פני עצמי | לרכישה באינדיבוק
פני עצמי

פני עצמי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 526
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

הספר "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי הינו ספר מסע רוחני של אדם בבקשו אחר האלוהים השוכן בקרבו ובעולם המחוצה לו. רווי בליריקה ובהתבוננות מעיניו של אדם החש כי ההתקיימות הנוכחית היא בהכרח הרבה מעבר למה שמצופה ממנה בחתירה אל מה שנעלם דווקא בנידחות,יחזקאל נפשי רואה בבודדים ובחלכאי-החברה את האור, את היופי, את הקסם והאמת הצפונה בגרעין שמאחורי הגרעין, וכמו-כן, את הישועה. הספר מתאר בפרוטרוט את חייו של נפשי מהיות נער בעל תשוקה וכמיהה לידענות, לתיאולוגיה, לשירה ולאהבה, תוך לבטיו הקיומיים באשר למציאות האלוהים והאפשרות לגאולה מידיו.

ספר זה מתאר חיים בצל מחלה קשה ואת עולמו העשיר של נפשי. הוא שואל את השאלות הגורליות ביותר ויוצא לעבר מסע בזמן ובמרחב של ארץ-ישראל. כל זאת תוך התלבטות באשר לחייו והאם כל המתרחש בהם הינו בעל סיבה והקשר או שמא סתם גורל עיוור וחסר משמעות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    האם הספר "פני עצמי" מופיע כספר שהודפס בבית הדפוס? או כספר מקוון?

    • :

      הספר מופיע כספר מודפס שהודפס בבית דפוס

הוסף חוות דעת

ביקורות נבחרות

מסע קצר עם המשורר יחזקאל נפשי

 

המשורר יחזקאל נפשי בראיון לערוץ הראשון

 

המשורר יחזקאל נפשי מתראיין אצל בני תבורי

בנפול עליי מורא שמים

אדם יושב בשעת לילה מאוחרת, בצל קורת הבית, וכותב. ממתין. הוא מתבונן בעד לאשנב הזעיר אשר למולו, אך הוא אינו רואה מאום. כל שהוא רואה לפניו זו חשכה גדולה. הוא רואה אופל כביר ומאיים, מטיל מורא. הוא רואה חשרת עבים מקובצים ממעל במרחק ממנו, ברום שמים, בנוף הנשקף בעד החלון. הוא פונה וצופה על סביבתו בחדר. לפניו באור העמום, הקר, פיסות נייר אחדות, נחות פזורות על רצפת האבן. רשמי ציור אחדים, גווילים שאסף, שרכש במרוצת הזמן במסעותיו, במהלך חייו. אחדים מהם צמודים לקירות הדהים. אחרים, נחים בפשטות בסמוך לרגליו, באי-סדר. הוא נרעד. הוא לפתע מתרומם, קם מכיסאו, ניגש אל ארון העץ ונוטל תצלומים אחדים מן החפיסה אשר למולו. הוא מעלעל בהם באקראי וללא סדר מסוים. לעיניו ניבטים דיוקנאות בני-אנוש שונים; אהבות נשכחות, שמות, פרצופים. מהם בעלי נאוות אור ממש. בידיו הוא אוחז בהתפתחות דינאמית של אירועים מן העבר. תצלומים מהוהים, דהים, אבודים. רגעים שחלפו, גופות מיוזעים בחשכה, בני-אנוש, עבר רחוק. רחוק. הווה מתמשך ללא סוף. רטט קל שעובר בו, חולש על כל גופו. איזה פחד משולל שֵם. הוא נוטל עט ומתחיל לרשום את הדברים. תחילה הוא רושם את שמו באותיות גדולות, באותיות רבתי. הוא חש במורא שמים. הוא לוחש, אומר את שמו בקול לחלל החדר, אך לפתע, שמו אינו אומר לו דבר. הוא מרגיש שהוא איננו הוא עוד. הוא אינו מזהה את שמו שלו וצלצולו נשמע לו זר, כלא שייך לו. הוא מנסה להעלות על דעתו משמעויות אחדות, פירושים. מנסה להעלות את פשר הדברים העמוק, זה אשר עומד ומסתתר מאחורי משמעות הדברים כשלעצמם, מאחורי המובן הפשוט של האותיות העבריות, אך הוא אינו מצליח. הדבר אינו עולה בידו. מורא שמים עליו. מבלי משים, הוא מתייפח חרישית בחדר ללא כל סיבה ברורה. הוא אינו מבין מדוע. בראשו עולה העובדה הפשוטה, הנחרצת, שלמעשה אין הוא מבין מאום. שהוא אינו מבין דבר. הכול מתחיל מכאן, הוא לוחש לעצמו בחדר. הכול מתחיל מן השעה הזו, מעומק הבדידות, מתוך מילים אלה, מתוך העלטה הגדולה. הוא מתבונן בדף אשר מונח לפניו ורושם את הדברים הבאים: "איש צעיר יושב ספון בחדרו, בשעת לילה מאוחרת. משך רגעים ארוכים נאנק בחשכה גמורה, ממש בלב החשכה, ומתחיל לכתוב."

