פאדרה פאדרונה | לרכישה באינדיבוק
פאדרה פאדרונה

פאדרה פאדרונה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 235
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה – אבי, אדוני הוא ספר לופת ועז מבע. זהו סיפורו האישי המרגש של גוִוינוֹ לֶדָה, יליד 1938, בן למשפחת איכרים בסרדיניה, שעוד לפני שמלאו לו שש שנים נלקח על-ידי אביו מבית הספר ונשלח לרעות את עדר הכבשים של המשפחה. את שנות ילדותו ונערותו העביר כרועה צאן, בבדידות, בתנאי מחייה קשים ותחת מרותו של אביו.
לֶדָה מספר את סיפור חייו כהווייתו, בישירות ובאומץ. הוא מתאר את הקשר המיוחד בין האדם לטבע, את המערך החברתי בסרדיניה של המנצלים והמנוצלים, אך בעיקר הוא מתאר את סיפור התבגרותו והתפכחותו של נער, שהעז למרוד ברודנות של אביו וכנגד כל הסיכויים מימש את תשוקתו ורכש השכלה.
לֶדָה, שעד גיל שמונה-עשרה לא ידע קרוא וכתוב, סיים תואר בבלשנות באוניברסיטה של רומא. ספרו האוטוביוגרפי פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה – אבי, אדוני ראה אור בשנת 1975 וזכה ב"פרס ויארֵג'וֹ" לספרי ביכורים. מאז תורגם לארבעים לשונות.
פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה, סרטם הנודע של הבימאים האחים טוויאני, זוכה "פרס דקל הזהב" בפסטיבל קאן 1977, הוא עיבוד קולנועי ליצירה ספרותית זו, המתורגמת לראשונה לעברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פאדרה פאדרונה”

ב־ 7 בינואר 1944 מצאתי את עצמי בפעם הראשונה על ספסלי בית
הספר, בשלושה חודשי איחור לעומת חברַי. מבחינת החוק הייתי בן
שש, אף שביולוגית הייתי בן חמש. אבל יום ההולדת השישי שלי היה
צפוי במהלך 1944 , והמורה נאלצה לקבל אותי. בימים הראשונים
החברים לעגו לי וגיחכו על הבּוּרוּת שלי. כולם, בנים ובנות, היו
מבוגרים ממני. רבים מהם נשארו כיתה. הם הרימו את האף מעלַי:
ידעו לצייר אותיות, לקרוא ולכתוב את התנועות והעיצורים. למזלי,
יצא ששכני לספסל היה פִּיצֶנְטֶה, שהצטרף לכיתה באותו יום משום
שהיה בן גילי. למעננו נאלצה המורה לשנן את האותיות. ובכל מקרה
יכולתי לחלוק אִתו את היראה והביישנות שלי, שעד מהרה הוא
קרא עליה תיגר: תלמיד נטול רסן שביקש ללמוד הכול, מלבד קרוא
וכתוב.
אני זוכר ששכני לספסל אף פעם לא היה מאורגן: מעולם לא הביא
תיק או מחברות ולא הקשיב לשיעורים. בשעה שהמורה זִמררה
לנו את צלילי האותיות, מלווה אותן בתנועות שפתיים, ובשעה
שציירתי את האותיות בדממה, הוא הפשיל מדי פעם את מכנסיו
אגב התפתלויות זהירות והציג את הבולבול שלו לחברים שישבו
לידו. בעיניו זה היה מעשה אמיץ, שבאמצעותו הפגין שאיננו ירא
מאיש. כל הכיתה הזדעזעה. כשהייתה חייבת, הייתה המורה מכה
אותו, נוזפת בו ומעמידה אותו בפינה. אבל כאשר רק מעטים הבחינו
במעשיו, היא העדיפה להתעלם ממנו ותשומת לבה של הכיתה לא
הופרעה. אז באמת הרגיש פִּיצֶנְטֶה הכי חזק.
אם קרה שהמורה יצאה החוצה, הוא היה עולה על המושב ומצית
בהתרסה את הסקרנות שלנו, מלווה את החשפנות שלו בלעג מתנשא
על התלמידים שידעו להעתיק יפה את האותיות. כמה מחבריו
חיקו אותו אז. הבנות, אף שכלפי חוץ היו מבוישות ומזועזעות, לא
הצליחו להסתיר את העניין שלהן. רוב הבנים, וביניהם אני, התביישו
והזדעזעו מהמתרחש. אני אפילו הרגשתי אשם, כאילו אני מחולל את
התעלולים האלה. התוצאה הייתה שעזות הפנים של החבר שלי לא
רק התנגשה בביישנותי אלא אף העצימה אותה להחריד. חוץ מזה,
היה עלַי להדביק את הזמן האבוד, לגשר על הפערים שנפערו — שלא
באשמתי — ביני לבין חברַי, ואסור היה שפִּיצֶנְטֶה יסיח את דעתי.
בהפסקות הפצרתי בחברות ובחברים לכיתה שיעזרו לי להעתיק את
התנועות והעיצורים, שהם כבר החלו לכתוב במיומנות כלשהי.
בניגוד לרצוני ולרצון המורה שלי, חוויית בית הספר שלי ארכה
קצת יותר מחודש והסתיימה הרבה לפני שהייתי לתלמיד של ממש.
