פרלוד לאפוקליפטיקה | לרכישה באינדיבוק
פרלוד לאפוקליפטיקה

פרלוד לאפוקליפטיקה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 197
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25

פרלוד לאפוקליפטיקה הוא ספרו הראשון של רוני גורן בן צבי, שיצא בסוף שנת 2013 בהוצאה עצמית, כמחאה כנגד הממסד הספרותי וההוצאות הגדולות. הספר מורכב משניים עשר סיפורים קצרים ומקוריים שנכתבו על ידי רוני הצעיר, כל אחד מהם נותן דרור לדמיונו המסועף של המחבר ולוקח את הקורא לעולמות אחרים ולזמנים רחוקים. שתי תל אביביות שמסוגלות לשנות את המציאות בכוח המחשבה, נסיך קפוא שיוצר קשר עם נער מתבגר, ואדם שלומד לדבר מחדש. ומעל כל אלה העיר שבקצה היקום, אפוקליפטיקה, שבה הכל רוחש וגועש ללא הפסקה.

הספר נכתב במהלך תשע שנים ומכיל בתוכו אוסף של ז'אנרים, מסאטירה ועד אימה, המתאימים לכל חובב ספר המעוניין להרחיב את אופקיו בספרות מקומית, מקורית וחדשנית. אם חסר לכם משהו משעשע לקרוא לפני השינה, או נקודת אור בקצה המנהרה בעת נסיעה ברכבת, רכשו עכשיו!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פרלוד לאפוקליפטיקה”

ותודה שהתקשרתם

“הלו? מוקד עירוני?”

“כן, שלום, הגעת למוקד עירוני. במה אני יכול לעזור, אדוני?”

“אני רוצה לדווח על מפגע.”

“בבקשה, אדוני.”

“הרסו לי את הבית.”

“סליחה?”

“לגבי הסליחה נדבר אחר כך, אבל הרסו לי את הבית.”

“אני לא מבין. איך זה קרה?”

“לא יודע. הייתי בחופש בגליל, אצל המשפוחה, וכשאני חוזר אין כלום, בית הרוס.”

“איפה אתה גר?”

“אלנבי פינת אבן גבירול.”

“תשמע, אתה בטוח? זה נשמע מאוד חריג.”

“בטוח? אני עומד פה על ההריסות. חריג, באמאשלי שזה חריג.”

“טוב, אני מקווה שאתה רציני. כאן זה העירייה.”

“אתה רוצה אני מזמין אותך לבוא לבדוק.”

“אין צורך, אדוני, אני מעביר אותך למחלקת תכנון העיר.”

שלום, ותודה שהתקשרתם אלינו לעיריית תל אביב יפו. שיחתכם חשובה לנו. נציגנו עסוקים כרגע בפניות קודמות, אנא המתינו ותענו בהקדם.

“שלום, מדברת אורית, מחלקת תכנון העיר. במה אוכל לעזור?”

“היי אורית. הרסו לי את הבית.”

“אדוני, אני מנתקת.”

“הלו? מוקד עירוני?”

“כן, מוקד עירוני. במה אוכל לעזור?”

“זה אני, דיברתי איתך מקודם.”

“הבחור שהרסו לו את הבית?”

“כן, זהו. הבחורה במחלקת תכנון העיר ניתקה לי.”

“מי זאת הייתה?”

“מה?”

“השם שלה.”

“אה, אורית, נדמה לי.”

“אורית… שמע, אני במקרה מכיר את האורית הזאת קצת. היה לנו קטע, לא משנה. תן לי אני מעביר אותך שוב, ואני ארים לה טלפון שלא תנתק לך.”

שלום, ותודה שהתקשרתם אלינו לעיריית תל אביב יפו. שיחתכם חשובה לנו. נציגנו עסוקים כרגע בשיעור הילינג וריפוי באמצעות הילות, אנא המתינו ותענו בהקדם.

“שלום, מדברת אורית, מחלקת תכנון העיר. במה אוכל לעזור?”

