פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס | לרכישה באינדיבוק
פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס

פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 408
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 33

עוד ימים ספורים ימלאו לפרסי ג'קסון שש עשרה שנים, ונבואתה העתיקה של האוראקל מדלפי עומדת להתגשם. אדון הזמן, הטיטאן המרושע קרונוס, כבר אסף את צבאו וכעת הוא מתכונן לתקוף את האולימפוס.

אלא שידיהם של אלי האולימפוס כבולות: הם עסוקים בקרבות נגד מפלצות עתיקות יומין, מהמרושעות ורבות העוצמה שנודעו. הר האולימפוס נותר כמעט ללא הגנות, ורק פרסי ג'קסון וכמה עשרות מחבריו החצויים פנויים להקים מערך הגנה בעיר ניו יורק. אך כיצד יתמודד קומץ נערים ונערות מול צבא שלם של שדים, מפלצות, טיטאנים ואלים זוטרים? וגרוע מזאת: כיצד יערימו פרסי וחבריו על האויב, כשבקרבם מסתתר מרגל? האם זהו קץ הימים? או שמא ישנו עוד ניצוץ של תקווה לאלי האולימפוס?

 

בספר זה, החמישי בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים, מגיע סיפורו של פרסי ג'קסון לשיאו ולסופו. הנבואות המלוות את גיבורי הסדרה מיסודה עומדות להתגשם – אך לא תמיד כצפוי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס”

