הושיבה אותי ליד אמה והלכה. ימים אחדים קודם לכן נודע לי כי הפירומן שהעלה באש כמה מכוני לווי באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, טען בבית המשפט שהוא המשיח ורוח הקודש. באחד המכוֹנים שהוא שרף עבדה דיתה כרקדנית, וכשאריקה באה לבקר אותה, ביום הולדתה של דיתה, היא פגשה את ויורל, אהוב נעוריה.

"עברתי היום ליד התיכון שלנו," אמרה אריקה, "שני אנשים טיילו שם עם כלבים, גבר עם כלב חום ואישה עם כלב לבן. הכלב החום נבח עליי, רץ אליי, התנפל עליי, אבל פתאום הוא התחיל לדבר ואמר אל תפחדי, אני זה שיאֶן פרלאן, וזה רק כדי שתוכלי לסחוט מהבעלים שלי קצת כסף, הוא מנוּול גדול, אני אקח את היד שלך בפה, אעשה קצת סימני שיניים, אל תדאגי, זה לא יכאב, זה יהיה כאילו, אבל זה ישכנע כל רופא, ואת תקבלי כסף. ואז יכולתי לראות את הפנים שלהם וראיתי שהגבר היה ויורֶל ואני הייתי האישה והבן שלי ליאור היה הכלב. מה תגיד על זה אדון פשר מעשים, אה? שמעת בחיים שלך משהו יותר מוזר מזה?"

"שמעתי גם שמעתי על שיאֶן פָּרלאן," אמרתי לה, "וחבל שלא הסכמת למה שהוא אמר." דיתה בחנה אותי, הסתכלה לשמאלה, שם ישב בעלה, ובבני משפחת אדלר שהיו משני צדיה, והיה לי ברור באותו רגע שהיא ידעה כי מותה קרוב. ישבתי והסתכלתי בה, יד אחת על מסעד הכיסא, השנייה על השולחן. שום דבר לא היה חסר לי. לא רציתי לעשן, לא רציתי לשתות. לא היה לי צורך למלא שום חֶסֶר פנימי, שבטעות נדמה לנו שאנחנו יכולים למלא אותו באלכוהול, בעישון, במין. משנות האלכוהול יצאתי בשן ועין, ואף שכמובן אין צורך בכל הסבר, ואני מאושר בכך שרק להיום לא שתיתי אלכוהול, ואין לי צורך לשאול מדוע שתיתי כפי שאין לי צורך לשאול מדוע בא אליי החיוך, התברר כי יש לי צורך במשהו שיפסיק את הפעילות של המוח, שיאפשר שינה, שהמוח, המכוון כבר לחפש את פשר המעשים, לא מוכן להעניק בקלות, מחשש שדווקא בשעת שינה יתברר משהו, ברובד כזה או אחר של עומק שינה, וכשאתעורר לא אזכור את זה, או שאזכור שאני לא זוכר את זה, ולא אוכל עוד לשאת את החיים. ישבתי שם וחייכתי ואמא שלי באה ועמדה מולי, כפי שבאה ועמדה מולי פעמים אחדות בימי חיי. אמא מתה כשאני הייתי בן שש, ואומרים שהיא נקברה בבוקורשטי בקבר שראיתי, אבל את הלוויה לא ראיתי, לא ראיתי שמורידים אותה לתוך האדמה ההיא שאחר כך רעדה ובתים גבוהים נפלו סביב בית הקברות אבל לבית הקברות בֶּלוּ לא קרה כלום. שם אימי היה בלה והיא נקברה בבלו. אולי זה מקרי ואולי זה לא מקרי. אולי קברו אותה שם ואולי לא. אני בכל אופן לא ראיתי.

בכל אופן, היא באה ועמדה מולי ואני שאלתי אותה, אמא מה שלומך אמא, והיא חייכה ואמרה, הכל בסדר. ואני אמרתי לה, אמא את יודעת על מה שקרה לי עם שיאן פארלן בדירה של אבא אחרי שהוא מת. אני יודעת, היא אמרה, נראיתְ כמו בתמונה שעל הקבר. בכל אופן, אמרתי, אני ממשיך לחפש את פשר המעשים, אבל למרות שאני יודע שאת יכולה לענות על כל שאלה, אני לא אשאל אותך אם אני אמצא את פשר המעשים או לא אמצא אותו, ואת יודעת למה? שוב היא חייכה, כי ככה היא מדברת איתי, באופטיקה של חיוך. ואם חושבים על זה, יש קשר בין החיוך שלה ובין החיוך שראיתי בסיני, החיוך של האלוהים שראיתי בסיני. ואני אמרתי, אני לא אשאל אותך, כי זה בכלל לא משנה לי, אם אני אמצא את פשר המעשים או שלא אמצא את פשר המעשים. והיא הנהנה והלכה.

