פרלה | לרכישה באינדיבוק
פרלה

פרלה

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: 264
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.1
- 37

בכתיבה בוטחת, יכולת תיאור מופלאה וכישרון לברוא גיבורים בלתי נשכחים, מאירה קרולינה דה רוברטיס תקופה חשוכה בתולדות אמריקה הלטינית. דה רוברטיס, המכירה את האזור היכרות אישית, רוקחת עלילה מרגשת על אישה צעירה שמגלה פרט מחריד, אך בסופו של דבר גם משחרר, על אודות שורשיה.

פָּרלה גדֵלה במשפחה מבוססת בבואנוס איירס, בשנים שלאחר שלטון הדיקטטורה הצבאית וזוועותיה. היא בת יחידה לאֵם אלגנטית ומרוחקת ולאב נוקשה וקפדן, קצין בצי. בתקופת שלטון הגנרלים שלושים אלף מאזרחי ארגנטינה נעלמו וחמש מאות תינוקות נולדו במרכזי מעצר מבודדים, נקרעו מאמותיהם ונמסרו בחשאי לאימוץ.

עם חילופי השלטון וסיומה של התקופה האיומה הזאת, היחס לאנשי צבא אינו אוהד מן הסתם, ופרלה מבינה כי הוריה היו בצד הלא-נכון של הסכסוך. אף על פי כן, היא אוהבת ללא סייג את אביה. כשמגיע אל ביתה אורח לא-צפוי, היא פותחת במסע שיאלץ אותה להתעמת עם תחושות שהיא מדחיקה זה זמן רב.

הספר מפיח חיים בהיסטוריה כפי שרק ספר טוב יכול לעשות, ומשרטט דיוקן אינטימי ובלתי נשכח של בחורה אחת, שיוצאת למסע מטלטל של חיפוש אחר האמת. דה רוברטיס טווה עלילה מרתקת בעזרת חמלה, חדות עין, סגנון כתיבה מזהיר ויכולת מפליאה להכיר בכוחה העצום של האהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פרלה”

"מהפנט… רומן פיוטי ונוגע ללב על מחירן של מהפכות ועל התהליך המבגר ששמו מציאת זהות"    – המגזין של אופרה

"מטלטל…. תיאור רגיש של אהבה, נאמנות ותקווה לאורן של זוועות העבר"   – ניו יורקר

"דה רוברטיס מפליאה לשלב את מסורת הריאליזם המאגי של הספרות הלטינית עם כתיבה מודרנית ורוויה ברגישות פוליטית… כשרונה הנדיר הופך את הספר האמיץ והחשוב הזה ליצירה יפהפייה"    – שיקגו טריביון

"דה רוברטיס לוכדת את תשומת לבו של הקורא בפרוזה הקצבית והקסומה שלה… יש לה קול ייחודי, והרומן שכתבה מלא חיים ומותיר רושם עז"

"מרשים… אמיץ… במיזוג כשרוני של יופי ושל אימה, דה רוברטיס הצליחה להנכיח מחדש את הנעדרים. ובזאת היא עושה להם – ולנו – שירות גדול"    – סן פרנסיסקו כרוניקל

יש דברים שהדעת אינה מסוגלת לתפוס לבדה. לכן הקשיבי, אם תוכלי, בכל ישותך. הסיפור תובע בעקשנות להישמע, כאן, עכשיו, כשאת קרובה כל כך והעבר קרוב אף יותר ונושף בעורפנו.

הוא הגיע בשניים במרס, 2001, כמה דקות אחרי חצות. הייתי לבדי בבית. שמעתי רעש עמום מן הסלון, מעין חריקה, כמו ציפורניים השורטות רצפה שאינה מתמסרת — ואז דממה. בהתחלה לא הצלחתי לזוז. תהיתי אם השארתי חלון פתוח, אבל לא, לא השארתי. הרמתי מן השיש את הסכין המוכתם בדלעת וצעדתי לאטי במסדרון לעבר הסלון עם הסכין שלוף לפני, במחשבה שאם אצטרך להילחם אהיה ערוכה לכך, אוכל לדקור כל מה שייקרה בדרכי. פניתי בפתח והנה הוא נגלה לעיני, מכורבל על צדו, מספיג את השטיח במים.

הוא היה עירום. אצות דבקו אל עורו הרטוב, שהיה בצבע של אפר. הוא הדיף ריח של דגים ושל נחושת ושל תפוחים רקובים. שום דבר לא נע: דלת ההזזה מזכוכית שהובילה אל החצר היתה סגורה ושלמה, הווילונות עמדו ללא ניע, ולא היה שום שובל של רטיבות שיעיד על הנתיב שבו צעד או זחל. לא הצלחתי להרגיש את איברי גופי, הייתי כולי דריכוּת מלוהטת, והחדר רחש סכנה.

"צא מכאן," אמרתי.

הוא לא נע.

"צא מכאן מיד," אמרתי, הפעם בקול רם יותר.

