פיתוי באפלה | לרכישה באינדיבוק
פיתוי באפלה

פיתוי באפלה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 39

ספר ההמשך המסעיר של "שבויה באפלה"

מהו מחיר הגאולה?

כיילב,  שניצל מעבדות מינית בזכות רפיק, קצין פקיסטני מסתורי, נושא בלבו חוב שיש לשלם עליו בדם.

הדרך הייתה ארוכה וחסרת ודאות, אך בשביל כיילב ובשביל ליבי, היא מתקרבת אל סופה.

האם יוכל כיילב להקריב את האישה שהוא אוהב למען הנקמה?

או שיקריב בעצמו את הקורבן האולטימטיבי?

הספר השני בטרילוגיית ׳דואט בחשכה׳ מאת סופרת רב המכר של הניו יורק טיימס, סי.ג׳יי רוברטס.

 

"פשוט מדהים! לא הייתי מרותקת כל כך מספר, או מסדרה, כבר שנים! תודה לכל מי ששלח אותי לקרוא את הסדרה הזאת."

– אלית'ה רומיג, מחברת סדרת רבי המכר "השלכות".

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פיתוי באפלה”

"פשוט מדהים! לא הייתי מרותקת כל כך מספר, או מסדרה, כבר שנים! תודה לכל מי ששלח אותי לקרוא את הסדרה הזאת."

– אלית'ה רומיג, מחברת סדרת רבי המכר "השלכות".

1

 

יום ראשון, 30 באוגוסט 2009

היום השני:

 

משוספת. אני לא מצליחה להעלות בדעתי דרך אחרת לתאר איך אני מרגישה – משוספת. כאילו מישהו חתך אותי באזמל והכאב לא הורגש עד שהבשר נפער אט־אט והדם שלי נבע. אני שומעת קול היסדקות כשהצלעות שלי נפערות בכוח. האיברים שלי, הרטובים והדביקים, נלקחים ממני בהדרגה בזה אחר זה. עד שאני חלולה. חלולה, ועדיין אחוזה כאב מייסר – עדיין בחיים. עדיין. בחיים.

מעליי יש נורות פלואורסצנט סטריליות ותעשייתיות. אחת הנורות מאיימת לכבות והיא מהבהבת, מזמזת ונאבקת להישאר בחיים. כבר שעה שאני מרותקת לקוד המורס שלה. אור-חושך-זמזום-זמזום-אור-חושך. העיניים שלי כואבות. אני לא מזיזה את המבט. עונה בקוד מורס משלי: אל תחשבי עליו. אל תחשבי עליו. כיילב. אל תחשבי עליו.

במקום כלשהו, מישהו צופה בי. תמיד יש כאן מישהו. יש מישהו שימשוך בכבלים השונים שלי. אחד שמשגיח על הלב שלי, אחר על הנשימה שלי, אחר לאלחש אותי. אל תחשבי עליו. כבלים. הם יוצאים מהיד, דרכה אני מקבלת נוזלים ותרופות. הם נשרכים מהחזה כדי לעקוב אחר הדופק שלי. לפעמים אני עוצרת את הנשימה רק כדי לבדוק אם הדופק יעצור גם הוא. אבל הוא פועם חזק ומהר יותר בחזי ואני מתחילה להשתעל. בזזזז-אור-חושך.

מישהי מנסה להאכיל אותי. היא אומרת לי את שמה אבל לא אכפת לי. אין לה חשיבות. לאיש אין חשיבות. שום דבר לא משנה באמת. היא שואלת אותי איך קוראים לי, כאילו ההתחשבות והעדינות שלה ישכנעו אותי לדבר. אני לא עונה. אני לא אוכלת.

קוראים לי חתלתולה והאדון שלי איננו. מה כבר יכול להיות יותר חשוב מזה?

מזווית העין אני רואה אותו, צופה בי מבין הצללים. "את באמת חושבת שיעזור להתחנן?" רוח הרפאים־כיילב, שואל. הוא מחייך.

