פושקר | לרכישה באינדיבוק
פושקר

פושקר

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 204
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59

איתמר, ירושלמי ממשפחה דתית-שמאלנית, חזר בשאלה כנער יחד עם אמו בעקבות גירושי הוריו. רגע לפני הסטאז' במשפטים, הוא נענה לבת-הזוג שלו, דניאל, ויוצא לשחזר אתה את חוויית הטיול הקודם שלה בהודו. החודש האינטנסיבי יחד חידד את מורכבות היחסים, ואת הפער בין החיפוש הרוחני שלה ואובדן האמונה שלו ביכולתו להשתייך. הוא מקווה שיום אחד בלעדיה, יאפשר לו הבנה צלולה יותר של המילים שלא נאמרות ביניהם. מפגש מקרי אחד מחזיר אותו דווקא לירושלים של שנות השמונים והתשעים, להתמודדות כילד חריג בקבוצה קטנה ומגובשת, להתפוררות הקהילה הדתית-פלורליסטית של שכונת בקעה בירושלים ולכאב שביחסיו הטעונים עם ליאור, אחיו הבכור שירד מהארץ.

הספר מתייחס לאופן בו נסיעה לטיול מאפשרת בחינה של תבניות ישנות ואימוץ נקודות מבט חדשות, אך גם מטיל ספק ביכולת הטיול לחולל שינוי אמיתי ועמוק, ומנהל דיאלוג ביקורתי עם הקלישאות בתרבות הישראלית על אודות המסע הגדול להודו.

טל נויברגר, בן 35, יליד תל אביב, מתגורר בירושלים, עוסק בהנחיית קבוצות למובטלים והדרכת עובדים סוציאליים. זהו ספרו הראשון.

המחיר המופיע הוא לאחר 33% הנחה וכולל משלוח,

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פושקר”

ביקורות נבחרות

לדף הפייסבוק של הספר פושקר

1. ברוך

חלומות דורשים תיעוד מיידי. לא אחרי מקלחת, לא עם הקפה הראשון של הבוקר. ברגע שהעיניים נפקחות, היד צריכה לגשש אל הארונית הסמוכה למיטה ולשפוך אל המחברת כל מלה ולו נטולת הקשר שמצליחים לדלות מהזיכרון. אני פוקח עיניים, מהסס לרגע ומחליט לצאת מהר מהחדר כדי לא להעיר אותה. במדרגות אני עוד מצליח להיצמד לכמה חלומות מוזרים ומבטיח לעצמי לכתוב עליהם בהמשך היום, אלא שהחלומות כבר מתערבבים זה בזה ופורחים להם. אני מתיישב על סלע שמשקיף לאגם הקדוש, מדליק סיגריה ונהנה מרוח בוקר שבקרוב תיעלם. המדרגות היורדות אל האגם יתמלאו תוך כמה שעות בהמולה של מאות תיירים ועולי רגל. עכשיו הן עדיין שקטות. שני ילדים בתלבושת אחידה רצים ברחוב הסמוך. הם מעוררים בי תחושה מוכרת. אני עוצם עיניים ונותן לחלומות עוד הזדמנות.

אחרי כמה דקות של ריק מופיעה תמונה אחת מחלום, שכנראה נקטע כשהלכתי באמצע הלילה לשירותים. אני בן חמש עשרה או אולי שבע עשרה, והולך עם אחי הבכור ליאור למשחק כדורסל של הפועל ירושלים במלחה. עדי גורדון קובר שלשות מכל פינה במגרש ואלפי אדומים מריעים לו מהיציע. ליאור לוקח אותי לאגף של האוהדים השרופים ביציע אלעד שמאחורי הסל המערבי. אנחנו שרים ומעודדים את הפועל, מקללים את מכבי. לאחר עבירה של אחד השחקנים השופט מסתובב לכיוון היציע שלנו שמקלל אותו מתחילת המשחק ומצביע לעברי. הוא מניח את המשרוקית בפיו, נושף בחוזקה והופך אותי ברגע אחד לחירש-אילם. אני רואה את השחקנים נלחמים על הכדור ואת הילדים קופצים סביבי אבל לא שומע את שריקות השופטים ואת השירים מהיציע. ליאור נוגע בי ומעיר משהו לגבי המשחק, אני לא עונה וגם לא מסמן לו שאני זקוק לעזרה. אני מחזיר את מבטי אל המגרש. עדי גורדון כבר לא שם, במקומו מתרוצצות על הפרקט דמויות נשכחות מהתיכון ומהפלוגה. הקהל לא מוטרד וממשיך לשיר ולנופף בצעיפים אדומים-לבנים. עכשיו קצת מפחיד. ליאור מניח את ידו על כתפי וצוחק. הדממה ממשיכה לצעוק לי בתוך האוזניים.