המורה חיבבה אותי מאוד, ואת לבם של מרבית הילדים והילדות,
שבהתחלה שמו אותי לקלס, כבשתי לאחר ששדדתי מהם אותיות,
תנועות ועיצורים. אבל גלגל ההיסטוריה נטה לרעתי לבלי שוב, כפי
שהזמן מתגלגל לו. בוקר אחד, בפברואר, בעוד המורה מתאמצת
לעזור לי לכתוב על הלוח, ירד אבי כברק מן הרחוב אל בית הספר,
נישא על גבי ההכרה המוסרית שהוא האדון שלי, ומבטו כמבט נשר
מורעב. הוא נכנס לבית הספר בדהרה רועמת ונחת בכיתה. ניגש
לשולחן המורה בלי להוציא הגה ובירך אותה בברכת שלום חטופה.
"שלום," ענתה לו המורה בעודו מתייצב מולה, נוקשה ונבוך בגלל
המעמד.
כל התלמידים השתתקו למראהו. אבי ניגש מייד לעיקר.
גאוותו ורום־קומתו חלשו על בגדי הרועה שלו: מכנסי פשתן, ז'קט
קורדרוי חלק, מגפיים וברט שטוח.
אף־על־פי־כן, בתחילה לא הצליח להסתיר את קוצר רוחו הגדול.
עיניו ברקו.
"באתי להחזיר את הילד. אני זקוק לו כדי לשלוט בכבשים ולהשגיח
עליהן… הוא שייך לי, ואני לבדי. אני לא מסוגל להמשיך להשאיר
את העדר ללא השגחה בזמן שאני נוסע לכאן, לסיליגו, להביא
את החלב למחלבה או כדי להביא מכאן מצרכים. אני לא רק רועה
צאן. כדי להתקיים בכבוד, בלי לגנוב מהאחרים, אני מגדל חיטה
בחלק מהנחלה בשביל המשפחה. גָווינוֹ, גם אם הוא קטן, ישגיח על
הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה או עודר את כרם הענבים או
עובד בכרם הזיתים שכבר התחלתי לשתול… כמו שאת מבינה, אני
לא מסוגל לעשות את כל העבודות האלה בעצמי וגם להסתובב עם
הכבשים. אם לא משגיחים עליהן, הכבשים עלולות לעלות על הכרם
או על החיטה, ולא נוכל לחיות שנה בלי לחם… בקיצור, הוא ישגיח
על הכבשים בזמן שאני אעשה את כל הדברים האלה, כדי לקושש
פרנסה לאחים היותר קטנים שלו… אין לי כסף לקנות להם מוצרי
יסוד. הכסף שאני מרוויח מהחלב של הכבשים מספיק בדוחק בשביל
הבגדים והדברים האחרים שאנחנו, הרועים, לא מסוגלים לייצר. את
תפוחי האדמה, החיטה, הבצל, השעועית — אני חייב לגדל בעצמי…
אני מצטער שאני מחזיר אותו, אבל בלעדיו לא אוכל להמשיך. זה
הסיפור שלנו, הרועים, מאז ומעולם. בכל פינה יש שודדים, את
יודעת זאת היטב, גבירתי המורה."
"גווינו קטן מדי! איך הוא יוכל להשגיח על הכבשים ולהפחיד את
השודדים? הנוכחות שלו לא תועיל… כאן הוא ילמד לחיות לפני
שהוא ייחשף לחיים. הוא זקוק לנוצות לפני שיפרוש כנפיים."
"מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים."
נימת קולו נעשתה נחושה.
"אין צורך שהילד יהיה גדול כדי שישגיח על הכבשים. ובמה שנוגע
לשודדים, צריך שיהיה לו אוויר בריאות. שיהיה לו מספיק אוויר כדי
לקרוא לי מהעמק השני, אם יהיה צורך. הנחלה שלי לא גדולה כל
כך. אבל הכבשים רצות מהר, רבות על גבעולי העשב המעטים ועל
הבלוטים הטעימים. לעתים קרובות הן מתחבאות בעמק כמסתור
מפני הרוח, ולפתע נעלמות. ואז, כשאני עובד בקצה אחד של השדה
והן נעלמות בקצה השני, באים השודדים והזאבים ומבצעים את
זממם… הזאבים! כן! הזאבים! גם הם אִיוּם נורא ומתמיד. במיוחד
בעונת ההמלטה… הם נועצים שיניים בטלאים. וטלה, בשביל רועה
מסכן כמוני, הוא לא דבר של מה בכך. תביני שבניגוד למה שאומרים,
העוני גוזר עלינו, הרועים, לא לאכול בשר טלה. מי שאוכל הרבה
בשר טלה — גונב אותו. בשווי של טלה בכסף, אני יכול להאכיל את
המשפחה לחם ופסטה במשך עשרה ימים… הוא מוכרח להשגיח על
הטלאים שהעדר שלי ממליט… הוא לא יהיה הראשון ולא האחרון…
גם הילדוּת שלי עברה עלַי ככה. ילדוּת! פחְחְ! נאלצתי להתבגר
בטרם עת. שימשתי לזקנים שומר נגד מתקפות הזאבים באמצע
החורף… ועל הכבשים שמרתי אפילו שהייתי זקוק לפטמה של אימא
יותר מאשר לפטמות של הכבשים."
ברגע ההוא השתררה דממה בחדר, כאילו אין בו דבר מלבד רצונו
של אבי. נדמה שאפילו המורה והתלמידים רצו להאזין לה, לדממה
הנוראה ההיא.
"אני אדע להפוך אותו לרועה מצוין שמסוגל לעשות חלב, גבינה
ובשר. הוא לא צריך ללמוד. עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה
לגדול. כשיהיה גדול, הוא יגמור בית ספר עממי כמו שגומרים רבים
לפני שהם מתגייסים. לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות,
אנחנו רק טלאים."
החברים שלי האזינו לדברים השוצפים והבוערים האלה, כאילו היו
הברק והרעם הראשונים המבשרים את בוא הסוּפָה שבעתיד הקרוב
תפרוץ לממלכת הצמחים שלהם.