“היי, אורית. זה הבחור ממקודם. הבחור מהמוקד העירוני היה אמור לדבר איתך.”

“אה, כן. מתנצלת על הניתוק. אנחנו מקבלים פה כל מיני שיחות מטמבלים שחושבים שזה מצחיק לעבוד על העירייה.”

“באמת?”

“כן, מאז הפעם האחרונה שמישהו הודיע לנו שנחת עב”מ על גג הבית שלו, ושלחנו משלחת מיוחדת מטעם תל אביב כדי לברך את הייצור בבואו לכדור הארץ, אנחנו נזהרים הרבה יותר.”

“בסדר, עם כל הכבוד לחששות של העירייה, בכל זאת הרסו לי את הבית.”

“כך הבנתי. האם תהיה מוכן לפרט יותר?”

“מה יש לפרט? הרסו. לא נשאר כלום. קרקע משוטחת לגמרי.”

“זה מוזר מאוד. ולא השאירו פתק?”

“פתק? איזה פתק ישאירו? ‘הרסנו לך את הבית’?”

“לדוגמא.”

“לא, לא השאירו אצלי שום פתק.”

“העירייה תמיד משאירה פתקים.”

“זה ממש נחמד, כי אצלי אין שום פתק.”

“אני מרגישה ממך הרבה אנרגיות שליליות.”

“אנרגיות שליליות? הרסו לי את הבית!”

“את האפשרות של חייזרים שללת?”

“מה?”

“לפעמים הם צריכים משטח נחיתה, אז הם הורסים בתים.”

“טוב, תקשיבי לי, לא היה פה שום חייזרים ושום בטיח. אם את לא מסוגלת לענות לי על שאלה פשוטה, למה הבית שלי הרוס עכשיו, תעבירי אותי לממונים עלייך.”

“יש את ראש אגף תכנון העיר, דנה נמיר, אבל היא רק תגיד לך אותו הדבר.”

“אז איתה אני רוצה לדבר.”

“איך שתרצה. אני מעבירה אותך.”

שלום, ותודה שהתקשרתם אלינו לעיריית תל אביב יפו. שיחתכם חשובה לנו. אתם מועברים למשרדו של ראש אגף. לידיעתכם, כל ראשי האגפים חגגו אתמול במסיבת אקסטזי ואלכוהול עד חמש בבוקר, לכן יש סיכוי שתעירו אותם עם הנגאובר רציני. אנא המתינו ותענו בהקדם.

“הלו?”

“שלום, אני מדבר עם דנה נמיר?”

“מממ כן… הלו?”

“הלו?”

“שלום. כן, כאן דנה נמיר.”

“שלום… את נשמעת גמורה. אני חושב שכדאי שתשתי קפה.”

“זה רעיון בהחלט טוב. אני שמה אותך על המתנה.”

“סליחה? מה המתנה? אני חצי שעה בטלפונים כדי להשיג אותך! הלו? הלו?”

שלום, ותודה שהתקשרתם אלינו לעיריית תל אביב יפו. שיחתכם חשובה לנו. עיריית תל אביב מבקשת להודיע לתושביה שמעתה ניתן לשלם מיסים באמצעות טלפתיה. לנוחיות התושבים ערוצים מגוונים, אך הכי פשוט לעמוד כמה דקות על גג ביתכם ולהפנות אנרגיות חיוביות לעבר בניין העירייה. זכרו: תשלום מיסים היא החובה והזכות של כל תושב. אנא המתינו ותענו בהקדם.

“הלו?”

“כן? דנה נמיר?”

“כן. צר לי על ההמתנה. בלי הקפה שלי על הבוקר אני לא אותו בנאדם.”

“עכשיו אחת בצהריים.”

“באמת? נו נו, היו לי חלומות מה זה טובים.”

“אני שמח לשמוע, אבל הרסו לי הבית.”

“מה אתה סח.”

“ממש ככה.”

“נו, נו.”

“כן? את מתכוונת לשאול אותי האם שקלתי את האפשרות של חייזרים?”

“מה? למה חייזרים?”