ליאור סיפר לי שבהודו אנשים חולמים בעיקר על הטיול עצמו. אני ממשיך לחלום על הארץ. תמיד ניסיתי להימנע מהודו ולבד לא הייתי מגיע לכאן, אבל היא כל-כך רצתה לחזור יחד אתי למקומות שהשפיעו עליה בגיל עשרים ואחת ואחרי העזרה שקיבלתי ממנה בהכנות למבחני הלשכה לא יכולתי לסרב. אתמול בלילה, אחרי עוד יום אינטנסיבי ומתוח מדי יחד, החלטנו לראשונה לבלות קצת זמן בנפרד ולהיפגש בחדר לקראת ארוחת הערב. לפני שהלכנו לישון התחלתי לסמן בלונלי-פלנט אתרים שעוד לא הספקנו לראות בפושקר ודניאל סגרה לי את הספר באמצע. עשרים ושבעה ימים אתה רץ ממקדשים לרכבות וממוזיאונים לריקשות, היא אמרה וזרקה את הלונלי הצדה, אולי תעצור סוף-סוף, תמצא לעצמך מקום יפה אחד לשבת בו ותרגיש מה קורה מסביב.

זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות, נשען אחורה על הסלע המתחמם לאטו עם סיגריה הודית ובלי תוכניות מוגדרות, אם כי אתמול אמרו לנו שאפשר להחליף ספרים בבית חב"ד ועדיף להיפטר מהמטלה הזו כמה שיותר מהר. החלפנו ספרים שלוש פעמים מאז שיצאנו מהארץ, בעיקר בגלל דניאל שגומרת אותם בצלילה אחת. אחר-כך היא סוגרת את הספר ומביטה הצדה במבט מהורהר, מנסה להיצמד למילים שנגעו בה רגע לפני שהן מתעופפות למקום אחר. לפעמים נדמה לי שדווקא בזכות הקריאה האטית אני זוכר ספרים יותר טוב ממנה. אני קם ונפרד מהאגם השקוף, חולף בדרך על פני פרה שעומדת חצי שעה באותה תנוחה, מביט רגע בכרזת פרסומת עם כוכבת הודית בהירת עור וכחולת עיניים, זורק מטבע לקבצן בלי רגל ומתעלם מעשרה אחרים. “ישראלים יקרים, ברוכים הבאים ושנה טובה”, מכריז השלט שתלוי בכניסה ועליו מתנוססת תמונה של הרבי מלובביץ’. אני מועך את הסיגריה בסנדלי השורש וצועד פנימה. בית חב”ד, סניף פושקר.

הקברן מת מזמן, הם קברו אותו הפוך עם הרגליים. לא ציפיתי לשמוע את משינה בהודו ואחרי ארבעה שבועות הם חלק בלתי-נפרד מהפסקול. תרמילאים במשקפי שמש מנגבים חומוס, מחליפים ספרים, משוטטים באינטרנט, בודקים פתקים על לוח המודעות ומדווחים בצעקות על הרפתקאות בגואה ופרבאטי. הבנות לובשות גופיות Divya הודיות דקיקות שמגלות עור שזוף ורענן. הבנים מזמזמים סביבן, החסונים שבהם מפשילים את שרוולי החולצה, חושפים לעברן כתפיים שריריות ומבטיחות. במבט ראשון אני לא מזהה הבדלים בין בית חב”ד למסעדות אחרות של ישראלים בהודו, רק השלט ליד המזוזה שמזמין להרצאה על פרשת השבוע מזכיר לי שהגעתי למקום הנכון.

