פשעו של האב אמארו | לרכישה באינדיבוק
פשעו של האב אמארו

פשעו של האב אמארו

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 414
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98

פשעו של האב אָמָארוּ, מנכסי צאן ברזל של ספרות פורטוגל, הוא יצירת מופת המגוללת את קורות אהבתם הרעננה והאסורה של כומר צעיר, נאה וחושני, אָמָארוּ, ושל אָמֶלְיָה, "בחורה בת עשרים ושלוש, יפת תואר, חזקה ונחשקת מאוד". מחבר הרומן, אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ, עוסק ביצירתו, בפתיחוּת ובכנוּת, באהבה חריגה שאיננה מקובלת בחברה, ובהיריון שהשלכותיו הרות גורל. אולם הספר גם מתעד את השערורייה המתחוללת בחברה המקומית הבורגנית, השמרנית והקרתנית בעקבות אירועים שמעורבים בהם דחפים ורגשות, אינטרסים ותשוקות, רעיונות וגילויי דעת, כמיהות ומעשי תועבה. הספר משמש ציון דרך בהתפתחות הספרות הפורטוגלית, והוא רומן שקוראים צעירים ומבוגרים גם יחד מוסיפים לקרוא בשקיקה עד עצם היום הזה.

פשעו של האב אָמָארוּ איננו רק הרומן הריאליסטי והנטורליסטי הראשון שידעה פורטוגל, ספר פורץ דרך ומורה כיוון. החֶברה הפורטוגלית המסורתית שהיתה נמענת היצירה, לא התוודעה עד לפרסום הרומן לעיסוק גלוי, כן ופתוח בשאלות של יצרים אסורים, בסוגיות של מיניוּת בעלת השלכות חברתיות מרחיקות לכת ובבעיות של קיטוב רעיוני ושל ניצול מעמדי – כל אלה על רקע השינויים הכלכליים והמדיניים המהירים אשר התרחשו במאה התשע-עשרה בממלכה שזוהרה נתעמעם כליל, ובאותה העת נהפכה לפינה נידחת, לחברה נחשלת ולמדינה מפגרת בקצה המערבי של אירופה. מאז ועד היום מוסיף פשעו של האב אָמָארוּ לשמש תמרור שתכליתו להזהיר מפני נסיגה נפשית ולאומית אל הילת זיכרונות העבר ואל אמונה עיוורת המאפשרת לבעלי שררה בממסד הדתי לעשות בנתיניהם כבשלהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פשעו של האב אמארו”

הפרק הראשון

 

ביום א' של חג הפסחא נודע בלֶיְרִיָּה[1] כי כומר הקתדרלה, ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ, לקה בשבץ ומת עם עלות השחר. הכומר היה אדם סמוק פנים ועב בשר, ואנשי הכמורה בתחום הבישופוּת הכירו אותו בכינוי "גדול הזללנים". במקום רווחו סיפורים על גרגרנותו יוצאת הדופן של האיש. קַרְלוּשׁ מבית המרקחת תיעב אותו ונהג לומר כל אימת שראה אותו יוצא לרחוב אחרי הסייסטה, פניו סמוקות מדם והוא מתקשה לעכל את הסעודה:

"הנה נחש בריח, זוחל ומעכל. באחד הימים יתפקע."

ואכן, האיש התפקע יום אחד אחרי סעודת דגים, כשבבית ממול, אצל הדוקטור גוּדִינְיוּ שחגג באותה העת את יום הולדתו, רקדו פּוֹלְקָה בקולי קולות. איש לא קונן על מותו, ומתי מעט השתתפו בלווייתו. בדרך כלל לא גילו כלפיו הערכה רבה. הוא היה בן כפר: היו לו הליכות של איכר וידיים של איכר, קול צרוד, שערות באוזניים ודיבור בוטה וגס.

מעולם לא התחבב על הנשים האדוקות. הוא גיהק בתא הווידויים, וכאדם שחי כל ימיו ביישובים כפריים או במחוזות ההרים, לא היטיב להבין את הרגישויות המיוחדות לגבירות הדבֵקות בדתן. משום כך איבד מיד בהתחלה כמעט את כל הנשים שנהגו להתוודות באוזניו. אלה עברו מניה וביה לאב גוּזְ'מָאוּ שהיה גבר נעים הליכות ושופע דברי חלקות.

וכשבאו האדוקות שעדיין שמרו לו אמונים להתוודות בפניו על ייסורי המצפון שניעורו בהן מחמת חזיונותיהן, רטן ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ עד שעורר בהן חלחלה:

"עוד פעם סיפורי סבתא, מתחסדת קדושה?! בקשי מאלוהים שייתן לך שכל ועוד קצת מוח בקודקוד!"

יותר מכול הכעיסה והרגיזה אותו הנטייה המופרזת לצום.

"אִכלי וּשתִי!" היה צועק, "אִכלי וּשְתי, ריבונו של עולם!"




[1] לֶיְרִיָּה היא עיר השוכנת כמאה וארבעים קילומטר מצפון מזרח לליסבון.

אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ נולד בפורטוגל ב-1845 ומת בצרפת ב-1900. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים הפורטוגלים בכל הדורות, ויצירותיו הטביעו את חותמן על ספרות פורטוגל ועל תרבותה במאה שנכתבו בה, במאה העשרים ואף במאה הנוכחית. המשורר רמי סערי שתירגם את הספר לעברית ביחד עם ידידו הפורטוגליפְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ, צירף לתרגום העברי אחרית דבר. הקריאה בפשעו של האב אָמָארוּ היא חוויה מפעימה, המפגישה את הקוראים העברים עם חברה זרה, אך בעת ובעונה אחת מאפשרת להם לראות באור שונה גם את החברה בארץ.

X