“אחת מהפקידות שלך אמרה לי שזאת אפשרות סבירה.”

“אוי, היא סתם צחקה איתך קצת. מה פתאום, חייזרים, איזה רעיון מטופש.”

“גבירתי, הרסו לי את הבית!”

“שמעתי, שמעתי, אין צורך לצעוק. תראה, אתה צריך להבין שגם בעירייה עושים טעויות. גם אנחנו בני אדם, אחרי הכל.”

“איך עושים טעות כזאת בדיוק?”

“זאת שאלה מאוד טובה. איפה הבית שלך, אמרת?”

“אלנבי פינת אבן גבירול.”

“אה, אני מכירה את הקבלן שעובד שם. ניסים קוראים לו. מאוד לא לעניין, אני בפירוש אמרתי לו לא להרוס שום בתים בחודש הקרוב, בטח שלא ברחובות כל כך ראשיים.”

“והעירייה נותנת לדברים כאלה לקרות?”

“היי, אל תאשים, אמרתי לך, זה ניסים.”

“אני רוצה להחליף מילה או שתיים עם הניסים הזה.”

“בשמחה, הנה, תרשום את הפלאפון שלו.”

“תודה רבה, אני אתקשר אליו.”

אני אוהב אותך כי את כמו פרח אדום. תני לי למצוץ את דמך עוד היום. משוגע לאהבה וחולם עלייך, רוצה כל כך לשתות מעורקיי-

“אאאלו.”

“הלו? אני מדבר עם ניסים?”

“כן אחויה.”

“ניסים הקבלן של העירייה?”

“כן אחי, זה אני, דבר.”

“אתה הרסת אתמול בניין באלנבי פינת אבן גבירול?”

“וואללה, אחי, התקלת אותי עכשיו. תן לבדוק.”

“קח את הזמן.”

“וואללה, כן, אלנבי פינת אבן גבירול. היינו שם. עבודה יפה עשינו מהמקום.”

“זה היה הבית שלי.”

“וואללה?”

“וואללה וואללה.”

“ואיך אתה, מבסוט?”

“מבסוט? הרסת לי את הבית, חתיכת מטורף!”

“אלו, אחשלו, מה אתה מתעצבן. אני עושה מה אומרים לי לעשות. נתנו הוראה להרוס, אני הורס.”

“מי נתן את ההוראה?”

“מי? ראש אגף תכנון העיר, דנה נמיר.”

“אל תדבר שטויות.”

“בחייאת העיניים שלי אם לא ראיתי אותה עומדת ממש ליד הבניין אומרת לי ‘ניסים, את זה להרוס’. בספר תורה.”

“הרגע דיברתי עם דנה נמיר והיא אמרה לי שהיא אמרה לך מפורשות לא להרוס שום בניין.”

“וואללה אחויה?”

“בספר תורה.”

“המצב לא טוב, אחויה.”

“בטח שלא טוב. אתה הרסת לי את הבית.”

“לא אחי, אתה לא מבין.”

“אני לא מבין?”

“כן. זאת שדיברת איתה היא לא דנה נמיר.”

“נו, באמת.”

“בחייאת אלוקים בספר תורה שלוש פעמים. אני אומר לך, דנה נמיר יש לה תאומה, נראית בדיוק כמוה, נשמעת בדיוק כמוה.”

“ניסים, נהרס לי הבית, ואתה ממציא לי סיפורים על אחות.”

“לא אחות. תאומה. כאילו, ממימד מקביל, אחי. זאתי התאומה הרעה של דנה נמיר.”

“אה, ברור. אני בטוח שגם יש לה זקן תיש.”

“היא מגלחת אותו כל בוקר. שמע, אל תרגיש רע, היא לפעמים עושה את זה, מעמידה פנים שהיא דנה ועונה לטלפונים. היא הרי רעה, בסך הכל.”

“כמובן.”

“אני נשבע לך שדנה נמיר האמיתית עמדה מולי ואמרה לי להרוס את הבית.”

“סתם מתוך סקרנות, איך ידעת שזאת דנה האמיתית ולא התאומה שלה?”

