פריה של שבעת האיים | לרכישה באינדיבוק
פריה של שבעת האיים

פריה של שבעת האיים

שנת הוצאה: 1912
מס' עמודים: 128
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60
- 28
- 28

ימאים, ספינות, זוג אוהבים וקצין רשע מרכיבים את הדרמה שלפניכם. התפאורה אופיינית לקונרד: קבוצת איים במזרח האוקיינוס ההודי, במקום שבו השמש זורחת והשיער מתבדר ברוח. אך העלילה אופיינית קצת פחות: הפעם עומדת במרכז הסיפור גיבורה.

על רקע המתיחות בין הצי הסוחר האנגלי לצי הסוחר ההולנדי אנו פוגשים את נלסון (או נילסן) הזקן ואת בתו הנבונה פריה. לבה של פריה יוצא אל אהובה האנגלי, אך קצין הולנדי נלעג חומד אותה ואינו מהסס לנצל את מרותו. לא נגלה כאן מה עולה בגורלה של האהבה, תחת זאת נפקיד את הקוראים בידיו האמונות של אחד מגדולי מספרי הסיפורים ומי שהיה אמן של מתח ומבנה ספרותי, שיגלה לכם את פניה הרבים של התשוקה. הפלגה נעימה!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פריה של שבעת האיים”

בקרוב…

יום אחד – שנים רבות חלפו מאז – קיבלתי מכתב ארוך ודברני מחבר ותיק, שותף לנדודים במימי המזרח. הוא עדיין חי באזור ההוא, אך בינתיים השתקע שם והגיע לגיל העמידה. ציירתי לי אותו בעיני רוחי – גזרתו עבה ואורח חייו מיושב וביתי. בקצרה, הוא הובס בידי הגורל המצפה לכולנו, חוץ מלאהובי האלים הנקטפים באבם. המכתב היה בסגנון "האם אתה זוכר" – מכתב נוגה של התבוננות בעבר. ובין השאר כתב: "אתה ודאי זוכר את נֶלסוֹן הזקן".

זוכר את נֶלסוֹן הזקן! כמובן. ראשית, שמו לא היה נֶלסוֹן. האנגלים בארכיפלג קראו לו נֶלסוֹן, כי כך כנראה היה להם נוח יותר, והוא מעולם לא מחה על כך. מחאה שכזו הייתה נחשבת לדקדקנות מצדו. ההגייה הנכונה של שמו הייתה נילסֶן. הוא הגיע למזרח זמן רב לפני המצאת הטלגרף, עבד עם חברות אנגליות, התחתן עם בחורה אנגלייה, והיה אחד משלנו כל השנים, סחר והפליג לכל עבר במימי הארכיפלג המזרחי, חצה והקיף, לרוחב, באלכסון, במאונך, בחצאי מעגלים, בזיגזג ובשמיניות, שנים על שנים.

לא הייתה פינה אחת בים הטרופי הזה שעסקיו של נֶלסוֹן הזקן (או נילסֶן) לא חדרו אליה בדרכו השקטה להפליא. אילו סומנו מסלוליו הם היו מכסים את מפת הארכיפלג כרשת של קורי עכביש – את כולה, חוץ מיוצא מן הכלל אחד, הפיליפינים. לאזור הזה הוא מעולם לא התקרב, בגלל פחדו הסתום מפני הספרדים, או, ליתר דיוק, מהרשויות הספרדיות. מה העלה בדמיונו שהן עלולות לעשות לו, זאת אין לדעת. ייתכן שבפרק כזה או אחר בחייו הוא קרא סיפורים על האינקוויזיציה.

אולם הוא פחד מכל הדבר שכינה "רשויות", לאו דווקא מהרשויות האנגליות, שבהן בטח ושאותן כיבד – אלא השתיים האחרות בחלק הזה של העולם. אמנם ההולנדים לא הפילו עליו אימה כמו הספרדים, אבל בהם חשד יותר. חשד מאוד. לדעתו, ההולנדים מסוגלים "לעולל לאדם דברים נבזיים ביותר" אם איתרע מזלו והרגיז אותם. יש להם חוקים ותקנות, אבל אין להם כל כללי הגינות בנוגע ליישומם. זה היה מעורר רחמים לראות איך התמקח בזהירות ובחשש עם פקיד כזה או אחר על עניין שהסתכם אולי בחמישים פאונד לכל היותר, ובה בעת לזכור שהאיש נודע בכך שפסע בצעד שקט ובוטח לכפר קניבלים בגינאה החדשה (ויש לציין שכל חייו היה אדם עב בשר, ואם יורשה לי לומר, נתח מעורר תיאבון).