אני בוכה. קולות רמים ומחרידים בוקעים ממני, כה אלימים שהם מטלטלים את כל גופי. אני לא מסוגלת לשלוט בהם. אני רוצה את כיילב. במקומו אני מקבלת תרופות. מזינים אותי בשנתי, דרך צינור.

מישהו תמיד צופה.

תמיד.

אני רוצה לעזוב את המקום הזה. הכול בסדר איתי. לו כיילב היה כאן, הייתי יוצאת מהמקום הזה שמחה, מחוייכת ושלמה. אבל הוא איננו. והם לא נותנים לי להתאבל עליו בשקט.

***

 

היום השלישי:

 

אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן באיטיות. כיילב עומד מעליי. הלב שלי הולם ודמעות של אושר טהור מציפות אותי. הוא סוף סוף כאן. הוא סוף סוף בא. הפנים שלו חמימות, החיוך שלו רחב. השפתיים שלו מעוקלות ואני יודעת שעוברת בראשו איזו מחשבה שובבה.

עקצוץ נעים מתפשט לי בבטן ומתגנב מטה לכוס שלי, גורם לו לתפוח ולפעום. לא הייתה לי אורגזמה כבר ימים שלמים והתרגלתי ליהנות מהן באופן סדיר.

"שאשחרר אותך? את נראית סקסית כל כך כשאת קשורה," הוא אומר בחיוך.

"התגעגעתי אליך," אני מנסה לומר. הפה שלי צחיח להחריד. נדמה כי הלשון יבשה ומתה בפי. מצב השפתיים לא יותר טוב. הן סדוקות, וכשאני מעבירה את הלשון על השפה התחתונה היא מזכירה לי נייר זכוכית.

הצינור שבו השתמשו להאכיל אותי נדחק דרך הנחיר השמאלי אל אחורי הגרון. הוא מציק. אני לא יכולה לגרד שם. הוא מכאיב לי. אני לא יכולה לנתק אותו. אני מרגישה בו בכל פעם שאני בולעת והטעם הוא טעם של חומר חיטוי.

"סליחה," כיילב אומר.

"על מה?" אני לוחשת. אני רוצה שהוא יאמר לי שהוא מצטער שלא אמר לי קודם לכן… שהוא אוהב אותי.

"על הכבלים," הוא אומר.

המצח שלי מתקמט. הוא הרי אוהב כבלים.

"ברגע שנהיה בטוחים במצבך הנפשי, נוכל להתיר אותם."

משהו כאן לא בסדר. ממש לא בסדר.

 אלה התרופות.

"את יודעת למה את כאן, אוליביה?" אישה שואלת בשקט.

אני לא אוליביה. אני כבר לא הנערה ההיא.

"שמי דוקטור ג'ניס סלואן. אני עובדת סוציאלית ב-אף־בי־איי," היא אומרת. "המשטרה הצליחה לזהות אותך על פי תיק הנעדרת שלך. חברתך ניקול דיווחה על החטיפה שלך. אנחנו חיפשנו אותך. אימא שלך הייתה מודאגת מאוד."

אני מתפתה לדבר, רק כדי לומר לה שתסתום את הפה. העור שלי ממש מצטמרר. תפסיקי! תפסיקי לדבר איתי. אבל היא לא מפסיקה. יהיו עוד שאלות, אותן שאלות, והפעם אולי איאלץ לענות עליהן. אני יודעת שאחרת הם לא ישחררו אותי. הם מחזיקים אותי קשורה ומפוצצת בתרופות; הם אומרים שניסיתי לפגוע באחות. אני אומרת להם שהם ניסו לפגוע בי קודם. לא ביקשתי שיביאו אותי לבית החולים. הדם לא היה שלי ולבעלים המקורי שלו הוא לא יחסר. אני משוכנעת למדי שהוא מת. מי אם לא אני יודעת – אני הרגתי אותו.