בקרוב…

1
אני יוצא להפלגה פיצוץ
סוף העולם התחיל כשפגסוס נחת על מכסה המנוע של המכונית שלי.
זה היה אחר צהריים נהדר עד לאותו רגע. רשמית לא הייתי אמור לנהוג, כי נשאר עוד שבוע עד יום ההולדת השישה–עשר שלי, אבל אמא שלי ואבי החורג פול לקחו אותי ואת הידידה שלי רייצ'ל לחוף פרטי בדרום לונג איילנד, ופול הרשה לנו לצאת לסיבוב קצר במכונית הפְּריוּס שלו.
אני יודע מה אתם חושבים: "וואו, זה ממש לא אחראי מצדו, בלה בלה בלה," אבל פול מכיר אותי לא רע. הוא כבר ראה אותי קוטל מפלצות ונמלט מבתי ספר מתפוצצים, ומן הסתם הוא הבין שנסיעה של כמה מאות מטרים במכונית זה לא בדיוק הדבר הכי מסוכן שעשיתי בחיי.
בכל אופן, רייצ'ל ואני נסענו לנו במכונית. זה היה יום אוגוסט חם. השיער האדמוני של רייצ'ל היה אסוף בקוקו והיא לבשה חולצה לבנה מעל בגד הים שלה. מעולם לא ראיתי אותה לובשת משהו מלבד חולצות הטריקו המסמורטטות  שלה ומכנסי ג'ינס מלוכלכים מצבע, ועכשיו היא נראתה כמו מיליון דרכמות זהב.
"הנה, תעצור שם!" היא אמרה לי. חנינו על רכס המשקיף אל האוקיינוס האטלנטי. תמיד אני אוהב את הים, אבל היום הוא היה יפה במיוחד — ירוק מנצנץ וחלק כמו מראה, כאילו אבא שלי השקיט אותו במיוחד בשבילנו.
אבא שלי, דרך אגב, הוא פוסידון. הוא מסוגל לעשות דברים כאלה.
"טוב," חייכה אליי רייצ'ל. "אז בקשר להזמנה שלי…"
"אה… כן." ניסיתי להישמע נלהב. היא הזמינה אותי לחופשה של שלושה ימים בבית הנופש של המשפחה שלה באי סנט תומאס. לא הייתי רגיל להזמנות כאלה. בשביל המשפחה שלי, נופש מפואר פירושו סוף שבוע בבקתה רעועה בלונג איילנד עם כמה סרטי וידיאו ופיצה קפואה או שתיים, והנה ההורים של רייצ'ל מוכנים לצרף אותי לחופשה באיים הקריביים.
חוץ מזה, באמת הייתי זקוק לחופשה. הקיץ האחרון היה הקשה ביותר שעברתי. הרעיון לצאת לחופשה, אפילו לכמה ימים, היה מפתה מאוד.
עם זאת, ידעתי שמשהו גדול עומד להתרחש בכל רגע. הייתי בכוננות הקפצה למשימה חשובה. גרוע מזה, בעוד שבוע יחול יום ההולדת שלי. לפי נבואה שניתנה, כל מיני דברים רעים יקרו ברגע שימלאו לי שש–עשרה.
"פרסי," אמרה רייצ'ל, "אני יודעת שזה עיתוי גרוע. אבל מבחינתך העיתוי תמיד גרוע, לא?"
היה בזה משהו.
"אני באמת רוצה לבוא," ניסיתי להסביר. "פשוט — "
"המלחמה." הנהנתי. השתדלתי לא לדבר על זה יותר מדי, אבל רייצ'ל היתה מודעת למתרחש. בניגוד לרוב בני התמותה, היא היתה מסוגלת לראות מבעד לערפול — המיסוך הקסום שמשפיע על הראייה האנושית. היא ראתה מפלצות. היא פגשה כמה מהחצויים האחרים שנלחמו בטיטאנים ובבני בריתם. היא אפילו היתה שם בקיץ הקודם, כשלורד קרונוס שנקצץ לחתיכות יצא מארון הקבורה שלו בדמות חדשה ונוראה. והיא זכתה בהערצתי לנצח נצחים כשקלעה לו בול בעין מברשת שיער כחולה מפלסטיק.
רייצ'ל הניחה יד על זרועי. "פשוט תחשוב על זה, בסדר? נשארו יומיים עד שאנחנו יוצאים. אבא שלי…"
הקול שלה רעד.
"הוא מציק לך?" שאלתי. רייצ'ל הנידה בראשה בחלחלה. "הוא מנסה להיות נחמד אלי, שזה אפילו יותר גרוע. הוא רוצה שארשם בסתיו לבית הספר לבנות 'קְלָרִיוֹן'."
"בית הספר שאמא שלך למדה בו?"
"זאת איזו פנימיית יוקרה אידיוטית לנערות חברה עשירות, הרחק בניו המפשייר. אתה יכול לדמיין אותי תקועה בפנימיית בנות?"
הודיתי שהרעיון נשמע מגוחך. תחומי העניין של רייצ'ל כללו מעורבות באמנות עירונית, חלוקת אוכל להומלסים והשתתפות בעצרות "למען הנקר צהוב הבטן" או מה שלא יהיה. מעולם לא ראיתי אותה אפילו לובשת שמלה. היה קשה  לדמיין אותה לומדת להיות נערת חברה מלוקקת.
היא נאנחה. "הוא חושב שאם הוא יעשה בשבילי כל מיני דברים נחמדים, אני ארגיש אשמה ואכנע."
"ובגלל זה הוא הסכים שאצטרף אליכם לחופשה?"
"כן… אבל פרסי, זאת תהיה טובה ענקית בשבילי אם תבוא. יהיה כל כך יותר טוב אם אתה תהיה שם. וחוץ מזה, יש משהו שאנחנו צריכים לשוחח — "
היא השתתקה פתאום.
"משהו שאנחנו צריכים לשוחח עליו?" שאלתי. "את מתכוונת… משהו רציני עד כדי כך שצריך לנסוע לסנט תומאס כדי לדבר עליו?"
היא קפצה שפתיים. "שמע, תשכח מזה בינתיים. בוא נעמיד פנים שאנחנו סתם שני אנשים רגילים. יצאנו לסיבוב במכונית, ואנחנו מסתכלים על הים, ופשוט נחמד לנו להיות ביחד."
היה ברור שמשהו מטריד אותה, אבל היא חייכה חיוך אמיץ. באור השמש, השיער שלה בער כמו להבה.
בקיץ האחרון בילינו הרבה יחד. לא ממש תכננתי את זה, אבל ככל שהעניינים במחנה נעשו רציניים יותר, כך מצאתי את עצמי מרים טלפון לרייצ'ל לעתים קרובות יותר כדי להתאוורר קצת. הרגשתי צורך להזכיר לעצמי שעולם בני התמותה עדיין נמצא שם בחוץ, הרחק מכל המפלצות שמשתמשות בי כשק אגרוף פרטי.
"טוב," אמרתי. "אחר צהריים נורמלי לגמרי ושני אנשים נורמליים לגמרי."
היא הנהנה. "אז תגיד… באופן תיאורטי, אם שני האנשים  האלה מחבבים אחד את השני, מה יגרום לבחור הדביל לנשק סוף סוף את הבחורה, הא?"
"אה…" הרגשתי כמו אחת הפרות הקדושות של אפולו — מגושם, איטי ואדום לגמרי. "אממ…"
אני לא יכול להעמיד פנים שלא היו לי מחשבות על רייצ'ל. כל כך הרבה יותר קל היה לבלות בחברתה מאשר… טוב, כמה בנות אחרות שהכרתי. לא הייתי צריך להתאמץ כל הזמן, ולא לשקול כל מילה שאמרתי, או לשבור את הראש בניסיון להבין מה היא חושבת. רייצ'ל לא הסתירה כמעט שום דבר. הכול אצלה תמיד היה גלוי.
אני לא יודע מה הייתי עושה, אבל דעתי היתה מוסחת כל כך, שלא הבחנתי בדמות השחורה הענקית שצללה מהשמים — עד שארבע פרסות נחתו על מכסה המנוע של הפריוס בקול חבטה גדול.
היי בוס, אמר קול בתוך הראש שלי. סחטיין על הרכב! בלאקג'ק הפגסוס היה חבר ותיק, אז ניסיתי לא להתעצבן יותר מדי מהמכתשים שהוא יצר על מכסה המנוע, אם כי היתה לי הרגשה שפול בלופיס לא יהיה מאושר לגלות אותם.
"בלאקג'ק," נאנחתי. "מה אתה — " ואז ראיתי מי רוכב על גבו, וידעתי שהיום שלי עומד להסתבך.
"מה המצב, פרסי?" צ'ארלס בקנדורף, המדריך הבכיר של ביתן הפייסטוס, היה גורם לרוב המפלצות לברוח בבכי לאמא. הוא היה בחור אפרו–אמריקאי ענקי עם שרירים משתרגים מהעבודה הקשה בנפחייה כל קיץ. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ואחד  ממחשלי הנשק הטובים ביותר במחנה. הוא היה גאון בבניית דברים מכאניים. חודש קודם לכן הוא הטמין פצצת אש יוונית בשירותים של אוטובוס שהסיע חבורה של מפלצות. הפיצוץ חיסל לגיון שלם מחייליו המרושעים של קרונוס, ברגע שאחת ההרפיות הורידה את המים.
בקנדורף היה לבוש לקרב. הוא חגר מגן חזה מארד וחבש קסדת קרב, יחד עם מכנסי דגמ"ח שחורים וחרב שחגר לירכו. תרמיל חומרי הנפץ שלו היה תלוי על כתפו.
"הגיע הזמן?" שאלתי. הוא הנהן בהבעה קודרת. הרגשתי גוש עולה בגרוני. ידעתי שהרגע הזה יבוא. הרי התכוננו לקראתו כבר שבועות, אבל איכשהו קיוויתי שלעולם הוא לא יגיע.
רייצ'ל הרימה מבט אל בקנדורף. "היי."
"אה, היי. אני בקנדורף. את בטח רייצ'ל. פרסי סיפר לי… אה, זאת אומרת, הוא הזכיר אותך."
רייצ'ל הרימה גבה. "באמת? טוב מאוד." היא העיפה מבט בבלאקג'ק, שבטש בפרסותיו על מכסה המנוע של הפריוס.
"אז אתם הולכים להציל את העולם."
"משהו כזה," אישר בקנדורף. שלחתי אל רייצ'ל מבט חסר אונים. "את יכולה למסור לאמא שלי — "
"אני אגיד לה. אני בטוחה שהיא כבר רגילה. ואני אסביר לפול לגבי מכסה המנוע."
הנהנתי בתודה. היתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה שפול ישאיל לי את המכונית שלו.
"בהצלחה." רייצ'ל נישקה אותי לפני שהספקתי להגיב.
"עכשיו זוז, חצוי. לך תהרוג בשבילי כמה מפלצות."
הדבר האחרון שראיתי היה את רייצ'ל יושבת במושב שליד הנהג, בזרועות שלובות, וצופה בבלאקג'ק דואה במעגלים אל השמים כשבקנדורף ואני על גבו. תהיתי על מה רצתה לדבר איתי, ואם אזכה לחיות מספיק זמן כדי לגלות.
"אז מה," אמר בקנדורף. "יש לי הרגשה שלא תרצה שאזכיר את הסצנה הקטנה הזאת באוזני אנבת'."
"אלים אדירים, לא," מלמלתי. "אפילו אל תחשוב על זה." בקנדורף צחק, ויחדיו דאינו מעל האוקיינוס האטלנטי.

