פוליאנה | לרכישה באינדיבוק
פוליאנה

פוליאנה

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 151
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49
- 37

אביה ואמה של פוליאנה מתו, ודודתה – שאותה לא ראתה מימיה – הסכימה לקבלה בביתה. הילדה המגיעה ממרחקים מתקבלת בקרירות ונדרשת להסתגל לכללים הקפדניים של דודה פולי חמורת – הסבר. אך פוליאנה אינה שוקעת במרה שחורה ואינה מותרת על מזגה הצוהל. יתר על כן: בזה אחר זה היא כובשת את לבם של המרירים, המאוכזבים והקודרים שבתושבי העירה. מהו סודה של פוליאנה? זהו המשחק – משחק השמחה, שהפך את פוליאנה לא רק לגיבורה של סרטים וסדרות בטלויזיה, אלא אף למושג: כשאומרים "פוליאנה" מתכונים לאדם שכל מכות – הגורל לא ימחו את הצחוק מעל שפתיו. ושתמיד יראה משהו טוב בכל דבר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פוליאנה”

פרק 1
מיס פּוֹלי
מיס פּוֹלימיס פּוֹלי הַרינגטון נכנסה למטבח ביתה במהירות בבוקר זה ביוני. בדרך כלל מיס פולי לא מיהרה. היא התגאתה במיוחד בהתנהגותה השלֵווה. אבל היום היא הזדרזה — ממש הזדרזה.
ננסי, ששטפה כלים בכיור, הרימה מבט מופתע. ננסי עבדה במטבח של מיס פולי חודשיים בלבד, אבל כבר הספיקה לגלות שגבירתה אינה נוהגת למהר.
"ננסי!"
"כן, גברת." ננסי ענתה בעליזות, אבל לא הפסיקה לנגב את הקנקן שבידיה.
"ננסי" — קולה של מיס פולי היה חמור מאוד עכשיו — "כשאני מדברת אלייך, הייתי מעדיפה שתפסיקי לעבוד ותקשיבי למה שיש לי לומר."
ננסי הסמיקה באומללות. היא מיהרה להניח מידה את הקנקן, עם המגבת עליו, וזה כמעט התהפך ונפל — מה שרק הלחיץ אותה עוד יותר.
"כן, גברת. אני מבטיחה, גברת," היא גימגמה, העמידה את הקנקן במקומו והסתובבה במהירות. "רק המשכתי בעבודה כי הבוקר אמרת לי במיוחד למהר עם הכלים, את זוכרת."
המצח של גבירת הבית התקמט.
"מספיק, ננסי. לא ביקשתי הסברים. ביקשתי שתקשיבי לי."
"כן, גברת." ננסי התאמצה לא להיאנח. היא תהתה אם תוכל אי־פעם לרַצות את האישה הזאת. ננסי מעולם לא עבדה מחוץ לבית. אבל אמא חולה שהתאלמנה פתאום ונותרה לבדה עם שלושה ילדים קטנים נוסף על ננסי עצמה, חייבה את הנערה לתרום את חלקה לפרנסתם, והיא שמחה כל כך כשמצאה מקום עבודה במטבח של בית מפואר על הגבעה — ננסי הגיעה מ"הפינות", מרחק עשרה קילומטרים משם, והכירה את מיס פולי הרינגטון רק כגבירת בית הרינגטון העתיק, ואחת הנשים העשירות ביותר בעיירה. כך היה לפני חודשיים. עכשיו היא הכירה את מיס פולי כאישה נוקשה וחמורת־סבר, שהזעיפה פנים אם סכין נפל בקרקוש על הרצפה, או דלת נטרקה — אבל מעולם לא חשבה לחייך גם כשסכינים ודלתות נותרו דוממים.
"כשתסיימי את עבודות הבוקר, ננסי," אמרה מיס פולי עכשיו, "אנא פַּני את החדר הקטן בעליית הגג שבראש המדרגות, והציעי את מיטת הילדים. טאטאי את החדר ונקי אותו, כמובן, לאחר שתפַני את הארגזים והתיבות."
"כן, גברת. ואיפה לשים, בבקשה, את הדברים שאני מוציאה?"
"בעליית הגג הקדמית." מיס פולי היססה, ואז הוסיפה: "אני מניחה שמוטב כבר שאספר לך, ננסי. האחיינית שלי, מיס פוליאנה ויטִיֶיר, באה לגור איתי. היא בת אחת־עשרה, ותישן בחדר ההוא."
"ילדה… באה לפה, מיס הרינגטון? זה בטוח יהיה נחמד!" קראה ננסי, במחשבה על האור שמכניסות אחיותיה הקטנות בביתם שב"פינות".
"נחמד? ובכן, זאת אינה בדיוק המילה שהייתי בוחרת," השיבה מיס פולי בנוקשות. "אבל אנסה להוציא מכך את המיטב, כמובן. אני אישה טובה, כך אני מקווה. ואני יודעת את חובתי."
ננסי הסמיקה עמוקות.
"כמובן, גברת. פשוט חשבתי שילדה שתבוא לפה אולי… אולי תכניס לך קצת אור," גימגמה.
"תודה רבה לך," השיבה גבירת הבית ביובש. "אבל קשה לומר שאני מוצאת בכך צורך דחוף."
