עשרים סיפורים קצרים | לרכישה באינדיבוק
עשרים סיפורים קצרים

עשרים סיפורים קצרים

שנת הוצאה: מרץ 2015
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 44.10

אסופת הסיפורים הקצרים הזו מלווה את תחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון ז"ל ומבקשת לחגוג את הסיפור העברי הקצר לדורותיו ועל כל צורותיו השונות והמגוונות.

יש בה סיפורים של סופרים מובחרים הפועלים בשדה הספרות העברית, כמו סמי מיכאל, לאה איני, אתגר קרת,
אשכול נבו, עוזי וייל ועוד. סיפורים של סופרים ותיקים ושל סופרים צעירים, סיפורים פנטסטיים וריאליסטים, סיפור-קצר קצר מאוד וסיפור-קצר ארוך, כמעט נובלה, יש סיפור מאויר ויש ממואר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עשרים סיפורים קצרים”

"אורז ועדשים" מאת מישל וקסלר

 

דרך הסדק של דלת השירותים הקשבתי לךָ, יושבת על האסלה הקרה, ואתה בסלון, מדבר עם גדי, על בחורות שיש להן את כל מה שאני צריכה לחיות בלעדיו, ועל מה שהיית עושה להן, לו היו פה עכשיו. המילים שלך מרחפות בחדר ונשאבות אלי כמו אל מסננת בכיור, מתערבלות, מסתחררות ונשטפות פנימה. מקשיבה ומנגבת בשקט בנייר, עדשים שלמות שיוצאות לי מלמטה, מחייכות אלי מתוך הבלילה החומה, עדשים מתבשיל האורז שהכנת אתמול, ואמרת תאכלי עוד, כשהיינו לבד, וגם נתת לי ליטוף ארוך על הגב, מתחת לחולצה. ואז כשכולם הגיעו לטעום, סילקת אותי משם. אני מורידה את המים, עושה פרצופים של זמרת מפורסמת למראה, אבל זו שנשקפת אלי מפנה פנים מלאות זיפים, שכל אחד מהם הוא מקק חום־אדמדם עם מחושים דקים מתארכים וגפיים מתרבות, שורטות את עור הפנים במסרקות ברזל חלודות צורבות. נחש רוק זוחל לי במורד קנה הנשימה ואני מגלחת בכוח את המקקים מהפנים, אבל הרגליים הדקות משתרשות פנימה, ננעצות בתוך הבשר. לאחר מאבק וקצף לבן, אני שוטפת את המקקים אל חור הכיור ויוצאת אל המילים שלכם, על המדריכות עם החולצות הכחולות, שאיתך בסניף של בני עקיבא, שלעולם לא אוכל להיות אחת מהן. ועיניך כמו שתי בארות מוקפות ריסים ארוכים, והחיוך שלך דבש ודובדבנים. התנועות שלי קופאות, אצבעות הידיים לא נחות, הכתפיים רועדות, וכל מעשי מנותבים לפי עיניך, הן מזינות ומנשימות אותי. אתה מציץ אלי ואני חשה שהנשימה שלי מנסרת את הביחד הזה, שלך ושל גדי, שאף פעם לא הייתי חלק ממנו. אני משתוקקת שהמבט שלך יכניס גם אותי תחת הטלית שמחבקת אתכם. אבל העיניים שלך נתלשות ממני ובועטות אותי משם, פונות אל גדי ששכוב על הספה שמוט איברים, משלים לך משפטים, והפה שלו ברֵכת ריר. ואני מדמיינת את עצמי במקום אחת מהבנות ההן בידיים שלך, רוקדת איתך מתחת לירח גדול, תחת חופה של שקדיות ורדרדות ועם חתולות מיוחמות, שמייללות בהתלהבות מכל סיבוב שאני עושה. היד שלך על המותניים שלי ויש ריח נעים של מדורה וטעם של שוקולד בפה, והחיוך גדול ורוצה עוד. ובמהלך אחת התנועות בריקוד אתה פוקח עיניים ומתמלא חלחלה, כי זה הפנים שלי וזה אסור ואיום ונורא. ואתה צועק לי שזה אוי ואבוי ותסתלק מפה ומיד, ואיכס ומגעיל, זה ישיבה כאן! ואתה זורק אותי אל הבוץ, הירח נופל, השמלה מתאדה, ונשאר רק חתול אחד קטן, ואני מלטפת אותו בידיים של בוץ, ובעיניים מכווצות אני מבקשת ממך שתחזור. ואני נוחתת בחדר הפנימייה המשותף שלנו, מולך ומול גדי, ואתה קורא אלי, גבריאל! תפסיק ללכת כמו נקבה ושים את הכיפה על הראש! אני נכבית, וגם נזכרת שקבעתי שיעור בחברותא עם ראש הישיבה בבית המדרש בשלוש בדיוק, ועכשיו כמעט שלוש ורבע.

