פינת היצירה | לרכישה באינדיבוק
פינת היצירה

פינת היצירה

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 221
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

"פינת היצירה" מאגד שלושים פרקים העוסקים באמנות, בתרבות ובפוליטיקה מן ההיבט הפסיכו-דינמי ומנקודת המבט של אמן שהיה לפסיכולוג. הטקסט מציג ומשקף עקרונות חשיבה פסיכואנליטיים כפי שהם מתבטאים בחיים עצמם, באמנות ובמפגש בין השניים. במידה רבה, הוא מתאר את קורותיו של המפגש הזה בתקופת הכתיבה כיומן מסע פנימי של המחבר, דניאל זק.

הספר נכתב בהמשכים: חלקו הראשון פורסם באתר האינטרנט "מכונת קריאה", שאר הפרקים נשלחו בדואר אלקטרוני לקבוצת מכותבים מצומצמת מדי חודש בחודשו. מתוך כתיבת הדברים נתגבש רצף של טקסט תיאורטי, ספרותי ואישי, שנאסף ואוגד בספר זה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פינת היצירה”

ביקורת על הספר בכתב העת "שיחות", יולי 2008

מאת סיגל השילוני-אריאלי

בפינה ייחודית, בקצה שדה הפסיכואנליזה/פסיכותרפיה המקומי, בורא דניאל זק מרחב: מרחב מחיה, מרחב פוטנציאלי, מרחב מוגן. מין "מגרש משחקים" רחב ידיים, אקלקטי, מפתיע מאד, שנוצר להנאתו של זק ולשימוש חבריו, והוא מזמין לתוכו אורחים מוזמנים וסתם סקרנים המעוניינים ליטול חלק בתהליך היצירה.

 

"פינת היצירה" היא מקבץ מודולרי ועל-פי-רוב שובה-לב של הגיגים, ציטוטים, ראיונות, ורעיונות, המרכיבים יחד 30 פרקי ספר, שבמקורו שוגר אל נמעניו כטקסט אינטרנטי בין השנים 2002 ל-2005. חלקו הראשון של הספר פורסם באתר האינטרנט "מכונת קריאה" ושאר הפרקים שוגרו בדואר אלקטרוני לקבוצה קטנה של מכותבים, קרובים ומכרים של זק.

בשנת 2007, למרבה השמחה, קובצו הפרקים לספר בשם הולם-עד-מאד.

 

זק, פסיכולוג (שהוסמך כפסיכולוג קליני לאחר פרסום הספר) הגיע לתחום זה לאחר שנים שבהן עסק באמנות חזותית. "החזקתי סטודיו בסדנאות האמנים של תל-אביב, הצגתי את עבודותיי בתערוכות, הלכתי לפתיחות בגלריות"… (הוא כותב בעמ' 15). בהקדמה לספר (מאת עירית יוהס) ועל-גבי הכריכה מצוין, כי  תערוכת היחיד האחרונה שקיים זק, במוזיאון תל אביב, הורכבה מתכתובת שניהל עם 50 מכותבים שאליהם הפנה שאלות בנוגע לעצמו.

 

ספר זה ממשיך במידה רבה את עיסוקו של זק בעצמו כייצור שוחר קשר המתנהל לרוב במרחב בין-אישי. הוא עסוק באפשרות לתקשר –  להיכנס לעולמו של הזולת, לגעת ולהתקיים בו, ומאידך גיסא להכניס את הזולת לתוך עצמו; לזכור ולהיצרב בזיכרון. זק שואל כיצד בכלל מתאפשר ומתקיים מגע אנושי, בין-אישי; מברר צורות שונות של דיאלוג עם בני-אדם: קרובים ורחוקים, ממשיים ווירטואליים; דיאלוג עם עצמו –  האמן, המטפל, המטופל, הבן, הגבר, הרווק, הישראלי…

 

הרשימות טוות דמות גבר צעיר, סקרן, כמה לאהבה ולזוגיות, צמא להכרה, להבנה  ולהערכה, המשוטט בדרכי עירו וארצו (במו רגליו או על גבי המקלדת) וחד חידות לעוברים ושבים. זהו  גיבור-מספר ילד. תם, סקרן, שוחר טוב. הטון הנאיבי (ואולי נאיביסטי) שהוא נוקט בכתיבתו, בגוף ראשון, סולל לו דרך בנתיבים מרוצפי מוקשים. זהו טון רגיש אך באותה עת נעדר רגשנות. יובשני משהו, "מדעי", ברכטיאני. כזה המוליך את הקורא במסלול מתעתע, מיתמם, ואז מאפשר לזק לנעוץ בליבו סכין. מושחזת, קרה, מדוייקת להפליא. להובילו מורדם-חלקית בין נופים שונים  – פסיכואנליזה, אמנות, תרבות, פילוסופיה  ופוליטיקה – לטלטלו מן הפנים לחוץ ובחזרה, מן הפרטי לציבורי, מן הרגשי לשכלי.

