עשרה דברים שלמדתי על אהבה | לרכישה באינדיבוק
עשרה דברים שלמדתי על אהבה

עשרה דברים שלמדתי על אהבה

שנת הוצאה: 11/2014
מס' עמודים: 184
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

אליס היא הצעירה בשלוש בנות, והכבשה השחורה של המשפחה. היא מטיילת ברחבי העולם, שבורת לב אחרי פרידה ממי שהיתה אמורה להתחתן איתו, ואז נודע לה, באיחור ניכר, שאביה גוסס. היא מגיעה לבית המשפחה בדיוק בזמן כדי להיפרד ממנו. לדניאל אין בית כבר זמן רב, אבל בעיניו העיר לונדון היא בית יותר מכפי שלבֵנים וטיח יכלו אי-פעם להיות. הוא מבלה את ימיו בחיפוש אחרי בתו, הבת שהוא מעולם לא פגש, עד עכשיו… סיפור מרגש וצובט לב על אהבה שאבדה ונמצאה, על אובדן שורשים וחזרה הביתה ועל כוחם של קשרים בין בני אדם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עשרה דברים שלמדתי על אהבה”

"פאזל משורטט להפליא המזמין את הקורא להשלים אותו. יש בו הרבה יותר מעשרה דברים לאהוב." הניו יורק טיימס

"שיר אהבה פואטי ומכשף לעיר לונדון. סיפור סוחף ומלא תקווה, הארוג במיומנות בפרוזה חושנית עמוקה." פבלישרס ויקלי

"ספר שחוצה את לונדון שתי וערב בחיפוש אחר אבות ובנות, משפחה ובית. כל מי שתהה אי־פעם לאן או למי הוא משתייך, יכול למצוא את התשובה בספר הביכורים העדין של שרה בטלר." ונסה דיפנבאו, מחברת "שפת הפרחים"

פרק ראשון: עשרה דברים שהחלטתי להגיד לאבא שלי

1. פגשתי בסינגפור גבר שהריח כמוךָ — עשן סיגריות וזמש.
2. אני זוכרת את החופשה ההיא ביוון — עתיקות בלי סוף, ואתה מתעקש להסביר שוב ושוב את ההבדל בין עמודים בסגנון דורי, יוֹני וקורינתי.
3. הלוואי שהיית מדבר על אימא. הלוואי שהיית שומר משהו שלה.
4. עדיין יש לי את הספר שקנית לי ליום הולדת עשר, כשרציתי להיות אסטרונאוטית, "סיור במערכת השמש".
5. אני יודעת שתמיד קיווית שאחת מאיתנו תהיה רופאה, כמוך.
6. יש לי חלום חוזר. אני עומדת מחוץ לבית שלך. יש שם מסיבה. אני שומעת אנשים מדברים וצוחקים בפנים. אני מצלצלת בפעמון, ולוקח לך המון זמן לפתוח את הדלת.
7. זאת אני שגנבתי את התמונה מחדר העבודה שלך.
8. נהגתי לעקוב אחריך — להסתכל עליך עובד בגינה או יושב על הכורסה שלך, או ליד שולחן העבודה בגבך אל הדלת. תמיד קיוויתי שתסתובב ותראה אותי.
9. אני מצטערת שלא ממש הייתי בסביבה.
10. בבקשה, אַל —

