עמוק יותר מהאוקיינוס | לרכישה באינדיבוק
עמוק יותר מהאוקיינוס

עמוק יותר מהאוקיינוס

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: כ-250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 35
- 35

הספר השלישי בטרילוגיית האוקיינוס של זהבית טל-און!

 

הספר השני בטרילוגיית האוקיינוס הסתיים במריבה סוערת, שלאחריה נתי חוזרת לישראל ומתגייסת לצבא. דניאל, קצין צנחנים מושך, חוזר יחד עימה. אלזה היפהפייה, חברתו משכבר הימים של אריק, שבאה לביקור פתע, נשארת  עימו בדירתו.

מה יקרה לנתי במהלך שירותה הצבאי? האם יתחזק הקשר בין נתי ודניאל? האם החברות רבת השנים בין אלזה ואריק תעלה מדרגה? הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית האוקיינוס מותח ומהנה כקודמיו. ספר שלא תרצו להפסיק לקרוא.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מעולה לא ניתן להפסיק אפילו לא לרגע

הוסף חוות דעת

ביקורות קוראים על הספר הראשון בסדרה: 

 

 

"איזה סיפור נפלא! המחברת עשתה עבודה נהדרת ביצירת דמויות שתתאהב בהן. כנגד כל הסיכויים, נתי ואריק מוצאים אחד את השניה, ואחרי כן מוצאים דרך שהאהבה שלהם תתממש. זה לא רק סיפור אהבה, זה מסע שרובנו מעולם לא יכולנו לדמיין, וזו הגדולה ביצירת הסיפור. יכולתה המוכחת של המחברת לשזור סיפור שאתה לא רוצה להניח מידך. הדמויות הן פנטסטיות, והפרטים שהמחברת הוסיפה לסיפור באמת הקימו אותו לתחייה. זה סיפור נפלא, והוא כתוב היטב. אני ממליץ בחום."

 

"קל מאוד להתאהב בדמות הראשית . היא כל כך תמימה ואמיתית, ןזה גורם לך להרגיש כאילו אתה יכול להיות בנעליה. יש בספר כל כך הרבה רגש, וזה קשה שלא לרצות לקרוא עד שתסיים את הספר בפעם אחת. אני הייתי על סף דמעות בכמה חלקים של הספר,, שגורמים לך להיות על הקצה. אני לא חושב שמישהו יכול שלא לאהוב את הספר הזה,שנכתב מעומק הלב ורומנטי, וימשוך את כל הגילאים. אני מאוד ממליץ על הספר הזה."

 

"לחצות את האוקיינוס עם העלילה מלאת הרגש , מושכת הלב והדרמטית שלה, לוכדת את התחושה של אהבה אמיתית ראשונה. הקצב מהיר לקריאה, כי אתה לא רוצה להפסיק לקרוא. נתי היא דמות נהדרת כי קל להתאהב בה, במיוחד בגלל שהיא כל כך תמימה ואמיתית. כאשר היא פוגשת את אריק, בחור נאה ומסתורי, נסיבות שאינן בשליטתם מביאות אותם למצב שבו הם צריכים להיפרד. העבר מרים את ראשו המכוער, ונתי עומדת בפני דילמה של נאמנויות. משפחתו של אריק לא יכולה לקבל את אהבתם ונוקטת בצעדים דרסטיים במרמה.
הסופרת עשתה עבודה נפלאה, שמרה על עניין הקורא , במיוחד בחלקו השני של הספר, כאשר נתי חזרה לישראל.
אני ממליצה על הספר הזה לכל האוהבים הצעירים והמבוגרים, שנהנים מעלילה מורכבת, דמויות מעניינות, ורומנטיקה קורעת לב.
אם אתם רוצים ללמוד משהו על אהבה, אתם חייבים לקרוא את הספר!"

