עשן שחור | לרכישה באינדיבוק
עשן שחור

עשן שחור

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 335
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62

יש את הרגע הקטן הזה, שבו אתה מפסיק לחיות בשביל להיות מי שאתה רוצה להיות, ומתחיל לחיות בשביל להיות מי שאתה רוצה להיות איתה. ובגלל זה להתאהב במישהי בגלל מי שהיא, אומר שאתה יודע מה אתה רוצה להיות, אבל לאהוב את מי שהיא בשבילך, אומר שאיבדת כל מושג.
שכבנו מחובקים במיטה שלה מתחת לשמיכה החמה. היינו עירומים, וארבע דקות אחרי אורגזמה משותפת. ליוויתי את שיערה אל מאחורי אוזניה עם אצבעותיי, ועם היד השנייה עטפתי אותה בזמן שהיא הניחה את ראשה כנגד החזה שלי. אמרתי לה שאני אוהב אותה.

כי היא ראויה לשמוע את המילים האלו, כי אני ראוי להגיד אותן, כי כולנו ראויים, כי אהבתי אותה.

 

לחיות את הרגע זה אומר להבין באיזה רגע אנחנו נמצאים, ולתת לו להיות. הבחירות שלנו הן מי שאנחנו, ותמיד נהיה חצי ממי שיכולנו להיות. העניין הוא למצוא את האדם שאיתו זה ירגיש שלם ולא משנה מה, להילחם. לתת לעצמנו להיות, לאהוב ולהבין, אלו הדברים שמשאירים אותי בחיים, בזכותם אני עדיין כאן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עשן שחור”

