פור | לרכישה באינדיבוק
פור

פור

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 222
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36
- 53
- 36

ספר נוסף בסדרת רבי המכר מפוצלים מאת המחברת העומדת בראש טבלת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, ורוניקה רות. הספר מסופר מנקודת המבט של הדמות הפופולרית ומניח את היסודות לטרילוגיה האפית של מפוצלים, מורדים ונאמנים.

ארבעת החלקים הכלולים בספר הם: העורק מהפלג, הטירון במבחני ההצטרפות לפלג, הבן, הבוגד, ולהם נוספות שלוש סצנות ייחודיות הנותנות לקוראים הצצה לא רק להיסטוריה של טוביאס אלא גם ללבו.

 

שנתיים לפני שביאטריס פְרַיוֹר עשתה את הבחירה שלה, בנו של מנהיג הקרבה עצמית, בן השש־עשרה, עשה את אותה הבחירה. המעבר של טוביאס לפלג אומץ לב הוא הזדמנות להתחיל מחדש. כאן לא יקראו לו בשם שקיבל מהוריו. כאן הוא לא ייתן לפחד להפוך אותו לילד מוג לב. טוביאס, המצויד כעת בשמו החדש, פור, מגלה בהיותו טירון כי הוא זוכה להצלחה בקֶרב אומץ לב. החניכה היא רק ההתחלה, כי על פור למצוא את מקומו בהיררכיה של אומץ לב. ההחלטות שיקבל כעת ישפיעו על הטירונים בעתיד ובה בעת יחשפו סודות שיכולים לאיים על עתידו שלו – ועתיד מערכת הפלגים כולה.

שנתיים לאחר מכן, בהיותו כבר מדריך טירונים, ברור לפור כי עליו לפעול, אך מסלול פעולתו המדויק עדיין אינו ברור לו. טריס – הטירונית הראשונה אשר קופצת לתוך הבור – עתידה לשנות זאת. יחד איתה, הדרך לתיקון עולמם נעשית ברורה. יחד איתה, ייתכן שפור יוכל לחזור ולהיות טוביאס.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פור”

עקבו אחרי סדרת מפוצלים:

divergentofficial.com

 

לאתר האינטרנט של ורוניקה רות:

www.veronicarothbooks.com

 

 

העורק מהפלג
אני מגיח מתוך הסימולציה בצעקה. השפה שלי צורבת, וכשאני מרחיק את ידי ממנה, אני רואה שקצות האצבעות שלי מרוחות בדם. כנראה שנשכתי את השפה שלי במבחן של הסימולציה.
האישה מאומץ לב שניהלה את מבחן ההתאמה שלי – ששמה הוא טורי – נועצת בי מבט מוזר כשהיא מושכת לאחור את שערה השחור ואוספת אותו. על זרועותיה, למעלה ולמטה, משורטטים בדיו להבות וקרני אור וכנפיים של נץ.
"כשהיית בתוך הסימולציה… האם היית מודע לכך שזה לא אמיתי?" טורי שואלת אותי כשהיא מכבה את המכונה. היא נשמעת ונראית כמי שמתייחסת לעניין כלאחר יד, אבל למעשה ההתייחסות כלאחר יד היא מכוונת, פרי אימון של שנים. אני יודע זאת כשאני רואה את זה. אני תמיד מבחין בכך.
פתאום אני נעשה מודע לפעימות הלב שלי. זה מה שאבי אמר שיקרה. הוא אמר לי שהם ישאלו אותי אם במשך הסימולציה הייתי מודע, ואמר לי מה לומר כשהם ישאלו.
"לא," אמרתי. "את חושבת שאם הייתי מודע לכך שזה לא אמיתי הייתי נושך את השפה שלי?"
טורי מתבוננת בי כמה שניות, אחר כך נושכת את טבעת הפירסינג הנעוצה בשפה שלה ואומרת, "ברכותַי. התוצאה שלך הייתה באופן מובהק הקרבה עצמית."
אני מהנהן, אבל המילים הקרבה עצמית מעוררות בי תחושה כאילו טבעת חנק מתהדקת על צווארי.
"אתה לא מרוצה?" היא שואלת.
"חברי הפלג שלי יהיו מרוצים."
"לא שאלתי עליהם, שאלתי עליך." טורי שומטת את זוויות פיה ומשפילה את מבטה. כאילו משהו מצער אותה. "זה חדר בטוח. כאן אתה יכול לומר כל מה שאתה רוצה."
עוד לפני שהגעתי הבוקר לבית הספר ידעתי מה תהיינה הבחירות שלי במבחן ההתאמה. בחרתי מזון ולא נשק. השלכתי את עצמי בדרכו של הכלב כדי להציל ילדה קטנה. ידעתי שאחרי שאעשה את הבחירות האלה, המבחן יסתיים והתוצאה שאקבל תהיה הקרבה עצמית. ואני לא יודע אם הבחירות שלי היו שונות אלמלא היה אבי מנחה אותי, אלמלא היה שולט מרחוק בכל חלקי מבחן ההתאמה. אז לְמה ציפיתי? איזה פלג רציתי?
רציתי כל פלג אחר מלבד הקרבה עצמית.
"אני מרוצה," אני אומר בנחישות. לא משנה לי מה היא אומרת – זה לא חדר בטוח. אין חדרים בטוחים, אין אמיתות בטוחות, אין סודות שבטוח לספר אותם.
אני יכול עדיין לחוש את שיני הכלב הננעצות בזרועי וקורעות את עורי. אני מהנהן לטורי ומתחיל לפסוע לעבר הדלת, אבל ממש לפני שאני יוצא היא כורכת את ידה סביב המרפק שלי.
"אתה זה שצריך לחיות עם הבחירות שלך," היא אומרת. "כל האחרים ישכחו במה בחרת, ימשיכו בדרכם, לא משנה מה תחליט. אבל אתה אף פעם לא תוכל להתעלם מהבחירה שלך."
אני פותח את הדלת ויוצא.