בית המדרש הוא אולם גדול, מושבים מסודרים בשורות, וספרים עומדים כמו חיילים על כל שולחן וגם על מדפים צמודים לקירות, מכוונים אלי רובים כדי שאלמד עוד ועוד. ובמרכז החדר עומד ארון מעץ, שליט גדול, ממש כול־יכול, כי יש לו בפנים ספרים לבושים כנסיכים ותשמישים קדושים. הוא לבוש ריפוד שחור, מעוטר באותיות של זהב ומביט בחשדנות בהמון הבחורים שיושבים ולומדים, בזוגות וביחידים. אם אתה מדבר שיחת חולין על בחורה ברחוב או על בגד מיוחד שקנית שהוא חם והוא טוב, הארון הגדול, מזעיף לחיים שחורות מלאות עיטורים. והבחורים יושבים זה לצד זה ועושים תנועות מתנחשלות, יורדים עם הפנים אל הספרים, כמעט נוגעים בהם בקצה השפה, ואז עולים במלמול מהורהר ויורדים חזרה.

כשאני נכנסת הכול נעצר. המלמולים והתנועות, המבטים מתקשחים, נעולים על פני, והארון השליט מלא חרון אף. כל הספרים הקדושים מכוונים אלי רובי ציד ארוכים טעונים, אני עוצמת עיניים חזק, בולעת רוק לא קיים, ופוסעת לאט אל הרב שהוא גם ראש הישיבה, שיושב במרכז בית המדרש ולפני הארון, בגלימה שחורה ובנעליים שחורות ויש לו זקן שחור שצומח בפראות. הרב השחור, שהוא בכלל זקן עבות עם קצת פנים, יושב מול ספר גמרא ענק, מפנה אלי עיניים שחורות וחיוך נעים. יש חום שמציף לי את החזה והכתפיים, על הגב מטיילים לי שני זבובים של זיעה, מעקצצים ורוקדים, ואני מתפתלת. הרב מכחכח, ומהמעיל השחור שלו בורח ריח של גרביים מלוכלכים, שפולש באלימות לתוך הנחיריים שלי. הוא ממלמל תנו רבנן, אנדרוגינוס נותנים עליו חומרות האיש וחומרות האישה, והוא משרבב את אגודלו מעל דפי הגמרא.
אבל אני מרחפת משם, אל מאחורי בית המדרש, למקום שהרוח נושאת על כתפה ריח מאפים. והרים מיוערים הם כמו וילונות פתוחים, מוסטים לצדדים, מציגים את העמק שיושב ביניהם, כולו שדות בצבעי ירוק, צהוב וארגמן, וגם בתים לבנים בגושים קטנים ואגמים, שנראים כמו כתמי שלוליות ברשת השדות. וביציע האופק, הר מושלג, אולי החרמון, והשמש עולה ומשזפת את הצוואר שלי עד עצמות הבריח, ציפורים דואות בשמים המעוננים מעל במת הנוף. הרוח מלטפת את לחיי, ואני שומעת חס ושלום! הוי מום! מוציאים מחוץ למחנה! ואני נוחתת ישר אל העיניים השחורות של הזקן השחור והקצת פנים, הוא שואל אותי משהו שאני לא מצליחה לשמוע. אני עונה שאני מוכרחת להתפנות לדקה או שתיים והעיניים השחורות יורדות במורד הפנים שלי, ואני ממהרת לקום ולברוח משם, המבטים של התלמידים מעקצצים לי על הפנים, ארון הקודש והספרים מכחכחים, משמיעים מלמולים חרישיים מאחורי גבי.

אני מביטה בבית המדרש הזה ומתפללת שיכולתי לעצור את הזמן, רק לכמה דקות, שהמחוגים יעצרו וכולם יקפאו, גם הציפורים יעצרו במעופן. אעבור בין כל הבחורים, אחד־אחד, הם יהיו קפואי מבטים, ואני אפתח להם את הרוכסן של המכנסיים המקומטים, אלקק להם שם למטה במשך כמה שניות ואסגור חזרה, ואז אחזיר את הזמן, וכל התלמידים הטובים יתהו לרגע בחיוך תאנים ופירות יבשים, מה קרה להם עכשיו שם למטה, וגם כמה נעים, אולי יצאו רגע לשירותים, יסדרו עניינים, יטיילו למחוזות אחרים־אחרים, ואחרי רגע יחזרו לגמרא ויהרהרו לעצמם — אוי! ביטול תורה.