זוכר את נלסון הזקן! בהחלט! למען האמת, איש מבני דורי לא הכיר אותו בימים שבהם עוד היה פעיל. בתקופתנו הוא כבר "פרש לגמלאות". הוא קנה ושמא חכר חלקה באי קטן, מידי סולטן של קבוצת איים זעירה ששמה "שבעת האיים", צפונית מעט לבַּנְקָה. זאת הייתה קרוב לוודאי עסקה חוקית, אבל אין לי ספק שלו היה אנגלי, כבר היו ההולנדים מוצאים סיבה להבריח אותו משם ביריות בלי שום גינונים. בנסיבות האלה עמדה לו הצורה המקורית של שמו כמליצת יושר. בתור דֵני שפל רוח המקפיד על כללי הנימוס, הם הניחו לו לנפשו. מכיוון שכל כספו הושקע בגידולים חקלאיים, הוא הקפיד שלא לעורר עליו ולו שמץ של תרעומת, והיה זה בעיקר מטעמי זהירות כגון אלה שהוא לא ראה בעין יפה את גַ'ספַּר אָלֶן. אבל על כך בהמשך. כן! כולם זכרו היטב את הבונגלו של נלסון הזקן, שניצב זקוף על המדרון, גדול ומכניס אורחים, ואת דמותו החסונה, לרוב בחולצה ובמכנסיים לבנים (הוא נהג להסיר את המקטורן מצמר האלפקה בתגובה להתגרות הקלה ביותר), את עיניו הכחולות העגולות, את שפמו המדובלל בגון חול לבן, המזדקר לכל עבר כקוציו של דורבן נרגז, את מנהגו להתיישב במפתיע ולנפנף בכובעו כבמניפה. אבל אין טעם להסתיר שהדבר העיקרי הזכור לכולם היה בִּתו, שבאותה תקופה באה לגור עמו – והייתה למעין גבירה של האיים.

פְרֵיָה נֶלסוֹן (או נילסֶן) הייתה מאותן נערות שכולם זוכרים. עיגול פניה היה מושלם, ובמסגרת המהפנטת הזאת נראה שיבוץ מלבב של תווי הפנים ותגיהם, משולב בגון עור מרהיב, שיצר רושם של בריאות, און, ודבר מה שאולי אפשר לכנותו ביטחון פנימי לא מודע – נחישות נעימה מאוד, ואם אפשר לומר כך, אוורירית. לא אשווה את עיניה לסיגליות, כי צבען האמתי היה מיוחד לה, כהה פחות מצבעו של הפרח וזוהר ממנו. הן היו פקוחות לרווחה, והישירו אליך מבט גלוי בכל מצב רוח. מעולם לא ראיתי את ריסיה הכהים הארוכים מושפלים – אני מעז לומר שג'ספר אלן ראה, כבעל זכויות יתר – אבל אין לי ספק שזה היה מראה חידתי ומקסים ביותר. היא יכלה – סיפר לי פעם ג'ספר בהתרגשות מטופשת נוגעת ללב – לשבת על שׂערה. הנה, אני מעז לומר זאת, מעז לומר. לא נועדתי לחזות בפלאות האלה. הסתפקתי בהתפעלות מתסרוקתה הנאה וההולמת, מהשׂער שנאסף והורם כדי שלא יסתיר את צורתו היפה של ראשה. ועושר השׂער הזה היה כה בוהק, עד כי כשהורדו וילונות המרפסת המערבית והמקום נמלא דמדומים רכים, או בצל חורשות עצי הפרי שבקרבת הבית, נדמה שהוא הפיץ אור פז משלו.

על פי רוב לבשה שמלה לבנה לא ארוכה ביותר, שגילתה את מגפיה החומים, הרכוסים והנאים. אם נראה צבע בלבושה, זה היה אולי שמץ כחול. נדמָה ששום מאמץ לא היה מעבר לכוחה. ראיתי אותה יוצאת מדוגית לאחר הפלגה ארוכה בשמש (רוב הדרך חתרה בעצמה), ונשימתה אינה מואצת ושערה משערותיה לא זזה ממקומה. עם בוקר, כשיצאה למרפסת להעיף מבט ראשון מערבה אל סוּמַטרָה, אל קצה הים, נראתה רעננה וזורחת כאגל טל. אבל אגל טל נמוג עד מהרה, ובפריה לא היה דבר שנמוג. אני זוכר את זרועותיה העגלגלות והמוצקות, את מפרקיה הנאים ואת כפות ידיה הרחבות, הזריזות, שאצבעותיהן הולכות וצרות.

איני יודע אם היא באמת נולדה בים, אבל אני יודע שעד שנתה השתים-עשרה הפליגה עם הוריה בספינות שונות. אחרי שנלסון הזקן התאלמן, הייתה לו בתו מקור לדאגה רבה. אישה נדיבה בסינגפור, שיגונו האילם ומבוכתו הרבה נגעו ללבה, הציעה לפרוש על פריה את חסותה. הסידור הזה נמשך שש שנים בערך, עד שנלסון הזקן (או נילסן) "פרש לגמלאות" והשתקע באי שלו, ואז הם הגיעו לכלל הסכמה (האישה הנדיבה עקרה לאירופה) שבתו תצטרף אליו.