אני עמדתי שם מול הלוח, משותק, כאילו הנאום הזה מסמרר את
כפות רגלַי אל במת־העץ. אך לפתע, לנוכח "דבר המציאות", לא
יכולתי שלא לבכות ולהיתלות על המורה כאילו כדי לעמעם, בקצה
האופק של המציאות החדשה, את אורו הנורא של הברק ואת נהמת
הרעם שהתפוצצו מתוך עיניו ומתוך פיו של אבי, התפשטו בחדר
וזִעזעו את דמיונם של התלמידים כמו נבואה אפלה.
כך, שעוּן על המורה, פנַי שקועות בחיק זרועי הימנית, אותו אור
נורא נעלם מייד, והרעם, שכמו בישר לי דברים איומים בעיני רוחי,
נדם ושט על פני השמים והחורשות שכבר התחלתי לראות בדמיוני.
המורה הניחה לי לרגע לפרוק את בכיי ומייד החלה גם היא להכין
אותי לקראת המציאות העגומה, וריככה את התמימות שלי.
"אתה תהיה רועה גדול. אבא שלך ילמד אותך לחלוב את הכבשים
ואת הפרות. הן מאוד יפות, אתה יודע! וחוץ מזה, בשדות יש המון
פרחים, הרבה עשב והמון עצים מלאים בציפורים שמצייצות ושרות.
הן בונות קִנים בשיחים, על האדמה, על העצים ואתה תוכל לצוד
כמה שתרצה. כאן, בסיליגו, אין כלום."
היא לחשה באוזנַי את הדברים האלה בעודה מלטפת את שערי,
מנסה להרגיע את בכיי, מקנחת את הדמעות בממחטה שלה. אבי
עמד שם, קפוא בבגדי הרועים שלו, ממתין שאסתגל למציאות
שנחתה במהירות רבה מדַי. מתוך קיפאונו נשקפה מבוכה קשה
מנשוא, וכאילו כדי לגבור על המועקה שלו, בשעה שהתרחק וגרר
אותי לעבר הדלת, לא התאפק וחיפש נימוקים נוספים למען המורה
והתלמידים, ההלומים מן הדברים.
"אני זקוק לו, בשדות… אחרת לא אוכל לפרנס את המשפחה.
ככה! אם הממשלה הייתה משלמת לי בעבור מישהו שישגיח על
הכבשים או יעזור לי באיזשהו אופן, הייתי משאיר אותו… ללמוד.
הילד הוא שלי. מה רוצה הממשלה הזאת? ששאר הילדים שלי
ימותו ברעב כדי שאשלח את הילד הזה לבית הספר? לא. לא. אני
לוקח את הילד ומשתמש בו כי אין לי ברֵרה אחרת. ואני רוצה
להסתכל לחוק הפחדני הזה בעיניים, מה הוא יכול לעשות לי?
אני רגוע! החוק לא רגוע. הוא רוצה להפוך את בית הספר לחובה.
העוני! העוני הוא החובה."
בדמעות בעיניים ועם הרעם ההוא שעדיין מהדהד בראשי, זרקתי
מבט אחרון, חודר, על החדר כולו, כאילו ביקשתי לעבור במסדר
חפוז בין הספסלים ולקחת אתי את כולם. בשתיקה נפרדתי לשלום
מחברַי, טבעתי אותם בזיכרוני כדי שלא אשכח אותם לעולם. פעם
נוספת נעצתי את מבטי בחדר, בחפצים שהילכו עלַי קסם יותר מכול:
הלוח, שולחן המורה, המפות הגיאוגרפיות.
"טוב, שלום, גברתי המורה."
"תהיה אמיץ, גווינו," לחשה המורה, מוחקת אט־אט את החיוך
מעל פניה, סוגרת את כנפות הדלת.
כשיצאתי מהחדר, לפתע הרגשתי כמו ארנבת שנחשפה במאורתה,
והיא בורחת מפני הכלב ויריות הציידים שלא יכולתי לראותם אף
שקליעיהם כבר פצעו אותי. כשירדתי במדרגות בית העירייה, הִדהדו
במוחי המילים והמשפטים שנשא אבא: "הוא ישגיח על הכבשים
בזמן שאני עורם את החיטה… למען האחים הקטנים יותר שלו… הוא
האח הבכור ומוכרח לעזור לאחרים לגדול בלי למות ברעב…"
אהבתי את האחים שלי ולא רציתי שימותו ברעב. לרגע קט, ראיתי
בדמיוני את אחַי הקטנים נתונים בסכנה, מפצירים בי ללכת בעקבות
אבי. ולכן, אחרי פרצי הבכי הראשונים, ויתרתי והלכתי בעקבותיו
מבלי לשנוא אותו. הזמן שחלף מרגע שיצאנו מן הכיתה ועד שהגענו
הביתה — די היה בו כדי שאכין עצמי ליציאה לדרך.
"מָרִיאָנְטוֹוו! מִינְטוֹוו!" קרא אבי ברגע שהגיע הביתה.
"אני כאן," ענתה אימא, מודאגת, מעליית־הגג, שם התקינה מזון
בשביל אבי והכלב והכניסה אותו אל שַׂקַּיִים עשויים צמר.
"תכיני את גווינו. מהר! אני לוקח אותו אִתי לשדות," צרח בלהט.
