פעם כשאהיה יותר צעיר | לרכישה באינדיבוק
פעם כשאהיה יותר צעיר

פעם כשאהיה יותר צעיר

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 42

"אני יליד 1948, עד כמה שידוע לי איני עומד למות בקרוב ועם זאת, זה זמן שאני בדיאלוג עם ההכרה כי אם רק אצליח להתבונן אחורה ולעשות את חשבון חיי לא באחריתם אלא בעודי בריא וערני, אוכל להעניק להם משמעות שלא אשיג בכל דרך אחרת:  להבין מבעוד מועד מתי מוחנו אחוז ההטיות מתעתע בנו, מתי שאיפתנו להכרה ומעמד חברתי מחבלת באושרנו, ומתי נכון לשתף פעולה ולהשקיע במערכות יחסים שיצדיקו את ההשקעה אפילו אם רק בעתיד. ובעשר מילים: לדעת לחשב את מסלול החיים מחדש לפני שיהיה מאוחר מדי".

 

בספרו החדש פעם כשאהיה יותר צעיר בוחן יעקב בורק בדרכו השנונה והמפוכחת את המניעים ותהליכי קבלת ההחלטות, שנבצר מאיתנו לגלות ממבט שגרתי במראת הנפש שלנו. בהתבסס על המחקר המתקדם בתחום מדעי ההתנהגות, מודעות חברתית עמוקה וניסיון חיים של איש עסקים שהצליח אך למד בעיקר משגיאותיו, מנסה בורק למצוא תשובות לשאלות שמרכיבות את מבחני חיינו:
מהם עשרת הכללים לאושר שכולם בשליטתנו?
מדוע אירועים שליליים משפיעים עלינו יותר מאירועים חיוביים?
מדוע אנשים נבונים עושים טעויות טיפשיות?
מה מבחין בין בירוקרטים ליזמים?
מה ההבדלים הפסיכולוגיים בין ליברלים לשמרנים?
באילו נסיבות נכון לוותר על פרטיותנו?
האם מתן אמון משתלם?
כיצד מסייעת יריבותנו עם אחרים להגדיר את עצמנו?

 

פעם כשאהיה יותר צעיר הוא ספר מאיר עיניים ומעורר מחשבה, קריאת חובה למי שחוששים להתבונן יום אחד על החיים שחלפו ולשאול את עצמם: האם החיים שלא חיינו היו הראויים יותר?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פעם כשאהיה יותר צעיר”

בקרוב…

"החיים שלא חקרנו אף פעם שווים אולי שנחיה אותם, אבל האם החיים שלא חיינו שווים שנחקור אותם"?