רב צעיר משוטט בין התרמילאים ומנסה להשתלב באווירה, מברר איך אפשר לעזור ומציע להניח תפילין. אשתו מסדרת מטפחת אופנתית בשערה, חיוך דק על שפתיה. שלוש בנות בחולצות צה”ליות של סיום קורס מ”כיות אומרות לה, מה את עומדת ככה לבד, בואי תצטרפי אלינו. היא צוחקת ומתיישבת אתן, סולחת ליובל בנאי שמתעקש להכריז ברמקולים שגם אלוהים מת מזמן. כמה בנים עם שרוואלים ושיער ארוך ניגשים לרב. הם משתדלים להנמיך את קולם ולמתן את תנועות הגוף, ובארשת פנים רצינית מתעניינים בפרטים על קבלת השבת, שעות התפילות וארוחת החג הקרבה ובאה. זה לא חדש לי, גם אצל דניאל ראיתי בשנה האחרונה ניסיון לברור לעצמה פיסות מובחרות של מסורת ורוחניות יהודית שישתלבו במרקם המתהווה של זהותה החדשה. לפעמים אני קצת מקנא. אני הרי מכיר את העולם הדתי הרבה יותר טוב מכל מי שיושב כאן ולא יכול לבוא אליו נקי כמו דניאל. יותר מדי תחושות סותרות, הדים של ספקות שנבנו במשך שנים.

אני מתיישב ליד שולחן פינתי. בטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה ארוחות הבוקר במסעדות התיירים היו רגעי מפתח בחיפוש היומיומי. תמיד השתדלתי לבחור שולחן עם מקום אחד פנוי וזווית טובה לדלת הכניסה כדי לאתר במהירות תרמילאית בודדה שתשמח לחלוק ארוחה וסיפורי טיול עם תרמילאי בודד אחר. האינסטינקט מתעורר כעת שוב ורגע לפני הסריקה האוטומטית אני נזכר שעברו חמש שנים וכמה דברים השתנו בדרך. אני מפנה את המבט אל התפריט של בית חב”ד. בדרום אמריקה הטפתי שבטיול צריך לאכול אוכל מקומי, ממאפי התירס והגבינה בבוליביה ועד לדגים הקרים של פרו, אבל הפעם אני דווקא מזמין שקשוקה בבאגט מהמלצר ההודי, שמשום מה כולם קוראים לו מנשה. הוא עונה לי בעברית כמעט רהוטה, שואל מאיפה אתה בארץ וצוהל כשאני עונה ירושלים. אני יודע, ירושלים עיר בעולם יפה הכי-הכי, הוא אומר. אני משתדל להנהן.

שני בחורים מתיישבים לידי. לאחד שיער חום כהה ארוך אסוף בקוקו, זקן בן חודשיים, חולצה לבנה עם ציור של אל הפיל ההודי גאנש ושתי שרשראות של קוביות עם אותיות בהינדית או סנסקריט. הוא מתיישב באטיות, מהנהן לעצמו ומחייך לעברי, נשען על הקיר ועוצם את עיניו. לשני שיער בלונדיני מתולתל ופרוע, תלתליו אסופים בסרט צבעוני רופף ומשקפי בונו מכסות את עיניו. על חולצתו השחורה ציור של שני שטנים רוקדים ומעליהם Goa – living the trance באותיות כתומות צעקניות. הוא מעיין בתפריט ומנהל דיון קצר עם מנשה. לאחר מכן הוא גורר כיסא משולחן סמוך, מעיר את חברו המנמנם ומודיע לו שהאוכל בדרך.

המטבח של בית חב”ד פועל מהר יותר ממטבח של מסעדה הודית. אחרי כמה דקות מנשה חוזר עם השקשוקה שלי והחומוס והפלאפל של גאנש וגואה, ואומר בעברית, שיהיה לכם בתיאבון טוב, יהודים טובים. גאנש עוצם את עיניו, מכניס כדור פלאפל לפה וגונח מהנאה. אח שלי, הוא ממלמל, תקלוט את הטעם, בשביל רגעים כאלה שווה לחיות. גואה בולע שני כדורים במכה ומעקם את שפתיו. לא משהו, הוא קובע. מה לא משהו, נעלב גאנש, תנשום פנימה, תתחבר למרקם. פלאפל זה פלאפל, מבטל גואה, אני נותן לך עכשיו חמישה פלאפלים בתל-אביב שלוקחים אותו בהליכה. גאנש נאנח וצוחק, הקוביות ההודיות רועדות על חזהו. אח שלי, הוא אומר, אתה לא מתחבר, בהודו תאכל פלאפל וחומוס כמו שהודים אוכלים אותם. גואה לא מגיב. זה בגלל שאתה לא עושה מדיטציה, מסנן גאנש. פלאפל זה פלאפל, אומר גואה, הפעם בקול רם וברור יותר. הוא נשמע כעת משוכנע יותר בצדקתו ומנסה להדק את הסרט שטובע בסבך שערו.