אני חוזר לקפיטריה ומתיישב ליד השולחן של הקרבה עצמית, בין אנשים שבקושי מכירים אותי. אבא שלי לא מרשה לי להגיע לרוב האירועים הקהילתיים. הוא טוען שאפריע, שאעשה משהו שיפגע בשמו הטוב. לא אכפת לי. אני שמח יותר להיות בחדרי, בבית השקט, לא להיות מוקף על ידי אנשי הקרבה עצמית המתנצלים והמתרפסים.
אבל כתוצאה מההיעדרות התמידית שלי מהאירועים בקהילת הקרבה עצמית, אנשי הקהילה לא נותנים בי את אמונם. הם משוכנעים שיש בי משהו לקוי, שאני חולה או בלתי מוסרי או מוזר. אפילו אלה שרוצים לקבל את פני בניד ראש, לא מישירים אלי מבט.
אני יושב כשידי חובקות את ברכי, מתבונן בשולחנות האחרים, בזמן שהתלמידים האחרים מסיימים את מבחני ההתאמה שלהם. השולחן של אנשי אוריינות עמוס בחומרי קריאה, אבל לא כולם לומדים – הם פשוט מעמידים פנים כאילו הם לומדים. במקום לעסוק ברעיונות הם פשוט משוחחים, וכשנדמה להם שמישהו מתבונן בהם הם מעמידים פנים שהם קוראים. אנשי כנות מדברים בקול רם, כמו תמיד. אנשי ידידות צוחקים, מחייכים, מוציאים מכיסיהם מזון ומעבירים אותו ביניהם. אנשי אומץ לב מתפרעים ורעשניים, משׂתרעים על שולחנות ועל כיסאות, נשענים זה על זה, תוקעים אגרופים זה בזה ומתגרים זה בזה.
רציתי בכל פלג אחר מלבד הפלג שלי, שבו כולם כבר החליטו שאני לא ראוי לתשומת הלב שלהם.
לבסוף נכנסת לקפטריה אישה מאוריינות ומרימה את ידה כדי לסמן שצריך לשרור שקט. אנשי הקרבה עצמית ואנשי אוריינות משתתקים מיד, אבל אנשי אומץ לב, ידידות וכנות מבחינים בה רק אחרי שהיא צועקת "שקט!"
"מבחני ההתאמה הסתיימו," היא אומרת. "זִכרו שאסור לכם לדון בתוצאות שלכם עם אף אחד, אפילו לא עם חבריכם ועם בני המשפחה שלכם. טקס הבחירה יתקיים מחר בהָאבּ. תתכוננו להגיע לפחות עשר דקות לפני תחילת הטקס. אתם משוחררים."
כולם ממהרים לדלתות היציאה, אבל האנשים שליד השולחן שלנו מחכים עד שכולם ייצאו, ורק אז אנחנו קמים על רגלינו. אני יודע באיזה מסלול ילכו חברי הקרבה עצמית, ושהם יבחרו לצאת דרך המסדרון ודרך הדלתות שבחזית אל תחנת האוטובוס. הם יכולים לחכות בתחנה אפילו יותר משעה כדי לאפשר לאחרים לעלות לאוטובוס לפניהם. אני לא חושב שאני יכול להמשיך לשאת את השקט הזה.
במקום ללכת בעקבותיהם, אני חומק מבעד לדלת צדדית ויוצא לסמטה סמוכה לבית הספר. כבר הלכתי בדרך הזאת, אבל בדרך כלל אני מזדחל בה לאט, לא רוצה שיראו אותי או ישמעו אותי. היום כל מה שאני רוצה לעשות זה לרוץ.