את השאלה המוזרה לכאורה הזאת שואל הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס בפתיח לספרו Missing Out. השאלה מקבלת משמעות, לטענתו, כאשר אנו מגלים כמה ממחשבותינו מוקדשות לעיסוק בחיים שלא חיינו: אלו החיים שאיננו מפסיקים לחוות במחשבותינו כצל המתלווה לחיים שאנו חיים — החיים שהיו יכולים להיות שלנו, סיכונים שלא נטלנו והזדמנויות שהחמצנו.
ומוסיף פיליפס: "אנו מגלים את החיים שלא חיינו באחרים שבהם אנו מקנאים, אך גם בדרישות המודעות והפחות מודעות שאנו מעמידים בפני ילדינו, שמהם אנו מצפים להפוך למי שאנו לא הצלחנו להיות". ויש גם מי שחייו נטרפים על ידי הסיפור המנקר של החיים שלא הצליח לחיות.
אחד מתוצרי הלוואי העגומים של תורתו של דרווין הוא ההשלמה עם העובדה שכיחידים המשתייכים למין מסוים אין בנו כל דבר ייחודי. אנו תופסים את עצמנו כייחודיים רק כדי להעניק משמעות לחיינו — חייהם של מי ששייכים למין היחיד בטבע שנגזר עליו להיות מודע לחייו ולסופם הבלתי נמנע בעת ובעונה אחת. תחושת הייחודיות שתחילתה בחינוך ההורי מועצמת על ידי תרבות הצריכה, התלויה כולה ביכולתה לספק את צורכיהם ה״ייחודיים״ לכאורה של נתיניה. אי־סיפוקם של צרכים אלה הוא שמתגלגל לבסוף לחרטה.
בעבר, בעיקר בתרבויות שבהן קוד ההתנהגות היה נוקשה יותר (נישואים אורגנו מראש וחופש הבחירה בסגנון חיים היה מוגבל), היו לנו פחות הזדמנויות לחרטה. בחברה הישגית שמקדשת את חופש הבחירה קשה פתאום להיפטר מן החרטה, כי כאשר היחיד נדחף להשיג כל מה שאפשר, נראה שדווקא שם, בחיים שלא חיינו, היינו יכולים להיות אפילו ייחודיים יותר. המציאות כמעט תמיד מאכזבת בסופו של דבר והחרטה הופכת לבלתי נמנעת. מחקרים בתחום מבחינים בין חרטה שהיא תוצאה של עשייה (משהו שעשינו והיינו מעדיפים שלא לעשות) וכזאת שהיא תוצאה של אי־עשייה או מחדל (משהו שלא עשינו והיינו שמחים לעשות).
המחקרים מראים כי בעוד שבטווח הקצר גדולה חרטת העשייה (משרה לא מתאימה שבחרנו) מחרטת אי־העשייה (לימודים שזנחנו באמצע), הרי שבטווח הארוך, כאשר נחקרים נשאלים מה היו החרטות הגדולות של חייהם, הם מתמקדים במה שנמנעו מלעשות — האיש או האישה שלא ניגשו אליהם, המשרה שוויתרו עליה או הורה שלא נפרדו ממנו כראוי טרם נפטר. כמו כן, מחקרים גם מראים כי אנו נוטים להתחרט יותר מכול על דברים שנמנענו מלעשות בנושאים שאנו תופסים כמייצגי הזדמנות גדולה: בראש ובראשונה הזדמנות השכלה שהוחמצה; אחריה, במרחק ניכר, הקריירה; ואז, לפי סדר יורד של עוצמת החרטה, יחסים רומנטיים, הורות, פיתוח עצמי וניצול פנאי.
הסיבה הישירה שבגללה חרטות עשייה מטרידות פחות מחרטות אי־עשייה היא העובדה כי לפחות כאן פתוחה בפנינו הדרך לתקן את תוצאותיה של עשייה זו (התפטרות ממשרה לא מתאימה שבחרנו), בעוד שאת האישה או הגבר שלא פגשנו אנו נושאים במחשבותינו כל חיינו. הסבר נוסף לעוצמתה של חרטת אי־העשייה הוא שהתוצאות של מעשינו מוגבלות וסופיות, אך התוצאות של אי־העשייה מוגבלות רק בדמיונו של מי שמעריך אותן והוא עשוי להעצים אותן גם לממדים בלתי סבירים.
עם זאת, ממצאיהם של כל החוקרים בנושא חשוב זה מבוססים על תשובותיהם של משתתפים בריאים, חלקם סטודנטים הצעירים מכדי לראות את החיים בפרספקטיבה הנכונה. לפיכך מתבקשת השאלה הפשוטה: האם תשובותיהם של אלה היו משתנות באחרית ימיהם? ואם אמינות היא נר לרגלינו, רצוי היה, אולי, לברר את התשובה עם מי שיודעים שימיהם ספורים.
זה בדיוק מה שעשתה ברוני וור, אחות סיעודית אוסטרלית. וור ליוותה שנים רבות חולים סופניים שחזרו לביתם כדי למות בו וכך התוודעה לחרטות הגדולות שהעסיקו אותם במהלך השבועות האחרונים לחייהם. היא תיעדה את הבחנותיה בבלוג שהפך אחר כך לספר (The Top Five Regrets of the Dying). וור מתעכבת בספרה על התופעה של בהירות ההתבוננות הפנימית שאנשים זוכים לה בימיהם האחרונים. היא מספרת כיצד גילתה עד מהרה כי הנושאים שעלו בשיחותיה עם מטופליה, החרטות שהביעו והדברים שהיו עושים אולי אחרת, היו משותפים כמעט לכולם. ואלו חמש החרטות השכיחות ביותר ששמעה וור ממי שידעו כי לא יוכלו עוד לחיות את החיים שלא חיו:
1. הלוואי שהיה לי האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, לא כאלה שאחרים ציפו ממני.
זו החרטה הצועדת בראש מצעד החרטות. ״כאשר אנשים מגלים שחייהם כמעט חלפו ובוחנים אותם בבהירות לאחור, קל לראות כמה מחלומותיהם חלפו מבלי שנתגשמו״, אומרת וור. ״רוב האנשים אינם מממשים אפילו מחצית מחלומותיהם ונגזר עליהם למות בידיעה שבחירה או מחדל שלהם הביאו לכך. בריאותנו מביאה איתה חופש שמעטים מבחינים בו, עד שמאוחר מדי״.