הוא הרים את ראשו במאמץ כביר ופקח את עיניו. הן היו רחבות, עיניים ללא תחתית. הן ננעצו בי, עיניים של תינוק, עיניים של נחש בואה. באותו רגע ניתק משהו בתוך תוכי, כמו ספינה הניתקת מחבל, חסרת עוגן, אימת המים האפלים סובבת מכל עבר, והבנתי שאני לא מסוגלת להסתובב וללכת.

הרמתי את הסכין וכיוונתי אותו לעברו.

האיש נרעד וראשו נשמט אל הרצפה. האינסטינקט דחק בי למהר אליו, לעזור לו לקום, להציע לו משקה חם או להזעיק אמבולנס. אבל אולי הוא רק מעמיד פנים בתקווה שאתקרב אליו כדי שיוכל להסתער עלי? אל תעשי את זה. אל תתקרבי אליו. צעדתי צעד אחד לאחור וחיכיתי. האיש נואש מלהרים שוב את ראשו ועקב אחרי מזווית עינו. חלפה דקה. הוא לא מצמץ ולא זינק ולא הסיט את מבטו.

לבסוף שאלתי, "מה אתה רוצה?"

לסתו החלה לנוע, אט אט, בעמל רב. הפה נפתח ומים פרצו ממנו, סמיכים וחומים כמי הנהר, וחלחלו אל השטיח. הריח העמום שבחדר התגבר. צעדתי עוד צעד אחורה ונצמדתי אל הקיר. הוא היה קריר ונוקשה וייחלתי בכל לבי שיאמר ליששש, אל תדאגי, יש דברים שעדיין נשארו מוצקים, אבל הוא היה רק קיר ולא היה לו מה לומר.

שפתיו נעו סביב משב של אוויר ריק. חיכיתי והבטתי בו נאבק לבטא מילה. לבסוף הוא דיבר, ללא פשר ובקול רם מדי, כמו חירש שעדיין לא למד לפסל את צליליו. "קוֹ־אִייי־אָההה."

טלטלתי את ראשי.

הוא השמיע שוב את אותו הצליל, הפעם לאט יותר. "קווו. איייי. אההההה."

ניסיתי לחבר את הצלילים. "קוֹיָה?" שאלתי, וחשבתי לעצמי, אולי זה שֵם? מקום שמעולם לא שמעתי עליו?

"קוו. מייייי. אהה."

הנהנתי בהבעה אטומה.

"קוו. מייייי. דהה."

ואז הבנתי. "קוֹ־מי־דָה. אוכל. אוכל?"

הוא הנהן. טיפות מים זלגו מפניו, שופעות וכבדות. בשום אופן לא היו אלה אגלי זיעה. הן זרמו מנקבוביות עורו, ספוג אנושי שנמשה זה עתה מן הנהר — אם כי אפילו ספוגים מפסיקים לטפטף בשלב מסוים, והרטיבות שנבעה מהאיש הזה לא ידעה שובע. בלי להסיט את מבטי ממנו הצמדתי את הסכין אל זרועי כדי לבדוק אם אני חולמת. הלהב פרץ את העור והגיר ממנו דם והרגשתי את הכאב אבל לא התעוררתי מהמציאות הזאת אל מציאות אחרת. אילו אבי היה כאן הוא ודאי לא היה רואה את איש הרפאים הזה, ואם כן, היה דוקר אותו מיד, בלי אומר, ולאחר מכן מוזג לעצמו כוס ויסקי ומסתכל איך מָאמָא מנקה את השטיח. הישרתי מבט אל עיני הזר והרגשתי שלבי פועם כמו סירנה בחזי. אני חייבת לתקוף אותו, חשבתי. אני חייבת לגרש אותו. אבל לא הייתי מסוגלת לעשות לא את זה ולא את זה. לימים חשבתי על הרגע הזה כעל הרגע שבו החלו החיים האמיתיים שלי: הרגע שבו, בלי לדעת למה, להפתעתי הגמורה וללא כל היגיון, השפלתי את כלי הנשק שלי והלכתי לחפש אוכל.

המטבח נראה בדיוק כפי שהשארתי אותו, ורק הסיר גלש אל הכיריים לקול תסיסת המים שפגעו בלהבה. בישלתי דלעת ללוֹלוֹ, הצב, שניצב לצד המקרר ושרבב את צווארו מתוך שריונו בשלווה וברוגע. הסיגריה שלי כבתה על השיש. הייתי המומה כשראיתי אותה כי הרגשתי שזה אינו אותו ערב שבו עמדתי כאן רק לפני כמה דקות ועישנתי וקצצתי דלעת, וחשבתי לעצמי, כאילו אם רק אגיד את זה מספיק פעמים בסוף גם אאמין בזה, שטוב להיות כך לבדי, כשהבית כולו שלי, ואיזה יופי, אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, לאכול טוסט לארוחת ערב, לרקוד עירומה במטבח אם זה מה שמתחשק לי, להשאיר כלים מלוכלכים על הספה, לשבת ברגליים מפושקות, לבכות בלי להסביר לאף אחד למה.