עד שאיתרנו את המטרה שלנו כבר כמעט ירד הלילה. "הנסיכה אנדרומדה," נצצה באופק — ספינת תענוגות ענקית מוארת כולה אורות צהובים ולבנים. ממרחק אפשר היה לטעות ולחשוב שזו סתם ספינת מסיבות, ולא מטה הפיקוד של אדון הטיטאנים. אבל מי שהתקרב יכול היה להבחין בקישוט המגולף שבחרטום הספינה — עלמה כהת–שיער בכיטון יווני, כבולה לספינה בשלשלאות ועל פניה נסוכה הבעת אימה, כאילו היא יכולה להריח את צחנת המפלצות שנאלצה לשאת.
למראה הספינה, הבטן שלי התהפכה. כבר פעמיים כמעט נהרגתי על סיפון "הנסיכה אנדרומדה". ועכשיו היא מפליגה הישר לעבר ניו יורק.
"אתה זוכר מה לעשות?" צעק בקנדורף מעל שאגת הרוח. הנהנתי. תרגלנו את העניין על יבש במספנות בניו ג'רזי, תוך שימוש בספינות נטושות כמטרות. ידעתי שיש לנו דקות ספורות בלבד. אבל ידעתי גם שזאת ההזדמנות הטובה ביותר  שלנו לעצור את הפלישה של קרונוס עוד לפני שתתחיל.
"בלאקג'ק," אמרתי, "תוריד אותנו על סיפון הירכתיים התחתון."
קיבלתי, בוס, אמר בלאקג'ק. יו אחי, איך אני שונא את הספינה הזאת.
שלוש שנים קודם לכן, בלאקג'ק היה כלוא על סיפון  "הנסיכה אנדרומדה," עד שנמלט משם עם קצת עזרה ממני ומחבריי. תיארתי לעצמי שהוא מעדיף שיקלעו לו צמות וסרטים ברעמה ורק לא לחזור לשם.
"אל תחכה לנו," אמרתי לו. אבל בוס —   "סמוך עליי," אמרתי. "אנחנו ניחלץ בכוחות עצמנו." בלאקג'ק קיפל את כנפיו וצלל לעבר הספינה כמו כוכב שביט שחור. הרוח שרקה באוזניי. מפלצות פטרלו על הסיפונים העליונים — דרקייניאות, כלבי שאול, ענקים ואותם שדים דמויי כלב–ים המכונים טלקינים — אבל אנחנו חלפנו על פניהם במהירות כזאת שאיש מהם לא הבחין. צללנו לעבר ירכתי הספינה ובלאקג'ק פרש כנפיים ונחת בקלילות על הסיפון התחתון. ירדתי מעל גבו בתחושת בחילה קלה.
בהצלחה, בוס, אמר בלאקג'ק. שלא יעשו ממך אוכל לכלבים!
במילים אלה עופף ידידי הוותיק ונבלע במרחק. שלפתי את העט שלי מהכיס, הורדתי ממנו את המכסה ואנקלּוסמֹוס צמחה לגודלה המלא — חרב ארד שמימי קטלנית באורך מטר שנצצה בידי באור הדמדומים.
בקנדורף הוציא מכיסו חתיכת נייר. חשבתי שזאת מפה  או משהו כזה. ואז קלטתי שזה תצלום. הוא נעץ בו מבט  באור העמום — תצלום פניה המחייכות של סִילֶנָה בּוֹרִיגַרד, בת אפרודיטה. הם התחילו לצאת בקיץ שעבר, אחרי שנים שלא הפסקנו לומר להם: "נו באמת, ברור שאתם מאוהבים!" למרות כל המשימות המסוכנות, מעולם לא ראיתי את בקנדורף מאושר כמו בקיץ האחרון.
"אנחנו נחזור בשלום למחנה," הבטחתי לו. לרגע ראיתי דאגה בעיניו, ואז הוא עטה על פניו את חיוכו מלא הביטחון.
"ברור," אמר. "עכשיו בוא נלך ונפוצץ את קרונוס בחזרה למיליון חתיכות."