זה היום האחרון של השנה, והחלטתי שזה היום הנכון לספר לך וזהו, די. השמש מלטפת את השמים ברדתה, והם מסמיקים בגוני אדום וסגול, הגשם בוכה והרוח מבקשת להיכנס לבית המדרש מתחננת בשריקות צורמות. אני רואה אותךָ דרך החלונות הצרים, המוארכים, רץ לתוך הסערה. בתוכי כל המערכות מזמזמות ומקרקשות, והראש קודח כשאתה נעלם מאחורי קיר האבן המפריד בין חלון לחלון, ושוב נגלה מאחורי זגוגית נוספת. אני ממש רוצה לצעוק ולהסביר לך הכול, ולתת לך לקרוא את מאות השירים והסיפורים שכתבתי עליך. אני אוספת אותם בגיליונות ארוכים וגם את הגוף שלי, שהופך קל כמו נחמה, ורצה אל הסערה, אחריך.

כולם מתקהלים מאחורַי על השביל כשאני רצה אליך, הם כה
רבים — התלמידים, הארון והספרים הקדושים, צועקים וזורקים מרורים, והזקנים הארוכים, השחורים מטלטלים פיות קטנים שנמצאים בתוכם ושואגים אסור, מצקצקים בלשונות של קקטוס ובעיניים של דם. הם רצים בעקבותי אל תוך הגשם והברד, רבבות פנים מחליפות צבעים כמו רמזור, מפלי ריר ניגרים בזוויות פה מתעקלות, ושאון צווחות ילדים ותוקעי שופרות רצים בעקבותי עם אלות קוצניות ושיניים חותכות. הגשם דוחף אותי אליך והרוח מלטפת, כי היא יודעת שגם היא רוצה להיכנס לאיזה בית חם, אבל סוגרים את החלונות ומשאירים אותה ליילל בחוץ.

הקדושים צועקים דם, אוחזים סכינים, ואתה הולך מהר, הגב שלך יפה וזקוף בתוך הערפל. עמוד ברק מאיר לי אותך, בתוך הים הזה שנקרע בינינו. הרגליים שלי כואבות מהריצה, האוויר הקר שורף לי את קנה הנשימה, והנה, עוד חמישים מטרים אני אהיה לידך. הם רודפים אותי, המון של צבועים צוחקים, מרימים מעלה את כלי השחיטה, משתוקקים כבר לדם. אני רצה בכל הכוח שהשירים שלי מזרימים אלי דרך היד, ולרגע מועדת, וההמון צוהל ומקיף אותי, להב סכין חותך את גבי, והשמלה שלי מושלכת אל הבוץ. אני מרימה עיניים כבדות אל הברד ואל הגשם, ושוב, עמוד הברק מבזיק לי אותך, ויופייך הולם בגופי. אני זורקת את עצמי אל השביל, אבל אתה מתרחק מהר, והרגליים שלי כאילו קטֵנות וקטֵנות, אני דוחפת את השביל כדי להאיץ ורק לגעת בך. לומר לך.

כשאני מסובבת את ראשי לאחור והדמעות טסות כמו ממטרה, אני רואה שהסנה בעיניים של הקהל בוער, ועור זרועותי צורב מחום השרפה. יש שם גם בחורים שהיו איתי בגן והאמהות שלהם כועסות, להשמיד את החולי הרע ומיד! לפני שיתפשט בכל הארץ ובעיר