אחד הפסיכולוגים שהייתי אצלו פעם שאל אותי איך זה מרגיש, כל הניתוק הזה. ישבתי מולו וניסיתי להבין איך הוא לא מרגיש את זה? איך הוא לא יודע על מה אני מדבר? ככה זה אצלי, כשאני חולה אני מסתכל על האנשים שסובבים אותי ולא מבין איך הם בריאים, כשאני באופוריה אני לא מבין איך אני מסוגל להיות בדיכאון. הוא הסתכל עלי כמחכה לתשובה, אז אמרתי לו: "זה לקום בבוקר ולדעת שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, מה שאבחר, אבל לא לדעת מה אני רוצה, מה אני אוהב או מה עושה לי טוב. זה לבכות כי כלום לא שמח ולחייך כי כלום לא עצוב." "מה זאת אומרת?" הוא שאל, "אתה הרי יודע מה אתה אוהב, אתה יודע מה עושה לך טוב, החברים שלך, המשפחה שלך, הכתיבה… דיברנו על זה לפני שבוע, לא?" "זה בדיוק העניין, זה נשכח ממני, זה נעלם ממני, עד שהעניין חוזר, ובמרווח הזה נמצאת הבעיה." הוא נשען אחורה בכיסא שלו ונתן הנהון מבין. זה היה לפני כמעט שנתיים. היום אני יושב בכיסא שלי ואין אף אחד ממול, אין אף אחד שיקשיב או שישאל שאלות, לא היום. היום אני מרגיש שהריקנות הפסיקה למלא אותי. הרגש נדף ונזל לי מכל החורים ואיבדתי את כולו, נשארתי יבש ומוכן לסוף. כל מה שנשאר לי זה קצוות של מחשבות על מה קורה איתי ועל מה קורה כאן בעולם, ועל איך לעזאזל השניים האלה אמורים לעבוד ביחד. גם לזה לא מצאתי תשובה. ניסיתי להבין מה אני מרגיש, לתת שמות לרגשות כדי שיהיה לי את מי להאשים, ואז הכנסתי את עצמי עמוק יותר לחרדות. הפכתי לאדם רגיל, אדם שרגיל לתחושה שכלום לא משנה, שאנחנו פסיק ביקום הענק הזה ושאין בתוכי את הכוח לקום ולשנות, לא את עצמי ולא את העולם. לפעמים קשה לנו לדעת מתי אנחנו צריכים לשנות דברים בנו כי זה לטובתנו, ומתי אנחנו צריכים להשתנות בשביל האנשים שסובבים אותנו, אלה שבחרנו שיקיפו אותנו, כדי שיהיה להם טוב, כדי שיישארו. ולי, לי לא היה מושג, וזה לא עניין אותי. ניסיתי לצאת מהבית ולברוח, ניסיתי ללכת לאיבוד, הלכתי עירום כדי להיות פגיע וחשוף יותר לעולם. אבל מצאתי את עצמי בורח תמיד למקומות שידעתי איך אצא מהם, שידעתי שאני במבוך ושרק נשאר לקחת את הפנייה הנכונה, וזהו, בחוץ יהיה מה שיהיה, יהיה מה שהיה, התמונה נשארה קפואה. נמאס לי ללכת לטיפולים, לפסיכולוגים שניסו רק לשנות את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלי, כדי שאני אוכל לתפקד, כדי שאוכל ליישר קו עם השאר. נמאס לי לשמוע אנשים שואלים אותי אם אני רוצה להתאבד או רק לפגוע בעצמי, בגלל שקלטו עלי סימני דיכאון וחרדה, שני הסימנים החזקים מכל לאהבה לחיים. אנשים חרדים כי הם אוהבים את החיים והם מפחדים לאבד אותם, אנשים בדיכאון כי הם אוהבים את החיים אבל לא מצליחים לחיות אותם. נמאס לי לבוא למקומות שבהם בניתי את דמותי ככזה שמקשיבים לו, נמאס לי לדבר. נמאס לי שאנשים מאוד אוהבים ומעריכים אותי אבל נרתעים ממני. נמאס לי להאמין שאהבה היא הדבר הגדול והקדוש ביותר שביכולתנו לגעת בו.האהבה חמקה כל פעם ששלחתי יד, ששלחתי מבט לעברה. נמאס לי לקום בבוקר עם דפיקות בחזה, עם לחץ לגבי המה יהיה. נמאס לי ללכת לישון ולהרגיש שהימים עוברים ואני נשאר. נמאס לי להיתלות על המחר, בזמן שהיום כל כך קשה. נמאס לי לדעת מה נכון בשבילי ולא להצליח לשנות. נמאס לי לדעת שאני פוגע באנשים שחשובים לי ולא מצליח לתקן, ובסופו של דבר לחטוף את המכה הכי חזקה. נמאס לי לחלום ולא להגשים. נמאס עלי הזמן, נמאס עלי המקום, נמאסו עלי האנשים, נמאסו עלי החיוכים, נמאסו עלי הדיכאונות, נמאסו עלי החוויות, נמאסו עלי המטרות, נמאסו עלי ההזדמנויות, נמאסו עלי המחשבות, נמאסו עלי השאלות, נמאסתי על עצמי. שוב חשבתי על המוות, אבל אז, בדיוק כמו שתום אמר, חשבתי על המשפחה, על החיים, שלמרות הכול, חזקים ממנו ומאיתנו. מסתבר שכמו שבשביל למות צריך איזשהו משהו שיקשר בין המיואש לבין הסוף, בין אם זה אקדח לבין אם מים, ככה גם בחיים, צריך משהו שיקשר אותנו, משהו שיחבר אותנו. ובמקרה שלנו, האנשים, זה אנשים, וכל מה שביניהם. אי אפשר למות לבד כמו שאי אפשר לחיות לבד. וכן, אולי מסע של מיליון קילומטרים מתחיל בצעד אחד, אבל הקושי הוא לא במרחק, הוא בוודאות. הצעד הראשון הוא הוודאות, הוודאות שדברים צריכים להשתנות, הוודאות שצריך לצאת אל המסע. ויש שאלות של 'לאן?' ו'מה המטרה?' וכדומה, אבל את אלה אגלה בדרך, ככה אני חושב, ככה אני מאמין.

האמת היא שזה הספר הראשון שלי; אני בן 21, נולדתי וגדלתי בהוד השרון ושם אני עד היום..  התחלתי לכתוב בערך בגיל 16, זה התחיל כשירים קטנים, אחר כך עבר לסיפורים קטנים, ולבסוף בגיל 19 החלטתי להפוך את זה לקשר רציני ולכתוב ספר. כיום אני עושה שירות לאומי עם אנשים בעלי פיגור שכלי עמוק ומוגבלות פיזית של כמעט מאת האחוזית בירושלים, ובמקביל כותב את הספר השני שלי.

X