פיורלה | לרכישה באינדיבוק
פיורלה

פיורלה

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 292
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52.2
- 30

"לפעמים אני מרשה לעצמי לחלום שאנחנו גרים בבית דירות חדש בעיר, נגיד בקומה שלישית, שאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. אני נבהלת מהמחשבה שהילדות מהכיתה יראו את סבתא בזדָאד שלה המשונה כל כך. ופתאום גם אבא, שתמיד נראה לי חזק, נראה עלוב בבגדים עם כתמי הצבע ובשפם שנעשה צהוב מרוב הרחת טבק. עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם."

פיורלה בשנה אחת מחייה – השנה שהיא נהפכת בה לאישה ומשאירה מאחוריה לא רק את הילדות, אלא גם כמה מתלאות ההסתגלות לארץ החדשה: את ההתנשאות, את הלגלוג, את ההצקות של בנות הכיתה. משפחתה עדיין לא התנתקה מנופי המולדת הישנה, גם לא ממנהגיה, ופיורלה כבר מעזה להסתכל קדימה אל מראות חדשים, שפה חדשה, חברה ראשונה, זרה כמוה, ואפילו חבר ראשון – צבר. בשום פנים היא לא תיתן לשנה הזאת להסתיים כמו שהתחילה.

ענת משיח, חברת קיבוץ צאלים, נותנת פתחון פה לילדה־נערה רבת־דמיון שמתלבטת בין סבתה וסיפוריה מצפון אפריקה ובין הצורך להכות שורשים חדשים להתקבל ולהיות אהובה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פיורלה”

בקרוב…

1

 

