עקומת התמורה | לרכישה באינדיבוק
עקומת התמורה

עקומת התמורה

שנת הוצאה: 11/2014
מס' עמודים: 308
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

שורה של פיגועים נגד חברות מסחריות שעמדו במוקד מחאה ציבורית מאיימים לדרדר את המדינה למערבולת של כאוס ואנרכיה.

מפקח אמיתי לוינסון, חוקר בימ”ר תל אביב, הטרוד במסע צלב פרטי כנגד השחיתות הפנים-משטרתית, מצטרף לצוות החקירה.

אבל מה שנראה בתחילה כהסלמה מסוכנת של המחאה החברתית הולך ומתגלה כאקורד הסיום של פרשה מסתורית ואפלה מימי המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, כשחבורה של לוחמי מחתרת יהודים חברו על מנת להוציא לפועל תוכנית גרנדיוזית שעתידה לשנות את פני המלחמה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עקומת התמורה”

בקרוב…

פארק זוקוני, מנהטן, 5 באוקטובר 2011

הספסל הקבוע של דניס גוטנברג היה תפוס גם הפעם. ישבו עליו בחור ובחורה צעירים, מהסוג שמילא את פארק זוקוני עד אפס מקום. הם נראו בעיניו כמו שיבוט גנטי אחד של השני עם המראה הכאילו מרושל שלהם, שהיה למעשה מטופח בקפידה.

גוטנברג נעמד מולם ובחן אותם בשבע עיניים, מקווה שיבינו את הרמז ויסתלקו, אבל הם לא טרחו להסתכל עליו. הבחור צחצח שיניים במרץ, והבחורה הייתה שקועה במסך הטלפון שלה. ליד הספסל היה פרוש שק שינה כחול, ועליו תיק עם חפצים אישיים. עוד בטלנים שהגיעו להתנחל כאן, חשב לעצמו.

כבר למעלה משבועיים שהטיול היומי של גוטנברג לפארק זוקוני שבמנהטן תחתית, טיול עליו הקפיד למעלה מעשרים שנה, נקטע בשלב מוקדם מדי.

מכל המקומות שבעולם, החליטו אנשי מחאת Occupy Wall Street לנטוע את מטה המאבק שלהם דווקא בפארק האהוב עליו, שהפך מאי של שלווה בלב מנהטן להר געש סוער של צעירים מלאי הורמונים, צוותי צילום, ושוטרים עצבניים, שחיכו לאיזה רגע שיא שעדיין לא הגיע וספק אם יגיע אי פעם.

"אנחנו ה-99 אחוז," חזרו הקולות פעם אחר פעם, וגוטנברג ידע בדיוק על מה הם מדברים: הזעם כנגד אי השיוויון הכלכלי בארה"ב, העוצמה הפוליטית של תאגידים ובעלי הון, ומעל הכל – ההתנהלות המושחתת של אנשי וול סטריט. הלהט שלו להיות מעודכן ומעורה בכל מה שקורה מסביב מעולם לא שכך, למרות שכבר חצה את גיל תשעים. הטקס הקבוע שלו על הספסל בפארק זוקוני כלל את קריאת ה"ניו יורק פוסט" מתחילתו ועד סופו. מאוחר יותר, בביתו, היה צופה לפחות בשתי מהדורות חדשות שונות בטלוויזיה. קרוב משפחה שנהג לבקר אותו מפעם לפעם אף ניסה ללמד אותו להשתמש באינטרנט, אבל זה כבר היה יותר מדי עבורו.

גוטנברג המשיך לשוטט בין האוהלים. על רצפת הבטון היו מונחים מאות שלטים בצבעים ובצורות שונים שמבשרים על תחילתה של מהפכה. הוא גיחך בליבו. כמה נאיביות, חשב לעצמו. הוא תהה כמה זמן נותר עד שהמשטרה תפזר את המפגינים. היה לו ברור מהרגע הראשון שהמחאה הזאת נידונה לכישלון, כמעט כמו כל המחאות, ההפגנות והמהפכות להן היה עד בשנות חייו.