בקנדורף הוביל. התקדמנו במסדרון צר עד שהגענו למדרגות השירות, בדיוק כמו שתרגלנו, אבל שמענו קולות מעלינו ונאלצנו לקפוא במקום.
"לא אכפת לי מה האף שלך אומר!" נהם קול ספק אנושי ספק כלבי — טלקין. "בפעם האחרונה שחשבת שאתה מריח חצוי, התברר שזה כריך בשר!"
"אני מת על כריכי בשר!" נהם קול שני. "אבל אני מריח חצויים, נשבע לך. הם על הסיפון!"
"אה, המוח שלך לא על הסיפון!" הם המשיכו להתווכח, ובקנדורף הצביע כלפי מטה. ירדנו במדרגות בשקט רב ככל האפשר. אחרי שירדנו שתי קומות, קולות הטלקינים התחילו להתעמעם.
בסופו של דבר הגענו לצוהר מתכת. בקנדורף ביטא ללא קול, חדר המנועים.
החדר היה נעול, אבל בקנדורף שלף מהתרמיל שלו כלי לחיתוך שרשראות וחתך את הבריח כאילו היה עשוי חמאה.
בפנים טרטרה וזמזמה שורה של טורבינות צהובות ענקיות. לאורך הקיר שממול היו מדי לחץ ומסופי מחשב. טלקין עמד מאחורי לוח בקרה, אבל הוא היה שקוע כל כך בעבודתו שלא הבחין בנו. גובהו היה כמטר וחצי, עם פרוות כלב–ים שחורה וחלקה ורגליים גוצות. היה לו ראש של דוברמן, אבל ידיו בעלות הטפרים היו כמעט אנושיות. הוא נהם ורטן לעצמו בעודו מקליד. אולי הוא היה באמצע צ'אט עם החברים שלו באתר המכוערים העולמי.
התקרבתי אליו, והוא קפא על מקומו כשהבחין בריח חשוד. הוא זינק הצידה לעבר כפתור אזעקה אדום גדול אבל אני חסמתי אותו. הוא סינן משהו והסתער לעברי, אבל הצלפה אחת באנקלוסמוס והוא התפוגג לאבק.
"אחד הלך," אמר בקנדורף. "חמשת אלפים נשארו." הוא השליך אליי צנצנת מלאה נוזל ירוק סמיך — אש יוונית, אחד החומרים הקסומים המסוכנים ביותר בעולם. ואז השליך לי עוד כלי חובה לכל גיבור חצוי — גליל של סרט דביק.
"תצמיד את הצנצנת ללוח הבקרה," אמר. "אני אטפל בטורבינות."
ניגשנו לעבודה. היה חם ולח בחדר, ובתוך זמן קצר היינו  ספוגי זיעה.
הספינה המשיכה לשוט בקול טרטור. מכיוון שאני הבן של פוסידון וכל זה, אני תמיד יודע מה המיקום שלי בים. אל תשאלו אותי איך, אבל ידעתי שאנחנו נמצאים בנקודת ציון 40.19 מעלות צפון, 71.90 מעלות מערב ושטים במהירות
שמונה–עשר קשר, כלומר הספינה תגיע לנמל ניו יורק עם עלות השחר. זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לעצור אותה.
בדיוק כשהצמדתי צנצנת שנייה של אש יוונית אל לוח הבקרה, שמעתי הדהוד צעדים על מדרגות מתכת — יצורים רבים כל כך ירדו במדרגות, ששמעתי אותם למרות רעש המנועים. לא סימן מעודד.
הבטתי בבקנדורף. "כמה זמן אתה עוד צריך?"
"יותר מדי." הוא נקש על השעון שלו שישמש כמנגנון ההפעלה מרחוק שלנו. "אני עדיין צריך לחבר את המקלט ולהכין את המטענים. עשר דקות לפחות."
אם לשפוט לפי קול הצעדים, נותרו לנו עשר שניות  בערך.
"אני אסיח את דעתם," אמרתי. "ניפגש בנקודה שהסכמנו עליה."
"פרסי — "
"תאחל לי בהצלחה." נראה שהוא רוצה להתווכח. כל הרעיון היה להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בנו. אבל לא היתה ברירה אלא לאלתר.
"בהצלחה," הוא אמר. הסתערתי אל מחוץ לפתח.