“אה, אני יש לי חוש בנושא. גם ידע מקצועי. את הדוקטורנט שלי בהרווארד עשיתי על יקומים קוונטים מקבילים.”

“מה אתה סח.”

“בספר תורה.”

“ניסים, איך אני יוצא מזה? הבית שלי נהרס, מה אני אמור לעשות?”

“שמע אחויה, זה באמת לא אשמתך. הדרך היחידה שלי, אם תשאל לעניות דעתי, זה להתקשר לראש העיר.”

“ראש העיר? שלמה עכברקאי?”

“זה האיש.”

“מאיפה לעזאזל אני משיג את הטלפון שלו?”

“אז יש לך מזל היום, כי אני וראש העיר ככה קרובים. משחקים פיינטבול ביחד, כל יום שישי.”

“ויש לך את הטלפון שלו?”

“בטח אחויה, הנה תרשום.”

“תודה. אני אתקשר אליו. נקווה שהוא יקשיב לי.”

“בהצלחה אחויה.”

“הלו? שלמה עכברקאי?”

“כן, שלום. מי מדבר?”

“היי. תקשיב. הרסו לי הבית. אני כבר יותר משעתיים מחפש מישהו שיקשיב לי. אף אחד לא מוכן להסביר לי מה קורה.”

“מי נתן לך את הפלאפון שלי?”

“ניסים. הקבלן.”

“אה, ניסים.”

“כן. קיבלתי את הטלפון שלו מדנה נמיר, או אולי מהתאומה מהיקום המקביל של דנה נמיר. זה מה שניסים אמר.”

“הוא אמר לך גם שהוא איש זאב?”

“מה?”

“איש זאב. פעם בחודש, ירח מלא, מלא שיער, שיניים חדות.”

“לא… הוא לא אמר.”

“כן. מאוד אלים הוא נהיה, בגלל הזאב.”

“אז הוא פשוט הרס לי את הבית בגלל שהוא איש זאב?”

“מה? לא, מה הקשר? כולה איש זאב. זאת בטח דנה נמיר בחשה שם בעניין.”

“אתה מתכוון לתאומה הרעה שלה מהמימד המקביל, לא?”

“סיפורי סבתא. ניסים יכול לקחת את תיאוריית העולמות המרובים שלו ולדחוף.”

“אז זאת באמת דנה נמיר?”

“לא. דנה נמיר נשמה טובה. אני חושש שבזמן האחרון השתלט על הגוף שלה שד.”

“שד?”

“שד. מעגל שלישי, אולי שני. זה קורה מדי פעם, שתדע לך, כשהזימונים משתבשים.”

“זימונים?”

“של שדים.”

“מזמנים שדים בעירייה?”

“בטח, איך נראה לך בנו את איילון?”

“אדוני ראש העיר…”

“קרא לי שלמה, בבקשה.”

“שלמה, נמאס לי. נמאס לי לשמוע שטויות. נמאס לי מחייזרים ואנשי זאב ועולמות מקבילים ושליחת אנרגיות. הבית שלי הרוס, די, נגמר. אני רק רוצה שתודו, פעם אחת תודו, לעזאזל. תודו שאתם לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים בתוך המערכת הבירוקרטית המטורפת שהמצאתם. תודו שאתם לא מסוגלים להחליט החלטה קוהרנטית יותר טוב מערימה של קופסאות קרטון. תודו שאין לכם סיבה ואין לכם תכנון מראש. פעם אחת תודו, במקום לספר את השטויות האלה כל הזמן.”

