עפיפונים | לרכישה באינדיבוק
עפיפונים

עפיפונים

שנת הוצאה: 1984
מס' עמודים: 283
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 37

פרשת אהבתם של נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת ונערה בת־אצילים פולניה, אהבה רצופה תהפוכות ופרידות על רקע מאורעות מלחמת־העולם השניה בצרפת הכבושה. סיפור מרתק ומרגש ממיטב יצירתו של הסופר המהולל.

מהדורה חדשה לרגל יובל המאה להולדתו של רומן גארי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עפיפונים”

המוזיאון הקטן בקלֶרי, המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי, שוב אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים. רוב המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת־צהרים ב"קלוֹ ז'וֹלי", שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות־החמדה של ארצנו. ועם־זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו. בחמשת אולמיו אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה, הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ.
עפיפונים, ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה, שואבים את השראתם תמיד מאוצר הדימויים העממי, ומכאן הצביון הנאיבי משהו שיש להם לכולם. עפיפוניו של אַמבּרוּאַז פלֶרי אינם יוצאים מכלל זה; גם יצירי כפיו האחרונים, שעשאם בערוב ימיו, חותם של תמימות ורעננות טבוע בהם. למרות ההתעניינות המועטה שהוא מעורר, אין צפויה למוזיאון סכנת סגירה, שכּן קשור הוא בעבוּתוֹת חזקים אל דברי ימי ארצנו. אך רוב הימים שוממים אולמיו, כי חיים אנו עתה בתקופה שבה מבקשים הצרפתים לשכוח ולא לזכור דווקא.
תצלומו הנאה ביותר של אַמבּרוּאַז פלֶרי מתנוסס במבוֹאת המוזיאון. הוא נראה בו בתלבושת של דוָר כפרי – כובע־מצחה עגול, מדים, נעלים גסות ותיק של עור על כרסו – בין עפיפון בדמות פרת־משה־רבנו ובין עפיפון גַאמבֶּטָה, שמראהו וגופו מעוצבים בדמות הכדור הפורח, שערך בו הלה את מעוֹפוֹ המפורסם מתוך פריס הנצורה. ועוד רבים תצלומיו של האיש, שבמשך תקופה ממושכת נודע בכינוי "הדוָר המטוּרלל", שהרי רוב המבקרים בסדנתו ביקשו לצלמו, לשם ההיתול, ודודי נעתר להם בחפץ־לב. מעולם לא חשש להיות לקלס ולא התאונן על שם־הלוַאי "הדוָר המטורלל" וגם לא על כינויו השני בפי הבריות: "תמהוני לא־מזיק"; ואף שידע כי אנשי המקום קוֹראים לו "המטורף הזקן פלֶרי", דומה היה שהוא רואה בזה אות של הערכה דווקא. בשנות השלושים, כשהתחילו יוצאים לדודי מוניטין, קם מַארסֶלֶן דוּפּרָה, בעליו של "קלוֹ ז'וֹלי", והגה את הרעיון להדפיס גלויות־דואר ועליהן תצלום דודי לבוש בבגדי־השׂרד שלו ומוקף בעפיפוניו, והכתובת: "קלֶרי. הדוָר הכפרי המפורסם אַמבּרוּאַז פלרי ועפיפוניו". לצערנו נדפסו כל הגלויות בשחור ולבן, ולכן אין בהן חן הצבעים והצורות, החביבות החייכנית, ומה שאפשר לכנותו "הקריצות", שהפריח הנוֹרמנדי הזקן כלפי השמים.
