פירות בר אדומים | לרכישה באינדיבוק
פירות בר אדומים

פירות בר אדומים

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 236
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

פירות בר אדומים הוא סיפור מסעה האישי של דריה, המתרחש ברובו בארץ בשנות התשעים. היא חיה בצל זיכרונות המעצבים דמות שופעת ניגודים, בעלת עולם פנימי רבגוני, מסובך ועתיר קסם. דמותה של האישה העצמאית נבחנת דרך עיניהם של הגברים שהיא פוגשת, חילוניים ודתיים. אלו הופכים חלק מחייה, אהבותיה ותשוקותיה ויחד עם זאת כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. דריה היא חוקרת מיתוסים יווניים שגיבוריהם עוברים מטמורפוזות ומבלי משים היא והגברים בחייה – במסע אל האמת הרגשית שלהם – עוברים בעצמם מטמורפוזות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פירות בר אדומים”

זה ימים חיפשתי אחריה. נותרתי לבדי בדירה זרה בעלייתֿהגג בבניין ישן בפריז. הייתי מבולבל, תוהה ואפוף עדיין בקסמה של דריה, שהייתה כלֿכך קרובה אלי וגם רחוקה. לאחר היכרות של שלושה חודשים, שבהם חשבתי שידעתי עליה הכול התברר לי שלא ידעתי מאומה. לאחר שנעלמה, קמה לפתע דמותה ועלתה לנגד עיני ברורה ומוחשית עד שהרגשתי את כל נימיה החיים נוגעים בעורי כאילו באותם רגעים עמדה לידי, ויכולתי לחוש את הבל נשימתה. אני משוטט בסמטאות הרובע הלטיני ודמותה מלווה אותי כצל: לרגע ראיתי אותה מהלכת לידי בקומה זקופה, גאה ומלכותית, מבחין בצווארה המפרפר מתוך שפע שערה הערמוני ובעיניה הגדולות והירוקות השולחות אלי מבט של תימהון. לעתים היא הולכת לצידי במין צעד סוער כשעיניה מושפלות בשל ביישנותה הפראית הלא מנוצחת שיכלה גם להיראות כהתנשאות. כשניסיתי להבין למה נעלמה לא העליתי דבר. כשנפגשנו בפעם האחרונה בקפה הקטן שבכיכר קונטראסקרפ, היא הייתה משוםֿמה כעוסה אך אפילו זעפה היה בעיני מלכותי, מבטה הנוגה נראה בעיני כמטיל צל על היום. אחרֿכך, נזכרתי, השתנה מצבֿרוחה והיא שלחה אלי חיוך מהיר כמו אלה שהכרתי, שהאירו את עיניה וחשפו בהן כתמים זוהרים ומנומרים שריתקו אותי אליהן.

פעמים רבות צלצלתי לדירתה אך איש לא ענה. כשאחזתי באפרכסת הטלפון עדיין הדהד באוזני קולה החם והלח. באחת משיחותינו הזכירה שהיא מתגוררת ברוּ סן ז'אק. מצאתי את עצמי משוטט לאורכו של הרחוב ומנסה לדמיין באיזה בניין היא מתגוררת. שאלתי את השוערת שפגשתי בפתח אחד הבניינים על דריה ואף ניסיתי לתאר לה בפרוטרוט את מראה גופה ואת תווי פניה. לרגע קפאה השוערת על מקומה, אוחזת במטאטא הזרדים שלה. אחרֿכך תלתה בי עיניים עגולות מפּליאה כשהיא מוחה בגב כף ידה אגלי זיעה מלחייה התפוחות והסמוקות. היא הנידה בראשה לתת משנה תוקף ל"לא" הנחרץ שלה, והמשיכה לטאטא את הכניסה לבניין. שעות ארוכות הסתובבתי בדירתי חסר מנוחה, מתיישב וקם ללא הרף משולחן הכתיבה בחדרי, חש שהקירות סוגרים עלי מכל עבר. בעיניים מזוגגות בהיתי בעיניהם מחוסרות האישונים של פסלי הבודהא שבגומחות הקיר, מלטף את פרוותם הרכה של החתולים של מר סילברסטיין, ומצפה לצלצול טלפון או להודעה ממנה. מהמרפסת נראה לי האוויר כאותו ציעוף של זמן, תכלכל ללא צבע, דמויות העוברים ושבים נראו מחוקות, גגות הנחושת כבויים והעיר כולה עטופה בעננה עגומה.

בבקרים הרביתי לשוטט ברו סנט ז'אק. באחת הפעמים נדמה היה לי שאני רואה את דריה מנופפת לי בידיה מחלון אחת הדירות בקומה האחרונה של בניין ישן, ושׂערה הארוך מתנפנף ברוח. עליתי ארבע קומות, צלצלתי בפעמון של דלת עץ מהוהה, ושמעתי צעדים חרישיים הקרבים אליה. לרגע שאלתי את עצמי מה אוכל לומר לדריה כשתפתח את הדלת. שמעתי סיבוב מפתח במנעול, ולרגע חשתי את שרירי פועמים תחת עורי ואת ליבי הולם בתזזית. כשנפתחה הדלת הציצו אלי עיניים זעירות, כהות וחשדניות שהתרוצצו בחוריהן מתוך פניו המצומצמים של אדם מבוגר ועייף. ראשו הקטן נרכן קדימה מעל צווארו הדק, פיקת גרונו הבולטת זעה בעצבנות וכול חזותו דמתה בעיניי לעוף דורס. "אינני מכיר שום מדמואזל דריה", סינן לעברי וטרק את הדלת.