“…”
“הלו?”
“ממ, כן?”
“אתה לועס לי בטלפון?”
“מה? לא, לא, מה פתאום. זאת המזכירה שלי. היא לועסת ממש חזק, שומעים את זה בכל המסדרון.”
“אה, בטח. זה בגלל שהיא שדה מהשאול?”
“מצחיק מאוד. שמע, בחור, אני חייב להודות ששכנעת אותי עם הנאום הזה. באמת מאוד לא בסדר שהרסו לך את הבית. טעות אנוש. אנחנו נדאג לתקן את זה.”
“סוף סוף. אבל רגע, מה לתקן? הבית הרוס עד היסוד. תתנו לי פיצויים?”
“יש לי משהו אפילו יותר טוב מזה.”
“באמת?”
“תשמע, אני יכול להציע לך משהו. אמרת שלפני שיצאת לסוף שבוע, הבית עוד היה קיים?”
“כן…”
“מצוין. אז פשוט נקבע את הבית שלך בזמן לפני יומיים בדיוק.”
“אתם… מה תעשו?”
“נקבע את הבית שלך בזמן. הוא תמיד יישאר באותה נקודת זמן, שהיא לפני יומיים, וככה הוא לעולם לא ייהרס.”
“אתם יכולים לעשות את זה?”
“בוודאי. איך לדעתך בנו את הרכבת הקלה?”
“לא בנו את הרכבת הקלה.”
“הממ. כן, זה נכון. בכל מקרה, לבית שלך אנחנו נדאג.”
“והוא יהיה בדיוק כמו קודם?”
“בדיוק. כמובן, יהיו תופעות לוואי.”
“תופעות לוואי?”
“כן, כן. העובדה שתמיד תהיה באותו מקום בזמן כשתהיה בבית. שעונים לא יעבדו, עיתונים חדשים יתפוררו בכניסה, או יותר גרוע, יחזרו להיות עצים. כמובן, יש גם את העניין של הזדקנות, ואור קבוע בכל שעות היום, ושיחות טלפון לאזורי זמן שונים, ופגישה בלתי נמנעת עם פרדוקס שתגרום לקרע ברצף הזמן חלל.”
“אה-הה. בשלב הזה אני כבר מוכן להאמין להכל.”
“אל דאגה, תן לנו לטפל בזה.”
“מצוין. אז אני יכול לחזור לבית שלי מחר? כלומר, לפני יומיים?”
“לצערי העניין הוא לא כל כך פשוט. קיבוע בזמן זה לא לגמרי בתחום האחריות המוניציפאלית שלי. אני אצטרך לתאם את העניין עם משרד הפנים, ואם אתה חושב שהבירוקרטיה כאן מסובכת…”
“אני מסוגל לדמיין.”
“תשמע, יהיה בסדר, אני אטלפן לראש הממשלה, נדבר איתו, הוא חייב לי, ננסה לשכנע אותו לזרז את התהליך.”
“אני מודה לך מאוד.”
“אבל זה עדיין ייאלץ לחכות. ראש הממשלה עכשיו בשליחות.”
“מטעם המדינה?”
“בערך. הוא נשלח להיות קיסר של מערכת כוכבים בגלקסיה רחוקה רחוקה.”
“נו, מה אתה סח.”
“בספר תורה.”

שלום, ותודה שהתקשרתם אלינו לעיריית תל אביב יפו. שיחתכם חשובה לנו. בשל העומס על הקווים שלנו זמן ההמתנה ארוך מהרגיל. אם אתם נתקפים ייאוש בזמן ההמתנה, אל דאגה, אין ייאוש בעולם כלל. פשוט זכרו כי החיים הינם סבל הכרחי בדרכנו להארה, שכל היצורים השונים בעולם הם בסך הכל ביטויים של אותה שלמות אלוהית אשר מקיפה אותנו ומהווה חלק בלתי נפרד מאיתנו. הכל הוא אחד, והאחד הוא הכל. תודה שהתקשרתם.

רוני גורן בן צבי נולד ב-1991, בן 22. תוצאה של פסל ואמן שפוי יתר על המידה, שהזדווג עם קרמיקאית קטנה שמורדת בכל מערכת אפשרית. חושב שהתואר הכי מחמיא בחיים הוא "תלמיד". אוהב לשתות קוניאק ויין, ושעושים לו נעים בשיער. כרגע מבזבז את זמנו בצבירות חוויות בדרום אפריקה, ויחזור מתישהו בעתיד.

X