"אני בטוחה שזה לא קל לך. הדברים שעברת…" אני שומעת אותה בולעת רוק. "אני לא מסוגלת להעלות בדעתי," היא ממשיכה לדבר. הקול שלה מסריח מרחמים ואני לא מעוניינת בהם. לא ממנה. היא מושיטה יד לגעת בידי. אינסטינקטיבית אני נרתעת. קול ההצטלצלות החד של הידיים שלי הנחבטות במעקה המיטה הוא כמו איום באלימות. אני בהחלט מסוגלת לאלימות אם היא תנסה לגעת בי שוב.

היא מרימה שתי ידיים ומתרחקת. הנשימה שלי מתחילה להסתדר והטבעת השחורה שמקיפה את שדה הראייה שלי מתפוגגת, עד שהעולם מוגדר שוב בחדות ובצבע. עכשיו כשהיא משכה את תשומת לבי, אני מבחינה שהיא לא לבד. יש איתה גבר. הוא מטה את הראש ונועץ בי מבט כאילו אני חידה שהוא רוצה לפתור. ההבעה שלו מוכרת עד כאב.

אני מגלגלת את הראש לעבר החלון ובוהה באור המסתנן מבעד לתריסים האופקיים. כואב לי לנשום. כיילב. השם שלו מלחשש בראש שלי. הוא נהג להסתכל עליי ככה. אני תוהה למה, הרי נדמה שלא הייתה לו בעיה לקרוא את המחשבות שלי. הגוף שלי כואב. אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אליו כל כך. אני מרגישה בדמעות גולשות שוב מזוויות העיניים שלי.

ד"ר סלואן לא מרפה. "איך את מרגישה? העובדת הסוציאלית שנכחה בבדיקה הראשונית שלך עידכנה אותי, ודיווחו לי על האירועים שמשטרת לארֵדו הייתה עדה להם."

אני בולעת רוק בכאב. זיכרונות מציפים אותי אבל אני נאבקת בהם. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה.

"אני יודעת שזה לא ישכנע אותך, אבל המטרה שלי היא לעזור לך. את נעצַרְתְּ באשמת תקיפת שוטרים במשטרת הגבולות הפדרלית, הַחזקַת נשק, התנגדות למעצר וחשד לרצח. התפקיד שלי להעריך את הכשירות שלך, אבל גם לעזור לך. אני בטוחה שיש סיבות למה שעשית, אבל לא אוכל לעזור לך אם לא תדברי איתי. בבקשה, אוליביה. תני לי לעזור לך," אומרת ד"ר סלואן.

הבהלה שלי גואה. החזה שלי עולה ויורד בכוח ושולי העולם משחירים. דמעות חונקות אותי. בעולם שאחרי כיילב, הכאב המזדיין פשוט אינסופי. ידעתי שככה יהיה.

"אימא שלך מנסה למצוא מישהו שישמור על האחים ועל האחיות שלך כדי לבוא לבקר אותך," היא אומרת.

לא! שלא תתקרב.

"היא אמורה להגיע בעוד יום-יומיים. את יכולה לדבר איתה בטלפון אם את רוצה."

אני מייבבת. אני רוצה שהיא תפסיק. אני רוצה שכולם ייעלמו – האישה הזאת, האיש בפינת החדר, אימא שלי, האחים שלי, אפילו ניקול. אני לא רוצה לשמוע אותם. אני לא רוצה לראות אותם. תסתלקו, תסתלקו, תסתלקו.

אני צורחת בטירוף. אני לא מוכנה לחזור!

"כיילב!" אני צורחת. "תעזור לי!" הגוף שלי רוצה להתקפל אבל לא מסוגל. אני כבולה, מוצגת לראווה כמו חיה בכלוב. הם רוצים לדעת מה הבעיה, אבל הם לעולם לא יבינו, לעולם לא יוכלו להבין. אני לעולם לא אוכל להסביר להם. הכאב הזה יישאר פרטי.