אני מזנק לקצה הסמטה ויוצא בריצה לרחוב ריק, מדלג מעל בור ספיגה במדרכה. הז'אקט שלי, חלק מהמדים של הקרבה עצמית, אינו רכוס, ואני מסיר אותו מכתפי ומניח לו להשתרך מאחורַי כמו דגל, ואחר כך אני שומט אותו. בריצתי אני מפשיל את שרוולי חולצתי עד המרפקים, וכשגופי אינו יכול לעמוד בקצב הריצה אני מאט. אני מרגיש כאילו העיר כולה חולפת על פני באופן מטושטש, הבניינים מתערבבים זה בזה. נקישות הסוליות שלי נשמעות לי כאילו הן נפרדות ממני.
לבסוף אני נאלץ לעצור, כי שרירי צורבים. אני מוצא את עצמי ברובע שומם של נטולי פלג, שמשׂתרע בין הרובע של הקרבה עצמית והמפקדה של אוריינות, ובין המפקדה של כנות והמקומות הציבוריים שלנו. בכל פגישה של הפלג, המנהיגים שלנו, שלרוב הדובר שלהם הוא אבי, מדרבנים אותנו לא לחשוש מנטולי הפלג ולהתייחס אליהם כאל יצורים אנושיים ולא כאל יצורים חסרי כול ואבודים. אבל מעולם לא עלה בדעתי שצריך לחשוש מפניהם.
אני עובר למדרכה כדי שאוכל להסתכל מבעד לחלונות הבניינים. רוב הזמן כל מה שאני רואה זה רהיטים ישנים, חדרים ריקים, אשפה על הרצפה. כשרוב תושבי העיר עזבו – מה שבוודאי קרה, משום שכעת האוכלוסייה שלנו לא ממלאת את כל הבניינים – הם כנראה לא עזבו בחיפזון, משום שהמקומות שבהם גרו רוקנו לגמרי. לא נשאר בהם דבר בעל ערך.
אבל כשאני חולף על פני אחד הבניינים שבפינה, אני רואה משהו בפנים. החדר שמעבר לחלון ריק כמו כל אחד מהחדרים האחרים שעברתי לידם, אבל כשאני עובר על פני הדלת אני רואה בפנים גחלת בודדה של פחם שדלק.
אני מקמט את מצחי ועוצר ליד החלון כדי לראות אם אפשר לפתוח אותו. בהתחלה החלון לא זז, ואז אני מנדנד אותו הלוך ושוב, והוא קופץ קדימה. אני דוחף מבעד לפתח את גופי, ואחר כך את רגלי, הנופלות על רצפת הבית. אני חש דקירות במרפקים שלי כשהם משתפשפים ברצפה.
בבניין נודף ריח של מזון מבושל ועשן וזיעה. אני מתקרב לגחלת, דרוך לשמוע קולות שיזהירו אותי מפני נוכחותם של נטולי פלג, אבל כל מה שאני שומע זה שקט.
בחדר הבא, החלונות מזוהמים בצבע ובלכלוך, אבל קצת אור יום מצליח לחדור מבעדם, ואני רואה שבכל רחבי החדר מפוזרים על פני הרצפה מזרוני קש מגולגלים. במרכז החדר יש גריל פחמים קטן. רוב הפחמים מולבנים, הפכו לאפר, אבל פחם אחד עדיין בוער, וזה מצביע על כך שמישהו היה כאן לאחרונה. ולפי הריח ושפע קופסאות השימורים והשמיכות, ניתן להבין שהיו כאן אנשים לא מעטים.
תמיד לימדו אותי שנטולי הפלג חיים ללא מסגרת של קהילה, מבודדים זה מזה. עכשיו, כשאני מסתכל על המקום הזה, אני תוהה מדוע בכלל האמנתי שזה כך. מה היה עלול לעצור אותם מליצור קבוצות, בדיוק כפי שאנחנו עשינו? התקבצות בקבוצות זה הרי הטבע שלנו כבני אדם.