אבי נפל במלחמת־העולם הראשונה, וכעבור זמן־מה הלכה לעולמה גם אמי. במלחמה זו נספה גם רוֹבֶּר, האמצעי בשלושת האחים פלֶרי; וגם דודי אַמבּרוּאַז יצא ממנה בשן ועין – כדור פילח את חזהו. לשם בהירות הסיפור אוסיף, כי אבי־סבי, אַנטוּאַן, נפל על מתרסי הקומונה הפריסאית ואוֹמַר כי הסקירה הקצרה של עברנו, וביחוד שני שמותיהם של בני משפחת פלרי החרותים על האנדרטה לזכר הנופלים מאנשי קלרי, פעלה פעולה מכרעת על חיי אפוטרופסי. הוא נשתנה תכלית שינוי ולא היה עוד האיש שהיה לפני מלחמת־העולם הראשונה, איש שיצא לו שם של מחרחר ריב. הכּוֹל השתאו על לוחם זה, בעל עיטור הגבורה, שאינו מחמיץ עתה שום הזדמנות לעשות פומבי להשקפותיו כרודף־השלום, ללמד סניגוריה על סרבני־גיוס־מטעמי־מצפון ולהוקיע את האלימות לכל פניהָ, ובמבטו יוקדת אש, שייתכן כי לא היתה אלא השתקפות של אש־התמיד שעל קבר החייל האלמוני. במראהו לא היה כל תו ענוֹג. פניו המחוֹרצים היו נוקשים ונמרצים, שׂערו האפור היה קצרצר ושפמו העבוֹת – מן הסוג המכוּנה "שפם גאלי", שהרי הצרפתים עדיין יש להם, השבח לאל, זיקה לזכרונותיהם ההיסטוריים, גם אם אין המדובר אלא בשׂיער. הכול סברו ששב מן המלחמה "בהלם"; בכך גם ביארוּ את היותו לפציפיסט וגם את שגיונו – לבלות את מיטב זמנו במחיצת עפיפוניו, ה"ניַאמות" שלו, כך כינה אותם. את המלה "ניַאמָה" מצא באיזה ספר על אפריקה המַשוָנית, והוראתה בלשון המקום: כל אשר נשמת רוח־חיים באפו – בני־אדם, זבובונים, אריות, רעיונות או פילים. ודאי בחר במשלח־יד של דוָר כפרי מפני שעיטורו ושני הציונים־לשבח שלו הקנוּ לו זכות למשרה נוחה שכזאת, אך גם ייתכן כי זה היה, לדעתו, העיסוק היאה לאדם רודף־שלום. פעמים רבות אמר לי:
"גם אתה, לוּדוֹ ילדי, אם תלמד כהלכה, אולי תוכל, ביום־מן־הימים, למצוא לך משׂרה בדואר."
שנים רבות עברו עד שלמדתי להבחין אצלו בין כובד־הראש והנאמנות העמוקה ובין הצד ההיתולי שבאָפיוֹ, אשר מקורו, כמדומה, במורשת המשותפת, שנדרשים לה הצרפתים כל־אימת שאובדים עשתונותיהם.
דודי נהג לומר כי "עפיפונים חייבים ללמוד לעוף, כמו כולם", וכשמלאו לי שבע שנים התחלתי נלוֶה אליו, אחרי הלימודים, אל מה שכינה "האימוּן" – לעתים בשדה על־יד לָה מוֹט, ולעתים מעט הלאה משם, על שפת "לָה ריגוֹל", ועמנו "ניַאמָה" שניחוח משובב נפש של דבק טרי עדיין נודף ממנו.
"יש להחזיק בהם בחָזקה," הסביר לי, "כי הם מושכים ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים ורצוצים."
"אבל אם אחזיק בהם חזק מדי – האם לא אתעופף גם אני אִתּם?"
הוא חייך, וחיוכו הוסיף חביבות לשפמו המגודל.
"זה עלול לקרות," אמר. "ואתה היזהר שלא תעוף."
דודי קרא לעפיפוניו בשמות־חיבה: "קרוֹקמיש", "בּאטיפוֹל", "קלוֹפֶּן־קלוֹפַאן", "פַּאטאפּוּף", "זיגוֹמַאר", "פּאלפּיטַאר", "אֶמאבּל" –
ואני לא ידעתי מדוע כך ולא אחרת, מדוע תיקרא הצפרדע הצוהלת, שגפּיה מנופפות לך שלום ממרום, "טיטיב" דווקא ולא "קלַאפּוט", שהיה שמו של הדג שחייך חיוך רחב והרטיט באויר בשלל קשקשיו הכסופים וסנפיריו הורודים; ומדוע זה העיף מעל לאחו הסמוך ללָה מוֹט את "פוֹפוֹטֶן" שלו לעתים קרובות יותר משהעיף את "מִימִיל", איש־מאדים שנתחבב עלי בעיניו העגולות ובכנפיו הדומות לאָזנַיִם שפירפרו להן שעה שעלה מעלה־מעלה. אני סיגלתי לי היטב את תנועותיו, וכשהתחריתי בזה עם חברַי היתה ידי על העליונה תמיד. כששילח לאויר איזה "ניַאמה" בעל צורה לא נהירה לי, ביאר לי דודי ואמר:
"צריך לנסות לעשות עפיפונים שיהיו שונים בתכלית מכל מה שקיים, מכל מה שכבר מכּירים. דבר חדש לגמרי. אבל אז צריך להחזיק בקצה החוט חזק יותר, כי אם מרפים הם יוצאים לרדוף אחר תכלת השמים, ובנָפלם עלולים לגרום נזקים כבדים."