הוויכוח נקטע כשבעל ראסטות חסון מזנק מכיסאו ומתנפל על מנשה. איי וואנט סאבלימינל נוט משינה, הוא שואג, וואט דו יו מין יו נוט הב? נו פוסיבול נו סאבלימינל, נו פוסיבול! שלושת חבריו נזעקים לעזרה, מושכים אותו אחורה, משחררים את מנשה ובדרך מפילים לרצפה ספר תהילים וצלחת עם שניצל ופירה. הם מצמידים אותו לקיר, סוטרים לו כמה פעמים וצועקים, תירגע שטיינר, תירגע. שטיינר נאבק להשתחרר מאחיזתם, מנשה מצטנף בפינה ומסתכל לעברי, אני משפיל מבט ונותן ביס ראשון בשקשוקה. אשת הרב ושלוש המ”כיות קופאות במקומן, אחת מהן ממלמלת שהיא דווקא רוצה לשמוע את השיר של משינה על הספסל מול האגם, הוא מזכיר לה את הנשיקה הראשונה עם החבר שמחכה בארץ. אחרי כמה דקות החברים מצליחים להשתלט על שטיינר. אני עוד אראה לגמד ההודי, הוא רוטן בעיניים דומעות. מנשה ממהר להרים מהרצפה את ספר התהילים המרוח בפירה ומנקה אותו בעדינות עם מטלית לחה. אני נשאר בכיסא ומנסה לחשוב איך אצליח לתאר לדניאל את מה שקרה פה בצורה המדויקת ביותר, האם אצליח להצחיק אותה או ששוב זה לא יעבור בכלל.

הרב מגיח בריצה מהשירותים, חוטף את התהילים ממנשה ומחזיר אותו למלצר ההודי כשהוא מבחין בכתמי הלכלוך על הכריכה. מה קרה, יהודים יקרים? הוא צועק לעברנו, מה לכל הרוחות קרה פה? אחד החברים של שטיינר מניח יד על כתפו ומתנצל. בבקשה, תבין כבוד הרב, הוא לא מתנהג ככה בדרך כלל, כנראה יש לו שוב פלאשבקים מהפטריות שהוא לקח בגואה ובמנאלי. הרב מחייך ומלטף את זקנו. למרות שהמחוות שלו מזכירות לי תמונות ילדות אני לא יכול שלא לזהות את המלאכותיות שבהן, כנראה שגם הוא השאיר עולם אחר מאחור ומתאמץ מדי להשתלב בחדש. ידידי הטוב, הוא אומר לחבר של שטיינר, הסר דאגה מלבך, אנחנו תמיד היינו ותמיד נמשיך להיות בית חם לכל יהודי. הוא מסיים את המשפט ומסתובב לעבר המלצר ההודי שטרוד עדיין ברסיסים האחרונים של מחית תפוחי-אדמה שעל ספר התהילים. היי מנשה ג'י, הוא נובח עליו בתערובת של עברית, אנגלית והינדית, אפ קאיסה הו, תתקשר מייד לאיציק ותגיד לו טו ברינג דה סאבלימינל דיסק מחר בבוקר, יאללה, צ’אלו, קוויק, קוויק.

