עמק הפלאות | לרכישה באינדיבוק
עמק הפלאות

עמק הפלאות

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 560
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71
- 39

דרמה אפית סוחפת על שתי נשים שגורלן נשזר זה בזה, היוצאות למסע חיפוש אחר זהותן, שנע מהטרקלינים המהודרים של בתי הקורטיזנות בשנחאי ועד לכפר סיני נידח ואכזרי בהרים אפופי ערפל.

ברומן רחב יריעה זה על הקשרים העמוקים שבין אימהות לבנות, מחזירה אמי טאן את קוראיה  לאווירה המופלאה של "חוג שמחת המזל". בהומור ובתבונה היא משרטטת את סיפורן של טראומות תורשתיות, תשוקות והולכות שולל, ואת הכוח והעיקשות של האהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עמק הפלאות”

בקרוב…

שנחאי
1907-1905
ויולט

כשהייתי בת שבע ידעתי בדיוק מי אני: ילדה אמריקאית לגמרי במוצאה, בנימוסים שלה ובמבטא, שאמהּ, לוּלוּ מינְטֶרְן, היא האישה הלבנה היחידה בשנחאי שהיתה בעליו של בית קוֹרטיזָנוֹת.
אמי קראה לי ויולט על שם פרח קטנטן שאהבה בילדותה בסן פרנסיסקו, עיר שראיתי רק בגלויות. כשגדלתי שנאתי את השם שלי. הקורטיזנות הגו אותו כמו את המילה השנחאית "ויָיאוּ־לָה" — דבר שאומרים כשרוצים להיפטר ממשהו. "ויָיאוּ־לָה! ויָיאוּ־לָה!" בירכו אותי לשלום בכל מקום.
אמי בחרה לה שם סיני, לוּלוּ מימי, שנשמע כמו שמה האמריקאי, ובית הקורטיזנות שלה נודע אז בכינוי "הבית של לוּלוּ מימי". הלקוחות המערביים שלה הכירו את המקום בתרגום לאנגלית של הסימניות המרכיבות את שמה: "משעול האִיחָד הנסתר." לא היו עוד בתי קורטיזנות ממדרגה ראשונה שנועדו גם ללקוחות סינים וגם ללקוחות מערביים, שרבים מהם היו העשירים שבסוחרים הזרים. וכך היא הפרה טאבו, ובאופן הפגנתי למדי, בשני העולמות.
בית הפרחים הזה היה כל עולמי. לא היו עוד ילדים בגילי ולא היו לי חברות אמריקאיות קטנות. כשהייתי בת שש, אמי רשמה אותי לבית החינוך לבנות של מיס ג'וּאֶל. היו רק ארבע־עשרה תלמידות, וכולן אכזריות. כמה מהאימהות שלהן התנגדו לנוכחותי, ובנותיהן איחדו את כל הילדות במזימה לסלק אותי. הן אמרו שאני גרה בבית של "תרבות רעה", ושלא כדאי לאף אחת לגעת בי, שמא הכתם שדבק בי ילכלך אותן. הן גם סיפרו למורה שאני כל הזמן מקללת, אבל האמת היא שעשיתי את זה רק פעם אחת. אבל העלבון הכי גרוע בא מצד ילדה גדולה יותר עם תלתלים מטופשים. ביום השלישי שלי שם הגעתי לבית הספר והלכתי במסדרון, כשלפתע הילדה הזאת ניגשה אלי בצעדים נמרצים ואמרה בטווח השמיעה של המורה ושל הילדות הקטנות יותר בכיתה: "את דיברת סינית אל קבצן סיני, וזה עושה אותך סינית." לא יכולתי לספוג עוד עלבון ממנה. תפסתי לה בתלתלים ומשכתי. היא צרחה, ותריסר אגרופים הלמו בגבי ועוד אגרוף חבט בשפתי עד זוב דם ושבר שן שכבר התנדנדה. ירקתי אותה, וכולנו הסתכלנו להרף עין על הניב המתנוצץ, ואז לָפַתי את צווארי לשם הרושם הדרמטי וצווחתי, "הרגו אותי!" והתמוטטתי על הרצפה. ילדה אחת התעלפה, ומנהיגת הכנופיה והחבורה שלה התפזרו בהבעות המומות. הרמתי את השן — שעד לרגע זה היתה חלק חי ממני — והמורה מיהרה והצמידה אל פנַי מטפחת מהודקת בקשר כדי לעצור את זרימת הדם, ואז שלחה אותי הביתה בריקשה בלי מילת נחמה לפרידה. אמא החליטה בו במקום שמעכשיו אלמד בבית עם מורה פרטי.