לפעמים נדמה לי כי העפיפון הוא המחזיק באַמבּרוּאַז פלֶרי בקצה החוט.
ימים רבים היה האהוב עלי מכל העפיפונים "פּאטאפּוּף" החביב, שברגע שהתרומם אל על נמלאה בטנו אויר והתנפחה להפליא, ועם כל משב רוח קל שבקלים היה מקפץ ומכרכר וטלפיו טופחים טפיחות מצחיקות על כרסו; ואת כל פעלוליו הנחה דודי בריפוי החוטים ובמיתוחם.
הוא הרשה ל"פּאטאפּוּף" לישון במיטתו, כי על האדמה זקוק העפיפון לידידות בשפע; כאן למטה הוא מקפח את צלמו ואת חייו, ורוחו נעכרת. כדי שיפרח במלוא תפארתו זקוק הוא לגבהים, לאויר צח ולמרחבי שמים.
אפוטרופסי העביר את ימיו בשיטוט בדרכים לרגל תפקידו והיה מחלק לתושבים את דברי הדואר שלקח מדי בוקר בסניף המקומי. אך בשובי מבית־הספר המרוחק משם חמשה קילומטרים ראיתיו כמעט תמיד עומד במדיו בשדה לה מוט – כי זרמי האויר אצלנו נוחים יותר בשעות אחר־הצהרים – ועיניו נשואות למרום, אל אחד מ"מיודעיו" המפרפר לו גבוה מעל פני האדמה.
ואולם, כשאיבדנו יום אחד את "קאטרמֶר" הנפלא שלנו, בעל שנים־עשר המפרשים, שהרוח ניפחם בבת־אחת והוא נקרע מידו על דוללתו, עקב מבטו של דודי אחר יצירתו הנמוגה והולכת בתכלת השמים, ובעוד אני מתיפח בבכי, אמר לי:
"אַל תבכה, לכך נוֹצר. טוב לו במרומים."
למחרת בא איכר מאיכרי הסביבה, ובעגלת החציר שלו תלולית של עץ ונייר – כל מה ששׂרד מ"קאטרמר".
בן עשר הייתי כשהקדיש "לה גַאזֶט" של אוֹנפלֶר כַּתבה כתובה בנימה היתולית ל"שכננו אַמבּרוּאַז פלרי, דַור הכפר קלרי, תמהוני חביב שעפיפוניו סופם שיוציאו שם ליישוב כתחרימים, כחרסינה וכתופינים, שבזכותם נתפרסמו וַאלַאנסיֶן, לימוֹז' וקַאמבּרֶה." דודי גזר את הכתבה, נתנהּ במסגרת ותלאהּ על מסמר על קיר הסדנה.
"עיניך הרואות, אינני אדיש לתהילה," העיר וקרץ לי קריצה שובבה.
הכתבה ב"לה גאזט" והתצלום שנלוָה אליה הועתקו בעתון פריסי, ועד מהרה מָלא אסמנו, שמעתה הוסב שמו ונקרא סדנה, מבקרים והזמנות. בעליו של "קלוֹ ז'וֹלי", חברו הותיק של דודי, המליץ גם הוא לפני לקוחותיו על "האטרקציה המקומית". יום אחד נעצרה מכונית לפני חוָתנו, ויצא ממנה אדון כלוּל בהדרו. רושם עז במיוחד עשו עלי שפמותיו, שהעפילו מזה ומזה עד אזניו, התמזגו עם פאוֹת לחייו וכמו חצו לשנַיִם את פניו. לימים נודע לי כי האיש היה האספן האנגלי החשוב לוֹרד האוּ. נלוו אליו משרת וקַמטר, שבהיפתחו נגלו לעיני עפיפונים נפלאים מארצות שונות – בוּרמה, יפאן, סין והודו – ערוכים בקפידה על בטנת קטיפה מיוחדת. דודי הוזמן לזון את עיניו בהם והוא עשה זאת בלב שלם, כי לא היה בו אף שמץ של שוֹביניזם. רק שגיון אחד קטן דבק בו: הוא הכריז תמיד כי העפיפון עלה לגדולה בצרפת ב־1789. לאחר שמנה דודי את שבחי המוצגים שהציג לפניו האספן האנגלי, הראה לו אחדות מיצירותיו שלו, וביניהן ויקטור הוּגו הנישא על העננים, עפיפון בהשראת התצלום המפורסם שצילם נאדאר – המשורר הממריא מעלה־מעלה נראה בו כמין אל עליון. לאחר שעה או שעתים של בדיקה ועיון ותשבחות הדדיות יצאו השנים לשדה, בחרו איש־איש בעפיפונו וכה הנעימו לשמי נוֹרמַנדי עד שבמהרה נקהלו אליהם כל ילדי הסביבה, שביקשו לקחת חלק בשמחה.