2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך.
חרטה זו הושמעה על ידי כל אחד מהגברים שסעדה ללא יוצא מהכלל. ״הם החמיצו את נעורי ילדיהם ואת חברת בנות זוגם. גם נשים הזכירו חרטה זאת אך במידה פחותה, שכן רובן השתייכו לדור הישן של נשים שקיום משפחתן לא היה תלוי בעבודתן״. ומסכמת וור: ״כל הגברים שסעדתי הצטערו עמוקות על כך שבילו חלק כה נכבד מחייהם על מסילת הריצה השוחקת של העבודה״.

3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי.
רבים נאלצו להדחיק את רגשותיהם כדי לחיות בשלום עם אחרים, קרובים יותר או פחות. כתוצאה מכך היה עליהם להתפשר על קיום שבו ההתבטאות האישית מוגבלת, ולכן גם לא הפכו למי שיכלו להיות. רבים מהם, טוענת האחות הסיעודית לשעבר, מפתחים מחלות שמקורן במרירות ובטינה שהם נושאים עמם בשל כך. ״איננו יכולים לשנות את התנהגותם של האחרים, אך כאשר אנו מבטאים ביושר את אשר על לבנו אנו מעלים את היחסים עמם, גם אם לא מיד, לרמה אחרת, בריאה יותר״.

4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.
החולים שוור שוחחה עמם הודו כי לא הבחינו בתועלת החשובה של שימור קשרי ידידות ותיקה עד שהיה מאוחר מדי. רבים מהם נשאבו כל כך לחייהם שלהם עד שהניחו לחברויות עבר משמעותיות להישמט מהם במהלך השנים. רבים התחרטו על כך שלא הקדישו לחברויות את הזמן שהיו ראויות לו. ״כולם מתגעגעים לחבריהם על ערש דווי״, אומרת וור. ״די שכיח כי מישהו המנהל אורח חיים עמוס מאפשר לחברויות להידחק מחוץ לחייו. אבל כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים. הנוטים למות מבקשים אמנם להבטיח כי ענייניהם הכספיים מוסדרים ככל האפשר, אך אין זה הכסף או המעמד שמייצגים את מה שחשוב עבורם. הם רוצים לארגן את ענייניהם לרווחתם של אלה שהם אוהבים. לעתים קרובות מדי הם חולים או תשושים מכדי לעמוד במשימה. בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים״.

5. הלוואי שהייתי מניח לעצמי להיות מאושר יותר.
וור הופתעה מחרטה זאת, שהיתה משותפת לרבים. ״רבים לא הבחינו עד קרוב לסיום חייהם כי אושר הוא בחירה. הם נותרו תקועים בתבניות ובהרגלים ישנים. הנוחות לכאורה של המוכר סיפקה את צורכיהם הרגשיים והאחרים עד שלא נזקקו ליותר מכך. הפחד משינוי הביא אותם להעמיד פנים — מול עצמם ולפני אחרים — שהם מרוצים, בעוד שבתוכם פנימה הם נכספו לצחוק משוחרר ולמשב של מעט רוח שטות בחייהם״.

יעקב בורק הוא איש עסקים, סופר ופעיל חברתי. הקים את חברת ההשקעות "אוורגרין", מהחלוצות בתחום הון הסיכון בישראל ומכהן כחבר הוועדה הציבורית של "עיגול לטובה", המעודדת אזרחים לעגל דרך קבע את סכומי רכישותיהם בכרטיסי האשראי ולתרום את ההפרשים המצטברים לעמותות ראויות.

 

הוא יזם והמו"ל של כתב העת הדיגיטלי אלכסון המפרסם מאמרים בתחומי ההגות, האמנויות, המדע והתרבות.

 

ספריו הקודמים האם שימפנזים חושבים על פרישה (2007), רעש (2009), מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות (2011), ואיך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך (2013) היו לרבי-מכר.

X