"מה אתה עושה כאן?" נשמעת שאלה שמפלחת את גופי כמו זעזוע חשמלי. אני מסתובב ורואה בחדר הסמוך אדם, שפניו נראות חולניות ומלוכלכות, מנגב את ידיו במגבת בלויה.
"אני רק…" אני מסתכל על הגריל. "ראיתי אש. זה הכול."
"הו." האיש דוחף את קצות המגבת לכיסו האחורי. הוא לובש מכנסיים שחורים של כנות, שעליהם טלאי כחול מאריג של אוריינות, וחולצה אפורה של הקרבה עצמית, דומה לחולצה שאני לובש. הוא רזה כמו מקל, אבל נראה חזק, מספיק חזק כדי לפגוע בי, אבל אני לא חושב שהוא יפגע בי.
"תודה," הוא אומר. "אבל אין כאן שום דבר שעולה באש."
"שמתי לב שזה כך," אני אומר. "מה זה המקום הזה?"
"זה הבית שלי," הוא אומר בחיוך קר. חסרה לו שן. "לא ידעתי שיהיו לי אורחים, אז לא טרחתי לנקות אותו."
אני מעביר את מבטי ממנו אל קופסאות השימורים המפוזרות סביבו. "אתה בטח מרבה להסתובב בשנתך מצד לצד, ולכן דרושות לך כל כך הרבה שמיכות."
"מעולם לא פגשתי נוקשה שחיטט כל כך בענייניהם של אנשים אחרים," הוא אומר, מתקרב אלי ומקמט את מצחו. "אתה נראה לי קצת מוכּר."
אני יודע שלא ייתכן שפגשתי אותו קודם, לא במקום שאני גר בו, מוקף על ידי בתים זהים בסביבה הכי מונוטונית בעיר, מוקף על ידי אנשים שלובשים בגדים אפורים זהים ויש להם תספורות קצרות זהות. ואז עולה בדעתי: אבי משתדל אמנם להסתיר אותי, אבל הוא מנהיג המועצה, אחד מהאנשים הכי בולטים בעיר שלנו, ואני הרי דומה לו.
"אני מצטער על שהטרדתי אותך," אני אומר בקול שאני משתדל שיישמע קול של הקרבה עצמית. "אני הולך עכשיו."
"אני מכיר אותך," אומר האיש. "אתה הבן של אוולין איטון, נכון?"
גופי מתקשח כשאני שומע את שמה. עברו כבר שנים מאז שמעתי את שמה, כי אבא שלי לא אומר אותו, אפילו לא מכיר בו כשהוא שומע אותו. להיות שוב קשור אליה, אפילו רק במראה הפנים הדומה, מעורר בי הרגשה מוזרה, כאילו אני לובש בגד ישן שכבר לא מתאים לי.
"איך הכרת אותה?" הוא כנראה הכיר אותה היטב אם הוא רואה אותה בפנים שלי, שהן חיוורות יותר מפניה ובעיני הכחולות שאינן חומות כשלה. רוב האנשים לא התבוננו בי קרוב מספיק כדי לראות את כל הדברים שהיו משותפים לנו: אצבעותינו הארוכות, האפים העקומים שלנו, הגבות הישרות שלנו, שאנחנו נוטים לכווץ.
הוא מהסס קצת. "לפעמים היא התנדבה יחד עם חברי הקרבה עצמית. חילקה לנו מזון ושמיכות ובגדים. היו לה פנים שנחרטות בזיכרון. חוץ מזה, היא הייתה נשואה למנהיג המועצה. האם לא כולם הכירו אותה?"