תחילה רשם את שמו שלו ולאחר מכן המשיך ללא כיוון, תועה בסבך הדברים. הוא חש בודד. הוא חש עזוב. הוא אבוד בקצה היקום. הוא לבדו ולבו כבד עליו. הוא חש במורא שמים על רוחו. כל שמתרחש לו, כל שהתרחש, התרחש במציאות הזו ועל האדמה הזו. תחת היקום הזה ושמי הכוכבים. תחת הכוכבים הללו. הכול קיים והכול נוכח. הכול מציאותי. הוא מבקש לרשום את הדברים ולעורכם לעדות בספר. זוהי שעה קשה בחייו. כמדומה לו, שהכול החל בזעקה קלושה. בממד אחר של הימצאות, של התקיימות. הייתה זו זעקתה של הנשמה המגיחה לעולם בלבו של לילה. הייתה זו לידתה הראשונה טרם גלגולים רבים. עשרים ושמונה שנה לאחר מכן, עשרים ושמונה שנה לאחר התרחשויות שונות וסבוכות, בהיותו אדם צעיר, עני ונבער מדעת, ברגע מסוים של הארה פנימית, הוא מתיישב ומבקש להעלות את הדברים בכתב. הוא עושה זאת בבלי דעת ומבלי משים. הוא עורך מעין יומן. מבקש לכתוב על אודות העוני והסבל. על אודות ייסוריה של הנשמה. על אודות ימים ארוכים, אפורים, של שיטוטים אין קץ סמוך לעצים עבותים, לצד גאיות רחבות. לצד שפעות דשא מוריקות, אבנים ודרכי עפר. הוא מבקש לרשום על שהייה ארוכה בבית-החולים. מבקש לרשום על אודות הגאולה מאת האלוהים, זו אשר מגיחה דווקא מעברו של הגיהינום, מלב לבו של הגיהינום. הוא מבקש לרשום על אודות הנדודים, על עוברי האורח השונים אשר אִינה לו המקרה לפגוש. על אודות העבודות השונות, המזדמנות. עבודות מן היד אל הפה. עבודות אשר די היה בהן לצורך קיום הנפש ותו-לא. בדעתו עולים ימים ארוכים של סיגוף, של עינוי. היו אלה ימים של התרחקות מעל האדם. ימים של היבדלות ושהייה ארוכה למול האני שבנפשו. הוא מהרהר על אשר מה שאותם עתים חוללו בו, ומבקש לכתוב גם על זאת. מבקש לכתוב על שהוענק לו בעקבות העתים הללו, על דברים אחדים שנלקחו ממנו. שנלקחו לבלי שוב. אשר אבדו לעולם. מבקש לרשום על יממות בלא מזון. ימים של פת לחם ומים דלוחים. על כתיבה חרישית לאור נרות, בלילה. כתיבה בדמדומי השחר התכול. לרגע הוא חדל מכתיבתו ומגביה ראשו מן הדף. הוא מישיר מבטו לחשכה, שוהה לרגע וממשיך כך:

"כל שכתבתי עד עתה אינו אלא רשימה קצרה של ראשי פרקים, מבוא זעיר, ולא הבעתי אל נכון את כוונותיי. זו, אפוא, תהא ההתחלה של הדברים, ההתחלה של ההתחלה, הראשית: השעות חולפות, נוקפות. האדם חולף, נכחד. אין לו תשועה על הארץ. היקום נע על צירו משך מיליוני שנים ללא סוף. הכוכבים סובבים במסילותיהם ברום רקיע. בלב לילה, מתוך המאפליה, מתיישב אדם צעיר כבן עשרים ושמונה שנה ומתחיל לכתוב על אודות חייו למן ראשיתם עד לשעות הללו, בעוד עיניו נשואות לאור הנורה הזהוב. הוא כותב על בדידותו, על הייסורים. הדבר מתרחש מקץ אלפיים שנה, זמנו הולך וכלה. הוא מתבונן לרגע במראה, שב אל הדף ומתחיל לכתוב; בנפול עליי מורא שמים… השעה שעת לילה מאוחרת… כך הוא מתחיל. האדם אשר כותב זאת, הוא אני."

