פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה | לרכישה באינדיבוק
פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה

פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 688
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 48
- 79
- 48

 תרגום מפורטוגלית (ברזיל): יורם מלצר

"פרננדו פסואה – מעין אוטוביוגרפיה" הוא ניסיון מקיף ונועז להתחקות אחר אחת הדמויות המרתקות, המסתוריות והחמקמקות ביותר בתולדות הספרות: פרננדו פסואה (1935-1888). האיש שיצר עשרות סופרים ומשוררים והותיר ספרות שהיא גניזה של איש אחד. "מעין אוטוביוגרפיה" הוא ניסיון להתקרב אל פסואה האיש, לגלות אותו ביצירה שלו, בסימנים שהוא הותיר בעולם, בזיכרונות של מי שהכירו אותו. מסע ביוגרפי עשיר ומלא תגליות, התחקות בלשית סוערת, הזמנה להתלוות למשעול חייו של גאון ייחודי, וסיכום של עשרות שנים של היכרות של ז'וזה פאולו קוולקנטי עם פרננדו פסואה.

"מי יכתוב את קורות מה שיכולתי להיות?" – כך שואל את עצמו פרננדו פסואה ב"החטא הקדמון". את קורותיו הוא כתב מעט-מעט: אפריקני, גרמני, ברזילאי, צרפתי, אנגלי ופורטוגלי; מלוכן ופעיל רפובליקני; מפענח סודות, פילוסוף, גיאוגרף, גרפולוג, עיתונאי ומטורף; מאבחן כללי, פסיכולוג ופסיכיאטר; גבר, אישה ורוח; אריסטוקרט, קיסר רומי, מנדרין, מהרג'ה ופחה; רואה בנסתר, אלכימאי, אסטרולוג, מכשף, מחבר פמפלטים ומומחה לקפואירה; מנהל חשבונות, פגאני, נוצרי-חדש, איש כנסייה, ג'נטלמן אנגלי, איש העם וילד של אמא שלו. כך מסופרים מעט מקורותיו של האיש האומלל שחלם להיות רבים כל-כך – ולא הצליח אפילו להיות הוא עצמו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה”

בקרוב…

פתח דבר

 

"הקדמה היא תמיד דבר רע…

אך לפעמים, כמו חוסר המוסר,

הקדמה היא דבר הכרחי."

(הערה של ריקרדו רייש להצגת טקסט של אלברטו קאיירו)

 

הספר שלפניכם הוא ביוגרפיה של אדם שנאמר עליו שלא היו לו חיים. מדובר בניסיון להציג את האיש ואת היצירה, יצירה שהיא האיש, ניסיון להבין את אותה דמות שכמו נלקחה מתוך רומן שהיה אמור להיכתב. באחד המקומות, פסואה עצמו כתב שהוא מקנא במי שאפשר לכתוב עליהם ביוגרפיה, או שמסוגלים לכתוב אותה בעצמם. המשורר המקסיקני הגדול, אוקטביו פאס, כתב על פסואה שיצירתו היא הביוגרפיה שלו. ורבים מהחוקרים וממי שעסקו בחייו של האיש טענו שפרננדו פסואה הוא האדם המתאים ביותר לדבר על עצמו, כפי שהוא אכן עשה ברבים מכתביו. הציטוטים האפשריים בעניין הזה רבים: "אוטוביוגרפיה ללא עובדות, הסיפור שלי ללא חיים", “פרגמנטים של אוטוביוגרפיה", “אוטוביוגרפיה של מי שלא התקיים מעולם", ועוד.

 

העניין הוא בכך שבמהלך חייו, פרננדו פסואה כתב כמעט שלושים אלף דפים, וכמעט תמיד הנושא המרכזי בהם, היה הוא עצמו או בני-האדם והדברים שהיו קרובים אליו. בבואי להתמודד עם החומר, היה רגע שבו חשבתי שאוכל לכתוב את הספר רק באמצעות מילים של פסואה עצמו, כך, ממה ששווה-ערך לשישים ספרים בני חמש-מאות עמודים, ואולי ללקט מתוכם מילים ומשפטים בסדר כרונולוגי, כמעט כאילו הוא עצמו כותב את הספר. בסופו של דבר, הסתמכתי על דבריו בשיר "צעדי הצלב":

“לא אני הוא המתאר. אני הבד / ויד נעלמה צובעת משהו בי".

כאן, בספר הזה, היד הזאת היא ידי.

 

אין מדובר בספר למומחים. לאלו יש די והותר ספרים העוסקים בפרננדו פסואה, ביצירתו ובעולמו, כמעט מכל היבט אפשרי. אפילו ניתוח סטטיסטי של כל המופעים של שמות עצם ותארים מסוימים בכתביו של פסואה מעסיק מומחים מסוימים. האיש יצר ספרות שלמה, ענפה, מורכבת, עשירה ורבת-פנים במידה כזאת שהיא מפרנסת ועתידה לפרנס מומחים מתחומים רבים בדורנו ובדורות הבאים, ואין לדבר סוף. ייאמר מייד שגם אינני מציע כאן פרשנות חדשה ליצירה של פסואה, גם פרשנויות לא חסרות. כל כוונתי בדפים שאני מגיש לכם כאן, היא להעמיד מדריך פשוט למי שאינם מומחים או בני-בית בעולמו של פרננדו פסואה.