"הוא יכול להיות מעצבן לפעמים," אמרה מרים אדלר, שישבה לידי בשולחן הכבוד, כשסגן שר הביטחון לשעבר, הלך לאחד השולחנות האחרים. "אתה יודע, כשאנחנו הולכים לסוּפֶּר הוא תמיד אומר לזה שמוכר בשר שהוא בא לקנות פרה ולזה מהדגים הוא אומר תן לי כריש, והוא צוחק לבד, הטמבל הזקן, ובכל פעם כשאומרים באיזה מקום זיוּן הוא מתכווץ כאילו שהוא לובסטר ששפכו עליו מים רותחים וצועק למה אי אפשר להגיד משהו יותר נקי, והוא ממציא מילים, נגיד התמיינות או תיקשור מיני. אני אומרת לך, אני מדריכת יוגה ואני יודעת. כל זה בא בגלל מה שהם עברו שם אצל האמא המטורפת שלהם בראש פינה. אתה יודע, עד גיל שבע לא היה להם בכלל חשמל. היא הכריחה אותם לחיות במאה השבע עשרה של רומניה, אני אומרת לך. בחושך. להסתתר בכוכים בהר כנען. והם התמכרו לזה. אמנם המטורפים מדגון יכלו לבוא בכל רגע לרצוח אותם, זה נכון, אבל בכל את הם גדלו במערות."

 "הדולר, העיקר מה יהיה עם הדולר, שהוא עוד פעם משתולל, ועולה ועולה," אמר משה אדלר לאחיו יוסי, שהיה פקיד בכיר באוצר.

"יש ממשלה בירושלים," אמר יוסי אדלר, ברצינות בלתי צפויה, חוזר על אחת האימרות המגוחכות ביותר של ראש הממשלה על ממשוּת האחדות המשונה ביותר בעולם, שבה היה רוב לימין הקיצוני אבל השתתפו בה גם חלק מנציגי מפגלת העבודה, וכל הזמן היא ידעה סיכסוכים פנימיים. המוזר היה שאותה אמירה של ראש הממשלה שרון היתה ככל הנראה האחרונה, או האחרונה שהשמיע בפומבי, קודם ששקע בחוסר ההכרה של המתים למחצה, של המעונים על חטאים שאין להם שם, של החיים על סף חירות החומר, שאפשר לקרוא לה אלימות קיצונית, אבל מתייסרים שם בידיעת צורת קיומם, בלי האחֵר שמלווה כל אחד מאיתנו כל הזמן, לרוב במצב מלחמה או איום סתום של מה שיכול היה להיות.

 

בדרך לשולחן הכבוד, הלכתי ליד השולחן של ליאור וראיתי כי הוא הוריד, בגלל החום, את הסוודר ונשאר בטישרט לבנה שעל גבה היתה תמונה של מרים הבתולה והכתובת אני אמא שלך. אמרתי לעצמי לזכור לשאול את אליאנה אם היא יודעת משהו על המתרחש בין ליאור ובין אריקה, כי יהיה בכך אולי להבהיר לי יותר את פשר המעשה שלו, מעשה ההגנה המטורפת על אימו שהביא אותו לרצוח את ויוֹרֶל.