כיביתי את להבת הכיריים תחת סיר הדלעת והתחלתי לפשפש במקרר. מאמא השאירה את הבית מצויד היטב. אספתי מאכלים וערמתי אותם על מגש: גאודה, לחם, עוף ותפוחי אדמה בתנור מאתמול בערב, יין לבן, כוס מים, כמה שוקולדים בבונבוניירה מוזהבת — וצעדתי שוב במסדרון. הסכין היה עדיין אצלי, מונח בין הצלחות. הורי מחו על מעשי, משום מקום, מהאוויר שבעורפי, ולא היתה לי כל תשובה לתת להם. הרגשתי את העול הכבד של מורת רוחם, את צערם על התנהגותי המפרה את כללי ההיגיון הבריא. פֶּרלָה, מה את עושה? דמיינתי אותם קוראים בשעה שצעדתי במסדרון ונכנסתי לסלון.

הוא לא זע מתנוחתו, מכורבל בתוך עצמו כמו עובר. הוא לא רעד. השטיח הסגול היה כמעט שחור מרוב מים. האיש שכב ללא נוע פרט לכף רגל יחפה שנקשה לבדה חרש על הרצפה. הוא בהה בקיר ועיניו לא מצמצו. בבוקר אתעורר והוא ייעלם והשטיח יהיה יבש, יבש, כי שום דבר מכל זה לא קרה.

הנחתי את המגש על הרצפה לצדו. הוא בהה בו כאילו הדברים שמונחים עליו הגיעו מאיזו ממלכה מוזרה ששקעה זה מכבר. הוא לא גילה כל סימן שהוא עומד להתרומם ולאכול, והבנתי שכנראה לא היה מסוגל לכך, שהרי בקושי היה לו די כוח להניע את שפתיו. הוא היה פגיע כמו תינוק שקיבל מכה, ואולי ציפה שאאכיל אותו, נגיסה אחר נגיסה. המחשבה הגעילה אותי — ידי קרובה אל פיו, עורו הרטוב מרפרף על עורי — ולכן חיכיתי. הוא השמיע צליל, גס ומלא תחינה, נטול עיצורים וכולו כמיהה. חלפה עוד דקה.

לבסוף שאלתי, "רוצה קצת עוף?"

הוא טלטל את ראשו בתנועה כמעט סמויה.

"גבינה?"

הוא טלטל שוב את ראשו.

"שוקולד?"

שוב.

"מים?"

הוא הנהן ועיניו התרחבו. בהפצרה.

לא היתה ברירה. הוא לא היה מסוגל לעזור לעצמו. הרמתי את הכוס מהמגש לעבר שפתיו, והוא הרים את ראשו כמה סנטימטרים מעל הרצפה. עכשיו, מקרוב, ראיתי גוון כחלחל בשפתיו ובוהַק של לחות על פניו. הטיתי את הכוס, בזהירות, והוא לעס את המים כאילו הוא אוכל אותם, כאילו הם מוצקים כלחם. נזהרתי לא לגעת בו באצבעותי, אם כי אפילו אז הגועל שחשתי נלחם בסקרנות שניקרה בי: אלוהים, איזה מגע יהיה לעור הזה אם אגע בו?

הוא גמר לאכול ושמט את ראשו שוב לרצפה.

"מי אתה?" אמרתי, אבל הוא עצם את עיניו.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט הוספתי לשבת זמן מה על הרצפה, לצד הזר. חשבתי לנסות להזיז אותו למקום אחר, לחצר, לרחוב. אבל הוא נראה כבד מדי, וידעתי שהתנועה עלולה להעיר אותו ולהחמיר את המצב, ובכל מקרה, מה אם השכנים יראו משהו? קל יותר פשוט לא לעשות שום דבר, ללכת לישון ובבוקר הוא ייעלם כשם שהופיע. לא פתרון רציונלי, אבל פתרון שיעזור לי לעבור את הלילה.

הייתי עייפה כל כך. עברו עשרה ימים מאז הריב שלי עם גבּריאל, מאז השארתי אותו שם בחוף באורוגוואי בידיים ריקות ובעיניים ריקות עוד יותר ובלי כל הבטחה שאי פעם יזכה לראות אותי שוב. מאז רדפו אותי חזיונות קשים שהדירו שינה מעיני. אבל ידעתי שבבוקר אקום שוב ואמרק את פני השטח שלי, ואשוב להיות צעירה זוהרת ובוטחת, תלמידה מצטיינת ובת טובה להוריה המתחילה את שנתה הרביעית באוניברסיטה, נעה בחופשיות בעולם, ואף שבפנים בועט הכאוס ומשתולל, אוכל להדוף אותו אל בין סדקי היום ולהחביא אותו שם.