 

"זה סיפור כזה נוגע ללב! חברה שלי המליצה לי על הספר הזה כשהיא אמרה שהספר הוא רומן עכשווי גדול. בדרך כלל אני לא קוראת הרבה ספרים, אבל אחרי ששמעתי אותה מדברת על זה כל כך הרבה פעמים, אני פשוט ידעתי שאני חייבת לנסות את זה. אני לחלוטין מאוהבת בסיפור הזה. קל להתחבר לדמויות ונהניתי מהמסע שהם עברו. זה היה נועז, מעניין ושובה לב. אני גם הייתי אומרת שהסופרת היא מאוד מוכשרת. היא עשתה עבודה נהדרת בתיאור הסצנות והדמויות. הסצנות היו כל כך מלאות חיים, עד שלעתים קרובות חשתי כאילו הייתי שם! אני כל כך שמחה שקראתי את זה ואני לא יכולה לחכות כדי לקרוא עוד מאת הסופרת הזו. "

הטלפון שלי משמיע צליל של הודעה נכנסת. אני מסתכלת בטלפון, הודעה מאריק. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, מה הוא רוצה?
אני פותחת את ההודעה: פתגם ישן אומר – אם אתה אוהב מישהו, תן לו ללכת, אם הוא חוזר אליך, הוא שלך לעולמים. אני ואת עוד נהיה שוב ביחד. אוהַב אותך תמיד. אריק.

 

פרק 1.