ובכל זאת, למרות הבוז שחש כלפיהם, המשיך גוטנברג להגיע בכל יום לפארק. הוא אמנם חש מרוגז על כך שהפרו את שלוות חייו, אולם בינו לבין עצמו נאלץ להודות שמשהו בהם סיקרן אותו. ליתר דיוק, הם הזכירו לו מעט את עצמו כשהיה צעיר. הלהט האידיאולוגי בעיניהם, קולות הגרונות הניחרים שזועקים את אותן ססמאות שוב ושוב, הניצוץ שעוד לא נכבה, כל אלה גרמו לו להיזכר בתקופה אחרת לפני שנים רבות, כשדניס גוטנברג עוד לא היה ולא נברא.

הוא חצה את הפארק והחל לצעוד לכיוון ביתו. הליכתו הייתה זקופה ויציבה, והוא לא נזקק לשום עזרה בשונה ממרבית בני גילו. הוא ייחס זאת לגנים הגרמניים המשובחים שירש מאבותיו.

משב רוח צונן שבא מכיוון נהר ההדסון היכה בפניו. נדמה היה לו שהוא מריח מי מלח, על אף שהאוקיינוס היה רחוק קילומטרים רבים משם. הוא עצם את עיניו והתענג על הריח הזה, אותו ריח שהיה מציף אותו באותן שנים רחוקות של אופוריה והתערבב בזכרונו עם ריח אבק שריפה, מדים מיוזעים ואוויר דחוס.

רוכב אופניים חולף צפר לו וגוטנברג הקיץ מזכרונותיו הישנים. אני עדיין הוא, חשב לעצמו. אני עדיין דניס גוטנברג.

מפעם לפעם הוא תהה האם יצליח אי פעם להשתחרר מהדמות הזאת, שהביוגרפיה הדמיונית שבנה עבורה הלכה וטשטשה את זאת האמיתית עם השנים. ועדיין, גם בעשור העשירי לחייו קלאוס גלסדורף היה חלק בלתי נפרד מחייו, למרות שלא התקיים באופן רשמי כבר 66 שנים, מאז אותו יום שנטש עם חבריו את הצוללת U-343 לחופי דרום אמריקה בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה.

שנים ארוכות הוא עמל על בניית הביוגרפיה של דניס גוטנברג, והיא הייתה כל כך אמינה, עד שכשהגיע לארה"ב אי שם בשנות החמישים איש לא פיקפק באמיתות סיפורו. אפילו מרתה, האישה איתה חי 47 שנים, לא גילתה ולו פרט קטן על החיים הקודמים שלו.

ולמרות זאת, גוטנברג היה מוטרד. מזה מספר שנים מישהו חיסל אנשים כמוהו, פליטי מלחמה בעיני עצמם, ופושעי מלחמה בעיני אחרים.

מפעם לפעם צצה בעיתון ידיעה נוספת על רציחתו של "פושע נאצי" – כך הגדירו אותם העיתונים – וגוטנברג מצא את עצמו מחסיר פעימה. הוא ניהל מעקב מדוקדק אחר המקרים ואסף כל פרט מידע שהצליח למצוא. למעלה מעשרה ותיקי מלחמה נרצחו בנקודות שונות על הגלובוס, כאשר את חלקם הצליח הרוצח לאתר למרות הזהות הבדויה שאימצו לעצמם. עד כמה שידע, חקירת האינטרפול לא העלתה שום ממצא, וממילא הוא לא האמין שאנשי הארגון ישקיעו מאמצים מיוחדים לאתר רוצח שבעיני רבים רק עשה צדק מאוחר.