האדם היחיד שידעתי שלעולם יראה מבעד למסכות שלי היה גבריאל. כשרק נפגשנו, ארבע שנים קודם לכן, חשבתי שזה מפני שהוא מבוגר ממני בשבע שנים, ועל כן מתוחכם יותר. אבל ללא ספק יש בחורים בני עשרים וחמש שהם בקושי גברים ואינם יודעים לראות את החור השחור הפעור בתוך בת שמונה־עשרה נינוחה למראה. הצלחתי להערים על מרצים, על חברים, על הורי ועל חבריהם, על כולם חוץ מגבריאל. כבר בתחילה, כשאמרתי שעלי ללכת כדי ללמוד לבחינה בפסיכולוגיה, הוא אמר, כל כך הרבה טקסטים של פרויד ובכל זאת את לא מצליחה לראות את הבעיות של עצמך. ואז הוא נישק אותי, וצחק, וזה הרגיז אותי נורא. והרצון שהתעורר בי להחזיר לו נשיקה הרגיז אותי אפילו יותר. אל תדבר איתי על בעיות, אמרתי, לפני שתתמודד עם הבעיות של עצמך. הוא הביט בי כאילו סוד הפיתוי המושלם בקע מפי זה עתה. לא למדתי שום דבר באותו לילה; לפחות לא על פרויד — רק על קימורי גופו, על הדחף שבאצבעותיו, על פיו כנגד עורי, על איברו המתקשה לעומתי מבעד לבד הג'ינס של מכנסיו. זאת היתה השנה הראשונה שלנו יחד, השנה הכי פחות מורכבת מכל שנותינו המשותפות, כשהייתי רק פרלה ולא האנשים ששמי נקשר בהם, לפני שדיברנו על עבודתו או על משפחתי, וּודאי שלא על השילוב הנפיץ בין השתיים, לפני שהתדמיות שהיו לנו זה על זה החלו להיסדק וקווי השבר התפשטו, כפי שקורה למראָה שאבנים קטנטנות מוטחות בה. אז היה לנו די להתנשק ולצחוק ולהתווכח, לעשן ולשתות ולהתפתל זה בזה עד שהחום שהפיקו גופינו העיר את השמש משנתה.

חשבתי על כך כשהשארתי את הזָר על הרצפה וחזרתי למטבח כדי לשים את הדלעת המבושלת בקערה על הרצפה ללולו, שהתחבא אי שם אבל היה ברור שיֵצא ממחבואו במשך הלילה, כשהבית ישקע בתנומה. עליתי במדרגות למיטה והרגשתי מותשת לגמרי ודרוכה כולי בעת ובעונה אחת. השתוקקתי לשוב אחורה בזמן אל הלילות הראשונים ההם עם גבריאל, אל גבריאל עצמו, אל הריח שלו, אל קולו הנמרץ, אל המבט שחשף אותי. וכך, אפופה בנוכחותו, אוכל לחפש את האישה שהייתי איתו, או שהאמנתי שאוכל להיות. ומי זאת האישה הזאת, פרלה? אישה אמיצה יותר, אישה שהגיחה מתחת לפני הקרקע, שנושאת את סודותיה בשתי ידיה כאילו היו נחשים כנועים. רמיזות לאישה הזאת בצבצו מתוכי בלילות שביליתי עם גבריאל. יכולתי לדמיין את עצמי בוערת מתוך מציאות חיי ומגיחה מן המדורה כאשת־הנחשים, שערי עולה באש, מוכנה כולי לקום לתחייה. אבל אלה היו דמיונות שווא מגוחכים, וכך או כך, לפני עשרה ימים טרקתי את הדלת הזאת, וטרקתי את הדלת שמאחוריה נותר גבריאל. הוא כבר איננו איתי, וזה קרה באשמתי. הייתי מוכרחה לעשות את זה, חשבתי לעצמי, לא היתה שום ברירה, ולילה אחרי לילה הרצתי את המילים במוחי, שום ברירה, שום ברירה, לחש שכוחו הלך והתעצם עם כל חזרה וחזרה. חשבתי שאולי הוא יתקשר אלי, אבל הוא לא עשה זאת. הוא כעס יותר מששיערתי. אם לא יתקשר בשבעת הימים הקרובים, חשבתי, אדע שזה נגמר סופית — וכשחלפו שבעה ימים בלי גבריאל חשבתי שלבי יתנפץ לרסיסים אבל במקום להזיל דמעה הלכתי לבר שליד האוניברסיטה, מצאתי חבר ללימודים, טיפוס ביישן ושמו אוֹסוַולדוֹ, והרשיתי לו לקחת אותי הביתה. מדהים כמה שזה היה קל. לא היה צורך ביותר מהשהיית המבט לשבריר שנייה יותר מהרגיל, וכבר, כעבור חמש דקות, הוא קנה לי משקה, ואחרי שלושים דקות יצאנו מהבר לעבר לילה סוער. כשצעדנו ברגל אל דירתו הוא התנהג כמו כורה שנפל לחיקו גוש זהב. הוא היה בחור טוב, אבל כשהגיע אל גופי לא מצא דבר מלבד גוף. הוא לא זכה לחוש את צורתי הפנימית, זו שאפילו אני בקושי יכולתי להתמודד עמה אבל גבריאל היה נחוש תמיד להגיע עד אליה, לגעת בה, לרצות להבינה. היה עונג בדרך שבה אוסוולדו נגע בי, בדרך שבה כרך את רגלַי סביב צווארו כמו חבל, בדרך שבה איברו הגביר את קצבו רק מכוחה של ההתלהבות, אבל העונג כמו השתייך לאדם אחר, לבחורה שקנתה חזקה על גופי למשך הלילה ושבקושי הצלחתי לזהות מי היא. לאחר מכן שכבתי עירומה תחתיו באור העמום וחשבתי, עכשיו, פרלה, קיבלת את מה שרצית, פטור מחשיפה, מהות פנימית החבויה עמוק כל כך שאיש לא ימצא אותה. הייתי אמורה לחוש הקלה או לפחות שמץ של תחושת ניצחון, אבל הרגשתי רק בדידות איומה.