מנשה נמלט אל הטלפון, שטיינר מניח את ראשו על השולחן ונושם בכבדות ואני תוהה אם הגיע הזמן להחליף ספרים ולהמשיך הלאה. גאנש מוחא כפיים בהתלהבות ומבקש מהרב לגשת אליו. תגיד לי כבוד הרב , איך אתה נשאר רגוע, אני עושה מדיטציה כל בוקר ועדיין לא מצליח. רבי יוסי מחייך, מלטף שוב את זקנו ומתיישב לידנו. הוא מחכה כמה רגעים, מביט ימינה ושמאלה, מחפש עוד קהל. אולי תרצו לשמוע מעשייה יהודית? הוא מציע לבסוף. גואה קוטע את סעודתו ובוחן אותו בחשדנות, גאנש דווקא ממהר לקפוץ על המציאה. בשמחה כבוד הרב, הוא עולץ, כולנו אוזניים. על הרביי ברוך מוואיזין שמעתם? שואל רבי יוסי במבטא אשכנזי. לפני דקה הוא נשמע כמו עוד ישראלי אחרי צבא שמטייל בהודו. עם קצת מאמץ יכולתי אפילו לדמיין אותו מסיר את החליפה, זורק הצדה את המגבעת ושואל אם מישהו רוצה להצטרף אליו לרכבת לבומביי או למסיבת ירח מלא בקאסול. אני מחייך ונזכר שליאור אמר לי פעם שרק כשהם עוברים לסיפורים חסידיים הרבנים האשכנזים הצעירים מאמצים פתאום את המבטא של בית סבא.

הרביי ברוך מוואיזין גדל בעיירה איליא שבליטא, פותח רבי יוסי בסיפור. אם הוא בא מאיליא למה קוראים לו ברוך מוואיזין? ממלמל גואה. יוסי לא מגיב. הוריו היו סוחרים פשוטים, הוא ממשיך, יהודים טובים ויראי שמים. מילדות נמשך אחר לימודי התורה ומוריו יעדו אותו לגדולות. כשהגיע לגיל שמונה-עשרה עזב ברוך את בית הוריו והחל לנדוד בין ישיבות שונות, נאמן לעצת חכמים להיות גולה למקום תורה. בכל מקום שבו השתקע הטביע ברוך את חותמו, אולם כעבור ירחים אחדים היה משכים לפנות בוקר, מסיים את תפילת השחרית ומתחיל לארוז את תרמילו, ממש כפי שאתם עושים כאן בעת מסעותיכם בארץ הודו. כשחדרו היה מסודר וכל מיטלטליו ארוזים בתרמיל, היה געגוע למקום שטרם עזב פוצע את לבו, וכמעט שנמלך בדעתו, אך לבסוף היה מסרב להפצרות הרבנים וממשיך הלאה בנדודיו.

הוא לא מצא מרגוע. בלבו פנימה הסתתרה תחושת כישלון. ברוך הרגיש שחיץ מפריד בינו ובין בורא עולם והשתוקק למורה שילמד אותו כיצד להתמלא באורה של תורה. הוא שמע על ישיבה יוקרתית בבריסק, שבראשה עמד הגאון הצדיק רבי שלמה, שהיה ידוע כמאור הגדול בכל הנוגע לקשר הרוחני שבין האדם לאלוקים. ברוך הרגיש בכל לבו שרבי שלמה מבריסק עשוי להיות המורה שעליו הוא תמיד חלם. הישיבה בבריסק הפכה להיות משאת נפשו והוא לא שעה לדברי ידידיו המעטים, שטענו שבחור ממשפחה ענייה באיליא אינו יכול להתקבל לישיבה כה יוקרתית.

בלילה מושלג אחד בחודש כסלו, חודש התקווה והציפייה, נטש ברוך את מעונו ושם פעמיו אל עבר הישיבה בבריסק. לאחר צעדה לילית ארוכה וקפואה הוא הגיע למחוז חפצו בשעת בוקר מוקדמת, לבוש במעיל מרופט שהתכסה שלג ובוץ. בכניסה לישיבה ישבו עשרות צעירים בני גילכם. אפשר לחשוב בן כמה אתה? רוטן לעברו גואה. רבי יוסי עוצר את שטף דיבורו ומביט מטה אל השולחן. איך אתה מדבר אל כבוד הרב? נוזף גאנש בגואה, תשתוק ותן לו לספר. גואה נשען אחורה על הכיסא ומוזג לעצמו קולה מהפחית לכוס. הוא מחליף אתי מבט, אני מעדיף שלא להתערב. ברוך הביט בצעירים שישבו לצדו, מתאושש רבי יוסי וחוזר אל הסיפור, הוא יכול היה לראות שהם בניהם של רבנים מפורסמים ונכבדי הקהילות היהודיות, הדורים בלבושם ולשונם חלקה. לעומתם הגיע ידידנו ברוך רועד מקור, בגדיו בלויים, ייחוסו המשפחתי עלוב. הוא התיישב בפינת האולם ושקע בלימוד, מתעלם מהמבטים המזלזלים.