לא כל הפרקים מעניינים, מרגשים או כתובים היטב, אבל הטובים שבהם שווים את הספר כולו.  

 

פרק אחד, בטבורו של הספר, נישא מעל כל השאר בעוצמתו. זהו פרק 14, "אבא ואני: שיחה". הפרק, שנפתח בישירות וללא הקדמות מיותרות, מכניס את הקורא לתוך תעתיק (סטנוגרמה) של שיחה גלויית לב ולכאורה בלתי משוכתבת שמקיים זק עם אביו. תוך כדי שיחה נחשף מצבו של האב "בשנתיים שלוש האחרונות" ומתברר דבר מחלתו (פרקינסון, מסתבר) – מחלה המכרסמת בעקביות בתפקודיו הגופניים והמנטליים.

 

בטון מאופק, ענייני, משתתף האב בתחקיר שעורך לו בנו ומספר על אובדניו – אובדן היכולת לשלוט באיבריו, בצרכיו ובמעשיו – ועל הצניחה הבלתי נשלטת למעין ינקות כפויה. "אני אוכל קצת כמו ילדים קטנים"… "זה לא נבלע לי, אז אני לוקח עוד קצת, וכמו לילדים קטנים מתמלא לי מחסן בפה ואז לאט-לאט אני מרוקן אותו" (עמ' 94).

באומץ, בחמלה ובאהבה שואל זק את אביו שאלות מצמררות על אודות מחשבותיו ורגשותיו, תפיסתו את ההווה ופחדיו מפני העתיד. בעזרת הבן עורך האב חשבון נפש: סוקר את  הצלחותיו וכישלונותיו בימי חייו, ובכלל זה את יחסיו עם בנו, כלומר עם המראיין/הכותב עצמו.

 

כאבו של האב הוא אדיר, אבל זק מופתע לגלות שכאבו שלו על אובדן האב – הגדול, הפעיל והמצליח (האב שימש כפי הנראה מרצה באוניברסיטה) –  אולי גדול אף יותר. כל כמה שזק מתעקש, חוזר האב ומבטא דברי השלמה, הסתגלות ושלווה.  "אני מרגיש די רגוע", אומר האב בעמ'  98 לתדהמת הכותב והקורא גם יחד. גם תובנות והארות גדולות אין לאב, בניגוד למצופה. רק התמודדות שיגרתית ומעייפת עם קשיי היומיום.

 

מנקודת מבטו של הבן, דניאל, מן המקום שבו הוא מצוי על ציר החיים, הדבר כמעט בלתי נתפס. בחשדנות מסויימת הוא דוחק באב להודות בסבלו:  "…ולי זה נשמע מצב נורא מבהיל"…"אני לא רוצה לשים לך מלים בפה, אני אומר מה אני הייתי מרגיש. שכאילו הגוף בוגד בי, כאילו האישיות שלי מתנתקת מהעולם" (עמ' 98).

 

ואולם, מה שטורד את מנוחתו של האב ומעורר בו הרהורים ותובנות הוא, למרבה האירוניה, דווקא מצבו של בנו. האב רואה בבדידותו וברווקותו של האחרון  החמצה שלו ושל אשתו, הוריו של דניאל. "אני חושב שההתנהגות שלי ושל אמא כלפיך גרמה לכך שלא התקשרת", הוא מגלה בלי שמץ סנטימנטליות או רחמים-עצמיים  בעמ' 103. אבל בדיוק כשהסוגיה המסקרנת מתחילה להתברר, נקטעת שיחת הנפש על ידי הגוף, הפוסק האכזר, הטריוויאלי  והאחרון. "אני צריך ללכת לבית שימוש", עוצר האב (עמ' 104) ומתעקש לנסות ולקום מן הכסא בכוחות עצמו. (האם יצליח? שואל עצמו בחרדה הקורא, המזדהה עם תודעת הבן…).