אני צורחת וצורחת וצורחת עד שמישהו ממהר לחדר ולוחץ על כפתורי הקסם שלי.

התרופות משתלטות עליי.

כיילב.

 

***

 

היום החמישי:

 

אני מודעת היטב לכך שאני מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. אמרו לי את זה פעמים רבות. אני לא יכולה אלא לצחוק בלבי על האירוניה. הם ישחררו אותי ברגע שאוכל לומר להם שישחררו אותי. אבל אני מסרבת לדבר. אני מחזיקה בעצמי כבת ערובה. אולי אני באמת משוגעת. אולי מקומי כאן.

החבורות על מפרקי הידיים ועל הקרסוליים שלי מתנוססות בגוון עז של סגול. כנראה נאבקתי כמו חיית פרא. אני מתגעגעת לכבלים. מבחינה מסוימת, הם העניקו לי את החופש להתפתל ולהיאבק. הם העניקו לי משהו ומישהו להיאבק כנגדם. בלעדיהם… אני מרגישה כמו בוגדת. אם אני כבר לא אסירה, סימן שאני מאפשרת להם להחזיק אותי כאן.

אני אוכלת כשמביאים לי אוכל כדי להימנע מהצינור המזדיין בתוך האף. אני מתקלחת כשאומרים לי שאני חייבת. אני חוזרת למיטה שלי כמו ילדה טובה. אני מרחפת עם התרופות. אח, כמה שאני אוהבת את התרופות.

אבל הם לא משאירים אותי לבדי לרגע. תמיד יש כאן מישהו שצופה בי כמו בניסוי במעבדה. בכל פעם שערפל התרופות מתפוגג, הם כאן: ד"ר סלואן, או ה'עמית' שלה, הסוכן ריד. הוא אוהב לנעוץ בי מבטים. אני נועצת בו מבטים בחזרה.

הראשון שמסיט את המבט הוא המפסיד.

לעתים קרובות זאת אני. המבט שלו מלחיץ.

בעיניים של ריד אני רואה נחישות מוכרת, וערמומיות שמעולם לא יכולתי להתחרות בה.

 

"את רעבה?" שאל בקול שקט ונמוך.

 

נדמה שהוא אומר לי שאין לי ברירה אלא להישבר. בסופו של דבר הוא ישיג את מה שהוא רוצה ממני. אני מתגרה בו בשתיקה שלי. לפעמים הוא מגחך לעברי. ואז נדמה שרוחו של כיילב עוד יותר מודגשת.

 

כשלא הגבתי, אצבעות יד ימין שלו טיילו על פני הצד התחתון של השד הימני שלי.

 

ביום המסוים הזה, הוא הראשון להסב מבט ותשומת לבו מתמקדת שוב במחשב הנייד שמולו. הוא מקליד משהו, ועובר על מידע שאני לא מסוגלת לראות.

 

נשמתי נשימה חדה ונרתעתי מהמגע שלו, לוחצת את עיניי העצומות בחוזקה אל עור הזרוע המורמת שלי.

 

הוא מושיט יד באיטיות אל תיק המסמכים שנח על הרצפה ליד הכיסא שלו ושולף ממנו כמה תיקיות חומות. הוא פותח אחת מהן ורושם כמה הערות בגבות מכווצות.

 

השפתיים שלו ליטפו את תנוך האוזן שלי…

 

אני יודעת.

אני יודעת שכיילב לא כאן. אני דפוקה בשכל. אני רושמת לעצצמי שהסוכן ריד הוא גבר נאה מאוד. לא כמו כיילב. ועדיין, הוא נראה לי אינטנסיבי באותה מידה. השיער שלו שחור כמו הלילה ונראה קצת ארוך מדי למקצוע שלו, אבל הוא מטופח להפליא. הוא לבוש כמו סוכן מהסרטים: חולצה לבנה, חליפה שחורה, עניבה כהה. אבל זה נראה טוב עליו, כאילו היה לובש את זה גם אילולא היה חייב. אני תוהה איך הוא נראה בלי הבגדים –

כיילב הפך אותי לכזאת. הוא הודה בזה. אני כל מה שרצה שאהיה. ובסופו של דבר, מה הרווחתי בתמורה?