המוניטין של אַמברוּאַז פלרי גדלו בלי הרף, אך האיש לא זחה דעתו גם לאחר שה"גרַאנד דֶמוּאַזֶל" שלו, החבושה מצנפת פריגית – רפובליקני היה בכל רמ"ח ושס"ה – זכתה בפרס הראשון במפגש שנערך בנוֹז'אן והלורד האוּ הזמינוֹ ללונדון, שם הציג אחדות מיצירותיו במופע שנערך בהייד פארק. עלייתו של היטלר לשלטון והשתלטותו על חבל הריין התחילו מעכירות את האקלים המדיני באירופה, והמופע נמנה עם האירועים הרבים שנערכו באותם הימים לציון הברית בין צרפת לבריטניה. שמור עמי תצלום מתוך ה"אילוּסטרֵיטד לונדון" ובו נראה אמברוּאז פלרי, ועמו "החירות המאירה את העולם", בין לורד האוּ לנסיך מוֵיילס. לאחר גושפנקה כמעט רשמית זו שקיבל, נבחר אמברואז פלרי תחילה כחבר באגודת "עפיפוני צרפת" ואחרי־כן כנשיא־הכבוד של האגודה. אורחים סקרנים נהרו אליו, ומספרם גדל והלך. גבירות הדורות ואדונים הדורים, שבאו באוטומובילים מפריס לסעוד את לבם ב"קלוֹ ז'וֹלי", נהגו לסור אלינו לאחר הסעודה ולבקש מן ה"אמן" שיציג לפניהם אחדים מיצירי־כפיו. הגבירות ההדורות ישבו על הדשא והאדונים ההדורים עישנו סיגרים והתאמצו לשמור על הבעה של כובד־ראש, והכּוֹל זנו את עיניהם ב"דוָר המטורלל", האוחז ב"מוֹנטֵיין" או ב"השלום־עלי־אדמות" בקצה מיתרוֹ ופולח את תכלת השמים במבט נוקב של יורד־ים מנוסה. לבסוף התחלתי נותן דעתי על העלבון שבצחקוקי הגבירות ההדורות ובארשת העליונות שעל פני האדונים ההדורים, ולא אחת גם קלטה אזני הערות – עתים לגלגניות, עתים חמלניות. "אומרים שדעתו אינה צלולה לחלוטין. פגז גרם לו הלם במלחמת־העולם הראשונה. – הוא מתחזה כרודף־שלום וכסרבן־מלחמה־מטעמי־מצפון, ואני סבור שהוא בעצם איש ממולח, המפליא לעשות פרסומת לעצמו. – אפשר למות מצחוק ממנו! – מארסֶלֶן דופרה צדק בהחלט. האיש מרתק! – אינך סבור שבשערו האפור הקצרצר ובשפמו הוא דומה למרשאל ליוֹטֶה? – במבטו יש איזו אי־שפיות. – כמובן, יקירה, זהו להט היצירה!" אחרי־כן קנו עפיפון כשם שקונה לו אדם כרטיס לאיזה מופע, וללא גינונים השליכוהו אל תא המטען של המכונית. הדבר ציער את דודי, אף שבשעה שהתמכר לתשוקתו נעשה תמיד אדיש לכל הסובב אותו ולא הבחין כי אחדים ממבקרינו צוחקים לו. יום אחד שבתי הביתה נזעם מן ההערות ששמעתי בשעה שהשיט אפוטרופסי את חביבו מאז – עפיפון ז'ן־ז'ק רוסו שכנפיו דומות לספרים פתוחים שהרוח מעלעלת בהם – ולא יכולתי לחשות עוד. הלכתי אחריו בצעדים רחבים, זעוף גבינים, ידי המאוגרפות תחובות בכיסַי ורגלי בוטשות בקרקע בטישות כה עזות עד שנשמטו גרבי הארוכים.
"דודי, הפריסאים הללו לעגו לך. הם כינו אותך משוגע זקן."
אמברואז פלרי נעצר. ניכר בו שאינו נעלב כלל, אלא שבע־רצון דווקא.
"אה, האומנם? כך אמרו?"
ואז הטחתי בו ממרומי מאה וארבעים הסנטימטרים של קומתי את המשפט ששמעתי מפי מארסלן דופרה על זוג לקוחות שהתרעמו על החשבון:
"הם אנשים פחותי־ערך."
"אין אנשים פחותי־ערך," אמר דודי.
והוא נרכן, הניח בעדינות את ז'ן־ז'ק רוסו על העשב והתיַשב. ואני באתי וישבתי לצדו.
"כך, הם כינו אותי משוגע… ובכן, שער בנפשך שהגבירות ההדורות והאדונים ההדורים צודקים. אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי־אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכּוֹל ענין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתים קשה להבחין בין השנַים. אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח…"
עליצות חפזה־עברה על שפמו העבוֹת.
"הנה, לודו, זאת עליך לדעת, אם רצונך להיעשות פקיד טוב במשרד הדואר."