 

הפרק הבא, הבוקע מתוך הרהורי האב, עוסק בחוויית הרווקות של זק, נושא שעליו אף כתב האחרון את עבודת התיזה שלו לתואר מוסמך בפסיכולוגיה. זק מהרהר בתחושות הפגימות, העצב, הבושה, התסכול והכישלון. הוא מדבר על יחסי הפנויים עם הוריהם, על כדאיות הפנייה לטיפול נפשי.

 

כל כך אמיתי ונוגע ללב הוא החלק הדן בסוגיה זו, עד שבלי משים מצאתי עצמי סוקרת במחשבותיי את רשימת חברותי הרווקות, בודקת ביני לביני מי מהן עשויה להתאים לגבר הרך הזה, המודע כל-כך לעצמו, המחפש נואשות אהבה אבל מאוהב עד כלות בבדידותו, או בלשונו של זק: "בחופש לשמר את המצב הקיים".

 

ואכן, הדיון בתפיסת החופש הוא שממשיך את העיסוק בשאלת הרווקות. מה הוא "חופש", כיצד הוא מתייחס ל"קשר", לנישואין. ומכאן – מה הוא אושר ומה היא הדרך אליו…

ישעיהו ברלין והזן בודהיזם, סרט ישראלי דוקומנטרי וציטוטים ממחקר אקדמי –  כולם משרתים את חקירתו של זק. מוליכים במסלול פתלתול אל שאלות ומסקנות מהודקות יותר או פחות.

 

החלקים החלשים יותר בספר, לטעמי, הם אלה המנסים ללמד את הקורא שיעור בפסיכולוגיה: פרק על העצמי, על הזדהות השלכתית, על לאקאן… במלאכה זו יש טובים יותר מזק.

שיאיו של הספר מצויים, כאמור, במקום שבו האישי-עד-מאד פוגש את הקולקטיבי, בהתבוננות חסרת פניות בעצמי שהוא גם מיקרוקוסמוס של "האדם" באשר הוא אדם – על הצורך ליצור, על הדחף לפרסם (פרק 5, שהוא יפהפה, אמיץ וחשוף מאד), לקבל אהבה.

 

חכם ומרגש הוא גם השימוש שעושה  זק ביצירתו ובדמותו של המשורר הנפלא חזי לסקלי (עמ' 46) ובציטוט משירו "אם תרצו" (1994). בשיר זה, כותב זק,  לסקלי מנסח ומגדיר בצלילות רבה את "התנאים השבריריים כל כך הנחוצים לשיחה, זו המתאפשרת כשמתחילים סוף-סוף לחיות בתוך מה שבא":

 

 

"אם תבקשו מעטפה ריקה,

תקבלו אהבה,

את כל האהבה שבעולם".

 

ולסיום, המשפט הסוגר את הספר,  ובו מבטא זק את הקושי להשלים את ועם היצירה, לקבל את סופיותה ולהוציאה לאור השמש. וכך הוא כותב ממקום המשלב תקווה והשלמה, חמלה וקבלת דין. "זאת אם כך המחשבה האחרונה: דניאל דניאל, זה מה שיצא, ואת מה שעשית – דון לכף טובה" (עמ' 208).

דניאל דניאל. איזה כיף לך. כתבת מה שבא לך. לא חיכית למו"ל יוקרתי שיוציא לאור, לא נרתעת מדברי ביקורת כמו אלה המתפרסמים כאן. אני מקנאה בך. הלוואי שתכתוב עוד.

 

  

 

 

 דף הספר באתר פסיכולוגיה עברית

 

דף המחבר באתר מכונת קריאה

פרק 5

 

 

על הדחף לפרסם
על הצורך בקהל

 

 

א. ממשיכים

 

את הפרקים הראשונים של פינת היצירה סיימתי לכתוב זה מכבר. במשך החודשים שחלפו ניסיתי לפרסם אותם במסגרות שונות, עד אשר נמצא מקום – אתר האינטרנט מכונת קריאה של הוצאת בבל (בסופו של דבר התפרסם שם רק חלקו הראשון של הספר).

 

עם המעבר אל האינטרנט נוספות שאלות חדשות לדיון. אולם נסיונותי הנמרצים למצוא לעצמי מקום פרסום פומבי מעלים על הדעת שאלה אחרת, ובה אעסוק הפעם. אנסה להתמקד במה שדוחף יוצרים לתת ביטוי פומבי ליצירתם. לשם כך תשמש האמנות החזותית המוצגת בגלריות ובמוזיאונים, אך קרוב לוודאי שהתהליך מתרחש באופן דומה גם בתחומי יצירה אחרים.