כשישה טלקינים ירדו בריצה במדרגות. שיספתי אותם באנקלוסמוס לפני שהספיקו לפלוט ציוץ. המשכתי לרוץ במעלה המדרגות — על פני טלקין נוסף, שמרוב הפתעה שמט את תיק האוכל שלו. השארתי אותו בחיים — קצת כי תיק האוכל שלו היה מגניב (היו עליו איורי שדים), אבל  גם כדי שישמיע אזעקה וחבריו ירדפו אחריי במקום להיכנס לחדר המנועים.
פרצתי מבעד לפתח אל סיפון שש והמשכתי לרוץ. אני בטוח שהמסדרון המחופה שטיח היה פעם מפואר מאוד, אבל אחרי שלוש שנים של מפלצות מטיילות הלוך ושוב היו הטפטים, השטיח והדלתות מרוטשים לגמרי ומכוסים ריר, ונראו כמו הבִּפְנוֹכוֹ של גרון דרקון (וכן, לצערי אני מדבר  מניסיון אישי.)  בביקור הראשון שלי על סיפון "הנסיכה אנדרומדה", אויבי הוותיק לוּק החזיק בספינה לשם ההסוואה כמה תיירים מטושטשים, אפופים ערפול כדי שלא יקלטו שהם נופשים על ספינה שורצת מפלצות. אבל היום לא ראיתי שום סימן לתיירים. לא רציתי לחשוב מה עלה בגורלם, כי התקשיתי להאמין שאפשרו להם ככה סתם לחזור הביתה עם כל הפרסים שזכו בהם בבינגו.
כשהגעתי לטיילת, מרכז קניות גדול שהיה ממוקם במרכז הספינה, קפאתי במקומי. באמצע הרחבה היתה מזרקה. ובמזרקה שרץ סרטן ענקי.
אני לא מדבר על סרטן ענקי כמו שאפשר להזמין במסעדה. אני מדבר על יצור שהיה גדול מהמזרקה עצמה. הוא היתמר לגובה שלושה מטרים מחוץ למים. השריון שלו היה מנומר בטלאים של כחול וירוק והצבתות שלו היו ארוכות מאורך גופי.
אם יצא לכם אי פעם לראות מקרוב לוע של סרטן — פה מלא קצף וכל מני מחושים מגעילים וחלקים נושכים — אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו זוועה זאת היתה בגודל ענק.
עיני החרוזים השחורות של הסרטן ננעצו בי וחשפו בינה ומודעות — ושנאה יוקדת. העובדה שאני בנו של אל הים לא הוסיפה לי נקודות זכות אצל מר סרטן.
"פפפפטטטטט," הוא לחשש וקצף ים נטף מפיו. הוא הדיף צחנה של דגים רקובים שעמדו בשמש שבוע שלם.
אזעקה קולנית נשמעה. בקרוב אהיה מוקף המון מפלצות. ידעתי שאני חייב לפעול, ומהר.
"היי, סרטן." התגנבתי בזהירות לאורך שולי הרחבה. "אני כבר מפנה לך את השטח ו…"
הסרטן תקף במהירות מדהימה. הוא הגיח מהמזרקה והסתער הישר לעברי בצבתות מצליפות. צללתי לעבר חנות מזכרות והסתערתי מבעד לשורות של חולצות טריקו תלויות על קולבים. צבת אחת ניפצה לרסיסים את חלון הראווה וגיששה בתוך החנות. זינקתי בחזרה החוצה, מתנשם בכבדות, אבל מר סרטן הסתובב בעקבותיי.
"הנה, שם!" קרא מישהו ממרפסת מעליי. "פולש!" אם רציתי למשוך את תשומת לבם בהחלט הצלחתי בכך, אבל לא רציתי להילחם כאן. אם הם יצליחו לדחוק אותי למרכז הרחבה, הסרטן יחסל אותי.
הסרטן המפלצתי הסתער עליי. הצלפתי באנקלוסמוס וקצצתי לו חתיכה מהצבת. הוא לחשש ופיו העלה קצף, אבל לא נראה שהפציעה חמורה.
ניסיתי להיזכר במידע מועיל כלשהו מהסיפורים העתיקים. אנבת' סיפרה לי פעם על סרטן מפלצתי — משהו לגבי הרקולס שרמס אותו ברגלו? טוב, זה לא יועיל לי כאן. הסרטן הזה היה גדול בכמה מידות מנעלי הריבּוֹק שלי.
ואז חלפה בראשי מחשבה לא צפויה. בחג המולד הקודם, אמא שלי ואני לקחנו את פול בלופיס לבקתה הישנה שלנו במוֹנטוֹק, שאליה אנחנו יוצאים לנופש כבר שנים. פול לקח אותי לצוד סרטנים, ואחרי שלכד מלוא הרשת הוא הראה לי שיש בשריון של הסרטנים סדק, ממש באמצע הבטן המכוערת שלהם.
הבעיה היחידה היתה איך להגיע בשלום אל הבטן המכוערת. העפתי מבט במזרקה ואז ברצפת השיש, שכבר היתה חלקלקה מעקבותיו של הסרטן המתרוצץ. הושטתי יד קדימה והתרכזתי במים, והמזרקה כולה התפוצצה. מים ניתזו לכל עבר, לגובה שלוש קומות, מרטיבים את המרפסות ואת המעליות ואת חלונות הראווה. לסרטן לא היה אכפת. הוא אהב מים. הוא התקדם אליי בהליכה צדדית, מלחשש ונוקש בצבתותיו, ואני רצתי הישר לעברו בצרחה אדירה של  "אההההההה!"
רגע לפני ההתנגשות שתלתי שתי רגליים ברצפה כמו שחקן בייסבול ונתתי חליקה על השיש הרטוב הישר מתחתיו. זה היה כמו להחליק אל מתחת לרכב משוריין במשקל שבעה טון. אם הסרטן היה כורע הייתי נמחץ מיד, אבל רגע לפני שהוא קלט מה קורה נעצתי את אנקלוסמוס בסדק בשריון שלו, הרפיתי מהקת ודחפתי את עצמי הלאה מצדו האחורי.
המפלץ נרעד כולו ולחשש. העיניים שלו התמוססו. השריון שלו האדים בעוד כל אבריו הפנימיים מתאדים ומתפוגגים. השריון המרוקן נשר לרצפה בקרקוש ונותר שם כערמה ענקית.