ברוב ייאושי צלצלתי בערב לעמוס, חבר ותיק מתקופת לימודי באוניברסיטה בירושלים, ועכשיו פרופסור למדעים מדויקים בסורבון. הסתבר שהפרעתי לו בדיוק בשעה שחגג שנה להיכרותו עם חברו ז'רום, צייר צרפתי צעיר. להפתעתי, שניהם הגיעו אליי כפי שהבטיח עוד באותו הלילה, בשעה מאוחרת מאוד. עמוס היה מין טיפוס של ענק קירח. הוא חיבק אותי בזרועותיו העצומות וטפח בחום על גבי. אישוניו הערניים שוטטו אנה ואנה, ונתלו בפסלי הבודהא ובציורים המוזרים פרי מכחולו של מר סילברסטיין, חלקי גופות מבותרים ואיברים נשיים עירומים בצבעי אדמה. אני כבר התרגלתי אליהם, ונהגתי לחלוף על פניהם בשוויוןֿנפש מוחלט.

מאחורי גופו הגדול של עמוס צצה צלליתו העדינה של ז'רום. הוא היה גבוה ודק גזרה והיו לו פנים מוארכים וחיוורים כשעווה. רקותיו היו צחורות, כמעט שקופות, ועם העיניים הגדולות שלו נראה כינשוף שלעולם אינו רואה אור שמש. לאורה של מנורת הקיר נראה צבען השחור של קשתיות עיניו גולש מהן כנהר של קטיפה וללובן העין שמסביבן היה גוון קלוש כאצל יצורים זעירים. שפתיו שהיו סדוקות בשל הקור נראו כפירות בר אדומים ועסיסיים. שערו היה אסוף בגומייה לזנב סוס שצנח על גבו, רק תלתל קליל ועדין התנועע על הרקה כלֿאימת שהתנשם.

הזמנתי אותם לשבת על הכורסה הגדולה בסלון ופתחתי לכבודם בקבוק יין. לאחר שהחלפנו כמה מילות נימוסין, סיפרתי להם על היעלמותה של דריה, וביקשתי שיעזרו לי לברר מה קרה לה. עמוס הבטיח שכבר למחרת בבוקר הוא ינסה לאתר אותה בסורבון. "נשים, אתה יודע, הן יצורים מוזרים", אמר, "והן בלתיֿניתנות לצפייה", הוסיף וחייך אלי בפה מלא שיניים ויחד עם פניו העגולים וקרחתו המבהיקה דמה בעיני לגולגולת. ז'רום ישב מכווץ במקומו ליד עמוס, נשא אליו עיניים מאוהבות ובעיקר שתק.

למחרת, מוקדם בבוקר, טלפן אלי פרופסור דה לה ריש. הוא הציג את עצמו כחברם של עמוס וז'רום. הוא היה אדיב מאוד ואמר שלדעתו, "מדמואזל דריה" נסעה לליון לזמן קצר לחפש חומר באחד הארכיונים לצורך עבודת המחקר. הוא שמע אותה משוחחת על כך עם המנחה שלה, אך אינו בטוח בכך. "אם היא תחזור אודיע לך מיד", הבטיח. גם עמוס צלצל לברר אם שמעתי משהו מדריה, ואם דה לה ריש השיג איזשהו מידע על אודותיה. הודיתי לו.

בלילות לא יכולתי להירדם. נקרע בין תשוקה לחרדה הייתי מתהפך על יצועי ומהרהר בה. חשדתי שהיא חזרה לארץ בלי להודיע לי. חשתי פגוע וניקרה בי תחושה של החמצה. בהזיותי הייתה דמותה השלמה הולכת ומתעמעמת ונעשית מופשטת יותר מאיֿ פעם, קודש הקודשים של האהבות הבלתיֿממומשות החסומות בפני תשוקתי. בכל פעם שחשתי שאולי בכלֿזאת קרה לה משהו, הייתה דמותה חוזרת ומתבהרת עד שהפכה שוב מוחשית וזוהרת, שפתיה הארגמניות היו נפתחות לעומתי ועיניה המדברות קראו לי. הייתי מתעלס עימה בהזיותי, עוטף את גופה העירום בערגה מהולה ברחמים. למרות שזמן היעדרותה נראה לי כנצח, חלפו להם בסך הכול שלושה ימים.

 

 

 

 

 

ד"ר לימור שרייבמן-שריר היא רופאה וסופרת.

עד כה פרסמה רומנים, קבצי סיפורים, אלבום איורים וספר הגותי ביוגרפי.

 

מתכננת ומרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה על שם סאקלר , אוניברסיטת תל-אביב.

X