 

יצאתי למסע ארוך, שהחל למעשה עוד בשנת 1966, כאשר התוודעתי לראשונה לשירים של פסואה. ומה שלפניכם הוא תוצאה של עשרות שנים של חיפוש, של התחקות, של שחזור, של קריאה ושל פענוח בעיניו ובלבו של קורא פשוט. לא פעם, כפי שתיווכחו, הלכתי ממש בעקבותיו של פסואה האיש. חיפשתי אתרים, ביקשתי לגלות שרידים ממשיים, בדקתי כל פרט הקשור בחייו, בחייהם של מי שחלקו אתו פרק חיים, כתובת, מקום עבודה ואפילו שעה או רגע. מבחינתי, במסע הארוך הזה, הכול היה כדאי. עבורי, מדובר בתשוקה המהלכת עליי בקסמיה וגם מעיקה על לבי. וכמו בתשוקות הגדולות, ההתחלה התמימה מפנה את מקומה לתחושות אחרות. והיום, לאחר שנים רבות כל-כך, קורה לי שאני קורא משפטים שלו ואני חש כאילו הייתי לצדו כשהוא כתב אותם. ועם השנים, למדתי שאינני היחיד שחש כך ואף תיעד את תחושותיו. הרי חמישים שנה לאחר מותו של פסואה,ביקש ממנו חורחה לואיס בורחס הגדול: “תן לי להיות חברך".

בעומק לבי, אני חש כאילו פסואה עדיין חי, ועם חלוף השנים אני מיטיב להבין את האיש הזה שלא ידע נחת או שלווה, ואני מכיר את גופו החלוש, את מועקת נפשו, את גדולת יצירתו. התמזל מזלי לשוחח בליסבון עם אנשים שהכירו אותו. לגעת במו ידיי בניירות שהוא כתב עליהם בעט, ולבקר בבתים שהוא התגורר בהם, ולדמיין, ליד שולחן הכתיבה הקטן שלו, כיצד הוא כתב אחדים משיריו. כעת אני יודע שביקשתי לחוש את גבולות גורלו, ועם כל צעד שעשיתי במסע הזה אל העבר, היה זה כאילו דמותו נעשתה מוחשית יותר, כאילו עלה בידו לחמוק מן הצללים. אפילו קרה לי, בשיאדו בליסבון, ליד חנות הספרים "ברטרנד", שממש ראיתי אותו. חבריי נשבעים שלא היה זה פסואה. אבל הם, אומללים שכמותם, אינם מכירים רוחות רפאים.

 

הספר החל בניסיון שלי לדעת כמה הטרונימים היו לפסואה. לכן כללתי בהמשך הספר ביוגרפיות של כולם. מבחינת פסואה, הם היו המסכות שלו. “הסרתי את המסכה ושוב עטיתי אותה. מוטב כך, כך אני המסכה", כתב פסואה בשנת 1934 (ואני מביא כאן את הגרסה לפי המלצת החוקרת קְלֶאוֹנִיסֶה בֶּרַרְדִינֶלִי, ולא כפי שהיא מופיעה בספרים בדרך-כלל).

ובאנגלית, בסונט השמיני שלו, הוא כותב:

“How many masks wear we, and undermasks?”

 

מדובר לפחות ב-127 הטרונימים, שיצרו את הפסיפס הכאוב של פניו האמיתיות.

 

"כל אחד מאתנו הוא גרגר של אבק שהרוח של החיים מרוממת ולאחר מכן נותנת לו ליפול", כתב פסואה. אך אין זה כך תמיד: "האלים הם ידידיו של הגיבור, הם חומלים על הקדוש; אך רק את הגאון הם אוהבים באמת", ומעטים בלבד, הנבחרים בידי האלים, מגיעים ל"אותו דבר שבוהק בעומק המועקה, כמו יהלום אפשרי, בית הכלא האינסופי". הם אלו שהנצח נוגע בהם, ושעליהם הוא כתב שהם "חיים יותר במותם מאשר היו בחייהם". אנו מביטים בהם ממרחק, בכבוד ובהערצה. ביניהם, ללא ספק, מצוי הגוף והנפש, העץ והאש שהם פרננדו פסואה.

 

 

ז'וזה פאולו קוולקנטי פיליו

13 ביוני 2011

 

ז'וזה פאולו קוולקנטי (יליד רסיפה, ברזיל, 1948) הוא משפטן שכיהן כשר משפטים של ברזיל ומילא בה שורה ארוכה של תפקידים. קוולקנטי חבר בוועדה הלאומית לאמת של ברזיל, האמונה על חקר האמת על אודות תקופת המשטר הצבאי בברזיל והפרות זכויות האדם שאירעו בה. "פרננדו פסואה – מעין אוטוביוגרפיה" זכה להצלחה עצומה בברזיל ובפורטוגל, לשבחי הביקורת ולפרסים, ודורג ברשימות רבי-המכר.

X