לא היה לי זמן להתפעל ממעשה ידיי. רצתי לעבר גרם  המדרגות הקרוב ביותר בעוד מפלצות וחצויים צועקים פקודות סביבי ואוחזים בכלי נשק. אני נותרתי בידיים ריקות. אנקלוסמוס הקסומה תופיע בכיס שלי במוקדם או במאוחר, אבל לעת עתה היא נותרה תקועה מתחת לשרידי הסרטן, ולא היה לי זמן לחפש אחריה.
ברחבת המעליות שבסיפון שמונה, שתי דרקייניאות זחלו קדימה וחסמו את דרכי. מהמותניים מעלה הן נראו כנשים שעורן מכוסה קשקשים ירוקים, עיניהן צהובות ולשונן מפוצלת. מהמותניים מטה היה לכל אחת במקום רגליים צמד גופי נחש. בידיהן הן נשאו חניתות ורשתות עם משקולות, וידעתי מניסיון שהן מיומנות בשימוש בהן.
"מה ישששש לנו כאן?" לחששה אחת מהן. "פרסססס גדול עבור קרונוססס!"
לא היה לי מצב רוח לשחק "הנחש בא", אבל מולי הבחנתי במעמד ועליו דגם של הספינה, מעין תצוגה לנוסעים של  "אתה נמצא כאן." תלשתי את הדגם מעל המעמד והשלכתי אותו לעבר הדרקייניאה הראשונה. הדגם פגע לה בפרצוף והיא קרסה במקום. זינקתי מעליה, תפסתי בחנית של חברתה ודחפתי אותה הצדה. היא נחבטה במעלית ואני המשכתי לרוץ לעבר חרטום הספינה.
"תפסו אותו!" היא צרחה. כלבי שאול צייתו לפקודה. מישהו ירה חץ שחלף על פניי בשריקה וננעץ בחיפוי העץ של קיר המדרגות.
לא היה אכפת לי — כל עוד אני מצליח להרחיק את המפלצות מחדר המנועים ומושך זמן למען בקנדורף.
בעודי רץ במעלה המדרגות, ירד לקראתי ילד בריצת  הסתערות. נראה שהוא בדיוק התעורר משינה. השריון שלו לא היה רכוס. הוא שלף חרב וצעק: "בשם קרונוס!" אבל נשמע יותר מפוחד מאשר כועס. להערכתי הוא היה בן לא יותר משתים–עשרה — הגיל שבו הגעתי לראשונה אל מחנה החצויים.
המחשבה דיכאה אותי. הילד הזה עבר שטיפת מוח — לימדו אותו לשנוא את האלים ולפעול נגדם משום שנולד חצי אולימפי. קרונוס ניצל אותו, אבל הוא חשב שאני האויב שלו.
לא רציתי לפגוע בו, ולא נזקקתי לכלי נשק כדי לנטרל אותו. חמקתי הצדה ממכת החרב, תפסתי במפרק היד שלו והטחתי אותו כנגד הקיר. החרב צנחה מידו ופגעה ברצפה בקול קרקוש.
ואז עשיתי משהו שלא תכננתי לעשות. זה כנראה היה טיפשי מצדי. אין ספק שסיכנתי בכך את המשימה שלנו, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי.
"אם אתה רוצה להישאר בחיים," אמרתי לו, "רד מהספינה ברגע זה. תגיד לחצויים האחרים." ואז דחפתי אותו והוא התגלגל מטה לעבר הקומה שמתחת.
המשכתי לעלות במדרגות. זיכרונות רעים מהעבר: המסדרון שמחוץ לקפיטריה. אנבת', אחי–למחצה טייסון ואני התגנבנו בו לפני שלוש שנים בביקור הראשון שלי על הספינה.
פרצתי החוצה אל הסיפון הראשי. משמאל, השמים החשיכו מסגול לשחור. בֵרכה נצצה בין שני מגדלי זכוכית מלאים מרפסות נוספות ומתחמי מסעדות. כל החלק העליון של הספינה נראה נטוש באופן מוזר.
כל שהיה עליי לעשות הוא לחצות את הספינה לעבר האחר. ואז אוכל לרדת במדרגות אל מנחת המסוקים — נקודת המפגש לשעת חירום שקבענו בינינו. עם קצת מזל, בקנדורף יפגוש אותי שם ויחד נקפוץ לים. כוחות השליטה שלי במים יגנו עלינו, וממרחק חצי קילומטר נפוצץ את הספינה.
אחרי שעברתי בערך מחצית מהסיפון, שמעתי קול שגרם לי לקפוא על מקומי. "איחרת, פרסי."
לוק עמד על המרפסת מעליי וחיוך על פניו המצולקות. הוא היה לבוש מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו לבנה וכפכפים, כאילו הוא בחור נורמלי, סטודנט אולי, אבל העיניים שלו חשפו את האמת. הן היו זהובות לחלוטין.
"אנחנו מחכים לך כבר ימים." בהתחלה הוא נשמע נורמלי, כמו הקול הרגיל של לוק. אבל אז הפנים שלו התעוותו. רעד חלף בכל גופו כאילו שתה משהו ממש מגעיל. הקול שלו הפך כבד יותר, עתיק ורב עוצמה — קולו של קרונוס אדון הטיטאנים. המילים העבירו צמרמורת בגבי, כמו חריקת סכין. "השתחווה בפניי."
"כן, בטח," מלמלתי לעצמי. ענקים לייסטריגונים התפרשו משני עברי הברכה כאילו על פי סימן מוסכם. גובהו של כל אחד מהם היה שניים וחצי מטרים והיו להם זרועות מקועקעות, שריונות עור ואלות ממוסמרות. חצויים נושאי קשת נגלו על הגג מעל לוק. שני כלבי שאול ירדו בקפיצה מהמרפסת שממול ונהמו לעברי. בתוך שניות הייתי מוקף. זאת היתה מלכודת: אין מצב שהם היו מצליחים להתארגן במהירות כזאת אלמלא ידעו שאני מגיע.
נשאתי מבט אל לוק וזעם בעבע בתוכי. לא ידעתי אם משהו מהתודעה של לוק עדיין התקיים בתוך הגוף הזה. אולי, בגלל האופן שבו הקול שלו התחלף… או אולי קרונוס פשוט עדיין מסתגל לגוף החדש שלו. אמרתי לעצמי שזה לא משנה. לוק היה מרושע ומעוות הרבה לפני שקרונוס השתלט על גופו.
משהו בתוכי אמר: ממילא בסופו של דבר אצטרך להילחם בו. אז למה לא עכשיו?