*

בנפול עליי מורא שמים. השעה, שעת לילה מאוחרת. בחוץ, גשם עז שוטף את האדמה, את רחובות העיר הדמומה הזו, שבה אני מתגורר עתה. התגוררתי פה בעבר, בילדותי הרחוקה ובהיותי נער. אלא שברבות הזמן, מתוקף מציאות קשה אשר לא היה לאל ידי לשלוט בה, נאלצתי לנוטשה. היה עליי להרחיק נדוד ולהתגורר במקומות רבים. זמני מועט. הוא הולך ותם, נשמט מבין אצבעותיי. כספי הולך ואוזל, שעתי אצה ועליי להחיש יָדי הכותבת פן אאחר את המועד. עליי להיחפז במידה שאני רוצה לגולל עלילה זו על אודות התרחשות הדברים אשר אִינוּ לי בחיי. אילו הייתי נשאל באשר לכך, באשר לדברים שאני בא לכתוב עליהם, אזי היה עליי להשיב כי במובן מסוים, זוהי עלילתו של האדם היחיד אל מול האלוהים. זהו סיפורו של אדם בודד למול מורא שמים, למול היפעה והכאב, למול האינות חסרת הגבולות של היקום והיקשרותה לאדם אחד. אדם שהוא יחידי על האדמה הזו, מובדל בכורח. יהיה עליי להשיב כי זהו סיפור על אודות נסיעה, נסיעה לעברו של האלוהים. נסיעה לעבר הבלתי-מובן והנסתר שבחידת האלוהים, במטרה לנסות ולהבין את אותו גרעין של הבלתי-ידוע המסתתר מאחורי אותו פרגוד. אולם באמת, אני אינני יודע עד מה זוהי עלילתי שלי בלבד. הייתכן כלל שעלילת חיים, כל עלילת חיים, תיסוב סביב ברייה אחת שלה אין איזו סמיכות לבני-אנוש אחרים, אשר חיים אף הם כמותה ופוסעים בסמוך לה על פני הארץ? בהקשרים רבים זהו סיפור עלילתו של כל אדם ואדם. זהו סיפורה של כל ברייה, של כל יצור המתהלך על האדמה הזו ואשר לו הבנה עמוקה, זיקה מודעת להיותו נידח, להיותו משולל כל כוח למול הקיום, להיותו נטול אחיזה ממשית. זוהי עלילתו של כל אדם אשר ידע עוגמה וצער במהלך חייו, אשר ידע לעקת הנפש העצומה וייסורי הלב, אשר ידע לבכייה החרישי והדומם של הנפש, זו אשר נובעת מלב לבה ונשמעת אך בקול השתיקה הדקה, באלם השוקט. של כל מי אשר הוכח למול הדחי של המציאות הקשה. אשר בכה חרישית למול האפסות במישור הצחיח ונטול האמצעים שבו היא מתקיימת. במובן מסוים, אני סבור כי זוהי עלילתו של כל אחד ואחד מן ההולכים על פני האדמה הזו. אני באמת מאמין שכל בני-האדם על הארץ קשורים זה בזה, שישנה איזו שזירות, שבכל נפש אדם בת-קול מתנגנת והיא אחת החצובה מאותו היסוד, שכולנו תפורים ומאוגדים באותו המרקם, שהכול אחד. פעם, לפני זמן רב (היה זה בשעת שחר מוקדמת), בלכתי סמוך לפרדסים הסבוכים הסמוכים לבית הוריי הישן, כשדוק הערפל היה אופף את הכול כצעיף, הרהרתי על אודות כך. ייתכן שהיו אלה רחשי הלב משום איזה צער או תחושה אחרת. ייתכן שהייתה זו הבנה פנימית, אינני יודע לבטח. אולי עליי לכתוב כאן ולהתבטא כי היה בכך משום נבואת הלב, כי אלו הם המילים הקרובות ביותר לתיאור תחושותיי. על-כל-מקרה, דברים אלה, התחושות הללו, מתרחשות אך כשהתודעה מגביהה עוף אל מעל לעצמה, וכך, בלכתי שם חרש בנוגה האור הסגלגל, ניתן היה לי להבין לרגע, להציץ להרף עין על ההבנה החותכת, עד כמה חיי שלי כרוכים בחייו של כל אדם ואדם על פני האדמה. עד מה הלולאות הללו של שבילי הגורל האנושי כרוכות זו בזו, ועד מה בעת חציית הצמתים הללו, שלוחות הגורל אשר בהיותן עלומות לגמרי מהבנתי האנושית, בראותי אותן לרגע דל, לשברירו של רגע, יש והבינותי עד מה במפגש זעיר יש לחולל איזה הד, תפנית בחייו של אדם אחר אשר הוא אינו אני. הבינותי עד כמה הכול כרוך יחדיו ומאוגד. ואולם, אני גם יודע כי את הראייה השלמה על כך לא ניתן להבין, היות שזוהי יכולתו הבלעדית של האלוהים. עוד ארחיב בזאת תוך כתיבת עלילתי. אשתדל לגעת בכך ולבאר את הדברים כפי שנועדו בפניי וכפי שחשתי בהם בנפשי. איש אינו יודע להשגחה העליונה ולמתכונת הדברים אשר נרקמים ממעל. איש גם לא יידע. אולם אני, יכול הייתי להציץ להרף עין. לראות. להבין לרגע דל. הדבר מתרחש אולי פעמים אחדות לכל היותר, במשך תקופת חיים שלמה. אני הצצתי, אני נכנסתי לעומק הפרד"ס הזה לרגע אחד ועל כן אני איני מכביר דברים ומאמץ את השתיקה. על כן איני אומר מאום. עלילה זאת הנה עלילתה של נשמת האלוהים השוכנת בלבו של האדם. זוהי עלילה על אודות נשמת האדם למול האלוהים. סיפור על אודות שתיקה. הכתיבה הזו, הנה שתיקה פיזית. היא דיבורו החרישי של הלב. סיפור זה הוא סיפור על אודות הנסיעה לעברו של האלוהים דרך מרחבים רבים ומישורים אין קץ, עלילת זיכוכה בעד ודרך חבלי הייסורים. דרך תופת החיים. על אודות נפילתה לשד התאווה רחב-הזרועות, זה אשר ממיס ומעוור במחול השדים של גופות קדמוניים, מחול שבו ניתן להיות אובד ולאבד לנצח, להיות סומא ללא אור. אני רוצה לדבר גם על היצריות שבאדם ועל תאוותיו, הואיל וגם במהותה של היצריות, בעת שבה היא מסמאת בדחפיה ומוליכה את האדם שולל על חולשותיו ודחפיו, דוחפת אותו בעיוורון דרך היופי והכליה, גם שם (בעת שהדבר בעיניי הנו דתי ורוחני לחלוטין), שרוי בכמיסות חלושה פן מזיו פניו של האלוהים. אני סבור שגם דרך מה שמצטייר בעיני רבים כחטא, שוכן קומץ מן המסתוריות, קומץ מן הקדושה והיפעה האלוהית. חלק ממנו ומהווייתו.