אימא לא עשתה צרות. אולי כבר הייתה בסוד העניינים. וכך, תוך
פחות מחצי שעה, שיניתי את המראה שלי: מכנסי פשתן, מגפיים
ומעיל. רועה אמִתי! באותו זמן אבי אכף את החמור בחוץ, פער את
הדלת לרווחה ונכנס הביתה בחפזה. "אתה מוכן?" הגבתי בשתיקה,
צועד לעבר שער הכניסה. החמור היה מוכן ליציאה, עם המטען שלו.
הוא היה קשור עדיין לטבעת התלויה על קיר הבית, רקע ברגליו,
הניף את פרסותיו אל בטנו הצמרית וכִּשכש בזנב, כאילו הוא מתכונן
ליציאה. בתנועה שגורה שִחרר אבי את החמור מהטבעת. הניח
לרִתמה ליפול לרגע ארצה, השליך אותה על כתף החמור, ועלה
עליו בניתור אחד, לאחר שהניח את ידו על רעמתו ותקע את ישבנו
באוכף. רגליו התנודדו וגלשו לצִדי הבהמה. הוא ישב זקוף על גווה
של הבהמה, נופף בחבל, והצעיד את כלי הרכב שלנו בדרך המובילה
אל הדיר.
בדממה, על כתפי החמור, האזנתי לטיפופה של הבהמה והתנודדתי
יחד עם פסיעותיה שהטיחו אותי שוב ושוב בגבו של אבי, שבפעם
הראשונה נדמה בעינַי איתן ומוצק בתוך ז'קט הקורדרוי שלו. עד
מהרה חלפנו על פני בית הספר. מחשבות רבות התערבלו בראשי
באותו רגע. אבל אני כבר חדלתי להיות תלמיד. כבר הייתי לרועה.
והחמור, בהילוכו, הותיר מאחור את בית הספר ואת החברים
שטבעתי בזיכרוני. פניתי לאחור, ומעל גב החמור הסתכלתי על בית
הספר שרטט עם הפסיעות, כאילו רעידת האדמה של הנאום עדיין
מרקידה אותו. עד מהרה נעלם מעינַי חרטום הגג שלו מאחורי האוכף
המתרחק. כך טבע בית הספר לנצח בתוך האפלה החיה של הזיכרון.
ואחרי שהותרנו מאחורינו את הבתים האחרונים של סיליגו, לאחר
כברת דרך קטנה, הגענו לשדה הפתוח.
הבהמה הילכה במהירות על הדרך המאובקת הזרועה באבני כורכר,
הציבה את פרסותיה בין אבן אחת למשנהָ, בחיפזון, והתרחקה
מסיליגו: נשאה אותי כפי שנשאה לעתים קרובות את המזון לכלב,
את התערובת לחזירים ואת הזרעים שאבי נהג לזרוע בשדה הבור.
עכשיו גם אני הייתי זרע, והוטל עלי להיוולד ולנבוט אך ורק בשדות
שלנו ולמלא אחר חוקי ממלכת הצמחים בשדות הבוּר של הבדידות,
כמו כל הרועים הקטנים של סרדיניה.
היום היה יפה והטיול נעם לי. ממרומי האוכף, נראה לי שהעמקים
וההרים הרחוקים זזים יחד עם פסיעות הבהמה, כאילו הם פוצחים
בריקוד כדי לקבל את פנַי. כל הדברים הללו הסבו לי הנאה. אך
מייד שב אלַי זִכרה של סיליגו. המילים של המורה והדברים של אבי
הִדהדו בראשי. אבל עכשיו הייתה להם משמעות אחרת: הם נסכו
עלַי נוחם ואומץ לב.
בדרך נתקלנו מפעם לפעם ברועים אחרים שבירכו אותנו לשלום
במשפטים שגורים, לעתים קרובות נטולי משמעות, לפעמים בברכת
שלום סתמית, רק כדי שלא יחלפו זה על פני זה בלי להחליף מילה.
הדרך אילצה אותם להיפגש, והפגישה מטווח קרוב גברה, ולו לרגע
קט, על החשדנות הרבה שהם רחשו בדרך כלל זה לזה.
לפעמים כך נולדה ידידות. והיו גם יוצאים מן הכלל שאמרו דברים
שחרגו מברכת השלום השגרתית, האנוסה כמעט בגלל המצב.
"סוף־סוף תוכל לעבוד במרעה בשקט," אמר אחד מהם. "עכשיו,
כשאתם בשניים, הדברים יסתדרו: האחדות נותנת כוח… וחוץ מזה
הילד יתרגל מגיל צעיר, לא יהיה מפונק וילמד טוב את המקצוע שלנו."
"נו! הלוואי שתתחיל מהר לאלף את הסייח. נקווה שיהיה צייתן,"
אמר אחר, התרחק על גבי החמור שלו לכיוון הנגדי ודיבר עד שנעלם.
"מה פתאום אתה לוקח את גווינו לשדות בגיל הזה?" התערב
שלישי. "אתה לוקח אותו כדי לגמול אותו?"
מעל האוכף, אבי לא שם את לבו ללשונות הרעות האלה, כולו אחוז
במחשבות שלו, וכמו רדוף בחרדות העבודה, האיץ בחמור, הצמיד
את מגפיו לצווארו ולצלעותיו.
שעה וחצי של רכיבה, והגענו לנחלה שלנו. מייד הצטיירה לה
הבקתה, עם ארובת הנצרים הדוממת שלה, מכותרת בעצים מרובי־
ענפים שנעו ברוח וליטפו אותה. הכלב, רוּזִיגַבֶּדְרָה, קידם את בואנו
בברכה, נבח וקפץ עלינו, דילג וכשכש בזנבו, נעמד על רגליו
האחוריות ורִחרח את המזון. לבסוף נעצר כלי הרכב שלנו ברחבת
הדיר. אבי ירד מהחמור והציב אותי על הקרקע. הבקתה, שעד אז
ראיתי אותה רק לעתים רחוקות, נראתה לי יפה. רצתי כדי לראותה
טוב יותר, להתבונן בה, להכיר אותה. נכנסתי מבעד לדלת הפונה
דרומה ומבטי נח על התקרה ועל הקורות המכוסות פיח. ממרכז
הרצפה, מהאח, עלה עשן אל הכיפה. בערה בה עדיין אש שאבא
השאיר; גחלים ואפר לוהט. הוא הפיח עליה במפוח וחיממנו את
ידינו, הרדומות מן הקור.