הייתי מבולבלת, וסיפרתי לה מה אמרתי לקבצן הזקן: "לָאוֹ הוּאזי, תן לי לעבור." עד שאמרה לי כי לָאוֹ הוּאזי היא המילה הסינית לקבצן, לא ידעתי שאני מדברת בליל של אנגלית, סינית וניב שנחאִי. אם כי מאיפה שאדע את המילה "קבצן" באנגלית, אם מעולם לא ראיתי זקן אמריקאי סרוח ליד קיר וממלמל בפה רפוי כדי שארחם עליו? עד שהלכתי לבית הספר דיברתי בשפה הייחודית שלי רק ב"משעול האִיחָד הנסתר" עם ארבע הקורטיזנות שלנו, עם בנות הלוויה שלהן ועם המשרתות. הברות הרכילות והפלרטוטים שלהן, התלונות והמכאובים, חדרו לאוזני ובקעו מפי, ובשיחות שלי עם אמי מעולם לא נאמר לי שמשהו אינו כשורה בשפה שלי. כמו כדי להוסיף לערבוביה, אמא דיברה גם סינית, ובת לווייתה, יונת זהב, דיברה גם אנגלית.
ההאשמה של הילדה המשיכה להציק לי. שאלתי את אמא אם היא דיברה סינית כשהיתה ילדה, והיא סיפרה לי שיונת זהב לימדה אותה בהקפדה רבה. אז שאלתי את אמא אם אני מדברת גם סינית, כמו הקורטיזנות. "מהרבה בחינות הסינית שלך יותר טובה," היא אמרה. "נשמעת יותר יפה." נחרדתי. שאלתי את המורה הפרטי החדש שלי אם סינים מדברים סינית באופן טבעי יותר טוב מכפי שאיזשהו אמריקאי אי־פעם יוכל לדבר. הוא אמר שצורות הפה, הלשון והשפתיים של כל גזע מתאימות בצורה הטובה ביותר לשפה המיוחדת לו, וכך גם האוזניים שמובילות את המילים אל המוח. שאלתי אותו מדוע הוא חושב, אם כן, שאוכל לדבר סינית. הוא אמר שאני לומדת היטב ושתירגלתי את הפה שלי בדרגה כזאת, עד שאני יכולה להזיז את הלשון באופן שונה.
במשך יומיים הייתי מודאגת, עד שההיגיון וההיקש איפשרו לי לדרוש בחזרה את המוצא שלי. ראשית, חשבתי, אמא היא אמריקאית. ברור מאליו שאבי, גם אם הוא כבר מת, היה אמריקאי, מאחר שיש לי עור בהיר, שיער חום ועיניים ירוקות. לבשתי בגדים מערביים ונעלתי נעליים רגילות. כפות רגלי לא נמעכו ונדחסו כמו בצק של כופתאות בנעליים קטנטנות. גם קיבלתי חינוך, ובמקצועות שונים כמו היסטוריה ומדעים — "בלי שום תכלית אלא למען הידע בלבד," אמר המורה שלי. רוב הבנות הסיניות למדו רק כללי התנהגות.
חוץ מזה, לא חשבתי כמו סינית — בלי קידות לפסלים, בלי קטורת מעשנת ובלי רוחות רפאים. אמא אמרה לי: "רוחות רפאים הם אמונה טפלה, יצירי הפחדים של הסינים עצמם. הסינים שטופים בפחדים, בגלל זה יש להם הרבה אמונות טפלות." אני לא הייתי שטופה בפחדים. ולא עשיתי שום דבר בדרך מסוימת רק מפני שכך עשו אותו במשך אלפי שנים. יש לי תושייה של ינקים ומחשבה עצמאית; אמא אמרה לי את זה. זה היה רעיון שלי, למשל, לתת למשרתות מזלגות מודרניים במקום מקלות אכילה עתיקים. אמא, בכל אופן, הורתה למשרתות להחזיר את כלי הכסף. היא אמרה שכל שן של מזלג עולה יותר משכרה השנתי של משרתת, ושבגלל זה המשרתות עלולות להתפתות ולמכור את המזלגות. ההשקפה של הסינים על יושר לא דומה לזו שלנו, האמריקאים. הסכמתי איתה. ולו הייתי סינית, הרי בוודאי לא הייתי אומרת את זה על עצמי.
אחרי שעזבתי את בית החינוך של מיס ג'וּאֶל, אסרתי על הקורטיזנות לקרוא לי ויָיאוּ־לָה. נאסר עליהן גם להשתמש במילות חיבה בסינית, כמו "אחות קטנה". הן צריכות לקרוא לי ויוי, אמרתי להן. היחידות שהיו רשאיות לקרוא לי ויולט היו אלה שיכלו לומר את שמי במדויק: אמי ויונת זהב. וגם המורה הפרטי שלי.
אחרי ששיניתי את שמי, הבנתי שאוכל לעשות זאת על פי רצוני, כך שיתאים למצב הרוח או לכוונות שלי. וזמן קצר אחר כך אימצתי לי את הכינוי הראשון שלי בעקבות תאונה. שעטתי בטרקלין הראשי ונתקלתי במשרת שנשא מגש עם תה וכיבוד קל. המגש נפל ברעש על הרצפה, והמשרת צעק לי שאני בִּיָיאוֹזי, "מערבולת אוויר קטנה". מילה נחמדה. הייתי מערבולת האוויר הנושבת בין חדרי הבית המהולל "משעול האִיחָד הנסתר", עם עטרת שיער כהה ואוורירי, ועם החתולה שלי שרודפת אחרי הסרט שפעם הייתי אוספת בו את השיער. מאותו יום היה על המשרתים והמשרתות לקרוא לי מערבולת אוויר, whirlwind באנגלית, מה שנשמע בפיהם כמו "ווּ־ווּ".