והייתי לבדי, למשך עוד שלושה לילות, עד שהזר הזה פרץ אל הבית בלי לנתץ ולו זגוגית אחת.

הוא מתעורר בבוקר משינה שגוֹאה ונסוגה כמו גלים. אור שמש מציף את החדר, עז יותר כשהוא נמזג מבעד לאוויר משהיה כשנמזג מבעד למים. הוא היה קודם לכן במים, נכון? מן המערבולת הרטובה של זיכרונו עולה תחושה של אור מבעד למים, של מהלכו הקצבי והאטי, של קרני האור המשתברות מבעד לממלכה סמיכה. דברים רבים כל כך אינו זוכר, אבל דבר אחד הוא זוכר בהחלט: הוא איבד את גופו, פעם, אם כי הוא לא לגמרי בטוח איך. איכשהו הוא נעלם, ואז מת, ואז צף במים במשך זמן רב. הים והנהר היו ביתו. עד שלבסוף, אתמול בערב, הוא התרומם אל האוויר הפתוח, קל כנוצה, בלתי נראה, והאפלה ליחכה את מוחו העירום, לא היתה לו צורה, לא היה לו משקל, הוא היה צלול כמו האוויר, שהיה שחור ומתוק וחסר כובד, והוא הרגיש שהוא יכול להתרומם עד לשמש, אבל בלילה לא היתה שום שמש, ואף לא ירח. אבל כך או כך, הוא לא נמשך אל על, הוא נמשך לעבר האדמה, לעבר החוף המנוקד אורות קטנים שריצדו ונצצו והשתובבו. העיר. העיר שלו. בואנוס איירס. הוא היה מורעב למשהו אבל לא ידע לְמה. הוא ידע רק רעב וניצוצות של אור.

הוא החליק לעבר העיר, וכשעשה זאת, החלה צורתו להשתנות. הוא הלך ולבש צורת אדם. בקצה העיר היו בתים שכולם אור וחושך. הוא נמשך לעברם. הוא נמשך לעבר אחד מהם.

ופתאום הוא היה כאן, בחדר הזה, שבו האור נע במהירות עצומה ומופנה היישר לעברו. הוא לא רגיל לזה. הוא לא רגיל לשום דבר — לא לחדר הגדול הזה; לא לגוף הרטוב והגמיש הזה שהוא כלוא בתוכו; לא לשמש הבוקר שמכריזה בקולי קולות על נוכחותה, מהדהדת בין הקירות והציורים התלויים על הקירות, הספינה והגבעות והשעונים מעוּותי הפנים בתוך הציורים האלה, השמש הזאת מאלצת את החדר לזעוק בקול. הספה כמו מתנפחת, כוננית הספרים משקיפה עליו, השטיח זוהר בקצותיו והשיר נשבר, כרומטי, סמוי מן העין. אור מהיר מפלח את כולו והוא אינו מסוגל לצעוק, הוא שומע את החדר ושומע את האור ואף יכול להריח אותו, הוא גומע אל קרבו את ניחוח האור, את מטח הלימון והזיעה הירוקה של הבוקר.

היא נכנסת לחדר, האישה מאתמול בערב, היא לובשת משהו אדום והיא נפלאה, פלא מהלך. יש בה משהו שמכרסם בו. משהו חשוב, אם כי הוא לא יודע מה בדיוק. הידיעה מכה בו באקראי, בעוצמה פתאומית, ומוחו הוא קערה מלאה שבבים שהוא אינו מסוגל למיין, אינו מסוגל ללכד, אינו מסוגל לראות, הוא יכול רק לחכות שיחתכו בבשרו כדי שיֵדע שהם שם. היא מתקרבת. היא מביטה בו בהבעה כמעט גלויה של גועל.

אתה עדיין כאן, היא אומרת.

הוא נועץ בה מבט.

נראה שהתחזקת.

הוא אינו אומר דבר.

אני צריכה לצאת.

צבעים, הוא חושב, יש בפניה צבעים שלא ראה מעולם.

למה אתה כאן?