"עכשיו נדליק אש ותיכף נאכל," אמר אבא. "נלך להביא עצים."
יצאנו וחזרנו עם העצים ורוּזִיגַבֶּדְרָה בעקבותינו. אבא יצא שוב
החוצה לפרוק את הבהמה, שאותה השאיר קשורה לעץ אלון. הוא
התיר את האוכף ושילח אותה לחופשי. אחז בשַׂקַּיִים המלאים במזון,
חיבק אותם בידיו אל בטנו ונשא אותם אל הבקתה. הניח אותם על
הרצפה. הכלב כרכר סביבו. אבי זרק לו לחם סובין שרוּזִיגַבֶּדְרָה
הצליח ללכוד באוויר בין מלתעותיו, בהזדקפו על רגליו. אבא שלף
גם את המזון שלנו. חימם את הלחם על האש ואִרגן לנו ארוחה.
אחרי הארוחה הראשונה בבקתה בא הסיור הראשון בשדות.
כך החל בית הספר לרועים. במהלך הסריקה הראשונה הוא דאג
להסביר איך תופסים כיוון בשדות ובחורשות. בעת שצעדנו, הוא
טרח לקבֵּע בזיכרוני את הנקודות הטיפוסיות לשטח, את האלונים
הבולטים באופן מיוחד, הודות לצורתם, לגודלם, לפיתוליהם השונים
או לפגמים שלהם: חללים או גבנונים. וגם את הסלעים והשיחים.
מכוח הניסיון העצום שלו, הוא עזר לי לראות כיצד הם מתמזגים עם
הסביבה: צייר לי תמונה של מקומם הרגיל, כך שיהיו לי נקודות ציון
קבועות במקרה שאהיה לבדי או שאלך לאיבוד.
"אתה חייב ללמוד להכיר את השדות ואת החורשות נקודה אחר
נקודה, לתקוע בזיכרונך את הפרטים של העצים, של שיחי הפטל,
של האלונים, של השטח ושל המדרונות שלו. מהיום והלאה תישאר
כאן לבד, ואתה מוכרח ללמוד לנווט את עצמך בכל נקודה ובכל
פינה. אתה רואה את האלון ההוא, שם רחוק? קוראים לו 'העץ
הגדול'. לעמק הזה כאן אנחנו קוראים 'העמק של העמוד הגדול'.
לגבעה המיוערת שם למעלה אנחנו קוראים 'גבעת הנבלה', ולרמה
הזאת שם קוראים 'רמת זיתי הבר'. ההר הזה המשקיף עלינו נקרא
'ההר הקדוש'. שני הסלעים האלה שמתחת לרגליך נקראים 'הסלע
של תִיאַנְטינָה' ו'הסלע של קן הפֶּרֶס'. למקום קוראים בּאדֶוְרוּסְטָאנָה.
כמו שאתה רואה, אבות אבותינו העניקו שמות לכל חלקי השדה.
הנקודות האלה ישמשו אותך לא רק כדי לנווט את עצמך, אלא גם
כדי שתוכל לומר לי באיזה חלק של השדה נמצאים העדר, החמור
והבהמות שלנו, כאשר אשאל אותך. עכשיו, לדוגמה, העדר שלנו
נמצא ב'עמק הצלופח' והחמור ב'חורשת אלוני השעם'."
הקשבתי רוב קשב לתיאורים שלו ול"מתמטיקה הטבעית" שלו,
כאילו פיו הוא כבשן שבתוכו הופך הדיבור למציאות ואני רואה
אותה נולדת ביד קוסם. אבי נראה לי כמו בורא העולם שהוא ברא
במילותיו למעני. תוך כדי "השיעור" הראשון שלו הגענו ל"עמק
הצלופח", לעדר שלנו: 19 כבשים וכלב.
זה היה אז גודלו של העדר שלנו. היו בו גם כמה טלאים. אבי
אחז באחד מהם כדי שאוכל לגעת בו וללטפו. הצמר שלו היה רך
ומתולתל. נשימתו הייתה חטופה. פעימות לבו הורגשו בצלעותיו.
פיו פעה והתנשף. בעודי מחבק אותו לחזי בידַי ומלטף אותו, אחת
הכבשים התייצבה מולי, פועה ביבבה וסובבת אותי בדאגה.
"זו האימא," אמר לי אבי ולא החמיץ את ההזדמנות להשלים את
השיעור שלו. על־פי סימן מאבי, הנחתי לטלה לחמוק מבין זרועותַי
וברגע שהגיע אל אמו, תחב את פניו מתחת לעטיניה וטלטל אותם
בנחישות. צבט אותה בכוח, מצץ בשקיקה, כרך את לשונו סביב
הפטמה ומחץ אותה. האֵם ליטפה את עכוזו הקטן בשפתיה. החלב
הסעיר את הטלה והוא סובב את זנבו הקטן. "הוא יונק."