יחזקאל נפשי הינו משורר. יליד פתח-תקווה. למד בבית הספר התיכון ע"ש אחד העם. בגיל 17, בהיותו עובד בקיבוץ, החל לפרסם מסיפוריו בכתבי-עת לפנטזיה: "המכשף האחרון" ו"wiz". בהיותו בן 20, החל נודד בעולם כשהוא מתפרנס מעבודות שונות (מכירת פרחים בשוק הפרחים בהולנד, רועה צאן בערבות ברזיל, מתרגם צללים לעיתונות ההודית מעברית ואנגלית להודית ושומר לילה). ספר שיריו הראשון "עכשיו פתיחה" זיכה אותו בפרס קרן אייזנברג לשירה צעירה ובמענקים ספרותיים רבים, ותורגם למספר שפות שונות. בעבר, שימש כאחראי משנה להפקת אירועים בבית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי בתל-אביב, וכן שימשכעורך ראשי לערבי הספרות ב'הייניקן הבימה קלאב' בתל-אביב. יחזקאל נפשימשמש כעורך ראשי מזה עשור לסדרת התערוכות "שיח משוררים" אשר עולות בגלריית אייזנברג בתל-אביב.עורך ומגיש את פינת הספרות ברדיו "קול הקמפוס 106 fm" "שירה חיה רעה". יחזקאל נפשי הינו עיתונאי ופובליציסט. שיריו פורסמו במוספי הספרות של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" ובקשת רחבה של כתבי-עת ספרותיים בארץ ובעולם. משיריו תורגמו לערבית, אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית, ספרדית והודית. יחזקאל נפשי עוסק גם בתרגום שירה הודית לעברית.

X