לפעמים אני יודע שאנשים משקרים פשוט בגלל ההרגשה הבלתי נוחה שמעוררות בי המילים המוטעות שבהן הם מנסים להלעיט אותי. זו הרגשה דומה להרגשה הבלתי נוחה שחשה חברת אוריינות כשהיא קוראת משפט שהתחביר שלו משובש. אני לא יודע באילו נסיבות הוא הכיר את אמי, אבל ודאי שההיכרות שלו לא מסתכמת בכך שהיא נתנה לו פעם קופסה של מרק משומר. אבל אני כל כך צמא לשמוע עליה עוד, שאני לא לוחץ עליו בעניין הנסיבות שבהן הכיר אותה.
"היא מתה, ידעת את זה?" אני אומר. "כבר לפני שנים."
"לא, לא ידעתי." פיו נשמט קצת בצד אחד. "אני מצטער לשמוע את זה."
יש לי הרגשה מוזרה כשאני עומד במקום הטחוב הזה שמדיף ריח שמזכיר ריח של גופות ועשן, בין קופסאות שימורים ריקות, מקום המעיד על עוני ועל כישלון ואי השתלבות. אבל יש כאן גם משהו מושך, חירות, סירוב להשתייך לקטגוריות השרירותיות שיצרנו לעצמנו.
"לפי הדאגה הנסוכה על פניך, מחר יהיה טקס הבחירה שלך," אומר האיש. "מהו הפלג שלך, על פי מבחן ההתאמה?"
"אני לא אמור לספר זאת לאדם כלשהו," אני אומר באופן אוטומטי.
"אני לא אדם כלשהו," הוא אומר. "אני אף אחד. זאת המשמעות של להיות נטול פלג."
אני עדיין לא אומר דבר. האיסור לשתף בתוצאות מבחן ההתאמה או בכל אחד מהסודות האחרים שלי טבוע חזק בתבנית שעיצבה אותי ושחוזרת ומעצבת אותי מדי יום. בלתי אפשרי לשנות עכשיו את התבנית הזאת.
"הה, שומר חוק," הוא אומר, כאילו מאוכזב. "אמא שלך אמרה לי פעם שהיא הרגישה כאילו נסחפה לפלג הקרבה עצמית בגלל הכוח של התמדה ואדישות. זה היה המסלול שתבע הכי פחות התנגדות." הוא מושך בכתפיו. "תסמוך עלי כשאני אומר לך, הבן של איטון, ששווה לגלות התנגדות."
אני מרגיש פרץ של כעס. הוא לא צריך לספר לי על אמי כאילו שהיא שייכת לו ולא לי, לא צריך לגרום לי לפקפק בכל מה שאני זוכר לגביה רק מפני שהיא אולי נתנה לו פעם אוכל. הוא לא צריך בכלל לומר לי דבר כלשהו – הוא אף אחד, נטול פלג, בודד, שום דבר.
"כן." אני אומר. "תראה לאן ההתנגדות הביאה אותך. לחיות בבניינים מטים ליפול ולאכול מזון של קופסאות שימורים. זה לא נשמע לי כל כך נפלא." אני מתחיל לפסוע אל הפתח שהאיש הגיח מבעדו. אני יודע שאמצא איפשהו מאחור דלת לסמטה; לא אכפת לי איפה, ובלבד שאוכל לצאת מכאן במהירות.
אני עושה את דרכי, נזהר שלא לדרוך על השמיכות. כשאני מגיע למסדרון, האיש אומר, "אני מעדיף לאכול מזון מקופסת שימורים ולא להיות חנוק על ידי פלג."
אני לא מסתכל לאחור.

ורוניקה רות (נולדה ב-19 באוגוסט 1988) היא סופרת אמריקאית, מחברת הטרילוגיה הדיסטופית רבת המכר "מפוצלים". את הספר הראשון בטרילוגיה כתבה בהיותה סטודנטית רות היא בוגרת חוג כתיבה באוניברסיטת נורת וסטרן. היא מתגוררת בשיקגו ונשואה לצלם נלסון פיץ'.

X