את לא יודעת?

שפתיה אדומות כמו הבגדים שלגופה. שערה ארוך וכהה, מסך כבד הנוחת סביב כתפיה. פעם היתה אישה אחרת עם שיער כהה סביב כתפיה, הוא נזכר עכשיו, זיכרון שמפלח את תוך מוחו, קראו לה גלוריה וביום שבו באו המגפיים השחורים לקחת אותו הצטלצל שמה במוחו, גלוריה, גלוריה.

האישה קמה. אני צריכה ללכת. אחזור בערב.

היא הולכת.

הוא נועץ מבט בחלון, שם השמש מסתננת פנימה בלוויית קול חלוש של מכונית שעוברת בקרבת מקום. הרסיס חותך עמוק יותר. המגפיים השחורים ושמה של גלוריה מהדהדים סביבו. הוא זוכר.

ברכבת אל מרכז בואנוס איירס כמעט החמצתי את התחנה שלי ונאלצתי לפלס את דרכי מבעד לסבך של גברים בחליפות כדי להגיע אל הדלתות הנעות לפני שייסגרו. מיהרתי מעלה במדרגות בתוך דבוקה צפופה של אנשים שכולם נעים באותו הכיוון, איש איש על רגליו, בלי לדבר או אפילו להסתכל זה על זה, ממוקדים אך ורק במהירות וביעד. בדרך כלל עליתי במדרגות האלה בלי להבחין בגופים שסביבי בעודי שקועה בבעיות הרומנטיות של איזו חברה או בבחינה שמועדה מתקרב, אבל היום הרגשתי במלוא העוז את נוכחותם, את התאוצה של תנועותיהם ואת נשמותיהם הנמחצות זו אל זו בעודם מתפרצים מהתחנה אל אור היום הבוהק שבחוץ.

הרחוב קידם את פני כולנו בצופרים רועמים ובמכוניות קצרות רוח. הבניינים הגבוהים התנשאו מעלינו, כמו תמיד, והטילו את צלליהם העיקשים. היום הם ניצבו גבוהים מתמיד. המון הזרים שסביבי כמו התהלכו לקצב התקתוק הבלתי נשמע של איזה שעון עצום ונסתר, המכונה הסמויה שמפעילה את בואנוס איירס, ואף שבדרך כלל צעדתי בקצב בלי מאמץ, היום לא הייתי מסוגלת ללכת כמותם. רגלי היו משוחררות, שלוחות רסן. איבדתי את קצב ההיגיון הפנימי. אי אפשר ללכת בשוויון נפש כשאדם נוטף מים שאולי אפילו אינו אדם צץ לך פתאום בתוך הבית. ארנקים ותיקים התנופפו בעצבנות ובעליהם בחנו את פני. זאת לא אשמתי, חשבתי, זה בגלל המים: הם חלחלו אל תודעתי והרטיבו אותה, הציפו אותה, הרסו את כל המנגנונים הרגילים. תהיתי אם יצאתי מדעתי. אם כן, חשבתי, כך מרגישים; מי העלה על דעתו שהעולם ממשיך להיראות חד ומלא חיים כל כך, הרחובות בשלהם, העננים בשלהם, ושום דבר לא משתנה מלבד המוח שלך שמשתחרר מצירו, גלגליו מתרופפים ומסתובבים בפראות מסוכנת.

כשצעדתי בשדרה ההומה לעבר האוניברסיטה חשבתי על כל השנים שבהן התנהלתי בעולם בשפיוּת קפדנית כמו ילדה טובה, כאילו הכול כשורה, כאילו המשפחה שלי כשורה, כאילו אין שום דבר רקוב מתחת לפני השטח, עד שניתקתי מן הציפיות ונרשמתי ללימודי פסיכולוגיה. זאת היתה הפעם הראשונה שפעלתי בניגוד לרצונו של אבי בתחום בעל חשיבות כלשהי. הוא תמיד תכנן שאגדל ואהיה רופאה, קריירה מופתית לבת מופתית, הנתיב היחיד שהיה קביל בעיניו בשבילי, ושנבחר ביום לידתי. כשאמרתי לו לראשונה מה החלטתי הוא לא דיבר איתי ימים שלמים, ואפילו בשנתי הראשונה באוניברסיטה הוא לא חדל ממסע השכנוע: עדיין יש לך זמן, פרלה, את יכולה לעבור לרפואה, זה אולי ייקח קצת יותר זמן אבל לפחות לא תעשי את הטעות הזאת.

"אבל זאת לא טעות, פאפא. זה מה שאני רוצה."

הוא טלטל את ראשו. "את צעירה מדי לדעת מה את רוצה."

"כל האנשים בגילי מחליטים מה הם רוצים."

"אני לא מדבר על כל האנשים."