גוטנברג נכנס למעלית הבניין בו גר ברחוב פולטון ועלה לקומה ה-16. הוא מזג לעצמו כוס קפה מקנקן שכבר התקרר ונעמד מול הנוף המרהיב של נהר ההדסון שנשקף מהחלון. המים היו תכולים ושלווים, והמראה שלהם הרגיע אותו.

הוא לגם את הקפה הקר כשלפתע משהו התקדר במי הנהר. חריקה נשמעה מאחור. תחושת בהלה הציפה אותו. הוא הסתובב והספל נשמט מידיו, נחבט בשטיח היוקרתי ויצר כתם גדול וכהה.

האיש שעמד וצפה בו היה גבוה ובעל פנים מחודדות ולחיים שקועות. הוא לבש ג'ינס כהה ומעיל שחור וארוך, ולראשו היה כובע קסקט לבן. הוא נראה בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. ידו אחזה באקדח שכוון ישירות אל עבר גוטנברג.

"מי אתה?" שאל גוטנברג באימה.

האיש לקח צעד אחד קדימה.

"התליין שלך," ענה האיש בפשטות, ושום שריר לא נע בפניו.

גוטנברג הרגיש שהדם אוזל מפניו.

"יש לך טעות," אמר. "אני לא מי שאתה מחפש."

"האמנם, קלאוס?"

חיוך דק עלה על פניו של האיש. גוטנברג הבין שגורלו נחרץ. כל כך הרבה פעמים דמיין את הרגע הזה. והנה, הוא הגיע.

"מי שלח אותך?" שאל בניסיון למשוך עוד מספר רגעים.

האיש שלח את ידו הפנויה למעיל והוציא ממנה תמונה דהויה בשחור ולבן. הוא לקח צעד נוסף קדימה והראה אותה לגוטנברג. ילד קטן הביט בו מהתמונה. ברקע נשקף נוף עירוני שבצידו השמאלי ניצבה קתדרלה עצומה. קראקוב, חשב לעצמו גוטנברג. או אולי לודז'.

"הוא מת במלחמה?"

האיש הנהן.

"ביערות. נרדף כמו חיה."

"חכה," אמר גוטנברג בפתאומיות.

הבזק של רעיון נצנץ במוחו. זכרון מתקופה שהייתה ואיננה.

"יש לי מידע שיכול לעניין אותך."

הוא בחן את פניו החתומות של האיש.

"משהו שיוביל אותך לפושעים האמיתיים," המשיך.

"כמעט כולם כבר מתים," אמר האיש.

"פה אתה טועה."

האיש החליק את ידו על פניו הצנומות וגוטנברג ידע שהוא הצליח לעורר אצלו עניין.

"דבר," אמר לבסוף.

גוטנברג ביקש רשות לשבת והאיש הסכים. על אף השנים הרבות שחלפו הוא זכר את כל הפרטים של אותה פרשה עלומה. הוא דיבר ללא הפסקה כמעט, האריך בתיאורי התקופה ונקב בשמות שנשכחו מלב כל. האיש לא שאל כמעט אף שאלה, ובעיקר האזין בקשב רב. בזכות הזכרון המופלא שלו, שלא נס ליחו, הצליח גוטנברג להאריך את חייו במשך שעתיים שלמות. כשסיים, הורה לו האיש לקום על רגליו וירה בו כדור אחד בודד.

כעבור שלושה ימים ידווחו השכנים על ריח חריף שבוקע מהדירה ואנשי מכבי האש שיפרצו את הדלת יגלו את גופתו של דניס גוטנברג.

כמו לאורך מרבית חייו, גם לאחר מותו איש לא יעלה על דעתו לקשר בין הישיש האמריקני המסתגף לקצין האס האס קלאוס גלסדורף, שנעלם אי שם בדמדומי המלחמה הגדולה.

אורי זילברמן, יליד גבעתיים, 1985. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א. עובד כקופירייטר במשרד פרסום. "עקומת התמורה" הוא ספרו הראשון.

X