"אבל בטוח שאת… שאת תרצי אותה, הבת של אחותך," העזה ננסי לומר, בתחושה מעורפלת שעליה להכין איכשהו קבלת פנים הולמת לזרה הקטנה והבודדה הזאת.
מיס פולי זקפה סנטר בהתנשאות.
"באמת, ננסי, רק משום שיש לי במקרה אחות שבטיפשותה התחתנה והביאה ילדים מיותרים לעולם שכבר מלא מדי בכאלה, לא ברור לי מדוע עלי לרצותבאופן מיוחד לטפל בהם בעצמי. אבל כפי שאמרתי, אני מקווה שחובתי ברורה לי. הקפידי לנקות גם בפינות, ננסי," היא סיימה את דבריה בחדות ויצאה מהחדר.
"כן, גברת," נאנחה ננסי ולקחה את הקנקן היבש למחצה — שהתקרר בינתיים, ולא תהיה ברירה אלא לשטוף אותו מחדש.
בחדר השינה שלה שלפה מיס פולי שוב את המכתב שקיבלה יומיים קודם לכן מעיר רחוקה במערב, ובו אותה הפתעה בלתי נעימה. המכתב היה ממוען למיס פולי הרינגטון אשר בעיירה בֶּלְדינְגְסְוויל, ורמונט. וכך נכתב בו:
"גברתי היקרה,
צר לי להודיע לך על מותו לפני שבועיים של הכומר ג'ון ויטייר, אשר הותיר אחריו צאצא אחד, ילדה בת אחת־עשרה. הוא לא הוריש לה כמעט דבר מלבד ספרים אחדים. שכן, כפי שאת ודאי יודעת, הוא היה הכומר של כנסיית מיסיון קטנה, והכנסתו צנועה מאוד.
אני מבין שהוא היה בעלה של אחותך המנוחה, אבל הבנתי מדבריו שמשפחותיכם לא היו ביחסים טובים. עם זאת הוא חשב כי לזכרה של אחותך, אולי תרצי לקחת את הילדה ולגדל אותה בין קרובי משפחתה שבמזרח. לכן אני כותב לך.
הילדה תהיה מוכנה לנסיעה עד שמכתב זה יגיע לידייך. ואם תוכלי לקבל אותה אל ביתך, נעריך מאוד אם תכתבי להזמינה מיד, שכן יש כאן בעל ואישה שעומדים לצאת למזרח בקרוב מאוד, והם ייקחו אותה איתם לבוסטון ויעלו אותה על הרכבת לבלדינגסוויל. מובן שיודיעו לך באיזה יום ושעה לצפות להגעתה של פוליאנה.
אני מקווה לשמוע ממך תשובה חיובית בקרוב,
בכבוד רב,
ג'רמיה א' וייט."
בהבעה זועפת קיפלה מיס פולי את המכתב והחזירה אותו למעטפה. היא ענתה עליו יום קודם וכתבה שתיקח את הילדה, כמובן. היא קיוותה שחובתה ברורה לה מספיק בעניין! — לא נעימה ככל שתהיה.
בעודה יושבת עכשיו והמכתב בידיה, נדדו מחשבותיה בחזרה אל אחותה ג'ני, אמה של הילדה, ואל התקופה שבה התעקשה ג'ני, והיא נערה בת עשרים, להינשא לכומר הצעיר על אף התנגדות משפחתה. גבר עשיר גילה בה עניין — והמשפחה העדיפה אותו בהרבה על פני הכומר. אבל לא ג'ני. הגבר העשיר היה מבוגר יותר, וגם עשיר יותר, ואילו לכומר היה רק ראש מלא אידיאלים והתלהבות נעורים ולב מלא אהבה. ג'ני העדיפה את אלה — באופן טבעי למדי, מן הסתם. ולכן נישאה לכומר ועברה איתו דרומה כאשת מיסיונר.
זה היה המקור לקרע במשפחה. מיס פולי זכרה את התקופה ההיא היטב, אף שהיתה אז בת חמש־עשרה בלבד, הבת הצעירה ביותר במשפחה. המשפחה ניתקה כמעט כל קשר עם אשת הכומר. ג'ני עצמה כתבה להם במשך תקופה מסוימת וקראה לתינוקת האחרונה שלה "פוליאנה" על שם שתי אחיותיה, פולי ואנה — כל התינוקות האחרים מתו. זאת היתה הפעם האחרונה שג'ני כתבה להם. וכעבור כמה שנים הגיעה הבשורה על מותה, בהודעה קצרה אבל שבורת לב שכתב הכומר עצמו מעיירה קטנה במערב.
ובינתיים, הזמן לא עמד מלכת אצל תושבי הבית הגדול שעל הגבעה. מיס פולי השקיפה על העמק רחב הידיים שלמטה והירהרה בשינויים שהביאו עליה אותן עשרים וחמש שנים.
היא בת ארבעים עכשיו, ולגמרי לבדה בעולם. אביה, אמה, אחיותיה — כולם מתו. כבר שנים שהיא גבירת הבית ובעלת ההון שהוריש לה אביה. היו שריחמו עליה בגלוי בגלל חייה הבודדים ודחקו בה למצוא לה חבֵרה או בת לוויה שתחיה איתה. אבל היא לא קידמה בברכה את רחמיהם וגם לא את עצותיהם. היא לא בודדה, כך אמרה. היא אוהבת לחיות לבדה. היא מעדיפה את השקט. אבל עכשיו…
מיס פולי קמה בפנים זועפות ובשפתיים קפוצות. היא שמחה כמובן על היותה אישה טובה, ועל כך שהיא לא רק יודעת את חובתה, אלא שהיא בעלת אופי חזק למלאה. אבל… פוליאנה! איזה שם מגוחך!