כמובן!
סיבוב ראש אליך, פתאום אתה נעצר. אתה מסתובב אלי ואל ההמון, ואני לא נושמת אוויר, רק את אדי היופי שלך, שכל כך התגעגעתי אליו, שהרחתי ממרחק כה רב.
אני בולמת לפני שאני מגיעה אל המקום שבו אתה עומד, וכולך מהדהד ומבריק מאור הירח, אני כה קרובה שאני מסוגלת לראות את המלאכים שעולים ויורדים בצווארך. בלי להתלבט אני מקיפה אותך בזרועות הכי רכות שלי. וללא התראה מוקדמת, הכול נעצר. הציבור, הארון והספרים הקדושים, כולם מתערבלים והצבעים נבחשים ומתפוגגים. ואני רואה רק חוף ים, שני ילדים עם מטקות, ואת ההורים שלי מחובקים, אבטיח חתוך לקוביות על צלחת, ואננס שופע עסיס מבריק בשמש וגם גלידה בכוסות פלסטיק, שחף מטייל על החול, מנקר עטיפות ארטיק, ושמים בהירים מתוחים מעלי, יש שקט, נעים לי בגב. ואח שלי, יוני, גם שם, למרות שהוא מת, והתלתלים הצהובים שלו צוחקים, הוא עוטף אותי בחיבוק קטיפה ליד המים, והים נאנח והגלים פורשים את ידיהם ומלטפים את כפות הרגליים. ושלג יורד על המכוניות, אנחנו יוצאים בחבורות גדולות, זורקים כדורים קפואים, מתחבאים במחסנים ישנים, וגם בחדר המדרגות של הגברת בק למרות שאסור, ובסוף מתחבקים, מטפלים בפצועים, חוזרים הביתה, והולכים על מגבות, שותים מרק מרוסק של אמא ואוכלים פתיתים, וסבתא באה לביקור, וכולם צוחקים, במיוחד כשהיא מדברת על העירייה המחורבנת שלנו ויורקת מילים, מילים כאלה שהמורה היתה צועקת עליה ושולחת אותה למנהל, ואמא שלי מעמידה פנים שהיא מזדעזעת, למרות שבפנים כל החזה שלה צוחק.

ואז הכול נעלם. אני מתעוורת ורואה רק שחור, ומרגישה את הזרועות שלי נהדפות ממך וגופי נופל אל הבוץ. אני רואה שיש לך הבעה קשה על הפנים, מסכה שמעולם לא ראיתי אותך עוטה קודם. בעיני אתה עדיין כה יפה, ואני כל כך רוצה שוב לראות את הים ואת יוני ואת השלג החם, אבל אתה בועט לי בצלעות ואחר כך גם ליד הרקה, ואני שומעת "קריק" ומתחרשת באוזן ימין, ואני מספיקה לשמוע בבירור את תשואות ההמונים שמתקהלים סביבנו, מרתיחים את הלילה, ויש להם תופים וילדים קטנים על הכתפיים. הילדים מביטים בי בתדהמה ובוכים, אז דוחפים להם לפה מוצץ ומשכיבים את ראשם בכוח על הכתף, והם משתתקים. כולם צוהלים, אבל אני מביטה רק בך, לוחשת, אני אוהבת אותך. חמורי סבר, הם מתקרבים אלי עוד, מקימים לצדי מזבח מעץ מפויח. שליח ציבור שמן ניגש אלי ומזה דם על פני, בידו הלהב מושחז כבר, תר במעלה הגרון אחרי הקנה והוושט לביצוע שחיטה כשרה.

מאחורי המזבח שמעלה עשן, אני רואה את אמא שלי רצה אלי, דוחפת את ההמון לצדדים, מתכופפת אלי ומרימה אותי בעדינות, כמו אחרי יום רע בבית הספר, אחרי שתמיר מג' 2 נתן לי אגרוף. ואמא לא אומרת מילה, רק מאמצת אותי אליה, הגוף שלי משותק, וההבעה שלי נשטפת עם הדמעות שלה. ומהמעיל שלה חומקים ניחוחות תבשילים של שבת וחלות שרק נאפו. האחים שלי ואבא, אני מרגישה שגם הם שם, מוציאים זרועות קטנות מתוך המעיל שלה, עוטפים אותי ומלטפים לי את המצח והכתפיים. יש דממה, עד שההמון מתופף בתופי ענק וזורק עלינו קוצים ואבנים.

למעלה מפהק ירח גדול, עדשים ואורז מטפטפים אל העמק. אני יושבת בחדר, אתה וגדי יושבים על הספה לידי וצוחקים. אני קוראת בשמך, אבל הקול שלי נבלע.
אז אני נכנסת לשירותים, מגלחת בסכין את תווי הפנים שמופיעים במראה, והם מתערבלים בכיור, ונעלמים.

שמות הסופרים: 

 

לאה איני
עפרה אליגון
יצחק בן נר
יוכי ברנדס
יצחק בשביס זינגר
אמיר גוטפרוינד
עדו גפן
עוזי וייל
מישל וקסלר
אסתי ג. חיים
מתן חרמוני
סביון ליברכט
רותו מודן
סמי מיכאל
גרמאו מנגיסטו
אשכול נבו
מאיה ערד
ארנה קזין
אתגר קרת
אהרון ראובני

X