לדברי הנבואה הגדולה, בגיל שש–עשרה אקבל החלטה שתציל את העולם או תשמיד אותו. נותרו שבעה ימים בלבד עד יום ההולדת שלי. למה לא עכשיו? אם הכוח באמת בידיי, מה משנה שבוע יותר או פחות? אם אביס את קרונוס, אוכל לגמור עם העניין כאן ועכשיו. היי, כבר יצא לי להילחם במפלצות ובאלים.
לוק כמו קרא את מחשבותיי, ועל פניו עלה חיוך. לא, לא לוק, קרונוס. הייתי חייב להפנים את זה.
"קדימה," אמר, "אם תעז." קהל המפלצות נחצה לשתיים. עליתי במדרגות בלב הולם. הייתי משוכנע שמישהו ידקור אותי בגב, אבל הם הניחו לי לעבור. גיששתי בתוך הכיס ומצאתי את העט שלי ממתין. הסרתי מעליו את המכסה ואנקלוסמוס צמחה לחרב.
כלי הנשק של קרונוס התגשם בידיו — חרמש באורך שני מטר עשוי בחציו ארד שמימי, בחציו פלדה אנושית. רק ראיתי את החרמש והברכיים שלי הפכו לג'לי. לפני שאספיק לשנות את דעתי, הסתערתי עליו.
הזמן האט. אני מתכוון האט פשוטו כמשמעו — זאת היתה אחת היכולות של קרונוס. הרגשתי כאילו אני מנסה להתקדם  בתוך סירופ צמיגי. כה כבדות היו הזרועות שלי שבקושי הייתי מסוגל להניף את החרב. קרונוס חייך, הניף את החרמש שלו במהירות רגילה והמתין שאזדחל קדימה אל מותי.
ניסיתי להיאבק בקסם שלו. התרכזתי בים שמסביבי — מקור כוחי. עם השנים השתפרה מאוד היכולת שלי להתחבר לים, אבל נדמה שכעת לא קורה דבר.
צעדתי צעד איטי נוסף קדימה. ענקים קראו קריאות בוז. דרקייניאות לחששו בלעג.
הלו, אבא, התחננתי. אני ממש אשמח לעזרה מיידית. פתאום הרגשתי כאב עז בקרביי. הספינה כולה נטתה על צידה ומפלצות הושלכו לכל עבר. חמישה–עשר אלף ליטרים של מים געשו מבריכת השחייה וניתכו עליי ועל קרונוס ועל כל שאר הנוכחים. המים אוששו אותי ושברו את כישוף הזמן, ואני הסתערתי קדימה.
הכיתי בחרבי לעבר קרונוס, אבל עדיין הייתי איטי מדי. עשיתי טעות והבטתי לו ישר בפנים — הפנים של לוק, בחור שהיה פעם חבר טוב שלי. עד כמה ששנאתי אותו, התקשיתי להרוג אותו.
קרונוס עצמו לא סבל מהיסוס מסוג זה. החרמש הצליף. אני זינקתי לאחור והלהב המרושע החמיץ אותי בסנטימטרים ספורים, חוצב בין כפות רגליי בקע עמוק בסיפון.
בעטתי בחזה של קרונוס. הוא מעד לאחור אבל משום מה היה כבד יותר ממשקל גופו של לוק. הרגשתי כאילו בעטתי במקרר.
קרונוס הניף שוב את החרמש. בלמתי באמצעות אנקלוסמוס, אבל המכה היתה עזה כל כך שלא הצלחתי  אלא להדוף אותה. חוד החרמש גילח את השרוול שלי ושרט את זרועי. זה לא היה אמור להיות חתך רציני, אבל כל גופי התפוצץ מכאב. נזכרתי במה שאמר הטלקין על החרמש של קרונוס: זהירות, שוטה. נגיעה אחת והלהב יגדע את נשמתך מגופך. עכשיו הבנתי למה התכוון. איבדתי כאן יותר מאשר דם. הרגשתי כיצד כוחי, רצוני, כל זהותי, אוזלים והולכים מגופי.
מעדתי לאחור. העברתי את החרב ליד שמאל והסתערתי על קרונוס בייאוש. הלהב היה אמור להינעץ בגופו ולצאת מהצד האחר, אבל במקום זאת נהדף מבטנו כאילו פגעתי בשיש מוצק. הוא לא היה אמור לשרוד מכה כזאת.
קרונוס צחק. "ביצועים עלובים למדי, פרסי ג'קסון. לוק מספר לי שמעולם לא היית יריב ראוי לו בחרב."
הראייה שלי התחילה להתערפל. ידעתי שאין לי הרבה זמן. "לוק. השתן עלה לו לראש," אמרתי. "אבל לפחות זה היה הראש שלו. "
"כמה חבל להרוג אותך כעת," אמר קרונוס בטון מהורהר, "לפני מימוש תוכניתי הסופית. הייתי שמח לראות את האימה בעיניך, כשתבין כיצד אשמיד את האולימפוס."
"הספינה הזאת לעולם לא תגיע למנהטן." הזרוע שלי פעמה כולה. כתמים שחורים התחילו לרצד לי מול העיניים.
"מדוע?" העיניים הזהובות של קרונוס נצצו. פניו — הפנים של לוק — נראו כמו מסכה, בלתי טבעיות ומוארות בכוח מרושע. "הייתכן שאתה תולה תקווה בחברך עם חומרי הנפץ?"
הוא השקיף מטה לעבר הברכה וקרא: "נקמורה!"
נער בשריון יווני מלא נדחק בין ההמון. העין השמאלית שלו היתה מכוסה רטייה שחורה. זיהיתי אותו, כמובן: אית'ן נקמורה, בן נמסיס. הצלתי את חייו במבוך בקיץ שעבר, ובתמורה עזר הבוגד הקטן לקרונוס לחזור לחיים.
"התוכנית הצליחה, הלורד," קרא אית'ן. "מצאנו אותו בדיוק במקום שנמסר לנו."
הוא מחא כף ושני ענקים דשדשו בכבדות קדימה, גוררים ביניהם את צ'ארלס בקנדורף. הלב שלי כמעט נעצר. היה לבקנדורף פנס בעין ופניו וזרועותיו היו מכוסות כולן שריטות וחתכים. השריון שלו נעלם והחולצה שלו כמעט נקרעה מעליו.
"לא!" צעקתי. בקנדורף הסתכל ישר אלי. הוא העיף מבט בידו כאילו מנסה לרמוז לי משהו. השעון שלו. הם עדיין לא לקחו ממנו את השעון, והשעון היה מנגנון ההפעלה. הייתכן שחומרי הנפץ עדיין מחוברים? המפלצות ודאי נטרלו אותם מיד.