רומן גארי (1980-1914) היה טייס קרב, דיפלומט, במאי קולנוע, וכמובן סופר יהודי-צרפתי ממוצא רוסי. הוא נולד כרומן קאצ'ב במוסקבה, גדל בווילנה, בוורשה ואחר-כך בניס שבצרפת. אחרי לימודי משפטים התגייס לחיל האוויר הצרפתי ובתקופת הכיבוש הגרמני לחם כטייס בצבא צרפת החופשית. עם תום מלחמת העולם השנייה, במקביל לקריירה דיפלומטית בשירות החוץ הצרפתי, התמסר לכתיבה. ב-1980, כ-15 חודשים אחרי התאבדותה של אשתו השנייה (אז כבר גרושתו), השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, התאבד גארי ביריית אקדח. על חייו התפרסמו כחצי תריסר ספרים ביוגרפיים. בשלב מסוים של כתיבתו חש גארי שהקהילה הספרותית אינה טורחת לקרוא את ספריו לעומקם והחל לפרסם בשמות-עט שונים. המפורסם שבהם הוא "אמיל אז'אר", שבו חתם על הספר כל החיים לפניו, בלי ליידע אף את המו"ל, שזיכה אותו בפרס גונקור לשנת 1975 (בפעם השנייה, אחרי שורשי השמים 1956).

 

 

 

X