בתקופה הראשונה, כאשר נסע אבי לסיליגו להביא את החלב או
לקנות מזון, אף פעם לא השאיר אותי לבד בשדות אלא לקח אותי על
האוכף ולעתים קרובות השאיר אותי בכפר ליומיים או שלושה. וזאת
כדי שאסתגל באופן הדרגתי יותר וקשוח פחות לבדידותו של רועה
הצאן. בשבילי אלה היו ימים של הקלה. ביומיים האלה חידשתי את
הידידות עם החברים שלי בסיליגו, אבל בסופם היה קשה יותר לאבי
להחזיר אותי לדיר.
"אתה בא היום לשדה?"
"לא."
"מצאתי קן של שחרור עם ארבע ביצים בתוך שיח."
"ואיך נראות הביצים. אתה יכול להגיד לי?"
"ירקרקות, עם כתמים חומים."
"תראה לי אותן?"
"כן! אם תבוא, הערב, נלך לראות אותן. הקן גדול ויפה מאוד."
"ואיך הוא עשוי?"
"בחוץ יש קש: מבפנים הוא מצופה בשערות ובצמר שהכבשים
משאירות על הפטל ועל השיחים כשהן עוברות… וגם מצאתי קן של
עפרוני על האדמה: יש בו כבר גוזלים."
אלה היו דברים שסִקרנו אותי כדי כך שהחברים בסיליגו חדלו
להתקיים באותו רגע. וכך, הודות לתכסיסים הללו, הוליך אותי אבי
בלי משים אל השדות.
במשך חודשים אחדים, לא הפעיל אבי את החינוך לחיים בשדות
במלוא חומרתו. כשחזר לסיליגו, מדי יומיים־שלושה, כדי להביא
מזון, לקח אותי הביתה כדי שאימא תרחץ אותי וכדי שאשאף אוויר.
וכך חייתי פעם את חיי השדות ופעם את חיי הכפר. אבל אל השדות
יצאתי בלב כבד יותר ויותר. עד מהרה, הקִנים של העפרונים, של
השחרורים ושל העקעקים, על ביציהם המנוקדות והצבעוניות,
שאבא מצא דרך מקרה בשעה שרעה את הכבשים — לא היה בהם די
כדי להזין את דמיוני, לרַצות ולסקרן אותי.
זו הייתה עונת הקִנים, אבל הוא כבר הראה לי די והותר מהם
והכרתי את כל שלל ציפורי המקום. והוא לא ידע איך לברוא קִנים
חדשים כדי להפיל אותי במלכודת דבש. כמו כן הגביל את ביקורַי
בסיליגו, מובן מאליו שלא היה מסוגל למצוא או להמציא ממתקים
חדשים כדי לפתות אותי אל השדות. בתקופה הראשונה, הסקרנות
כלפי המרחבים והטבע הסיטה אותי מהבילויים שהציעה לי סיליגו,
עתה המונוטוניות של חיי השדות עוררה געגועים לעולם שנטשתי.
כך התממשו להם הניתוק מחיי הכפר, הניתוק הכפוי מבית הספר
וה"הגליה" שבאה בעקבותיו לבּאדֶוְרוּסְטָאנָה, שמונה קילומטר
מסיליגו, גם אם בין ממתק אחד למשנהו השלמתי עם הדברים
מתוך אהבה לאחַי, שריחפה מעליהם סכנה שימותו ברעב. אבל לא
הייתי מסוגל ללכת אחרי אבי ללא התנגדות. גם אם אין בכוחם של
ילדים לעשות דבר נגד הגדולים, הם מוחים. אולי רק בבכי יבבני.
בוודאי שלא הייתה זו אשמתי שהממתקים של אבי כבר לא פעלו
את פעולתם המקוּוה. אבל הוא היה חייב לגמול אותי. וכבר מקץ
שלושה חודשים, פני החינוך החמירו. אבי עבר לשלב השני. הוא
התחיל להשאיר אותי לבדי עם הצאן גם כאשר הלך לסיליגו. אבל
כדי שהניתוק מאחַי ומאִמי לא יעיק עלַי יתר על המידה, הוסיף לקחת
אותי לכפר פעם בשבוע. אולם כעת לא השאיר אותי עוד בסיליגו,
אלא באותו יום, ובדרך כלל באותו בוקר, החזיר אותי לדיר. משום
כך, הצטמצם הבילוי שלי עם אחַי או עם חבר ותיק כלשהו לשעה או
שעתיים לכל היותר. ואף־על־פי־כן, די היה בזמן הזה כדי שאקשור
אִתם קשר בל־יינתק, ולכן מעולם לא יצאתי בחזרה ללא בכי.
לצערי, ברגע מסוים היה על אבי לחבוש את החמור והוא קרא
לי לצאת לדרך. מן האושר ומן המשחקים עברתי בבת אחת לבכי
ומחאה, מתוך תקווה נואלת לשכנע את אבי להשאיר אותי בסיליגו.
אבל הייתי טלה שיש לגמול אותו, טלה שהיה על אבי לקחת לעדר
זר כדי שיחדל לינוק מאִמו. הגיעה השעה שבה יחלוב הרועה את
האם לרווחתו האישית בלבד והטלה יזין את עצמו אך ורק מעשבים
ושיחים. וכמו טלה, גם אני פעיתי את צערי. אבל אבי הפעיל את
מלוא חומרת החינוך שהכיר וייתכן שלמד אותו על בשרו. את
בכיי ואת פעיותַי לא היה מסוגל לשמוע. באחת הפעמים הצלחתי
לחמוק ממנו בערמה. התחבאתי. ובשעת היציאה לדרך, שמעתי את
קריאותיו, אבל לא יצאתי מהמאורה כחמור למשמע קריאת אדונו
המבקש לחבוש אותו. אבי נחפז לחזור אל הכבשים ולא יכול לבזבז
זמן בחיפושים אחרַי. הוא יצא לדרך לבדו, ובמשך כל הערב עד שובו
יכולתי להתרוצץ עם החברים בסיליגו, וללמוד את המשחקים שהם
מכירים.