כעבור שעה חש טפיחה על שכמו. ברוך חשש שמא אחד מהתלמידים חפץ ללעוג לבוץ על מעילו והיסס כיצד להגיב. כשנשא עיניו מעלה בדאגה ראה מולו את רבי שלמה בכבודו ובעצמו. מראהו של הבחור היושב לבדו בבגדים רטובים ולומד משך את תשומת לבו של הצדיק מבריסק. ברוך הנבוך קם מכיסאו, מנסה להתחמק ממבטם של האחרים, וצעד אחרי הרב כשלבו פועם בחוזקה. בחדרו של הרב חש ברוך שהוא מגמגם, מתבלבל ואינו מצליח להשתלט על התרגשותו. בתום השיחה ביקש רבי שלמה מברוך לצאת מהחדר ולהמתין לו על הספסל הסמוך. ברוך יצא בפנים מורכנות. כעבור כמה רגעים שדמו בעיניו לנצח, ניגש אליו אחד מעוזריו של רבי שלמה. כבוד הרב החליט שאתה תתקבל לישיבה, הודיע לו, והוא עצמו יסייע לך באופן אישי למצוא את מקומך.

בימיו הראשונים במשכנו החדש חש ברוך כנוכרי בעיר זרה, ממש כפי שאתם ידידיי ודאי חשתם כשהגעתם לארץ הודו. חיי הנדודים הכשירו אותו להסתגל למסגרות חדשות ועד מהרה הרשים את הסובבים בשקדנותו ובחריפותו. נראה היה שהעתיד אותו צפו לו מוריו של ברוך מאיליא עומד סוף-סוף להתגשם. הוריו, שחיכו בהתרגשות לאיגרות אותן שלח להם מדי חודש בחודשו, התמלאו גאווה. אולם ברוך עצמו הרגיש שחרף כל הידע שרכש מספרים ושיעורים הוא אינו מבין לעומקו את רעיון השכינה ושבינו ובין בורא עולם נשאר תמיד פער עליו הוא אינו מצליח לגשר. הוא התאווה להתמסר כל כולו לעבודת הקדוש ברוך הוא, לחוש באור אלוקי הממלא את הווייתו. ברוך היה נחוש באמונתו שרק בעבודה קשה יתקרב למטרתו ולכן הטיל על עצמו גזירות מגזירות שונות, שלל תעניות וסיגופים, אך אלה רק הוסיפו ושקעוהו בייאושו.

רבי שלמה הבחין במצוקתו של ברוך וזימן אותו לחדרו. אך שאל אותו הרב לשלומו, לא היה ברוך יכול עוד להכיל את הכאב האצור בלבו. מעיינות נפשו בקעו והוא פרץ בבכי גדול. כבוד הרב, מלמל בעודו מתייפח, אני לומד ומשנן ומתפלל, אך אין חדווה בלבי, אין חדווה בלבי. לאחר שדמעותיו התייבשו, התבייש ברוך בבכיו והתנצל בפני מורהו. לאדם יש נפש בהמית שנותנת לו חיים ונפש אלוקית שמוליכה אותו לחשוף את התגלותו בצלם אלוקים, אמר לו רבי שלמה, אולם ההפרדה בין שתי הנשמות לא תצלח, אין אחת יכולה להתקיים ללא רעותה. ברוך הביט ברב במבוכה, מאזין ולא מבין. רבי שלמה רכן לעברו. תלמידי היקר, הוא המשיך בלי להסביר דבר, בשבוע הבא אני נוסע לבקר את משפחתי ואשמח אם תצטרף אליי. ברוך הופתע מההזמנה ולא העז לסרב.