אבא שלי גר לבדו בבית טורי מפואר ליד המפסטד הית'. הבתים באזור מדושנים וזחוחים, שבילי הגישה המרוצפים שלהם נראים כמו לשונות יוקרתיות, חומות הגינה בגובה המדויק כדי למנוע מאנשים להסתכל פנימה. לכולם יש חלונות צרפתיים וּוילונות כבדים, זלזלת וּויסטֶריה.
אני עומדת בתור למוניות ביציאה מאולם הטיסות הנכנסות ומעשנת שלוש סיגריות תוך כדי המתנה. כשהתור שלי מגיע סוף־סוף, אני מתכופפת כדי להיכנס למונית ומרגישה סחרחורת ובחילה מהניקוטין. הנהגת משמיעה את הרקוויאם של מוצארט. אני רוצה לבקש ממנה שתכבה את המוזיקה, אבל אני לא יכולה לחשוב על תירוץ, אז אני מותחת רגליים עד לאן שתרמיל הגב שלי אמור להיות, מניחה את הראש על מסגרת הדלת ועוצמת עיניים. אני מנסה להיזכר בצבע המדויק של התרמיל שלי: זה מין כחול כהה מלוכלך — יש לי אותו כבר שנים; אני אמורה לדעת מה הצבע שלו. בתוכו יש ג'ינס, מכנסיים קצרים, גופיות, מעיל גשם. עשר חפיסות סיגריות רוסיות. זוג נעלי בית רקומות בשביל טילי. מסקרה. ליפגלוס כמעט גמור. אבן כמעט עגולה לגמרי, שלקחתי כדי לתת לקאל, ולא הפסקתי לקלל את עצמי על כך שאני נסחבת איתה. "מדריך להודו" לא משומש. פנס ראש. תמונה של כולנו, כולל אימא שלי, מימים רחוקים שאני לא זוכרת: זה הדבר היחיד שיהיה לי חבל לאבד.
אנחנו מגיעות מוקדם מדי. אני משלמת לנהגת ויוצאת אל המדרכה. כשהיא מתרחקת, אני רוצה להרים את היד ולומר, עצרי, שיניתי את דעתי. בואי ניסע למקום אחר, לא חשוב לאן, ואז להתיישב שוב במושב האחורי, לעצור את הזמן ולהתבונן בלונדון מבעד לחלון.
אחת־עשרה מדרגות מובילות לבית של אבא שלי. ליד המדרגה התחתונה עומדים שני עציצים עגלגלים מצופים זיגוג כחול ובתוכם שני עצים חולניים למראה. עץ דפנה ענק חוסם את רוב החלון הקדמי, ולמרות זאת אני מחפשת אותו במבטי, יושב על הספה, ביד אחת סיגריה שהולכת ומתאכלת לאפר. הוא לא שם. כואבת לי הבטן; בפה שלי טעמים של נסורת ושינה. אני תולשת עלה מאחד העצים שבעציצים — מנוקד בצבעי ירוק־צהוב בהירים — וקורעת אותו לאורך העורק הראשי.
דלת הכניסה של אבא שלי צבועה באדום־חום כהה, כמו דם שנקרש. שני חלונות מוארכים של זכוכית מדוגמת — ממוסגרים בקיסוס ירוק מעודן — לא חושפים דבר מפנים הבית.
כשהייתי בת שלוש־עשרה הוא שלח אותי לבית ספר בדוֹרסֶט. אני זוכרת שחזרתי הביתה בסוף הסמסטר הראשון. הוא היה חייב לעבוד, אז טילי אספה אותי, האצבעות שלה עצבניות על ההגה, רישיון הנהיגה הטרי שלה מאופסן בתא הכפפות. עמדתי על המדרגה העליונה, מסתכלת על אותו פעמון מתכת שעליו אני מסתכלת עכשיו, בזמן שטילי חיטטה בתיק אחר המפתחות שלה. חשבתי איך הדלת לא נראית כמו דלת הכניסה שלנו, וצילצלתי בפעמון כדי לבדוק איך הוא נשמע מבחוץ.
אני מוציאה סיגריה מהכיס, למרות שאין לי זמן מיותר. המצית שורט את האגודל שלי. אני שואפת מהר מדי ומשתעלת — שיעול מעשנים חפוז — ידי מונחת על החזה.

שרה בטלר, בת שלושים וקצת, מתגוררת במנצ'סטר ומנהלת סוכנות לפיתוח פרויקטים בתחום הספרות והאומנות, העוסקים בחקר היחס שלנו למקום. זהו רומן הביכורים שלה, שעד כה תורגם ל-14 שפות.

X