ב. סיבוב גלריות

 

נסו לאחוז חפץ כלשהו, מחזיק מפתחות נניח, ולהשאירו חבוק בידכם. מהר מאוד, לכל היותר כעבור דקה או שתיים, לא תרגישו דבר. חיישני המגע הפזורים על העור מגיבים רק לשינויי תחושה, וברגע שאלה פוסקים, פוסקת התחושה. נראה שכך גם עם התרגשות ממה שמושך ומעורר את הסקרנות, ונראה שכך גם עם אמנות. אלה מתקיימות בסמיכות לתחושות של גילוי, הפתעה. כשנכנסים לגלריה, אחד המרכיבים שיבטיחו הנאה מקורו בדיוק בזאת – ביכולת שלנו להיות מופתעים וביכולתו של היוצר ליצור את התנאים הנאותים לכך. מכאן גם מתברר מקור חולשה עיקרי של מי שבחרו לקשור את חייהם בעשייה אמנותית. נראה שהיא תמיד נתונה בידיהם של אלה המתבוננים בה, ותמיד אלה ימשיכו הלאה ויחפשו היכן להיות מופתעים מחדש. אפשר לשער מהן התחושות של אמנים הנאלצים להימצא במאבק לחדשנות מתמדת, הנאלצים לשלוף כל פעם שפנים וארנבים מזן מיוחד יותר ויותר, אם ברצונם להישאר במוקד ההתעניינות הציבורית.

ומעבר להפתעה, מה עוד? נבודד את הרגע שאחרי כניסתנו לגלריה. כך קרה לא מזמן, כאשר הלכתי לראות את תערוכתה המדוברת של אמנית כלשהי. ניסיתי לחשוב מה אני מרגיש, ועד כמה רגשות אלה נובעים מהעבודות עצמן ומאותם חודשים ארוכים של מאמץ שהושקעו אל תוכן. בגלריה הסתובבו מבקרים נוספים, רוכנים אל המוצגים הפזורים בחלל. בעודי מהלך בין היצירות שמתי לב עד כמה התבוננות בהן כרוכה במאמץ להישאר ממוקד. חשתי סקרנות רבה ביחס לאנשים שסביבי. הייתי עסוק בציפייה לפגוש מישהו מוכר. חשבתי מחשבה נעימה שאולי אני משתייך אל קבוצה נחשבת, קבוצת המתעניינים באמנות טובה ומוערכת. מתברר שהמאבק שאותו מנהל היוצר על מה שיירשם בתודעתי כצופה מתקיים בתחומים החורגים הרבה מעבר לקו הישר והפשוט המחבר ביני לבין יצירותיו. קשה לבודד אותן ולנתק את הרשת הצפופה של ההתרחשויות סביבן.

ובכל זאת, מה עם היצירות עצמן? היכן בדיוק הן ממוקמות? במרחב של הגלריה? בתודעתי שלי? לצדן של מחשבות נוספות? בתודעתו של האמן שיצר אותן? בציפיותיו? לא ברור היכן בדיוק מתקיימת משמעותן. האם נובע מכך שיצירותיו של היוצר אינן אלא תפאורה, רקע לקיומה של התרחשות אחרת? האם השאלות האמיתיות נוגעות למערכת הקשרים הענפה והסמויה מן העין בין בעלי העניין השונים? רבים היו רוצים להאמין שיצירות נשפטות ומוערכות על סמך קריטריונים חיצוניים של אמת אובייקטיבית, ותו לא. בוודאי שיש לאלה מקום חשוב, אך הפעם אנו הולכים ומתמקדים בהיבט זה של רשת החיבורים האנושית העוטפת את מעשה היצירה, כשבמרכזו הדחף לפרסם.

ג. שוב – קצת תיאוריה

כמו אנליטיקנים אחרים, גם היינץ קוהוט נמשך לברר את טיבן של החוויות הראשוניות ואת האופן שבו מתגבשת מהן תחושה של עצמיות. קוהוט תיאר תהליך שבו מתהווה בהדרגה חוויית עצמי בשתי חטיבות מקבילות ומשלימות של התפתחות (Kohut 1971). חטיבות אלה הן סוג של אסטרטגיות רגשיות שאנו מסגלים כפיצוי וכתגובה על אובדן חוויה קדומה יותר, שתוארה בספרות הפסיכואנליטית כחוויה אוקיאנית, נטולת גבול בין מה שנחווה כפנים לבין מה שנחווה כחוץ.

