פוקר פייס | לרכישה באינדיבוק
פוקר פייס

פוקר פייס

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: 373
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36

הנחה לזמן מוגבל: הספר הדיגיטלי ב – 36 שקלים במקום 39!

“אז זה מה שרצית? להביא אותי לכאן ולהראות לי את הסוויטה המרשימה ואת האוכל הפלצני שלך, ולתת לי כרטיס אזהרה על הכתבות שהחברים שלי מפרסמים? יש עוד משהו בתוכניה של הערב? יש אולי שוט שאת עומדת להוציא ולהצליף בי על ההתנהגות הרעה שלי?" הוא זועם ומתרומם מהכיסא בתנועה חדה. שריריו נמתחים מעלה ואני נותרת בכיסאי, מרימה את מבטי אליו ורואה את קווי הכעס שנחרשים בפניו. מה עבר על הבחור הזה שגורם לו כל-כך לשנוא את כל מי שיש לו כסף? אני חייבת להבין את זה. “שוט זה רעיון לא רע, ניק, נראה לי שאתה בהחלט זקוק לאילוף, אתה אפילו לא שולט על פעולות פשוטות של ישיבה וקימה מהכיסא ברגע המתאים. שב, לא סיימנו, "אני פוקדת בקול סמכותי ורגוע ומדמיינת את העשן שיוצא מאוזניו למשמעה פקודה שלי.

ניק פרייס הוא עיתונאי באחת ממערכות העיתון המובילות בלאס וגאס, שמחליט לעשות צעד שאף עיתונאי לא העז לעשות לפניו, לכתוב כתבה דורסנית על אשת החברה והעסקים, בעלת חברת ההפקות הגדולה ביותר בווגאס, ג’וליה פיין. הידיעה גוררת כותרות והתעסקות בלתי-פוסקת בתקשורת, מה שמביא את ג’וליה לעימות ישיר, פנים אל מול פנים, עם העיתונאי האמיץ. כשהעימות בשיאו וכשג’וליה מסתכנת בהכתמת שמה הטוב ובפגיעה באימפריה שבנתה, וניק מסתכן באיבוד משרתו כעיתונאי כשנשקפת סכנה לעתידו המקצועי, שם המשחק מתחיל. ג’וליה מציעה לניק הצעה שאינו יכול לסרב לה, ומשם הדברים מקבלים קצב מסחרר והתמונה משתנה. האם ניק יקבל את הצעתה של ג’וליה בלב שלם? האם ג’וליה טומנת לו מלכודת? איך תסתיים מלחמת העולם בין השניים, מי ינצח? ומי ייפגע? זהו סיפור על אישה חזקה, בעלת ממון וכוח, שהגיעה למעמדה במלחמות בלתי-פוסקות, וגבר, שכסף הוא הדבר השנוא עליו ביותר בעולם כולו, מסיבות רבות.

"פוקר פייס" הוא ספרה השני של הסופרת מיכל אדלר, מחברת הרומן הארוטי “יהלום” שזכה להצלחה מסחררת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    היכן הספר הראשון שלה "יהלום"?

    • :