המעשה הראשון והחשוב ביותר של הברנש הזקן לקראת המאורע היה הזמנת "פסנתר עומד" מדגם סטיין ואבּהרט מסוכנו בסינגפור. פיקדתי אז על אוניית קיטור קטנה בקווי הסחר בין האיים, ובחלקי נפלה ההזדמנות להוביל אותו אליו, לכן אני יודע דבר מה על "הפסנתר העומד" של פריה. פרקנו את הארגז העצום על סלע שטוח בין כמה שיחים, וכמעט חוררנו את קרקעיתה של אחת מסירותיי במהלך המבצע הימי הזה. אחר כך, בסיועם של כל אנשי הצוות שלי, כולל המכונאים ומסיקי הדוודים, ובשלל תחבולות נואשות, באמצעות גלגלים, מנופים, רצועות ומשטחי עץ משופעים מרוחים בסבון, עמלנו בשמש הקופחת כמו מִצרים קדמונים הבונים פירמידה, הבאנו את הארגז עד לבית העץ והעלינו אותו אל קצה המרפסת המערבית, שהייתה למעשה הסלון של הבית. שם פירקנו את הארגז בזהירות, והמפלצת היפהפייה העשויה עץ סיסם התגלתה סוף-סוף. בחרדת קודש נרגשת השענו אותה אל הקיר, ולראשונה באותו יום נשמנו לרווחה. זה היה בלי כל ספק החפץ הכבד ביותר שהגיע לאותו אי מיום בריאת העולם. עוצמת הצלילים שהפיק בתוך הבונגלו (שפעל כתיבת תהודה), הייתה מופלאה באמת ובתמים. הוא הרעים בקול עָרב עד מעבר לים. ג'ספר אלן סיפר לי שהשכם בבוקר על סיפונה של "בּוֹניטוֹ" (הדו-תורנית שלו, היפה והמהירה להפליא) הוא יכול לשמוע בבהירות את פריה מנגנת את הסולמות שלה. אם כי בטיפשותו עגן הבחור תמיד קרוב מדי ללשון היבשה, כפי שהערתי לו פעמים רבות. כמובן, זוהי חלקת ים שקטה כמעט תמיד, ו"שבעת האיים" הם מקום רגוע במיוחד ונקי מעננים דרך קבע. ועם זאת, מפעם לפעם פורצת פתאום סופת ברקים מעל בנקה, ולעתים מגיחה אפילו מחוף סוּמַטרָה הרחוק אחת מאותן סערות דחוסות ואכזריות, ומכה שעות אחדות את קבוצת האיים במערבולות אוויר ובעלטה כחולה-שחורה שנראית מרושעת במיוחד. באותן שעות, כשתריסי הקש הקלועים נקשו נואשות ברוח, והבית רעד כולו, הייתה פריה מתיישבת ומנגנת בפסנתרה יצירות סוערות של וַגנר לאור הברקים המרצדים והבוהקים, והרעמים המכים מכל עבר עד שכל שערותיך סומרות מרוב פחד. וג'ספר היה עומד דומם במרפסת, מתפעל מדמותה הגמישה המתנועעת בגבה אליו לצלילי המנגינה, ומהבוהק הפלאי של יפי ראשה, מהידיים הזריזות שעל הקלידים ומלובן עורפה – בעוד הדו-תורנית העוגנת למטה מיטלטלת בכבליה המתוחים לאורך מאה מטר של ראשי סלעים שחורים, חדים וזדוניים. אוי!

 

ג׳וזף קונרד, מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומאבות המודרניזם, נולד ב-1857 בברדיצ׳ב למשפחה משכילה מהאצולה הפולנית. בגיל 11 התייתם מהוריו וכבר בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי. בשני עשוריו הבאים הוא היה יורד ים ובשעות הפנאי כתב יומנים, מכתבים וסיפורים שהתבססו על הרפתקאותיו ברחבי העולם.

בגיל 36 השתקע בלונדון, נשא אישה וכתב באנגלית, שלא הייתה שפת אמו. הוא החל לפרסם את כתביו, בהם שגיונו של אלמאיר (1895), לב המאפליה (1899), לורד ג׳ים (1900) ונוסטרומו (1904), אך רק כשהיה בן 57 זכה בהצלחה מסחרית.

פרייה של שבעת האיים היא נובלה מיצירותיו הפחות מוכרות של קונרד. היא התפרסמה לראשונה ב-1912 ועלילתה מתרחשת אף היא, בדומה לסיפוריו המפורסמים והאהובים ביותר, על רקע מסעות ימיים מסביב לעולם. הנובלה ראתה אור בעברית לראשונה בשנת 1932 בתרגום יצחק למדן (הוצאת אמנות), וזהו תרגומה השני לעברית.

כתיבתו של קונרד מצטיינת בשפה חיונית ועשירה, ויצירותיו, שרבות מהן מתרחשות במסעות ימיים, השפיעו עמוקות על סופרים כגון וירג׳יניה וולף, אלבר קאמי, ויליאם פוקנר ועוד רבים. קונרד מת מהתקף לב ב-1925 ונקבר בקנטרברי.

X