באחת הבריחות הללו, הסתפחתי לכנופיה של חברים מבוגרים
ממני. אבי חדל להתקיים. ובשעה שהתרוצצתי עם חבורת הפורעים
הזאת, שכמעט כולם חמקו מבית הספר כפי שאני חמקתי מהדיר,
נתקלנו בבקתה של טוֹרֶה.
"היי, חבר'ה!" אמר אנטוניו.
"מה קורה?"
"בואו ניכנס לבקתה ונראה מי גומר לאונן ראשון. בפעם הקודמת
בָּאיֶנְג'וֹ ניצח, בואו נראה עכשיו!"
"קדימה," אמר ז'וּאָנֶה, "היום אני נגד כולם."
הכנופיה כולה נכנסה לבקתה. התיישבנו עם התחת על הרצפה,
במעגל לאורך הקיר המעוגל של הבקתה. כל הילדים הגדולים
הפשילו את המכנסיים, לתדהמתם של הילדים הקטנים, כמוני,
שעדיין לא הבינו מה הם עומדים לעשות.
עמדתי וצפיתי במבוכה כמו שניים־שלושה ילדים אחרים בני גילי
ואף קטנים יותר. היִרְאה הזאת מנעה מאִתנו להתרחק. כך נאלצנו
להיות חלק מהתחרות שעמדה להתחיל.
"אנחנו מוכנים… שאף אחד לא יתחיל ראשון."
"אני לא משחק… אתה התחלת ראשון… תפסיק!"
"בסדר! מתחילים מההתחלה!"
"קדימה!"
כולם אוננו במרץ בתנוחה הלא־נוחה הזאת במשך חצי דקה לפחות.
ואז צעקו אחד אל השני.
"אני ניצחתי…"
"מה פתאום ניצחתָ? אני גמרתי ראשון! הרמתי את היד לפניך!"
יומיים אחר־כך חזר אבא לסיליגו והִכה אותי בקול גדול. הוא
החזיר אותי לדיר. נשארתי לבדי בין הכבשים וביקשתי לחקות את
החוויה שטוֹרֶה וחבריו תקעו לי בראש. כרעתי מאחורי שיח שהגן
עלַי מפני הרוח והתחלתי לשחק במפלצת הקטנה שלי. למרבה
הנאתי, מהר מאוד השתלט עלי דִגדוג מתוק, עד שהשתרעתי אפרקדן
על הארץ כמעט מעולף. מאושָר בין העשבים. חזרתי על החוויה
כעבור שלוש או ארבע דקות: אותו אושר בלב אותה דממה עמוקה,
כאשר רק פעמוני הכבשים מזכירים לי מפעם לפעם שאני רועה קטן.
במהלך אחר הצהריים ההוא, חזרתי על המעשה לפחות עשרים פעם,
מסתתר כאן ושם, בהתאם לשדות שבהם רעו הכבשים. בסופו של
יום, כשהייתי בן פחות משש שנים ואחרי שלושה חודשים בלבד
במרעה, מצאתי את פורקן הבדידות היחיד. מאותו יום והלאה, הדבר
חזר על עצמו. כאשר לא היה לי מה לעשות, נכנסתי אל בין השיחים
החביבים עלַי, ואיש לא גזל ממני את שלושים או ארבעים השפשופים
שלי ביום. בכל מקרה, אבא המשיך לקחת אותי לסיליגו לפחות פעם
בשבוע. ניצלתי את ההזדמנות כדי להצטרף לאותה כנופיה מוכרת.
באחת הפעמים, באמצע שעשוע מהנה מאוד, שמעתי את קריאתו
של אבא. פרצתי בבכי מרורים ופעיתי יותר מהרגיל, בוטש רגלַי
באדמה. עדיין לא השתעבדתי לסדר הפטריארכלי. אבל בפעם ההיא,
אולי משום שנמאס לו להסתמך על הממתקים שלו ואולי משום
שהשתכנע שהגיעה השעה להפעיל את מלוא חומרת תלמודו הפראי
והכפרי, עבר לפתע מן האבהי אל הפטריארכלי. רץ אלַי והטיח בי
סטירות, מהלומות מקל ובעיטות, עד שמרוב הייאוש שבכאב, פלטתי
מפי: "אני מפסיק לבכות… אני בא אתך…"
מתנשף כולו, חיוור פנים, משך בחבל של החמור. לפת אותי והשליך
אותי אל גבו כפי שזרק תמיד את השׂקיים או את שקי התבן. קפץ גם
הוא על האוכף. הצמיד את רגליו בעצבנות אל צלעות הבהמה, ויצא
לדרך בשתיקה.