 

ידעתי שהוא מחייך, אף שלא יכולתי לראות את החיוך. צמרמורת עברה בגבי, צמרמורת כה עזה, שהגוף שלי כמעט הושלך על גופו.

 

"אימא שלך אמורה להגיע היום," אומר הסוכן ריד. נימת הקול שלו מנותקת, אבל הוא לא מפסיק להציץ לכיווני מזווית העין. הוא להוט לראות איך אגיב.

הלב שלי מגמגם, אבל ההלם ממהר להתפוגג ושוב אני מרגישה פשוט… ריקה. היא אימא שלי; אני הבת שלה. זה בלתי נמנע. בסופו של דבר איאלץ לפגוש אותה. אני יודעת שכשזה יקרה, אצטרך לדבר. איאלץ לומר לה שאני לא רוצה לחזור איתה. שתשכח ממני.

הייתי אסירת תודה על שעדיין לא הצליחה להגיע, אבל ברצינות – לקח לה חמישה ימים לבוא לכאן? אולי יהיה קל משחשבתי לומר לה שתעזוב אותי בשקט. הרגשות שלי בנושא מעורבים.

"תספרי לי איפה היית כמעט ארבעה חודשים. תספרי לי מאיפה השגת את האקדח ואת הכסף, ואני אדאג שתצאי מכאן עם אימא שלך כבר היום," אומר ריד. נימת קולו מפתה, כאילו רוצה שאקנה את מה שהוא מוכר.

לא תודה. הם יודעים על הכסף – זה לא לקח להם הרבה זמן. אני מסתכלת עליו בעיניים מבולבלות ובהטיה תמימה של הראש. כסף? הוא לוטש בי מבט לרגע, ואז מרכין מבט אל התיקיות שלו וכותב משהו מסתורי. הסוכן ריד לא קונה את הבולשיט שלי. הוא לא מתרשם. לפחות הוא לא אידיוט גמור.

 

השפתיים שלו ליטפו את תנוך האוזן שלי: "את מתכוונת לענות? או שאני צריך להכריח אותך שוב?"

 

תיק־תק, השעון דופק – לא אוכל להסתתר מאחורי השתיקה שלי לנצח. האישומים נגדי רציניים. בן אדם לא נכנס לו בקלילות ממקסיקו לארצות הברית. אני יודעת שמוטב שאשתף פעולה, אספר לו את הסיפור ואעביר אותו לצדי, אבל אני פשוט לא מסוגלת. אם אפר את השתיקה שלי אני לעולם לא אצליח להשאיר את זה מאחוריי. ארבעת החודשים האחרונים יאפילו על כל החיים שלי. ויותר מזה, אני לא יודעת מה לעזאזל לומר! מה כבר אוכל לומר? בפעם המאה היום, אני מתגעגעת לכיילב.

משהו מטפטף על הצוואר שלי ואני קולטת שאני בוכה. אני תוהה כמה זמן הסוכן ריד צפה בי בתקווה שאשבר ואכנע. אני מרגישה אבודה, והבזק הדאגה מצדו נדמה פתאום כמו חבל הצלה. קשה לא לראות את כיילב במקומו.

 

"כן," גמגמתי, "אני רעבה."