      נורית היי,
      הספר זמין לרכישה בלינק הזה – http://goo.gl/btxTX9

הוסף חוות דעת

בקרוב…

עוד יום עבודה שגרתי עובר על מערכת העיתון שאני עובד בה. אני מתיישב מול מסך המחשב ומביט בדף הריק שמחכה שאצוק לתוכו תוכן.
מחכה לי כתבה על ג'וליה פיין, מפיקת האירועים הגדולה ביותר בלאס וגאס אשר חולשת על כל אירועי ההפקה בעיר. אין אדם שלא מכיר את שמה, אין אירוע מתוקשר שלא עובר תחת ידיה. אני שונא את התעשייה המלוקקת הזו, כולם רק מחכים שהיא תעיף מבט לכיוונם, האישה הכול-יכולה עם כמויות הכסף המוגזמות שנשפכות ממנה ומזמן כבר הצליחו לעוור אותה. מי צריך כל-כך הרבה כסף?
אני ממזער את הדף הריק ומקליד את שמה במנוע החיפוש של גוגל. אינספור אזכורים של השם שלה, תמונות שלה מחובקת עם כל מפורסם אפשרי שנחת על פני כדור הארץ, כולם מביטים בה בהערצה. אני נע בחוסר נוחות בכיסא ומדפדף בין התמונות, בכולן היא נראית כמו כוכבת קולנוע בעצמה.
היא נמצאת בשנות העשרים המאוחרות שלה, שערה הברונטי מגיע עד לכתפיה ואת פניה החיוורות מעטר זוג עיניים בצבע שקד. גופה קטן ורזה והיא מחייכת חיוך של אישה שיש לה הכול. מי יודע, אולי באמת יש לה הכול. כמעט בכל תמונה אפשרית היא מחייכת ועיניה מצטמצמות ונמתחות לשני קווים דקים ואלכסוניים, פניה חלקות, היא משדרת ביטחון ועוצמה שקשה להאמין שיש באישה עדינה וצעירה כל-כך. נראה שהחיים לימדו אותה דבר או שניים ובשיעורים האלו אני דווקא הברזתי. אני איש של מילים, תמיד הייתי.
אני סוגר את התמונות וחוזר אל העמוד הריק, חייב כבר לסיים עם הכתבה הארורה הזו, אם יש משהו שאני שונא בעבודה שלי זה הצורך לכתוב על כל אנשי העשירון העליון שלא מבינים דבר וחצי דבר על החיים האמיתיים. מה אני כבר יכול לכתוב על האישה הזו שעדיין לא נכתב עליה? מזל שהכתבה שלי תעלה רק בגרסת הדיגיטל באתר "הניוזוויק וגאס" של העיתון. נדמה לי שכל הארגונים שלוחמים למען שימור הטבע והסביבה, צריכים לשלוח לי מכתב תודה על כך שהתחננתי בפני ג'ון, העורך שלי, שלא יעלה את הכתבה הזו בגרסה המודפסת, חבל על הנייר.
אני מתחיל להקליד.

"ג'וליה, את לא כל-כך פיין" / מאת: ניק פרייס

אני כותב את הכותרת ומצחקק לעצמי, היא אולי נראית טוב אבל מעבר לזה אני לא מצליח להבין על מה כל הרעש שעושים סביבה. אולי הגיע הזמן שמישהו יראה לה שיש עולם אחר בחוץ שלא עסוק כל היום בלומר לה כמה היא מושלמת.

חודש מרץ הגיע והביא אלינו את כל מופעי הראווה החדשים. אחד מהם, מופע מוזיקלי מרהיב מבית סלין דיון, הושק אמש במלון האם-ג'י-אם ונתן את שריקת הפתיחה לכל שאר המופעים שעתידים עוד להגיע.
סלין דיון היא זמרת בחסד, קולה הוא זה שמוכר את הכרטיסים ולא שום דבר אחר, העובדה שבכל מקום באולם היו באנרים ופרסומים של מפיקת האירוע, ג'וליה פיין, גרמה לי לחשוב שאולי התבלבלתי ולמעשה, הגעתי להרצאה של מיס פיין על "אהבה עצמית – עד כמה רחוק ניתן ללכת?"
ההופעה הייתה טובה והקהל, כרגיל, סיפק את ההתלהבות הדרושה. הזמרת – סלין דיון, למקרה ששכחתם – נתנה הופעה מדויקת ומרגשת.
ביציאה שוב ראיתי פרסומים ושלטים של מיס פיין עד שהייתי יכול להישבע שבכלל לא הייתי במופע של סלין דיון ומזל שהרעש באולם ומערכת ההגברה, זכרו להבהיר לי שמדובר בהופעה של זמרת הפופ ולא של המפיקה שלה.
אז כן, אני חושב שההופעה הייתה טובה ואני מחכה בקוצר רוח להופעות הבאות, בעיקר של הזמר ג'ון בון ג'ובי, שאמורה להתקיים בשבוע הבא, איך לא, תחת ניצוחה של חברת הפקת האירועים של מיס פיין, אבל נדמה לי שמישהו כבר צריך לומר בקול רם את מה שמרביתנו חושבים: ג'וליה פיין, את מפיקה. לא סלב. אולי כדאי שבהופעות האמן הבאות תדאגי לשים פרסומים של האמן שאותו את מייצגת ופחות את הפוסטרים שפנייך מרוחות עליהם בגודל של בניין האמפייר סטייט, אלא אם כן את גם יודעת לשיר.
באשר להפקה עצמה, ההגברה הייתה סבירה, ההכנה באולם המופעים הייתה סטנדרטית ועם כל הכבוד לחברת ההפקות, נדמה שאם נער בן שש-עשרה היה אחראי על אירוע הראווה הזה, התוצאה הייתה דומה. לא, אני חוזר בי. אילו נער בן שש-עשרה היה מנהל אותה היא היתה טובה בהרבה יותר וגם הייתה חוסכת ממני כמה פוסטרים של מישהי לא כל-כך חשובה עם בעיות אגו רציניות שחוסר הצניעות שלה היה יכול לממן בקלות כמה פסיכולוגים, במקביל. לכמה שנים.
אז מיס פיין היקרה, האמנים שאת מביאה אלינו מבורכים. את, לעומת זאת, איך לנסח זאת בעדינות?
מיותרת.