שיחת טלפון ממספר לא מזוהה בעשר בבוקר. אני עונה בניגוד להרגלי. "אריק", הלב שלי מחסיר פעימה. את הקול הזה אזהה בכל מצב, תמיד. אף אחד בעולם לא קורא לי כך, בחיתוך הדיבור הזה, המיוחד רק לה.
"אלזה!" אני כמעט שואג לטלפון.
היא עונה לי בשמחה, "כן, איזה יופי שאתה מזהה את הקול שלי, אחרי כל כך הרבה זמן". מצחיקה. אפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, מה, אני נראה לה כזה זקן, שכבר אוכל לשכוח את הקול שלה?
"נו, יש עוד כמה דברים שאני מסוגל לעשות בגילי הקשיש", אני פולט ומיד מתחרט. רגע, מה בעצם אמרתי? רק שלא תבין אותי לא נכון. בצביטה של חרטה אני נזכר שלא הספקתי לספר לה על נתי. זה מוזר, כי כבר חצי שנה כל הקיום שלי מסתובב סביב הילדה הזאת. נערה קטנה אחת שהפכה את החיים שלי על פיהם.
היא מצחקקת. שיט, שלא תחשוב שהתכוונתי למשהו…
"אז מה שלומך?" אני משווה לקולי נימה רצינית יותר, ובתוכי אני מתלבט איך לספר לה על נתי. אני צריך להישמע הכי נונשלנטי שבעולם, לא רוצה לפגוע בה. עד עכשיו סיפרתי לה על כולן, מי מהרגע שזה התחיל ומי בשלב מאוחר יותר. אך משום מה, כשנפגשנו בברלין לפני חודשיים הנושא הזה לא עלה. היא לא שאלה אותי עם מי אני יוצא כרגע, ואני לא נגעתי בנושא בכלל.
היא עוברת לאנגלית ואומרת במבטא מוגזם, "סופרררר".
"באמת? מה קורה? מה חדש?" אני שמח שטוב לה.
"תנחש איפה אני", היא חוזרת למשחקי הילדות שלנו.
"אמממ, בניו יורק?" כאילו מבלי לרצות נפלטות לי המילים מקווה שתגיד לא, שתגיד לונדון, שתגיד פריז, שתגיד לוס אנג'לס, בנגקוק, שתגיד כל מקום מהמקומות שהיינו בהם ביחד, רק לא ניו יורק.
"שיט. רציתי להפתיע אותך. איך ידעת?" היא נשמעת קצת מאוכזבת, אבל
הלסת שלי לא נשמטת. לעזאזל, קיוויתי שהיא לא פה.
אלזה מבקרת פה הרבה, הרי אימא שלה גם אמריקנית. היא גרה בשיקאגו. עד עכשיו אלזה לא ידעה על נתי, ונתי לא ידעה עליה. ההיכרות הזאת בין שתיהן מעולם לא נראתה לי הכי דחופה בעולם. וגם לא נראה לי הכרחי לספר להן אחת על השנייה. אבל במחשבה לאחור כנראה שזה לא היה חכם. נתי היא לא פלירט חולף או סתם שעשוע, כמו כל החברות שהיו לי עד כה. ואלזה, היא חברה שלי מאז ומתמיד. היא יודעת עליי הכול. טוב, כמעט הכול.
"לא ידעתי. סתם ניחשתי", אולי היא פה רק ליום יומיים? היא עוד עובדת כמתורגמנית של האו"ם? יש איזו ועידה או כינוס מיוחד? אני משתדל להיות מנומס, אם כי חוסר ההתלהבות שבקולי כנראה גלוי.
"כמה נחמד. לכמה זמן באת?"
היא שוב מצחקקת וחוזרת שוב לגרמנית, "אתה לא מאמין, יש לי ראיון עבודה בשבוע הבא לעבודה קבועה כאן בניו יורק. אני עוד לא יודעת אם אסכים. אז…"
"אז?" אני לא מבין את הנשים האלו שתמיד מפסיקות באמצע משפט וכאילו מעמידות לך שלוש נקודות בסוף משפט, האם אני אמור להשלים את המשפט? תגידי כבר לעזאזל מה את רוצה. אולי נשמעתי לה חסר נימוס, אבל באמת, זה מעצבן. היא מגחכת, "תנחש…"
כמעט נפלטת לי המילה המצחיקה הזאת בעברית, שנתי תמיד משתמשת בה כשמשהו לא טוב בעיניה – אוףףף. המשחקים האלו של אלזה הם הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. ככל שתאריך העזיבה של נתי מתקרב אין לי סבלנות לשום דבר. אני לא רוצה שהיא תעזוב, ממש לא רוצה. מה שקרה בפעם האחרונה שהנושא עלה היה יותר מדי, אפילו בשבילי. לכן אני נוקט בפעולה של הדחקה מודעת לגמרי. נתמודד עם זה כשיגיע הזמן. או שאעבור לישראל…
"אריק," אלזה נשמעת חסרת סבלנות, "אתה שם?"
"לא. אני בברלין, בפארק ליד הבית… ברור שאני כאן".
"אז למה אתה לא עונה לי?" לרגע אחד אני חוזר שוב לגיל ארבע, כשהכרתי אותה. הילדה הכי יפה שראיתי מימיי והכי שתלטנית, כבר אז.