 

עוברות כמה שניות ארוכות ומתוחות לפני שהוא מפר את הדממה האינסופית. "אולי את לא מאמינה לי, אבל אני חושב על טובתך. אם לא תנסי לעזור לנו לעזור לך, העניינים יצאו משליטתך. ובמהירות." הוא משתתק לרגע. "אני צריך מידע. אם את חוששת, אנחנו יכולים להגן עלייך, אבל נצטרך ממך איזשהו סימן של רצון טוב. בכל יום שאת שותקת, חלון ההזדמנויות שלך מצטמצם." הוא נועץ בי מבט, ועיניו הכהות, רבות העוצמה, דוחקות בי לתת את התשובות שהוא מחפש. לרגע אני רוצה להאמין שהוא באמת רוצה לעזור לי.

האם אוכל להרשות לעצמי לבטוח באדם זר?

 

מה הוא רוצה ממני, שאינו יכול פשוט לקחת?

 

הפה שלי נפתח; המילים מצטופפות על קצה הלשון. הוא יפגע בו אם תספרי. הפה שלי נסגר בבת אחת.

הסוכן ריד נראה מתוסכל. בצדק, אני מניחה. הוא נושם עוד נשימה עמוקה ומשלח בי מבט שאומר: "בסדר, את ביקשת את זה." הוא מושיט יד ולוקח את אחת התיקיות החומות שעיין בהן קודם לכן. הוא פותח אותה, נועץ בה מבט ואז בי.

 

הוא רכן קדימה והושיט את האוכל עם הריח הנפלא אל השפתיים שלי.

 

לרגע הוא נראה מהוסס, אבל אז נחוש. הוא מוציא דף מתוך התיקייה וניגש אליי, הדף אחוז ברפיון בידו. אני כמעט לא רוצה לראות מה יש שם, אבל זה חזק ממני. אני חייבת לראות. הלב שלי פועם חזק! כל נימי יישותי שרים פתאום. דמעות צורבות בעיניי, וקול שמזכיר צער ושמחה גם יחד נפלט מפי לפני שאני מספיקה לעצור בו.

זה תצלום של כיילב! זה תצלום של פניו היפהפיות, הנוזפות. אני רוצה בו כל כך, מנסה לתפוס בו, אצבעותיי נמתחות להתקרב לדמותו.

 

בהקלה כמעט נטולת בושה פתחתי את הפה, אבל הוא הרחיק את האוכל במהירות.

 

"את מכירה את האיש הזה?" שואל הסוכן ריד, אבל מנימת קולו, ברור שהוא יודע שכן. זה המשחק שלו. משחק יעיל. מבעד ליפחות בכי חנוקות אני מנסה לתפוס בתצלום שוב. הסוכן ריד מחזיק בו ממש מעבר להישג ידי.

"בן זונה," אני לוחשת בקול צרוד ועיניי נעוצות בפיסת הנייר הזאת. היא תעלם אם אמצמץ?

הוא הגיש משהו שוב.

אני לא מנסה לתפוס שוב בתצלום, אבל לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליו. כיילב צעיר יותר בתצלום, אבל לא בהרבה. הוא עדיין כיילב שלי. השיער הבלונדיני שלו מתבדר ברוח, והעיניים שלו, הכחולות כמו המים בקריביים, מרהיבות בעודו מזעיף פנים למצלמה. הפה שלו, המלא והמושלם כל כך לנשיקות, קפוץ בקו רגוז לרוחב פניו המושלמות. הוא לבוש חולצת כפתורים לבנה, והרוח הברורה חושפת הצצות מתגרות של הצוואר השזוף שלו. זה כיילב שלי. אני רוצה את כיילב שלי. אני נועצת מבט בסוכן ריד. בזעם שמתבטא בכל הגה והגה, אני מפרה את נדר השתיקה שלי. "תן. לי. את. זה."

העיניים של הסוכן ריד נפערות לשבריר שנייה. שביעות רצון עצמית מבליחה שם ונעלמת. סיבוב ראשון לטובת הסוכן. "אז את כן מכירה אותו?" הוא לועג לי.

אני ממשיכה לנעוץ מבט זועם.

הוא מתקרב צעד אחד כשהתצלום בידו המושטת אליי.

 

ושוב.