החטיבה האחת מורכבת מתחושות של גדולה חסרת תקדים, עוצמה פלאית, יופי יחיד במינו. עם השנים, תחושות חזקות אלה מתמוססות ומתמתנות אל תוך האישיות הבוגרת. שרידיה של חטיבה גרנדיוזית זו באים לידי ביטוי בדחף בריא למימוש עצמי ולהישגיות, וברצון להיות נאהבים ומוערכים. החטיבה השנייה מבוססת על אסטרטגיה אחרת ומשלימה. באותן שנים ראשונות, ככל שהעולם שסביב הולך ומתברר כנפרד, כך על-פי קוהוט, נשאף להיצמד לדמות ההורית המטפלת בנו ולשאוב מדמות זו את כוחנו. ההורה ייתפס בעינינו כמושלם וכל-יכול. בבגרות מיתרגמת חטיבה זו למטרות אידיאליסטיות ושאיפות חיים ולמצפן ערכי פנימי. היחס לאלוהים משמר משהו מהחוויה הקשורה בדמות ההורה הכל-יכול של הילדות.

קוהוט מרחיב על יצירתיות אמנותית ומדעית במאמר שהקדיש לנושא (Kohut 1976), וטוען שבתקופות של יצירתיות אינטנסיבית אותן עמדות רגשיות ארכאיות חוזרות אל פני השטח במלוא עוצמתן הגולמית, הטוטאלית והמשכרת. נובע מכך שאנשים יצירתיים זקוקים בתקופות של עבודה מאומצת לסוג של יחסים עם אחרים המזכיר את דפוסי הקשרים הראשוניים. ובמילים אחרות, בתקופות של יצירה היוצר זקוק להערצה ולהכרה בגדולתו, או לחלופין, הוא מנסה להיצמד אל דמויות והישגים שנתפסים על ידו כחזקים ואידיאליים, מתוך התחושה שבכך יינתן התוקף והאישור החיצוני ליצירתו. את הקשר שיוצר האמן או המדען עם סביבתו מגדיר קוהוט כקשר של "העברת יצירה" (Creativity Transference). כידוע, שחזור המזכיר קשרים עם דמויות מרכזיות מן העבר המוקדם ומזכיר עמדות רגשיות ארכאיות מתפתח במהלכו של טיפול פסיכולוגי, ונקרא "העברה". קוהוט איננו טוען שהעברת יצירה מלמדת בהכרח על פגמים במבנה האישיותי של האנשים המפתחים אותה, אולם הוא משער שלחלקם יש מבנה אישיות פלואידי, משתנה ותלת-מחזורי. אנשים אלה עוברים משלב של איזון נפשי לשלב קדם-יצירתי, המלווה בתחושה של ריקנות וחוסר שקט, ולשלב של פעילות יצירתית קדחתנית ומקורית. קוהוט מגבה את טיעונו בכמה דוגמאות: שינויי מזג קיצוניים אצל אנשים יצירתיים; תיאורו של פרויד את עצמו בתקופות שלפני יצירה; תחושות בידוד, עקב גילויים חדשים, המשחזרות את תקופת הילדות המוקדמת; בחירה בדמות להעברה הנתפסת כאידיאלית ושאיפה להיצמד אליה – וילהלם פליס במקרה של פרויד וג'ורג' בראק במקרה של פיקאסו.

ד. הקהל שבדמיון והקהל שבחוץ

 