 הפעילות האנושית רוצה תמיד להגיע לדברים שמחוץ לגבולות סבירים ומעבר למטרות שניתנות להגשמה. ברמת הפשטה מוגבלת או מינימלית, מעשה חיצוני, קיצוני – רצח – הוא החריגה ההכרחית מצורת הקיום, הוא הביטוי של התשוקה העמוקה אל חירות החומר. ליאור עשה את הדבר הזה לפחות פעם אחת קודם לכן, במעשה הגבורה שלו, וכיוון שהמעשה לא הביא לו את מה שליאור קיווה שזה יביא לו – ולהיפך, הביא לו את הפגישה עם ז'ני, חברתה של אימו, על רקע של תפאורה שהזכירה לו את מקום העבודה של אחותו במכון המין. מה ליאור קיווה להשיג מן המעשה הראשון, ואחר כך, מן המעשה השני? אי אפשר כמובן להשיב על כך. בדרך כלל נדמה לנו כי בעשיית מעשה אנחנו רוצים את המעשה או את תוצאות המעשה. כל מי שרוצה, גם אם אין הוא מסוגל לנסח את הדבר, רוצה לנפץ את צורת הקיום שלו, רוצה למות, לכאורה להתאבד, אבל זהו רק ההיבט הגשמי, הנמוך ביותר של שאיפה, שהיא ביסודה שאיפה אל גאולה, שאיפה אל רוחניות מצידם של אלה השקועים כל-כך בעולם החומר עד שהם לא למדו אפילו את הכללים היסודיים ביותר של ניתוח ההנחה הרוחנית של הקיום האנושי.

 

 

יותם ראובני (נולד ב-2 בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה) הוא משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי.

ראובני נולד בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה. עלה לישראל בשנת 1964, והתיישב באשדוד. למד בתיכון בעיר, בצבא שירת בחטיבת נח"ל. שימש כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ב-2000 הקים את הוצאת נמרוד.

ספרו הראשון "בעד ההזיה", הופיע ב-1978, ועסק בין היתר בהומוסקסואליות, מה שהיה עדיין נדיר באותם ימים.

ב-1979 פרסם ראובני את ספר השירים "דיווח מתוך התרחשות", וכן באותה שנה פרסם המשך ל"בעד ההזיה" – קובץ הסיפורים "התפכחות" כן כתב את "הבלדה למדחת יוסף" בעקבות הפקרת חייל מג"ב מדחת יוסף למותו בקבר יוסף בשכם.

ספריו

  • הספרים הראשונים א-ב
  • יומן לילה א-ג
  • היסטוריה עולמית של אהבת גברים
  • שירים
  • יובל
  • פשר המעשים

רומן בן שבעה חלקים שמקיף את סיפורם של אנשי הארץ מתחילת המאה שעברה ועד ימינו. חלקי הרומן:

  • א' הרואיקה
  • ב' היפנוטיקה
  • ג' אקוסטיקה
  • ד', מיסטיקה
  • ה', ארוטיקה
  • ו', נרקוטיקה
  • ז', אופטיקה

עלילת הרומן בנויה על פי סיפור שמספר קיקרו על המשורר סימונידס. במאה הראשונה לפני הספירה, הוזמן סימונידס, אבי תורת הזיכרון, לדקלם שיר בנשף של אחד מעשירי תסאליה. הוא דיקלם את השיר, בו הילל את בעל הנשף, אבל הכניס בו קטע בשבח האלים קסטור ופולוקס. בעל הבית הנרגז אמר לו כי ישלם רק עבור מחצית השיר, ואת היתרה שיתבע המשורר מן האלים. זמן קצר לאחר מכן נקרא סימונידס לצאת החוצה, כי שני צעירים מחכים לו שם. הוא לא ראה איש. תוך כך נפלה התקרה של האולם ורוב באי המשתה נהרגו. הגוויות הושחתו כדי כך, שאי אפשר היה לזהותן, אלמלא הזיכרון המופלא של סימונידס, שזכר את סדר הישיבה. בדומה לסימונידס, גם המספר של פשר המעשים יוצא זמן מה לפני האסון, ולא זו בלבד, אלא שהוא יוצא מהאולם עם הגיבור הראשי, לו נועד גורל אחר. הסיפור מתרחש ביום אחד, ה-4 בינואר 2006, היום שבו חטף ראש הממשלה א. שרון את השיתוק שממנו לא קם עוד. פשר המעשים ראה אור עד כה בהוצאה פרטית של עותקים בודדים. בראשית 2012 תראה אור המהדורה המלאה של הרומן, עליו כתב אדם ברוך: 'ספר השנה. נפל דבר בספרות העברית'. הספר יופיע כאי-בוק מתאים לרוב אמצעי הקריאה האלקטרוניים ובמהדורת דפוס בקופסה מהודרת.

 

 

מקור : ויקיפדיה

X