ברוך היה משוכנע שהרב הזמין אותו כדי לנהל שיחות נפש ביחידות ולכל אורך הדרך לא פצה הרבי מבריסק את פיו. כאשר הגיעו לאחוזה הכפרית ונפרדו מהעגלון, התנצל רבי שלמה בפני ברוך והסביר שעליו לשהות זמן מה בפרטיות עם בני משפחתו. הוא המליץ לתלמידו לסייר באזור וכשברוך ענה שהוא מעדיף לנצל את הזמן הפנוי ללימוד, ביטל רבי שלמה את דבריו בהינף יד. מספיק אתה לומד בחדרי חדרים חשוכים, דחק בו וטפח על שכמו, הנח לספרים וצא לטייל בטבע. בלית ברירה קיבל ברוך את המלצת מורהו ויצא בגפו לטיול רגלי. הוא התקשה ליהנות מהטיול כיוון שמוחו היה טרוד בעשרות חוטי מחשבה מתפתלים ועוכרי שלווה. לכך התווספה תחושת אשמה על כך שהוא מכלה את זמנו בהליכה חסרת תכלית. אתם מבינים, יהודים יקרים, ברוך פשוט לא ידע איך לנצל את השעות חסרות המעש שנכפו עליו. אפילו חלפה במוחו מחשבה שהרב מעמיד את נחישותו למבחן והוא נכשל במבחן מכריע זה.

כעבור זמן-מה הבחין בגבעה שממנה ניתן להשקיף על האזור כולו. הוא עצר. לבו אמר לו לפתע: לפסגת הגבעה הזו אתה מוכרח להגיע. ברוך החל לטפס בעלייה התלולה, וזו לא הייתה משימה קלה כלל וכלל, אבל הוא התעקש להמשיך לצעוד. כשהגיע סוף-סוף לפסגת הגבעה, מתנשף ומיוזע, נפרשו לעיניו שדות מוריקים, יערות קודרים, שמי תכלת חובקי-עולם ונהר שוצף וגועש. באוזניו נשמעו קולות בעלי החיים, אוושת העלים וזרימת מי הנהר, שהתמזגו יחדיו לשירה זכה. החמה החלה לשקוע. רבבות כוכבים נוצצים זהרו בשמיים והירח הגיח מביניהם. אור הלבנה שטף את העולם ועורר בנפשו של ברוך שמחה כמותה לא ידע מימיו. הוא כמו השיל מעליו קליפות, שריון שנבנה לפני שנים רבות בסמטאות של שכונת ילדותו באיליא כדי להגן על ילד חכם ומופנם מלעג חבריו המקנאים. דמעות נצצו בעיניו אך לא זלגו על לחייו.

לאחר שעה קלה נזכר בבהלה שכבר הגיע זמן תפילת ערבית. הוא עצם את עיניו וחש שבכל עורקי גופו זורמת חדוות הבריאה האלוקית, ורוח יער צלולה ממלאת את נחיריו וריאותיו. בקול עמוק ובוטח הוא קרא “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”, ולא זיהה את הקול שבקע מגרונו. ברוך פקח את עיניו ובדק סביבו שמא יש שם אדם אחר שמתבדח וחוזר על מילותיו וראה שהוא לבדו, לגמרי לבדו. הוא חזר ועצם את עיניו, הניף את ראשו מעלה ושמע את קולו שלו זועק “ה’ אלוקינו, ה’ אחד”, חוזר אליו כהד מהנהר ומהגבעות. הוא ראה בהד אות לכך שקולו נשמע בשמים. רעד של קדושה עבר בגופו.

ברוך ירד מהגבעה בהליכה אטית, נוצר בלבו את כל אשר ראה, שמע והרגיש. הוא נכנס לאחוזה דרך השער הכסוף והבחין ברבי שלמה יושב לבדו בחשכה וקורא לאורו של נר אחד. התלמיד התיישב סמוך לרבו, ורק קולות הצרצרים מפירים את הדממה שנרקמה ביניהם. דקות ארוכות לא הרים הרבי מבריסק את עיניו מהספר. לאחר מכן הוא הביט בברוך, חייך בלי לומר מלה וטפח על שכמו. ברוך מוואיזין הודה בחום לרבי שלמה, עלה לבדו על גג האחוזה, הביט בכוכבים, והמשיך למלמל ללא הפוגה עד עלות השחר, “ה’ אחד, ה’ אחד, ה’ אחד”.