ההמשגות של קוהוט עוזרות לתאר תמונת תקריב אפשרית אחת של הדחף לפרסם. נראה שבתקופות של יצירה, האדם היוצר מופעל על-ידי מערך נפשי קדום וסוחף, המאופיין ראשית כול ברגשות עזים. תחושות של עוצמה ללא גבול, של יופי חסר הגדרה או שם ברור, מפעפעות בדרכן החוצה אל האנשים המחכים בנמיכות קומה ובהשתאות – הקהל העתידי שבדמיון. או לחלופין, העולם הופך לארץ שבה מתגוררים ענקים של רוח בדמותם של "תערוכת יחיד במוזיאון", "האוצרת אנלי פוהלן אמרה לי Wunderbar!", "בחודש מארס אשתתף במיצב נחשוני שיתקיים בחללית של NASA", למשל. אפשר לדמיין איך אותן חטיבות קדמוניות הנחשפות מחדש בתקופות של יצירה משפיעות על היחסים בין היוצר לבין הסביבה המקצועית והחברתית שבה הוא פועל. יחסים אלה קרוב לוודאי מאופיינים בתובענות גדולה, בתלות גדולה, או בשתיהן גם יחד. בכל מקרה, ברור שהוויה כזו מותירה אצל היוצר תחושות של בדידות. כי הדחף לפרסם הוא מנגנון עיוור שאינו מכיר בקיומם של אנשים, אלא רק בשרתים שישמשו כספקי הערצה או כמוקדים של כוח וגדלות. הדחף לפרסם הוא כמו פייטן המזמר מזמור עצמי למנצח, אשר עומד בתוך חלל ענק וריק, חסר חיים.

עד כאן היוצר. ומה הם מניעיו של מי שבא לצפות ביצירה? ייתכן שכמו בתמונת ראי הופכית לזו של היוצר, מקומו של הצופה בהתרחשות גם הוא ביטוי של איזה צורך. מסוג אחר. למשל, להיות הורה חזק שנזקקים לו, קשוב ומאמין או אכזר ושיפוטי. להיות מי שירומם ויטפח או שיזעיף פנים. או לחלופין, פועל אצלו הצורך להתפעם לנוכח היצירה "המדהימה הזו, הגדולה כל-כך מהחיים!" למשל. אם כך, נדמה שיש כאן הזדמנות לעסק משתלם בין היוצר המדמיין את קהלו העתידי לבין הקהל הממשי שהולך לתערוכה לצפות ביצירותיו. אך לא: שני הקהלים הם סוג אחר לחלוטין של חומר וצורה. הקהל המעריץ שבדמיון הוא יצור ללא רצון, ללא דעה או מחשבה פנימית. הוא רק נראה שלם וחגיגי בעיני רוחו של היוצר, אך האמת היא שהוא עשוי מכלום. לעומתו, הקהל האמיתי בחוץ קיים בזכות עצמו, וחי. מפגש בין שני סוגי הקהלים אינו יכול להיווצר. וכשאין מפגש, תופסות את מקומו תחושות צורמות של אכזבה והחמצה.

עוד חצי סיבוב, לפני פרידה: ראשית, החלוקה בין "היוצר" לבין "הצופה", האם היא מתארת משהו אמיתי? הרי בסופו של דבר, כולנו בליל שלם של תפקידים. פעם יוצרים ופעם צופים. פעם רוצים מאוד-מאוד ללמד, ופעם מרשים לעצמנו גם ללמוד מאחרים. שנית, האם המסקנה מהדברים היא שהנתק בין היוצר לקהלו הוא חד ומשמעי? האם אין טעם בתגובות ממשיות? ובמקרה שלי – האם אינני מעוניין שתיכתבנה? האם לא אוכל להיות ניזון מתגובות של אנשים ממשיים? ודאי שכן! אבל לשם כך אהיה זקוק לסוג אחר של ציפייה ולסוג חדש של קשב – כאלה שמוצאים בתוך שיחה. האם קיימת אפשרות להיות בתוך שיחה? האם ניתן לתפוס מקום, ובה בעת למסור אותו לאחרים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מראי מקום:

 

Kohut, Heinz, 1971. The Analysis of the Self. New York: International Universities Press.

Kohut, Heinz, 1976. “Creativeness, Charisma, Group Psychology: Reflections on the Self-Analysis of Freud”. In John E. Gedo and George H. Pollock (eds.), Freud: The Fusion of Science and Humanism, pp. 379-425. New York: International Universities Press.

 

 

דניאל זק הוא פסיכולוג קליני, נשוי ואב לבן ובת ומתגורר בתל אביב. אל העיסוק בטיפול הגיע אחרי תקופה ארוכה שבה עסק באמנות חזותית. תערוכת היחיד האחרונה שקיים הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1995 ("מורימורה ואני") והורכבה מתיעוד תכתובת שניהל עם אנשים מעולם האמנות ומחוץ לו. בימים אלה הוא מסיים עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן במחלקה ללימודי פרשנות ותרבות. העבודה מתבססת על פרויקט התכתבות אישי וממוקדת באופנים שבהם מתקיימת אצל היחיד תחושה של עצמיות. 

X