כפות ידיו היו רחבות וגדולות ומיובלות, והן נחו על השולחן בשעה שרכן לפנים לשכנע אותי, וקולו היה נחוש אבל עיניו הפצירו, כמעט ברוך, רק את הטוב ביותר בשביל הנסיכה שלי, ורציתי לאחוז בכפות ידיו ולחפון אותן לפני כדי שאוכל למזוג לתוכן את מה שאני לומדת. תסתכל, תסתכל, הנה סודות הנפש, האוצרות החבויים במעמקי הים, ואלה שאחריהם אני מחפשת, מפתחות אבודים שיוכלו לפתוח את מה שנחתם באפלה לפני שנים. כמה כמהתי לידו המושטת של אבי. כמה שנאתי את עצמי על כך.

הגעתי לכיתה באיחור של רבע שעה. המרצה הרימה גבה — פרלה, אמרה הגבה, זה לא מתאים לך — והוסיפה לדבר. הוצאתי את המחברת וניסיתי למקד את תשומת לבי בהתגלגלות תורת החלומות של פרויד. ההבנה בתחום זה העמיקה והתרחבה במשך השנים. כולנו מגיבים לאותות התמידיים שמעביר לנו התת־מודע, רק הלא־שפויים רואים שדים נוטפי מים בסלון ביתם. הרמתי מבט מבוהל, אבל כמובן, איש לא שמע את המחשבה הזאת שלי. כתבתי את הדברים במחברתי כמו ילדה טובה, אבל אפילו בעודי כותבת נראה הדף מרוחק ואפילו אפוף ערפל, כאילו אני צופה בו מבעד לשמשה מכוסה גשם. בתוכי נישאתי על גבי זרם, אלוהים יודע לאן, בחזרה לסלון ביתי, לטירוף שבאצות המוטלות בסלון ביתי, ולדמותו של אדם או לא־אדם עירום השוכב על הרצפה ברגע זה, נאנק או ממלמל או סתם נוטף מים בדממה מוחלטת. אלוהים, מה הוא? רוח רפאים? מפלצת? סתם איש חיוור ועצוב? האם הוא עדיין יהיה שם כשאחזור הביתה? איזו תסבוכת מגוחכת. גבריאל, חשבתי, אילו רק יכולתי להתקשר אליך. אתה מכל האנשים היית יודע מה לעשות, או לפחות חושב על איזו דרך להגיב, וגם אם לא, לפחות היית כורך את זרועך סביבי ומלווה אותי עם שובי הערב למערכה שבסלון, כמה אני מתגעגעת אליך, אבל אין ספק, אחרי שנפרדנו כפי שנפרדנו, לעולם לא תרצה לשמוע ממני שוב. המרצה העיפה לעברי מבט — היא אמרה משהו שחשבה שילהיב אותי, ואני, פרלה, תלמידה מצטיינת, הנהנתי בכובד ראש. החמצתי את מה שנאמר. הייתי שקרנית, הנהנתי כן, כן, מכונה צייתנית.

חברתי מָריסוֹל הרימה לעברי את מבטה מעברו האחר של החדר וחייכה לשלום. עיניה הוסיפו, איפה היית? השבתי בחצי חיוך וקיוויתי שלא תיגש לדבר איתי אחרי השיעור. אם היא תיגש אמלט מיד, ואם היא תתפוס אותי, אומר לה שקבעתי משהו. בדרך כלל יצאנו לשתות קפה אחת לכמה ימים, אבל השבוע התחמקתי ממנה, מאז שובי מאורוגוואי. דיברנו רק פעם אחת בטלפון.

"אז מה?" היא שאלה אז. "איך היה?"

"בסדר," אמרתי, ומרגע שפלטתי את השקר הזה כבר היה מאוחר מדי לחזור בי.

"לא תפסו אותך?"

סיפרתי להורי שאני יוצאת לטיול עם מריסול ועם בני משפחתה. "לא, הכול עבר חלק. תודה שחיפית עלי."

"והמשפחה שלו?"

"המשפחה של מי?"

"פרלה. באמת. המשפחה של גבריאל. איך היה לפגוש אותם?"

"אני מצטערת, מריסול, אבל זה לא זמן טוב. נוכל לדבר אחר כך?"

"בטח, בטח. פשוט תתקשרי כשיהיה לך זמן."

אבל לא היה לי זמן. או שהיה לי זמן אבל חסַר לי משהו אחר שנחוץ לשיחה, ועוד לשיחה שגרתית כל כך, שיחת עדכון עם חברה. זאת אפילו לא היתה מוכרחה להיות שיחה עמוקה. מריסול לא היתה מאזינה קשובה במיוחד, ובדרך כלל החלה מהר מאוד לדבר על הריב האחרון שהיה לה עם אמה. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. ועכשיו עוד פחות — עם הדבר הזה ששוכב אצלי בסלון הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לזייף שיחת חולין.