 

אני מנסה לחטוף את התצלום, והוא מושך אותו לאחור.

 

בכל פעם זחלתי קצת יותר קרוב אליו, עד שהייתי לחוצה בין הרגליים שלו, עם יד מכל צד של הגוף שלו.

 

כיילב לימד אותי דבר או שניים על מאבקים שאינני יכולה לנצח בהם. הוא היה רוצה שאפעיל את הראש ואנצל כל דבר שיש לי להציע כדי להשיג את מה שאני רוצה. אני מכריחה את עצמי להפגין שלווה וצער. הצער בא לי בטבעיות.

"אני… אני הכרתי אותו." אני נועצת מבט עיקש בחיקי ומניחה לדמעות לנשור.

"הכרת אותו?" הסוכן ריד שואל בסקרנות. אני מהנהנת ומניחה ליפחות בכי למלא את החדר.

"מה קרה לו?" הוא שואל. אני רוצה שהוא ימשיך להסתקרן.

"תן לי את התצלום," אני לוחשת.

"ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת," הוא משיב. ברור לי שהוא נפל בפח שטמנתי לו.

"הוא…" הצער מכריע אותי. אני לא צריכה לזייף את הכאב… אני הכאב. "הוא מת בזרועות המזדיינות שלי." המוח שלי נזכר מיד בכיילב, פניו נטולות הבעה, גופו מטונף מאדמה ומדם. זה הרגע שבו איבדתי אותו. שעות ספורות קודם לכן הוא חיבק אותי בזרועותיו ואני חשבתי שהכול יהיה בסדר סוף סוף. דפיקה אחת על הדלת… והכול השתנה.

הסוכן ריד צועד צעד מהוסס קדימה. "זה לא קל לך, אני רואה, אבל אני צריך לדעת איך, מיס רוּאיס."

"תן לי את התצלום," אני מתייפחת. הוא מתקרב עוד צעד.

"תגידי לי איך," הוא לוחש. הוא כבר שיחק במשחק הזה בעבר.

אני מרימה מבט ומביטה בו בזעף מבעד לריסים ספוגים דמעות. "כשהגן עליי."

"ממה?" הוא מתקרב עוד יותר, קרוב כל כך, ולהוט כל כך.

"מרפיק."

ללא כל מילה נוספת, הסוכן ריד מסתובב ומוציא תצלום נוסף מהתיקייה, מסובב אותו אליי.

"האיש הזה?"

אני מסננת נשיפה. נשיפה חייתית מזדיינת. שנינו המומים מהתגובה שלי. לא ידעתי שאני מסוגלת להגיב בפראות כזאת. זה די מוצא חן בעיניי. נדמה שאני מסוגלת לכל דבר.

 

פתאום תפסתי את היד שלו בכוח וסגרתי את הפה על האצבעות שלו לחטוף ממנו את האוכל. אלוהים, זה כל כך טוב.

 

הסוכן ריד קרוב אליי, ולא מוכן כשאני תופסת בצווארון החליפה שלו ומוחצת את הפה שלי אל שלו. התיקייה נשמטת מידו.

 

שלי!

 

למרות ההלם, הסוכן ריד מצליח לרתק אותי אל המיטה. הוא סוגר את האזיקים על מפרקי הידיים שלי וכובל אותי למיטה. לפני שאני מספיקה להושיט יד לתיקייה, הוא חוטף אותה הרחק ממני.

 

הוא הגיב במהירות, האצבעות שלו איתרו את הלשון שלי וצבטו בכוח בזמן שידו האחרת תפסה בצד הצוואר שלי.

 

בלבול וכעס מעוותים את תווי פניו. "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה?" הוא לוחש ומנגב את השפתיים באיטיות, מסתכל על אצבעותיו כאילו התשובה כתובה שם איכשהו.

 

 האוכל נפל מבין שפתיי אל הרצפה ואני ייללתי סביב האצבעות שלו על האובדן.