"אלזה יקירה, אני עסוק, באמת. עד כמה שהייתי רוצה לשחק איתך עכשיו, אין לי זמן למשחקים. תספרי לי בעצמך, נו".
"לא כיף איתך", היא אומרת בכעס מעושה, בקול המתפנק שלה, "חשבתי על זה שאם אעבוד פה בניו יורק, אולי אני אקנה דירה לידך, מה אתה אומר? יש משהו בבניין שלך?" לעזאזל לא! ממש לא בא לי שאלזה תעבור לגור בבניין שלי. למען האמת, אני לא רוצה שהיא תעבור לניו יורק. אלזה יכולה להיות… ובכן, קצת חטטנית, וקצת זה באמת אנדרסטייטמנט.
"אריק, אני עייפה מהטיסה הארוכה. אני יכולה להיות אצלך כמה ימים?" מה? למה היא לא ישנה בדירה של אבא שלה כמו תמיד? אני כובש את הדחף המידי שלי להגיד לא.
איך אני יכול להגיד לה לא? כבר כשהייתה קטנה, היא התעקשה ללבוש את הבגדים שהיא רצתה, התעקשה על כל פרט. תמיד, אבל תמיד ויתרו לה, כמובן. אלזה היא הבן אדם הכי מפונק שאני מכיר. רודה בלי רחם בכל הסובבים אותה, כולל ההורים שלה. עד כמה שאני יודע, הפעם הראשונה שהיא שמעה "לא" הייתה ממני. זה היה כשהיא רצתה לשחק ברכבת החשמלית החדשה שקיבלתי מתנה מאבא שלי בגיל חמש. לא הסכמתי לתת לה את הרכבת, והיא התפרצה בזעם שלא ראיתי כמותו עד אז. היא נשארה בפה פעור כמה רגעים, ואז הושיטה את ידה לקחת את הרכבת בכוח, אני הגנתי על הרכבת שלי ודחפתי אותה קלות. היא החלה מיד לבכות ולצרוח, נשכבה על הרצפה, רקעה ברגליה ויבבה, "הוא לא רוצה לתת לי את הרכבת שלו".
מובן שאבא שלי מיד נתן לה את הרכבת. עד שהתגברתי על הכעס כלפיה ועד שנהפכנו לחברים טובים חלף זמן רב. אלוהים אדירים, אני חייב להודיע לנתי, "אמממ…" לעזאזל, מה אני עושה? נתי לא יודעת עליה כלום.
אני נאנח, "ברור שאת יכולה, אבל אני סקרן, למה את לא שוהה אצל אביך?"
עכשיו היא נאנחת, זה מידבק? זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני שומע אותה נאנחת. אנחה אמיתית, אנחה של משהו שמציק לה. היא בחורה כזו שלא נותנת לאף אחד ולשום דבר להרגיז אותה, כי הכול נעשה על פי רצונה, בדרך כלל.
"היה לי ריב עם אבא. הוא…." היא עוצרת לרגע, הטריק שלה עובד, עכשיו אני ממש סקרן. אבא של אלזה, וולף, מעריץ אותה, הוא יעשה הכול בשבילה. מעניין מה כבר קרה, שיכול לגרום להם לריב.
"כן", אני מעודד אותה להמשיך.
"אספר לך כשניפגש. אני מעדיפה כך", היא שוב חותכת בקצרה וחוזרת לנימת הקול הבטוחה בעצמה. אני מניח שלא נותרה לי ברירה. אני מקווה שנתי לא תתרגש ממנה יותר מדי, הרי היא לא אוהבת במיוחד כל מה שקשור לגרמניה. אבל, את אבא שלי היא אוהבת, כך שיכול להיות שהיא ואלזה דווקא ימצאו חן זו בעיני זו.
"בסדר גמור. את צריכה עוד משהו ?"
היא לא מהססת, "לא",
"טוב, אני מתקשר למנהל הבניין שיפתח לך את הדירה", עכשיו אני חייב להודיע לנתי, אין מנוס. אני מתקשר אליה, אין תשובה. היא בטח מתקלחת, כנראה חזרה מריצה. אולי אשלח לה הודעה? לא, אחרי בשורה כזו אני צריך לשמוע את קולה. בינתיים אני מתקשר למנהל הבניין ומודיע לו שאלזה אמורה להגיע ושיפתח לה את הדלת. אני מתאפק שלא לשאול אותו אם הוא ראה את נתי, אם היא בבניין. שוב אני מחייג אליה, ושוב היא לא עונה. לעזאזל, כמה זמן לוקח לבחורות להתקלח? נכון שיש לה שיער ארוך, ואני יודע שהיא חופפת כל יום אחרי הריצה, אבל אני חייב לתפוס אותה לפני שאלזה תגיע ותפתיע אותה.

 

 

 

זהבית טל-און נולדה וגדלה בירושלים. נשואה ואם לשני ילדים.
בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי משלוחת אוניברסיטת נורת'איסטרן בישראל. היא עוסקת בחינוך ואימון ADHD מאז 1997. בד בבד, תמיד כתבה למגירה, ועם פרוץ עידן האינטרנט, בבלוגים שונים.

X