מה היא היתה אומרת לו ידעה? ומה היו אומרים שאר חברי ללימודים? דמיינתי את המרצה מציגה את ניתוח המקרה ומספרת את סיפורי: בחורה צעירה המאמינה שראתה רוח רפאים של גבר נוטף מים, ממש כמו שאתם רואים אותי עכשיו, והיא הגישה לו כוס מים והוא לעס אותם. ואל תשכחו, המטופלת משוכנעת שזאת מציאות, והיא נתלית בפרטי המציאות הזאת אפילו שהם מטרידים אותה. איזה טיפול ראוי לתת לה לדעתכם? האצבעות הורמו מיד אל על.

כשהתעוררתי באותו בוקר שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה, בתקרה האטומה, וביקשתי ממנה שיהיה לי יום רגיל. סלון רגיל. אגרוף רגיל של שקט במחשבותי. לא כמו המחשבות הרעשניות האלה, הגלים המסתחררים האלה, מערבולת השאלה מה לעזאזל זלג לו אל ביתי.

היום שבוֹ באו המגפיים השחורים לחפש אותו היה יום יפה, ובין הבניינים בצבצו פיסות של שמי תכלת צחים. הוא נזכר עכשיו בבית הקפה שישב בו בדרך הביתה. בית הקפה היה באמצע הדרך בין המשרד לדירתו. הוא היה מקום יפה ושגרתי, עם קירות בצבע שנהב, קפה מר, עוגיות קטנות. אנשים צעדו נמרצוֹת מחוץ לחלון. בשבילו זה היה סתם עוד קפה, סתם עוד חלון. הוא היה עייף. בערב הקודם הוא נרדם מאוחר אחרי ריב עם גלוריה על איזה עניין מטופש, הדירה, משהו שקשור בדירה, אם כדאי או לא כדאי שיעברו לדירה אחרת ומה עליהם לעשות עם הדירה הזאת אם אכן יעברו, אם כי הוא לא זכר מה עורר את הדיון במעבר, לאן הם התכוונו לעבור ולמה, הוא ידע רק שכשהביט בצדודיתה היה פיה קפוץ, והיא הסתובבה והפנתה אליו את שכמותיה, והם לא נגעו מתוך שינה באותו לילה אחרון, איזה אידיוט שלא נגע בה. הוא חרד מפני השיבה הביתה, מפני הסיכוי שהיא עדיין כועסת עליו, מפני ריקוד ההתנצלויות, ועל כן עצר לשתות קפה. הקפה הגיע עם עוגיות שקדים, היום לא היו עוגיות חמאה, כמה חבל. הוא זוכר. הוא טועם גם עכשיו את הקפה ואת עוגיות השקדים, שטעמן מהול בטעם של אכזבה מרירה. ואז הביתה. הוא סובב את המפתח ופתח את הדלת לרווחה והנה נגלתה לעיניו גלוריה, כבולה לכיסא, על עיניה כיסוי, דמומה כבובה. האגרוף הראשון שילח אותו לרצפה והוא נותר שם, הם היו רבים, עשרות, עשרות מגפיים סביבו, בצלעותיו, בועטים, מדברים, המגפיים דיברו, הם רצו לדעת דברים אבל הוא לא הצליח לדבר. דם מילא את פיו. יד תפסה בשערו, הרימה אותו מן הרצפה, ואז נחת עליו אגרוף והוא צנח שוב, שקע במערבולת של גברים. הוא הבין שהם באו לתפוס אותו, שהגיע תורו, שהוא ייעלם, גלוריה צדקה כשאמרה שאנשים נעלמים והוא התחרט על שלא האמין לה, ונאחז בחרטה הזאת כאילו האמונה בצדקתה יכולה לדחות במשהו את הרגע הזה, עיניו נמלאו אדום, בפיו עמד טעם של נחושת, שתי שיניים ריחפו על לשונו כמו שרידים חבויים של ספינה שנטרפה, וגלוריה התחננה בבקשה אל תכאיבו לו, תסתמי, גלוריה, סטירה ואז בכי, כן מותק, אל תגידי שום דבר, שבי בשקט עד שזה ייגמר ואז אולי לא ייקחו אותך, בבקשה תשתקי. היא לא שתקה והם לא גמרו והוא היה על הרצפה ונמשך שוב מעלה והוטח מטה, הם רצו לדעת איפה נמצא קַראסֶלי אבל הוא מעולם לא הכיר שום קראסלי, לא היה שום טעם, הברדס הולבש על ראשו, בחדר נפל הס, בינתיים כבר הגיע אמצע הלילה, הוא גולגל בתוך שטיח, הוא נישא מטה במדרגות בניין מגוריו על פני דלתות של שכנים שנותרו סגורות, נדמה שכולם ידעו שמוטב להם להשאיר את דלתותיהם סגורות בלילות שכאלה, ואז הוא הושלך אל רצפת מכונית שנסעה ונסעה ונסעה ונסעה וכך — הוא זוכר עכשיו — כך הוא נעלם.

קרולינה דה רוברטיס, בת להורים מאורוגוואי, גדלה באנגליה, שווייץ וקליפורניה. רומן הביכורים שלה, "ההר הבלתי-נראה" (מטר, 2010), היה רב מכר בינלאומי שתורגם לחמש-עשרה שפות.

X