אלינור הודג'מן פורטר (באנגלית: Eleanor Hodgman Porter;‏ 19 בדצמבר 1868 – 21 במאי 1920), סופרת אמריקאית.
אלינור הודג'מן נולדה בליטלטון במדינת ניו המפשייר וחונכה להיות זמרת ואף הופיעה בקונצרטים ובמקהלות הכנסיות. היא למדה בקונסרבטוריון, אך מאוחר יותר עברה להיות סופרת, בעקבות סדרה של סיפוריה שפורסמה במגזינים פופולריים ובעיתונים. ההסבה המקצועית התבטאה בעיקר כשהוציאה את ספרה הראשון, "Cross Currents" ("זרמים מצטלבים").
בשנת 1892 נישאה לג'ון ליימן פורטר (ממנו קיבלה את שם משפחתה השני), ועברה למסצ'וסטס.
הצלחה גדולה נוספת הגיעה בשנת 1911 כשהוציאה את "Miss Billy" (גברת בילי). אך ההצלחה האמיתית הייתה שנתיים לאחר מכן, בשנת 1913, כשהוציאה את הספר "פוליאנה". הספר קיבל תפוצה רחבה וכבר בשנתו הראשונה הודפסו ממנו מיליון עותקים.

 

מקור – ויקיפדיה

X