 

אני מנסה לדבר, אבל במקום זאת צורחת מרוב תסכול ודמעות של כעס ממלאות את עיניי.

 

 "את גאה מאוד ומפונקת מאוד ואני הולך להוציא את זה ממך במכות פעמיים."

 

כשהאחות ממהרת להיכנס לחדר במבט מופתע ועם ידה מונחת על לִבה, הסוכן ריד אומר לה בנימוס שתתחפף.

"יותר טוב?" הוא שואל אותי ומרים גבה.

אני בוהה בידיים הכבולות שלי. "אפילו לא מתקרב…"

 

משוספת. אור-חושך-זמזום-זמזום-אור-חושך. כיילב, אני מתגעגעת אליך.

 

"תעזרי לי לתפוס אותו, אוליביה." הוא משתתק לרגע; הבעת הפנים שלו מחושבת, אבל גם הוא צריך משהו.         "אני יודע שאני לא טיפוס נחמד, אבל אולי את צריכה מישהו כמוני בצד שלך."

כיילב.

תסתלק, תסתלק, תסתלק.

הלב שלי דואב. "בבקשה… תן לי את התצלום," אני מתחננת.

הסוכן ריד נכנס לקו הראייה שלי, אבל אני רק בוהה בעניבה שלו. "אם אני אתן לך את התצלום, את תספרי לי מה קרה? את תעני על השאלות שלי?"

אני נושכת את השפה התחתונה, מחליקה עליה עם הלשון כשהיא בין השיניים שלי. עכשיו או לעולם לא, ולעולם לא הוא ממש לא אופציה. זה בלתי נמנע.

"תוריד ממני את האזיקים."

העיניים של הסוכן מבזיקות. אני יודעת שהראש שלו מלא ברעיונות איך לגרום לי לדבר. אמון הוא רחוב דו־סטרי. תראי לי את שלך ואני אראה לך את שלי. הוא ניגש אליי באיטיות ומסיר בזהירות את האזיקים ממפרק היד שלי. "ובכן?" הוא שואל.

"אני אספר לך. רק לך. ובתמורה אתה תיתן לי כל תצלום שלו שיש לך ותוציא אותי מכאן." הלב שלי פועם בקצב מטורף בתוך החזה שלי, אבל אני אוזרת אומץ. אני שורדת. אני מושיטה יד. "תן לי את התצלום."

הפה של הסוכן ריד מתעקם באכזבה כשהוא מבין שלא יוכל לנצח במאבק המסוים הזה. באי רצון, הוא לוקח את התיקייה ומושיט לי את התצלום של כיילב. "קודם כול תצטרכי לספר לי את מה שאת יודעת, ואז אני אוכל לדבר עם הממונים שלי על עסקה. אני מבטיח שאעשה כל מה שאוכל כדי להגן עלייך, אבל את חייבת להתחיל לדבר. את חייבת לומר לי למה נראה שאת מעורבת בסיפור הזה יותר משסביר שבחורה בת שמונה־עשרה תהיה מעורבת."

אף אחד אחר לא קיים בעולם, בזמן שאני בוהה בפנים של כיילב. אני מתייפחת ומרפרפת באצבע על התווים המוכרים של פניו. אני אוהבת אותך, כיילב.

"אני הולך להביא קפה," הסוכן ריד אומר. כמקבל עליו את הדין, אבל עדיין נחוש. "אבל כשאחזור, אצפה לתשובות." אני לא שמה לב שהוא הולך, ולא אכפת לי. אבל אני יודעת שהוא נותן לי זמן להתאבל בשקט.

הוא יצא מהחדר ונעל את הדלת. הפעם שמעתי את המנעול נסגר.

 

בפעם הראשונה זה חמישה ימים, אני נשארת לבדי. אני חושדת שלכיילב ולי לא תהיה הזדמנות נוספת לבלות יחד בזמן הקרוב. בשפתיים רועדות אני מנשקת אותו.

 

בקרוב…

X