אני מסיים להקליד את הכתבה בזריזות ושולח אותה מייד לג'ון. שהוא כבר יתמודד עם העריכה. ממילא בזבזתי יותר מדי זמן על הבחורה הזו, היא והחיים המושלמים שלה שמצליחים להעלות לי את הסעיף.
"אני מבין שאתה לא כל-כך אוהב את העבודה שלך." אני שומע את קולו של ג'ון מאחוריי ומסובב את הכיסא תוך כדי גלגול עיניים שמבהיר לו את דעתי בנושא. לא לקח לו הרבה זמן להגיע לחדרי, מהרגע שהכתבה נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלו.
"מה קרה, ג'ון, קצת אמת לא הרגה אף אחד מעולם. אנחנו עיתון, לא? אנחנו לא מחויבים לדווח את האמת?" אני מביט בו במבט אדיש ומפנה אליו את השאלה ברצינות. ברור לי שכל עורך שפוי בדעתו לא יסכים להעלות כתבה שמתנגחת באלילה הכול-יכולה ג'וליה פיין, אלא אם כן הוא שיכור או יצא מדעתו.
"למה אתה כל-כך שונא אותה?" הוא שואל ונעמד סמוך אליי, נשען כנגד שולחן הכתיבה הצפוף שלי שכמעט קורס תחת העומס של כמות המסמכים המונחת עליו.
"אני לא שונא אותה ג'ון, אני משועמם ממנה. נמאס לי מהעדר הפלצני שלא מפסיק להלל ולשבח אותה. מה היא עשתה בחייה מלבד התחככות עם האנשים הנכונים? לא זכור לי שראיתי אותה באוניברסיטה בזמן שלמדתי ספרות אנגלית, ואל תתפוס אותי במלה, אבל אני די בטוח שהיא מעולם לא הייתה מצטיינת הדיקן, אלא אם כן הצטיינה בדברים אחרים אתו…" אני מחניק חיוך ורואה שהוא מתאמץ בכל הכוח להישאר רציני אך כמעט צוחק בעצמו.
"או-קיי, או-קיי, יותר מדי אינפורמציה שאני לא יכול לעשות אִתה כלום. אם כי אתה חייב להודות שהיא נוף לא רע לעיניים." הוא מרים בידיו את אחד מכתבי העת שהיו מונחים על שולחני ומציג בפני את תמונת השער שבה היא נראית יושבת מאחורי שולחן כבד מעץ במשרד עצום ממדים, מביטה היישר אל המצלמה ואני שולח עיניי אל המחשוף הקטן שנוצר מרכינת גופה אל השולחן. כן, היא ללא ספק שווה. אבל היא עדיין מעצבנת אותי.
"פגשתי מספיק נשים יפות בחיי, ג'ון, אני לא מתרגש מזה." אני מניף את ידי, שולף את כתב-העת מידו ושולח אותו אל פח האשפה. הספיק לי מהפרצוף שלה לחיים שלמים.
"כן כן, כולנו יודעים שאתה שובר לבבות במשרה מלאה. חבל שאתה לא רוצה לפגוש את מיס פיין, אולי היא הייתה עושה לך בית-ספר." הוא מרים את גופו משולחני ופונה אל עבר היציאה מהעמדה שלי. תודה לאל. הייתי בטוח שהוא יבקש ממני לכתוב את הכתבה מחדש.
"אני אוותר על 'שיעור המחנך' של מיס פיין, אם לא אכפת לך. אתה לא משלם לי מספיק." אני שולח אליו מבט מהיר אחרון וממש מקווה שסיימתי את מכסת הדקות בדיבורים על הבחורה הזו.
"אני אפרסם את מה שכתבת, ניק, אבל אני לא מבטיח לך שתישאר לך עבודה לאחר מכן." בנימת קולו נשמעת אזהרה והוא מתרחק לדרכו.

עו"ד מיכל אדלר, בת 31, נשואה ואם לשני ילדים קטנים. בעלת תואר במדעי ההתנהגות עם התמחות בתקשורת. סיימה לימודי משפטים במכללה למנהל ולימודי חוץ באוניברסיטת פורדהם בניו יורק. עוסקת בעריכת דין בתחום האזרחי מסחרי. "יהלום", ספרה הראשון, ראה אור במרץ 2015

X