רבי יוסי מסיים את דבריו ומתרווח בכיסאו. אוי-אוי-אוי, הוא גונח באשכנזית. סיפור כל-כך יפה, ממלמל גאנש בהתרגשות. גואה מתלהב פחות. הכול טוב ויפה באגדות שלך, הוא אומר לרב ומסיר את משקפי הבונו שלו, חבל שבמציאות אתה התחבאת בשירותים כשהבחור עם הראסטות כמעט אכל את העובד ההודי שלך. הרב נאנח וצוחק בפטרונות. ידידי הטוב, הוא מניח את ידו על כתפו של גואה, יהודי יקר, זה כמובן לא אגדה שלי אלא של הרביי. גואה לא עונה, מסב את ראשו מרבי יוסי לעבר מנשה ומבקש בנימוס מהמלצר ההודי להכין לו חשבון.

כשמנשה מגיש את החשבון לגואה אני מתעורר חזרה למציאות של בית חב”ד ורואה דמויות מטושטשות. אני נוגס בבאגט. השקשוקה הספיקה להתקרר לגמרי בזמן שטיפסתי על הגבעה עם ברוך מוואיזין. אני מניח את הראש על השולחן, כמה עייפות גם כשאין שום דבר חשוב לעשות. שברירי זיכרונות מהלילה מופיעים, אני לא מצליח לחבר אותם לחלום קוהרנטי אחד. רק אל החלום ממלחה אני מסוגל לחזור, אני אפילו מרגיש אותו חזק יותר – בועת השקט המקפיא, הילדים שקפצו סביבי כמו בהילוך אטי בטלוויזיה, או שאולי רק עכשיו אני זוכר אותם ככה, המבט בעיניים של ליאור, האם הייתה לו כיפה על הראש או לא, על זה אני לא סגור.

אני מזיז את הצלחת הצדה ומבקש ממנשה להביא כלי כתיבה. הוא מגיש לי עט כחול ודפים מהודרים שעליהם מוטבע הלוגו הרשמי של בית חב”ד. אני יודע, אין תמונה סטריאוטיפית יותר של תרמילאי ישראלי בהודו, שבמקום להיחשף לתרבות חדשה בוחר לשבת דווקא בבית חב”ד ולהשתפך על הדפים שסיפק לו הרבי, אבל הציניות כל-כך מעייפת. מותר לפעמים להניח בצד את מודעות-היתר, מה עוד שבכל מקרה לא הולך להיות כאן יומן טיול או הגיגי נפש חלילה, את זה אני יכול להבטיח. אתה בטח כותב ספרים, אומר לי מנשה בעברית ומניע את ראשו מצד לצד בתנועות מעגליות. ממש לא, אני עונה לו, אני ילד שבקושי יודע לכתוב. אני מצית לעצמי עוד סיגריית “בידי“ הודית ושולף את הפקק מהעט הכחול.

טל נויברגר, בן 35, יליד תל אביב, גדל בעיקר ברעננה, היום מתגורר בירושלים. בעל תואר שני בעבודה סוציאלית, עבד שנים עם נפגעי נפש והיום עוסק בהנחיית קבוצות מובטלים, והדרכת עובדים סוציאליים. נשוי ואב טרי לבת. זהו ספרו הראשון.

שלוש פעמים נסע למזרח-אסיה ושהה שם תקופות ארוכות. כל נסיעה הייתה משמעותית מאד בחייו – לכל נסיעה משמעות אחרת. בפעם הראשונה נסע אחרי הצבא – טיול תרמילאים סטנדרטי שמבחינתו של טל היה היציאה הסופית לעצמאות וההוכחה שיכול להסתדר בכל מקום לבד, למרות המוגבלות שלו (אפרקסיה-הפרעה ביכולת לתכנן ולבצע פעולות מוטוריות עדינות). בגיל 27 נסע שוב לבדו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, במטרה להישאר תקופות ארוכות במספר מקומות. חודשיים עבד כמורה לאנגלית בסין, למד שלושה חודשים יוגה ומדיטציה באשרם-הודו התחיל לכתוב באינטנסיביות סיפורים קצרים, אחרי שנים רבות שלא כתב, ולאחר מכן, המשיך לטייל עם בחורה שבדית שפגש והפכה לבת-זוגו. הפעם השלישית שיצא למזרח-אסיה הייתה לפני כשנתיים, כשהוא ואשתו, מעיין, נסעו לירח-דבש של 10 חודשים. לאורך כל הטיול המשיך לכתוב ולערוך את "פושקר", שהתבסס על סיפור קצר שכתב בטיול הקודם. את הכתיבה של הספר סיים זמן קצר לאחר חזרתם לירושלים.

X