סבתא קוראת לי.
הגרון המקומט שלה בולט קדימה, קורא בשם שלי.
באותו הזמן אני שוכבת מתחת לשיח הרדוף גדול בחצר, מסתכלת על התרנגולת החומה, שקראתי לה אורית. מחכה שיבקע כבר האפרוח הראשון. אורית דוגרת בין השיחים. כשהיא רואה אותי, היא מנפחת את הנוצות שלה עד שהיא מכפילה את הגודל שלה.
לא שמעתי כלום.
סבתא מגיעה דרך השיחים, מתכופפת אל הרגל שלי שבולטת החוצה וצובטת.
היא מסתכלת עליי ואומרת: "בפעם הבאה, פיוֹרֵלָה, תעני כשקוראים לך." מסתובבת ומתחילה ללכת, תוקעת באדמה את המקל שלה בכוח.
אני רצה אחריה, משפשפת את המקום של הצביטה ושואלת: "למה קראת לי, סבתא, רצית שנעשה משהו?" סבתא נעצרת, מסתובבת אליי ומציירת צורות עם המקל על האדמה: "בואי, איי־איי, בואי ותעזרי לי להיכנס למים."
לאן כבר חשבתי שתיקח אותי.
אני מכסה את האוזניים בידיים ומתקרבת אליה בצעדים קטנים. היא בינתיים כבר מספיקה להיעמד ליד האמבטיה מהברזל שבחצר ולהוריד את הבד הארוך שקשור סביבה תמיד. אני מעבירה את הידיים מהאוזניים אל העיניים. דרך הפתח שבין האצבעות היא נראית לי כמו גולם שיוצא מתוך הפקעת שלו. התחתונים הגדולים שלה תלויים עליה. היא מרימה את הידיים ואני מושכת מעליה את החולצה הישנה, מנסה לא להסתכל על השדיים שלה, שנראים כמו שני בקבוקים ריקים. היא נשארת לעמוד בתחתונים הגדולים שלה. מורידה לאט את הכיסוי ראש.
סוף־סוף היא מכניסה רגל אל תוך האמבטיה, שרק הקיץ גררנו לחצר שלנו. היד השנייה שלה מחזיקה לי בכתף, בכל רגע מישהו יכול לעבור, ואני דוחפת אותה בכתף הרזה שלה ואומרת: "מהר, סבתא, תשכבי כבר, שלא יראו לך. זאת השעה שההוא חוזר הביתה ותכף נשמע את הרדיו הגדול שלו מתחיל לדבר." אני מדברת ומצביעה אל הבית של השכן.
מאז שגררנו את האמבטיה לפה, כל בוקר היא ממלאה בה מים. מחזיקה צינור באצבעות שלה שמעוקמות מרוב גיל, מדברת אל המים ומבקשת מהם לאסוף מהשמש חום ובריאות. ואחר כך, אחרי הצהריים, היא נכנסת לאמבטיה ואני מתיישבת על ידה.
אני מסתכלת מסביב. שער הבית חורק. באוויר יש ריח של קוצים וקש. נונו איליהו יושב על הכיסא הקבוע שלו בקצה של החצר, הגופייה הלבנה תלויה על הגוף הרזה שלו. הוא מזמזם שיר, נדמה לי באיטלקית. "מהר, סבתא, תשכבי כבר, שלא יראו לך," אני אומרת עוד פעם.
"מה כבר יראו, את פריז או את לונדורה?"
הפנים שלה והעור של הגוף שלה נראים כמו האדמה של הקיץ. היא מצביעה על המקל ומסמנת לי לקרב אותו אליה, למקרה שתרצה לצאת מהמים לבד. היא משעינה את הראש לאחור ועוצמת עיניים. החוטים של השער שלה נצמדים אל הברזל. אני מדמיינת איך ברגע אחד הקימוטים שלה ישתו מהמים שהתחזקו כל היום בשמש ואיך בבת אחת הם ימלאו לה את כל הקימוטים, יישרו את הבשר שלה וימלאו לה את הבקבוקי שדיים.
סבתא מתמתחת ומזמזמת באמבטיה, לרגע היא פותחת את החריצי עיניים הירוקות שלה ובודקת אותי, כמו תמיד. אני ממשיכה להסתכל מסביב, אולי מישהו מציץ מהשיחים. העיניים שלי רצות לכל הכיוונים כמו חתול שמוקף בכלבים. לסבתא לא אכפת מהסכנה. מתוך האמבטיה שלה, בעיניים עצומות, היא שוב מרגיעה אותי: "אל תפחדי," היא מבקשת, "תעלי להרתיח סיר גדול עם מים ורוצי לקנות לי כוסית ערק, ככה נסדר את כל הכולרות יחד."
כל הדרך אני לא מסתכלת לצדדים, מפחדת לפגוש מישהו שירצה לבקר את סבתא או ישאל אותי למה לא באתי לבית ספר כבר הרבה ימים. המטבע מזיע לי ביד. אני נעמדת ליד הבית הנמוך בקצה של הרחוב, זה שעל הגג שלו תמיד יושבות המון יונים. שמה, בתוך חנות מכולת שעל החלונות שלה יש סורגים כמו על פה של כלב נושך, עומד האדון. אני בולעת רוק ומבקשת בלחש: "כוסית ערק, בבקשה." האדון בודק אותי טוב, מסתכל על השער המסתלסל שלי, ואני מנסה להחליק אותו עם היד. הוא מסתכל על החולצה המקומטת שלי ואני מושכת אותה כלפי מטה. הוא מחפש עם העיניים שלו בעיניים שלי משהו, ואני שמה לב שאצלו עין אחת קטנה מהשנייה. שמה לב שהשפם שלו מסודר ומבריק, כמו מטאטא קטן וחדש. רק אז הוא מתכופף, מעלה בקבוק ומוזג. בקול של מעיל פרווה הוא אומר לי: "תגידי לסבתא סרווס מאדון לנדאו."
אני חוזרת בשביל שאני קוראת לו "שביל העזים שלי", כי רק אני הולכת בו והוא צר ומתאים רק לי בגודל. מחזיקה את הכוסית הכי ישר שאפשר. אין זמן, סבתא מחכה לי. אני שולחת לשון מחודדת אל הכוס, ליקוק קטן ועוד ליקוק וכבר מדגדגת לי בראש סחרחורת.
בחצר, כשאני נותנת לה את המשקה, היא מסתכלת על הכוסית החצי ריקה ומעקמת קצת את הפה. "פיורי, את מותחת את החוט יותר־יותר מדי," היא אומרת, ובלגימה אחת שותה את כל הערק, ככה שיפתיע את כל המחלות בבת אחת. אחר כך היא נאנחת ובעיניים עצומות מחזירה לי את הכוסית הריקה.
"שני דברים, סבתא," אני אומרת לה, "אחד, אומרים 'הרבה מדי' ולא 'יותר־יותר מדי'."
"והשני?" היא שואלת.
"יש לך דרישת שלום מאדון לנדאו."
"אני רואה שאת לחייך, גם שאני בעיניים סגורות, יא בִּנְצִ'י," היא אומרת, שמה את האצבעות המעוקמות שלה על האף וצוללת במים של האמבטיה.
אני מרימה עיניים, הבית שלנו יכול להיראות מבחוץ כמו מאורה, אבל נונה תמיד אומרת: "גם מחילה בשביל הזאב שחי בה היא ארמון."

ענת משיח, ילידת 1960, היא חברת קיבוץ צאלים. בוגרת החוג לתאטרון בסמינר הקיבוצים והחוג לכתיבה יוצרת בלימודי חוץ באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. פיורלה הוא ספרה הראשון.

 

X