"מצאנו אותו בסיפון התחתון," אמר אחד הענקים, "מנסה להתגנב אל חדר המנועים. אפשר לאכול אותו?"
"בקרוב." קרונוס הביט באית'ן בפנים חמוצות. "אתה משוכנע שהוא לא חיבר את חומרי הנפץ?"
"תפסנו אותו כשהתגנב לעבר חדר המנועים, הלורד."
"כיצד אתם יודעים?"
"אה…" אית'ן זע על מקומו באי שקט. "זה הכיוון שבו הלך. וזה מה שהוא אמר לנו. התרמיל שלו עדיין מלא חומרי נפץ."
לאט לאט התחלתי להבין מה קורה כאן. בקנדורף הצליח  לשטות בהם. כשהבין שהם עומדים ללכוד אותו, הוא הסתובב כדי ליצור רושם שהוא הולך בכיוון ההפוך. הוא הצליח לשכנע אותם שעדיין לא הספיק להגיע אל חדר המנועים. ייתכן שהאש היוונית עדיין מחוברת! אבל זה לא יעזור לנו כהוא זה אם לא נצליח להימלט מהספינה ולפוצץ אותם.
קרונוס היסס. תקנה את הסיפור, התפללתי. הכאב בזרועי היה עז כל כך שבקושי הייתי מסוגל לעמוד.
"פיתחו את התרמיל," פקד קרונוס. אחד הענקים חטף את תרמיל חומרי הנפץ מכתפיו של בקנדורף. הוא הציץ פנימה, פלט אנקה והפך אותו כלפי מטה. מפלצות מפוחדות נרתעו לאחור. אילו התרמיל היה באמת מלא צנצנות אש יוונית, כולנו היינו מתפוצצים. אבל כל מה שנפל ממנו היו כעשר צנצנות אפרסקים משומרים.
יכולתי לשמוע את קרונוס מתנשם בכבדות בניסיון לשלוט בזעמו.
"היש אמת בהשערתי," אמר, "שלכדתם את החצוי בסביבת מחסן המזון?"
אית'ן החוויר. "אה…"
"והאם שלחת מישהו לבדוק את חדר המנועים?" אית'ן נסוג לאחור באימה, ואז סב על עקביו ופתח בריצה.
קיללתי חרישית. בעוד דקות ספורות ינוטרלו המטענים. הבטתי בבקנדורף שוב ושאלתי ללא קול בתקווה שיבין: כמה זמן?
הוא הצמיד אצבע ואגודל לצורת עיגול. אפס. הוא לא  קבע השהיה בטיימר. אם יצליח ללחוץ על כפתור השעון, הספינה תתפוצץ מיד. לא היה שום סיכוי שנצליח להתרחק משם לפני שנשתמש בו. המפלצות יהרגו אותנו, או ינטרלו את המטענים, או שניהם.
קרונוס פנה לעברי בחיוך עקמומי. "עליך לסלוח לעוזרים המוגבלים שלי, פרסי ג'קסון. אך אין זה חשוב. המשחק הגיע לסיומו. ידענו על בואכם זה שבועות."
הוא פשט את ידו, וממנה השתלשל צמיד כסף קטן ועליו קמע בצורת חרמש — סמלו של אדון הטיטאנים.
הפצע בזרועי ערפל את יכולתי לחשוב בבהירות, ובכל זאת הצלחתי למלמל: "מכשיר קשר… מרגל במחנה."
קרונוס צחקק. "אסור לסמוך על חברים. הם תמיד יאכזבו אותך בסופו של דבר. לוק למד את הלקח בדרך הקשה. ועכשיו השלך את חרבך והיכנע, אחרת חברך ימות."
בלעתי רוק. ידו של אחד הענקים סגרה על צווארו של בקנדורף. במצבי הפצוע לא הייתי מסוגל להציל אותו, וגם אם הייתי מנסה הם היו הורגים אותו לפני שהייתי מספיק להגיע אליו. שנינו היינו נהרגים.
בקנדורף ביטא ללא קול מילה אחת: לֵך. הנדתי בראשי לשלילה. לא יכולתי לנטוש אותו שם. הענק השני המשיך לחטט בין פחיות האפרסקים המשומרים, כך שזרועו השמאלית של בקנדורף היתה חופשייה. הוא הרים אותה באיטיות — לעבר השעון שעל מפרק ידו הימנית.
רציתי לצרוח, לא! מאזור הברכה, אחת הדרקייניאות לחששה: "מה הוא עוששששה? מה זה על היד ששששלו?"
בקנדורף עצם את עיניו בכוח וקרב את ידו אל השעון. לא היתה לי ברירה. השלכתי את החרב שלי כמו כידון לעבר קרונוס. היא ניתזה מחזהו בלי שתזיק לו, אבל המכה הסיחה את דעתו. נדחקתי בין המון המפלצות וקפצתי משולי הספינה — לעבר הים שהשתרע שלושים מטר מתחתיי.
קול רעם עמום עלה מקרבי הספינה. מפלצות צעקו לעברי מלמעלה. חנית חלפה ליד האוזן שלי. חץ ננעץ בירכי אבל אני בקושי הבחנתי בכאב. צללתי אל בין הגלים והוריתי לזרמים לשאת אותי משם — מאה מטר, מאתיים מטר.
אפילו ממרחק כזה, הפיצוץ טלטל את העולם. גל חום צרב בעורפי. "הנסיכה אנדרומדה" התפוצצה משני צידיה. כדור אש אדיר שכולו להבות ירוקות נישא אל השמים החשוכים, מכלה כל דבר בדרכו.
בקנדורף, חשבתי. ואז איבדתי את ההכרה ושקעתי כמו עוגן אל קרקעית הים.

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

במשך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. תלמידיו הם ששיכנעו את ריירדן להפנות את כשרון הכתיבה שלו לכתיבת ספרי נוער. הדמויות של סיידי וקרטר קיין מבוססות חלקית על אח ואחות שלמדו בכיתותיו.

כמורה להיסטוריה לשעבר, ריירדן משתדל להכניס תכנים היסטוריים לספריו, ועורך תחקירים לפני כל ספר; אבל בראש ובראשונה חשובה לו ההנאה מהקריאה.

הוא מתגורר עם אשתו ושני בניו בעיר-סן אנטוניו שבטקסס, וכותב במשרה מלאה.

X