אף־על־פי שספגתי מנה גדושה של מהלומות ותוכחות, ברגע
שהותרנו מאחורינו את בתי הכפר האחרונים וראינו את השדות
הראשונים, התערבלו בראשי הפחד והאימה שאשאר שוב לבדי
והפכו את קרבַי. עד מהרה קפצה עלַי תחושה שמהולים בה רגשות
סותרים, מתנודדים וחולפים בזה אחר זה: הפחד מפני הבדידות,
האימה שכמעט אין לה גבול מפני טירופו של אבי )שעתה כבר
הכרתיו( וההנאה שבמשחקים עם בני גילי בסיליגו שעליהם חלמתי
בעודי רוכב. תחושה רעה, שהציתו אותה מחשבות רבות כל־כך
המתגוששות בטירוף. התחלתי לבכות בכי כבוש. לא ידעתי מה
לעשות, כי הוא איים עלַי והִכה אותי רק משום שבכיתי. הוא ישב על
האוכף, הסתובב והחטיף לי אי־אלו סטירות אזהרה. החמור, כהרגלו,
טופף על פני הדרך הלבנה. אבל אני רציתי לברוח. לפתע חדלתי
לבכות והתכוננתי לגלוש מטה. האמנתי שצליל פרסות הבהמה יוכל
להבליע את תנועותַי ולהעלימן מעינו הפקוחה של אבי. החלקתי
מהאוכף. נפלתי לקרקע על העכוז, כמו חפץ. מת מכאב, קמתי מייד
בשתיקה! פתחתי בריצה לעבר סיליגו, בלי לנשום, בכל כוחותַי,
נואש. אבל הלמות הנפילה שלי עוררה את אבא שלי. רגלַי היו
קצרות, וניסיון הבריחה שלי הסתיים שם. אחרי מרדף קצר, הוא
הבעיר את פנַי בסטירות ובאגרופים. שוב השליך אותי אל האוכף
חרף כל צרחותַי ומחאותַי, וחזרה לדרך. אבל באותו יום הייתי כנראה
נחוש לגמרי ועקשן. אין ספק, המחשבה שאשאר לבדי בחורש ההוא
הרוחש דברים ובעלי חיים שעדיין פחדתי מהם, הטילה עלַי אימה.
וגם הבדידות ההיא נראתה לי כמו שתיקה ללא קץ: ההאזנה לה
החרישה את חיי. די היה בהתקפה שנייה של מחשבות מתגוששות
כדי שאעשה ניסיון נוסף.
כך השלכתי את עצמי אל הקרקע בפעם השנייה. השתחלתי
החוצה, אבל לא השגתי דבר מלבד סופת מהלומות נוספת. נגזר על
גופי הקטן לעמוד בעינויים חינוכיים. הייתי מרדן וסרבן. אולם שעתי
הגיעה, ועל אבא נגזר לגמול ולאלף אותי. אלא שאני הייתי נחוש
כאותם טלאים איומים ששותלים אותם בעדר זר כדי לגמול אותם,
ואז הם מתפרעים ופועים בפחד ומחרישים את כולם. הם מנתרים אל
הגדר עד שהרועה נאלץ לאסור אותם. אותי עדיין לא אזקו ויכולתי
להמשיך לפעות ולדלג. השלכתי עצמי לקרקע בפעם השלישית. ואז
אבי אזק אותי.
כפי שבלי ספק ראה שעושים לנערים מרדנים במקרים דומים,
החליט לקשור אותי. הוא גולל את אפסר הבהמה, ואחרי שהטעים
אותי בו מהלומות קשות, כרך אותו סביב מותנַי: הייתי לאסיר של
הרצון שלו. הוא הטיח בי מבול של נאצות, והשאיר אותי על הקרקע.
עלה על האוכף במלוא המרץ ויצא לדרך בגידופים. כאילו כדי
לפצות על הזמן שאיבד בגללי, תקע ללא הרף את רגליו בצלעות
הבהמה והאיץ בה ללכת מהר מהרגיל, גם כדי להפחיד אותי. כדי
שלא להיגרר אחריה, נאלצתי להתאים עצמי בקפידה להילוכה
וניסיתי שלא למעוד.
באופן הזה גמאתי מרחק גדול. למזלי, הודות להילוך נטול־הרסן
הזה פגשנו רועים אחרים, ששוחחו בהתרגשות מעל גבי החמורים
שלהם. הנזיפות שלהם הניעו את אבי לוותר. מרוב מבוכה על
שהפעיל עלַי את החמור בעונשים, נאלץ להתיר את כבלַי ולהחזיר
אותי אל האוכף. סאת העינויים מלאה לאותו יום, אבל נזהרתי שלא
לשוב ולבכות. התחלתי להזות הזיות אכזריות.
בבּאדֶוְרוּסְטָאנָה לא חלף מעולם איש, פרט לשודדים בדרכם
לבָארְבָּגְ'יָה או בחזרה ממנה, או ציידים, שלא בטחתי בהם, שחיפשו
חיות בר. אבא שלי, כמובן, עדיין לא ציפה שאנהל את העניינים ללא
פגם: די והותר היה שאחרי שלושה חודשים בלבד נשארתי לחכות לו
לבד עם הכלב. הגיע חודש מאי ומפי השמועה ידעתי שהנחשים אמורים
להתעורר מתנומתם. מעולם לא ראיתי אותם, אבל פחדתי מפניהם.
שמעתי דברים משונים על אודותיהם במהלך הילדות בסיליגו.
הכול נהיה חמור יותר. השיעורים נעשו נוקשים וקפדניים יותר.
הגיע הזמן לעבור מהלכה למעשה. שלב ההקדמה דרש עוד זמן רב,
אבל לפחות בנושאים מסוימים ביקש אבי לעבור מייד למעשים.
הניסיון הראשון שהעמיד אותי בו היה להוביל את הכבשים מנקודה
אחת במרעה לנקודה אחרת.

עד גיל שמונה-עשרה לא ידע גווינו לדה קרוא וכתוב. ספרו האוטוביוגרפי פָּאדְרֶה פָּדְרוֹנֶה – אבי, אדוני – המתאר את דרכו אל ההשכלה (הוא בעל תואר בבלשנות באניברסיטה של רומא) ראה אור בשנת 1975 וזכה ב"פרס ויארֵג'וֹ" לספרי ביכורים. מאז תורגם לארבעים לשונות והיה לסרט מצליח בבימויים של האחים טוויאני.

 

X