אהבתי את החתולה האסיאתית הזהובה שלי. היא היתה שלי, ואני שלה, ולא הרגשתי ככה עם אף אחד מלבדה — גם לא עם אמי. כשהחזקתי את החתלתולה שלי, היא לשה בכפותיה את החלק העליון של השמלה שלי, נאחזה בתחרים והפכה אותם לרשתות דייגים. עיניה היו ירוקות כמו שלי, וגופה המוכתם במריחות של חום ושחור קרן במין זוהר זהוב מרהיב עין. היא הבריקה באור הירח. אמא נתנה לי אותה כשאמרתי לה שאני רוצה חברה. לפני זה החתולה היתה של פּיראט, היא אמרה, שקרא לה קַרְלוֹטָה, על שם בתו של מלך פורטוגל, שאותה הוא חטף. לאף אחת מלבדי לא היתה חתולה של פּיראט, בזמן שלכל אחת היתה יכולה להיות חברה. חתולה תמיד תהיה נאמנה, לא כמו חברה. אמא אמרה שהיא יודעת זאת בוודאות.
כמעט כולם בבית פחדו מהחתולה הפּיראטית שלי. היא שרטה כל מי שסילק אותה מעל הרהיטים. היא ייללה כמו רוח רעה כשנלכדה בתוך ארון בגדים. אם חשה שהאנשים שמתקרבים אליה פוחדים, הפרווה שלה היתה סומרת ומבהירה להם שהם פוחדים בצדק. יונת זהב היתה קופאת במקומה בכל פעם שראתה את קרלוטה מפזזת לעברה. חתול בר פגע בה קשות כשהיתה ילדה קטנה, והיא כמעט מתה אחרי שחלתה בקדחת מוגלה ירוקה. אם מישהו היה מרים את החתלתולה שלי, היא היתה נושכת בחוזקה ובמהירות, ואם מישהו היה מלטף אותה בלי רשותי, היא היתה שולפת טפרים. היא רצחה נער בן שבע־עשרה בשם לוֹיאלְטי פנג, שבא עם אביו ל"משעול האִיחָד הנסתר". אני חיפשתי את קרלוטה, וגיליתי אותה מתחת למיטה. בינינו עמד נער שהתחיל לקשקש אלי בשפה שלא הצלחתי להבין. לפני שהספקתי להזהיר אותו שלא ייגע בקרלוטה, הוא שלח את ידו מטה ומשך בזנבה, והיא נעצה את הטפרים שלה בזרועו וקילפה ארבע רצועות של עור ובשר. הוא החוויר, חרק שיניים והתעלף, פצוע אנוש. אביו לקח אותו הביתה, ויונת זהב אמרה שאין ספק שהוא ימות, ואחר כך אחת הקורטיזנות אמרה שהוא באמת מת, וכמה חבל שהוא מעולם לא נהנה מתענוגות בחדרי הנשים. אף על פי שהאשמה היתה כולה של הנער, פחדתי שייקחו את קרלוטה ויטביעו אותה.
איתי קרלוטה היתה שונה. כשנשאתי אותה בזרועותי, היא היתה ענוגה ורפויה. בלילה גירגרה בזרועותי ובבוקר צייצה אלי. שמרתי פיסות נקניק בשבילה בכיס הסינר שלי, וגם נוצה של תוכי ירוק קשורה בחוט, שבעזרתה הייתי מפתה אותה לצאת ממקומות המחבוא שלה מתחת לאחת הספות הרבות שבסלון. כפותיה ביצבצו מבעד לגדילים שבשולי הספות כשהיא שירבבה אותן כדי לחבוט בנוצה. יחד שעטנו בין מבוך הרהיטים, והיא קפצה על ומעל שולחנות וכיסאות, במעלה וילונות ואל שפתיהם הגבוהות של ציפויי העץ לקירות — לכל מקום שרציתי שהיא תגיע. הסלון הזה היה מגרש המשחקים של קרלוטה ושלי, וחדר המשחקים הזה שכן בווילת רפאים לשעבר, שאמי הפכה אותה ל"משעול האִיחָד הנסתר".
בכמה מקרים שמעתי אותה מספרת לכתבים של עיתונים מערביים איך רכשה את המקום בחינם כמעט. "מי שרוצה להרוויח הרבה כסף בשנחאי," אמרה, "צריך לנצל את הפחדים של אנשים אחרים."

אמי טאן, סופרת אמריקנית מצליחה ממוצא סיני, פירסמה ספרים רבים, בהם חוג שמחת המזל, אשת אל המטבח, מאה החושים הנעלמים ובתו של מרפא העצמות (ראו אור בעברית בהוצאת "מחברות לספרות"). ספריה תורגמו לשלושים ושש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

היא ובעלה מתגוררים בסן פרנסיסקו ובניו יורק.

X